44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

חמישים וחמש

בשנת חיי החמישים וחמש, המשכתי בניסיונותיי להרחיב את החוג החברתי שלי, שכולל כרגע רק את בני המשפחה שלי ושל אהובה, ועוד חבר אחד יקר, שרכשתי במקום עבודה קודם והצלחתי לשמור עליו. כבר הבנתי, שלא אצמיח לי חבורה (בח' מוטעמת) על ידי כך שאתקשר לאנשים במרווחי זמן קבועים, וגם לא בכך שאקבע עם אנשים פגישות בבתי קפה ומסעדות. אני משתעמם מזה, אנשים מרגישים שאני משתעמם, ומתרחקים. הגעתי למסקנה, שהסיכוי שלי טמון בהצטרפות לפעילויות שמעניינות אותי בלאו הכי, ובניסיונות ליצור מערכות יחסים עם האנשים שאני פוגש שם, על רקע העשייה המשותפת ואיזור המגורים המשותף. כי לא מתאים לי להזדחל לתל אביב פעם שניה באותו היום, אחרי שכבר עשיתי את זה בבוקר בשביל הפרנסה.

צברתי בשנים האחרונות כמה התנסויות לא מוצלחות עם דרך הפעולה הזו. הצטרפתי לחוג ריקודי עם לפני שבע שנים, אבל האנשים שפגשתי שם התעסקו רק בנכדים שלהם ובבעיות הרפואיות שלהם. זמן מה לאחר שהתחלתי עם זה, נהייתי בן זוג קבוע עם אשה מבוגרת טרחנית וקולנית, שחפרה לי גם על הבעיות העסקיות שלה בתור עצמאית. הו, כמה משעמם. השנה הצלחתי סוף סוף לסיים יפה את הקשר איתה. הצטרפתי עם אהובה לחוג מטיילים לפני חמש שנים, אבל האנשים שפגשתי שם התעסקו כל הזמן בנטוורקינג עסקי. משעמם, וחוץ מזה, איני נמצא בעמדה שמאפשרת לפתוח למישהו דלתות בדרך למעלה, איזה נטוורקינג כבר אפשר לעשות דרכי. הצטרפתי למפלגה פוליטית, וגיליתי שהמפלגות של היום, לפחות אלו שאני יכול להזדהות איתן, פעילות רק לפני בחירות, וגם אז מרבית הפעילות שלהם היא בתל אביב. וגם אז, לא מדובר בפעילות שבה אנשים מדברים זה עם זה, אלא במפגשים שבהם המועמדים מדקלמים את דף המסרים שלהם וכל היתר מקשיבים. משעמם, וחוץ מזה, המפלגה שהצטרפתי אליה רק מפסידה כל הזמן ומצטמקת. בבחירות המוניציפליות של רעננה שהתקיימו השנה, היא כבר לא השתתפה. בסיבוב השני ניצח מועמד, שפחות או יותר הבטיח להניח לדתיים לעשות בעיר כרצונם. גם בשתי מערכות הבחירות לכנסת שהתקיימו השנה, נחלנו תבוסות.

השנה אירע פיצוץ חברתי בחוג המטיילים, וכבר אין יותר טיולים, אך קבוצת הוואטסאפ עדיין פעילה. בקבוצה הזו פורסמה בתחילת השנה הזמנה לבוא למפגש גיוס מתנדבים למען חיילים בודדים עולים חדשים במרכז הקליטה ברעננה. חשבתי, גם נושא שקרוב לליבי, גם קרוב לבית, וואללה, מתאים. במפגש ניתנה הבמה לתושב העיר, שתיאר את משפחתו החמה והגדולה, וסיפר איך החייל הבודד האוקראיני שלו נהיה ממש חלק מהמשפחה. אני תמיד מרגיש לא נח כשאני שומע על שבט גדול ומלוכד עם ארוחות שישי מפוארות, אבל אמרתי לעצמי, אל תהיה שלילי, אולי דווקא אתה תקבל חייל בודד שנוטה יותר למסגרות אינטימיות, וישמח בך ובבת זוגך. כעבור כמה שבועות, שידכו לנו איזה בחור, עולה מאוקראינה עם אנגלית מצויינת. בליל שבת אחד נסעתי להביא אותו אלינו מהמרכז קליטה, העברנו איתו שנינו ערב מביך ומלא שתיקות, שבסיומו החזרתי אותו למרכז הקליטה. לא שמענו ממנו יותר. אהובה כל כך נעלבה, שלא הייתה מוכנה לשמוע על ניסיון נוסף.

