00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רוצה להיות אמא

"יש חלומות שמופעים שאנו ישנים, ויש חלומות שמונעים מאיתנו לישון עד שהם מתגשמים"

אמא ובת

אמא ובת

לפעמים מתגנבת בי תחושה של כלום, לא רוצה לשמוע ולא לראות איש, גם על עצמי במראה לא מסתכלת, העין כבויה והגוף עייף מתוסכל ומכונס בתוך עצמו.

לרגעים מעטים הופך הרכב הקטן שלי לאינקובטור גדול המכיל את כולי.  ברקע מתנגן לו דיסק עם שירים ישנים, הרגל לוחצת על דוושת הדלק ואני טסה בנתיב השמאלי ומבריחה אותי מעצמי.  אני דוהרת בנתיני אילון במהירות של מטוס סילון ללא מעצורים, מאותת עוקפת, לעיתים חותכת מסלולים בגסות רוח, רגעים קצרים מביטה במראה לראות את  מי השארתי מאחור, ויש ונתקלת בעצמי במראה, לא מזהה ולא מזיזה עפעף, מכונסת בתוך עצמי ורחוקה שנות אור מהמציאות הבלתי צפויה של חיי.

המנוס הזה של עצמי מעצמי לא נעצר, ורק ה Waze מפריע פה ושם, הוא קוטע לי את רצף תחושת הכלום בגוף ומחזיר אותי לרגעים בודדים למציאות שעל הכביש, לאמת שלי, אני, כן אני, אמא עכשיו. ילדתי בלידה מוקדמת פתאום ללא הכנה, ללא שליטה, בלי הבנה והכרה. תוך שניות בודדות הפכתי להיות מה שחלמתי להיות כל השנים, החלום הגדול שלי התממש, יש לי ילדה, נסיכה קטנה פגית יפיפייה.  אז למה יש בי כאב? למה היא לא איתי כאן על גופי? למה לנשק, ללטף להניק אותה או סתם להחזיק לה את האצבעות הקטנות אין אני יכולה? אפילו להגן עליה מכל אין ביכולתי! רק תסכול כאב ואי הבנה.

דקות, שעות, ימים ולילות אני עומדת מולה, מול הילדה שלי. היא נחה לה שם בתוך רחם מלכותית  שניצבת בתוך חדר ענקי ונקי. מכשירים מצפצפים, אחיות ורופאים מתהלכים בו ללא ערף, הורים בדיוק כמוני עם חלוקים צהובים נכנסים ויוצאים, רובם עומדים המומים, מתוסכלים, עין דומעת גוף רועד, מביטים על הקטן או הקטנה מנסים להבין, מחפשים נחמה. המחנק בגרון כבר ימים מתיישב לו, הדמעות נעצרות בגוף, נאגרות, פוחדות לזרום או מחכות לרגע הנכון  לסימן לאות, זה  בסדר כבר מותר לבכות.  אין ספור צינורות מגופה הקטן מתגנבות החוצה לתוך מכשירים שמצפצפים ללא ערף, יש רגעים קטנים שדמעות קטנטנות מהפגית שלי זולגות, התסכול והכאב מנצחים, ושנינו אמא ובת דומעות יחדיו.

 

יום ועוד יום כבר חודש חלף ומחשיך מוקדם. קריר לפנות בוקר, גשם החל להרטיב שבילים, סלעים ממתינים לרקפות וקרמבו בחניות, שעון החורף הכריז הקיץ הסתיים רשמית. מתוך כל המועקה שעולה ומתגנבת בתוכי, יד קטנטנה, רכה ועדינה מתגנבת לה ונשלפת החוצה מתוך חיתול בד, זוג עיניים קטנות נפתחות, המכשירים שליד פחות מצפצפים, הקטנה שלי מתעוררת, אצבעות ענוגות זזות, מבקשות מגע של אמא, חום גוף מוכר, חמימות שמוכרת עוד מהרחם. אני עוצרת נשימה, ספק מחייכת ספק דומעת, התרגשות עצומה משתלטת על כל גופי,  גם אני שולפת יד מתוך חלוק צהוב שמכסה את גופי, מניחה את ידי על חלון האינקובטור ומלטפת זכוכית קרה. ילדה שלי, אמיצה שלי, אני אומרת לה ומחייכת, צמרמורת עוברת בי ואנחנו מביטות זו בזו  ובשתיקה רועמת  אני לוחשת "אוהבת אותך ילדה שלי תמיד אוהב, את יכולה הכל, אני מאמינה בך". כך אני עומדת מולה דקות ארוכות, ממשיכה ומספרת לה על העולם הנפלא שמחכה לה בחוץ, על השמש הנופים, על המשפחה שאוהבת אותה ומחכה לה,  היא לדעתי מקשיבה היטב, מזיזה קצת גבות, ממצמצת בעין ימין כמו מאשרת ויונקת כל מילה ומילה שלי. הזמן עובר, ואנחנו בתוך בועה, היא ואני, אני והיא, אושר מציף אותי, תחושה עילאית.  אט אט סוגרת הקטנה שלי  עיניים ונרדמת, שוקעת לה בעולם משלה, מוגן היטב ללא דאגות וחששות -  לילה טובה ילדה שלי חלומות פז אני לוחשת לה.

 

 

בשם השם נעשה ונצליח והקטנה שלי תגדל ותתפתח 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רונדה15 אלא אם צויין אחרת