התנסות משמעותית יותר השנה הייתה הצטרפות למקהלה. אהובה מצאה בפיד שלה בפייסבוק הזמנה להצטרף למקהלת חובבים ברעננה, והעבירה לי את הפרטים. יש לאהובה ידיד ששר במקהלה כזו ונוסע איתה להופעות בעולם, היינו פעם בהופעה שלהם עם שלמה גרוניך. אם זה עובד בשבילו, אולי זה יעבוד גם בשבילי? אני הרי אוהב לשיר, למרות שהקול שלי נחלש מאד אחרי שעברתי לרעננה לפני שלוש עשרה שנים. יצרתי קשר עם דני, מנצח המקהלה, שהתגלה כבחור חביב מאד. בערב אחד של כסלו באתי אליו עם אהובה לאודישן. שרתי לו ולאסיסטנטית שלו את "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך, והתקבלתי. פגישות המקהלה התקיימו בימי שלישי, יום נח מבחינתי. בפגישתי הראשונה עם המקהלה, נוכחתי שגם המועמד והמועמדת האחרים שהיו אתי באודישן התקבלו, למרות שלא שרו מי יודע מה יפה. יעני, כולם מתקבלים. היינו במקהלה שלושה גברים, נוסף על דני, ובין שתים עשרה לחמש עשרה נשים. שרנו שירים ישראלים מוכרים, שדני עשה להם עיבודים לארבעה קולות: סופראן, מצו סופראן, אלט ו"הבנים". לפעמים היה עיבוד רק לשלושה קולות, ואז הבנים צורפו לאלט או למצו. צורפתי לקבוצת הוואטסאפ של המקהלה, ולגוגל דרייב עם המלים, התווים, וההקלטות של כל הקולות שדני הכין. דני ביקש  שנלמד ונתרגל את תפקידינו, ואני כל כך התרשמתי מההשקעה שלו, שנרתמתי. קיצצתי מזמן ההאזנה לפודקאסטים, והשקעתי בהאזנה להקלטות. כמו כן התרשמתי מעדנה, אחת הנשים היותר צעירות במקהלה, שאמנם לא נראתה מי יודע מה, אבל הייתה מאד חביבה ומעניינת, היו לנו כמה שיחות בהפסקות. חשבתי שהיא ובעלה יוכלו להפוך לחברים שלנו.

לימוד השירים לא היה קל כמו שחשבתי שיהיה, היות שאיני קורא תווים. המפגשים לא שמשו רק לתרגול השירים שהתבקשנו ללמוד בבית, אלא גם לכל מיני תרגילים שעיצבנו אותי, למרות שהבנתי את חשיבותם. דני לימד קטעי שירים נוספים, בלי לשלוח חומרים מראש, ולא אהבתי את זה, שהרי טרם הגענו לשליטה בגוף השירים הבסיסי, אז למה להוסיף. אבל מה שהכי הפריע לי הייתה הקאצ'קיאדה. קאצ'קה, בפולנית, זה ברווז. ברווז זה ציפור שנודדת בלהקה, ידועה בקולות הקרקור הממושכים שהיא מייצרת, וכן בכך שהיא יודעת ללכת, לשחות ולעוף, אך אינה מצטיינת באף אחת משלוש הפעולות. החזרות היו גדושות בפטפוטים, התבדחוית, תלונות, הצעות לשיפורים, מענה לשיחות נכנסות, וסתם התעסקויות עם הנייד. גם קבוצת הוואטסאפ הייתה גדושה בקשקשת. דני ניסה בכל פעם מחדש להשרות אווירת עבודה ורצינות, אבל מה כבר יכול לעשות בחור צעיר וחביב לעשות מול חבורת נשים, שמרביתן מבוגרות ממנו, וגם משלמות את שכרו? מה יכול היה לעשות מול האסיסטנטית שלו, שהייתה מראשי החופרות? רק להתחנן. נשים חדשות המשיכו להצטרף, ואנחנו "הבנים" ירדנו משלושה לשניים. ועם כל זאת, היו רגעים שהאזנתי לנשים שרות, ולבי התרחב בהנאה, במיוחד כששרו את שירו של סגיב כהן "מהמרחקים", המוכר בביצועה של גלי עטרי, שדני כתב לו עיבוד יפה במיוחד.  ועוד, התברר שאחת מחברות המקהלה מתנדבת במיזם החיילים הבודדים, והיא הכניסה אותי למיזם מחדש, הפעם לצוות שמכין לחיילים הבודדים ארוחות חמות בימי ששי. עשיתי משמרת אחת יחד עם שרה, האחראית לשיבוץ המתנדבים. אף שלא היה קל, נותרתי עם התחושה הטובה, שאני עושה דבר חשוב ומועיל, ועם תקווה, שהנה משהו צומח.

כמה שבועות אחרי הצטרפותי, האסיסטנטית התחילה לדבר על מפגש מקהלות מכל הארץ שיתקיים בירושלים במארס. חשבתי שעוד מוקדם בשבילי לנסוע עם המקהלה להופעות, אבל כולם כל כך התלהבו, שאמרתי, יאללה, הזדמנות להתגבש איתם, תהיה חיובי. מארס זה חודש מושלם לטיולים, ואולי גם תהיה לי הזדמנות להיפגש עם פיצקי בני. עוד כמה שבועות עברו, רוב המתלהבות הודיעו שלא תגענה, עקב עניינים עם הילדים ועם הנכדים. קרה המקרה, והיום היעוד היה יום גשום. יצאתי עם דני ועם עוד חמש נשים באוטובוס שכור לירושלים. את שאר המושבים איכלסו חברי מקהלה גדולה ומגובשת מהוד השרון, הם אלה שארגנו את האוטובוס. גם במקהלה מהוד השרון הגברים היו במיעוט, אבל לפחות היו כמה מהם, לא רק אחד. מזלי שיחק לי, עדנה ואני הגענו ראשונים לנקודת המפגש, וכך יצא שחלקתי איתה ספסל בדרך לירושלים וממנה. הייתה לנו שיחה כייפית כל הדרך לירושלים, בחלקים ממנה לקח חלק גם דני, שישב בספסל על יד. בירושלים חיכו לנו שני אירועים: אחד בבוקר, בחצר של מגדל דוד, ואחד בערב, במגדל ימקא. בין לבין, היינו אמורים לטייל. מכיוון שהגשם כמעט שלא הפסיק לרדת, לא יכולנו לטייל הרבה, רק לעבור מבית קפה אחד למשנהו, גם למוזיאון המוסיקה נכנסנו. בשני האירועים היה צפוף מאד, ולא הייתה לנו שום אינטראקציה עם המקהלות האחרות. באירוע של הבוקר ירד עלינו גשם. באירוע בערב אפילו לא שרנו, סתם ישבנו בקהל כמו פוצים. בנסיעה חזרה, שוב הייתה לי שיחה כייפית עם עדנה, אבל כשהצעתי שניפגש ביום ששי בבוקר עם בני הזוג, היא לא הגיבה, ואני לא התעקשתי. אני כבר יודע לשמוע מתי לא רוצים בי.

הקצ'קיאדה בחזרות התחדשה, גם תחנוניו החוזרים ונשנים של דני. החפירות בוואטסאפ גברו, ולי התחיל להימאס. לקראת פגרת הקיץ, כשהתחילו דיבורים על זה שנופיע בבתי אבות באיזור השרון, החלטתי לפרוש מהמקהלה. לקח לי זמן ללטש תירוץ שלא יפגע באף אחד, ואז שיגרתי אותו לקבוצת הוואטסאפ. זמן לא רב אחר כך, גם הגבר השני פרש. חודשיים לאחר מכן קיבלתי מסרון משרה, מתאמת התורנויות במיזם הארוחות לחיילים הבודדים. היא הודיעה לי שלא יזדקקו לשירותיי בקרוב, והוציאה אותי מקבוצת הוואטסאפ. נפגעתי. לא עניתי לה.

אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש? נראה שבכל קבוצה שאני מוצא לעצמי, במקום לחוש חלק מחבורה, אני חש שאני מוקף בנשים מבוגרות דעתניות שתופסות עלי תחת, מוצא עצמי כל פעם במשבצת האח הקטן שנותר ללא מלים מול אחיותיו הגדולות והמוצלחות. אולי יש איזו דרך אחרת שבה אוכל לחוש שאני חלק ממשהו משמעותי, שאני עושה דבר חשוב ומועיל? לא רק הולך כל יום לעבודה, מתקוטט עם אנשים שאיני מכיר ברשתות החברתיות, ומתכנן את הטיול הבא לחו"ל. טיילנו השנה לצפון הודו, למדריד ולניו יורק.

היו השנה עוד נסיעות רבות לירושלים. בונבון, בנה של אהובה, עשה השנה שנת שירות כמרכז שבט צופים בירושלים. הוא התגורר בדירה בקריית מנחם עם חמישה בני גילו, אירחנו אותם בדירתנו פעמיים. שתי חניכות בוגרות שלו העבירו אצלנו לילה, למיטב ידיעתנו בשינה תמימה. אהובה הייתה נוסעת לשם להביא להם צ'ופרים, גם אני הצטרפתי אליה פעם-פעמיים. בונבון נהנה מאד, והרגיש חשוב מאד, אך לקראת סוף השנה, החניכים עשו לו  בעיות במחנה הקיץ, והוא החליט שחינוך בלתי-פורמלי לא מתאים לו, די, נמאס לו מילדים. בסיום שנת השירות חזר לגור איתנו, מחכה לגיוס שלו בדצמבר, פה ושם מוצא לו עבודה זמנית. החיים בדירה עם שותפים לא הפכו אותו לשותף נח יותר, הוא עדיין משאיר הררי לכלוך ואי סדר בכל מקום שהוא עובר בו.

גם אצל פיצקי, העניינים יגעים. לאחר שבשנה שעברה פרק את העמותה שיסד והשקיע בה את מיטב זמנו ומרצו בהתנדבות, השנה התפרק הקואופרטיב שניהל בשכר. כבר כמה חודשים שהוא לא עובד, ושוב התחיל לדבר על יוזמות חברתיות, עדיין מסרב להשתלב בשוק העבודה המסורתי. הוא עדיין עם החברה שיש לו מאז השנה שעברה. כשהיינו בנופש בירושלים מטעם מקום העבודה שלי, בילינו איתם את יום ששי אחר הצהריים בעיר העתיקה. היה נחמד, ועם זאת מתוח. בחורף הביא אותה לאזכרה של הוריי, שם פגשה את אחיותיי ואחייניי. לחתונת האחיין שלי בקיץ, פיצקי בא לבדו. כשבאנו שוב לפסטיבל הקולנוע בירושלים, ההיא הייתה אצל אחיה בגרמניה. בסוף הקיץ מצאו סוף סוף דירה ועברו אליה. לפחות זה. בין לבין, הכנסתי את פיצקי כשותף לחשבון הבנק שלי. בגיל חמישים וחמש כבר יכולים לקרות לאנשים כל מיני דברים לא נעימים, ואם אגיע למצב סיעודי ולא אוכל לפעול בחשבון הבנק שלי, כדאי מאד שמישהו יוכל. אמרו לי שיש משהו שנקרא "ייפוי כח מתמשך", אבל אמרתי, למה לי להסתבך עם משהו חדש ולא מוכר. אבא שלי הכניס את אחותי שותפה בחשבון וזה עבד בשבילנו. אעשה גם אני כמוהו. 

כדי להקטין את ההסתברות שיקרו לי דברים לא נעימים, המשכתי גם השנה לשמור על בריאותי. עברתי קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה, שיצאו תקינות, ועברתי שורה ממושכת של טיפולי שיניים, שכללו עקירת שן ובניית גשר. באחד הצילומים הראשונים הופיע כתם לבן בחניכיים, שעורר אצל הרופא דאגה, "נגע רדיו פוקאלי" הוא קרא לזה. יכול להיות שזה כלום, אבל יכול להיות שזה גידול, אמר ושלח אותי לבדיקה במרפאת פה ולסת בבית חולים מאיר, שם התחילו לדבר איתי על ביופסיה של עצם הלסת. לא זוכר איך פתאום נזכרתי, ממש בדקה התשעים, שלפני חמש שנים עברתי שם השתלת עצם, בדיוק מתחת לשן שנעקרה. התכנית לביופסיה בוטלה, והתבקשתי להישאר במעקב בשנתיים הקרובות. הרגשתי קצת אידיוט על חצי השנה שעברה עלי בדאגה ובביקורים חוזרים ונשנים במרפאות ובמכוני רנטגן, וגם בר מזל על כך שברגע האחרון נזכרתי וחסכתי מעצמי הליך מורכב וכואב. בחודש יוני נסעתי לאנגליה לסדנת ייעוץ הדדי בהנהגת אישה, שגדלה עם מגבלת ניידות ועברה לא מכבר סרטן קשה במעי הגס. התרשמתי מהאופן בו התמודדה עם המכות שניחתו עליה, עם זה שהמחלה לא נטלה ממנה את כוחה ואנושיותה. אמא שלי עברה סרטן במעי הגס, וההתמודדות שלה הייתה הרבה פחות מרשימה. 

בעבודה, זו הייתה שנה רגועה. שני השדרוגים הגדולים שהייתי מעורב בהם עברו בשקט ובהצלחה. מנהל המחלקה המקבילה לנו, שהיה גם יושב ראש ועד פעיל ומשמעותי, פרש לגימלאות. במקומו מונה בחור צעיר, יחסית. כשהגיע לחברה, הוא עשה עלי רושם של שחצן אכול סגמת, לכן חששתי מהשינוי הזה. אך התברר שהאיש התבגר, למד להתנהג לוותיקים, והיה לי נח לעבוד מולו. לפעמים עוד עולה בי המרירות על כך שהנה הצעירים מתקדמים, בעוד שאני כנראה כבר לא אתקדם. אני משתדל לא לתת למרירות הזו לנהל אותי. זה מה שיש, ויכול היה להיות הרבה יותר גרוע. בעזרת אותו מנהל חדש קיבלתי אישור להכשיר עובד שלו, בחור נחמד וחרוץ שנקלט לא מזמן כסטודנט אצלנו, שיטפל בתקלות שעד היום הייתי היחיד שיודע לטפל בהן. כך יכולתי לצאת לסדנה באנגליה בלב שקט, בידיעה שיש מי שיודע לטפל בתקלות, ואם לא, יכול להתקשר אלי ולנהל איתי שיח מקצועי ברמה גבוהה. אהובה החליטה לנסות שוב ללמוד לתואר שני בשנה הבאה, מה שללא ספק ישפיע על חיינו המשותפים. אקווה שישפיע לטובה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת