44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

סלחי לי

מדי שנה, בפרוש חודש אלול, ועוד יותר מזה בימים הנוראים, עולה וגואה סביבנו הדיבור על הסליחה. מדי שנה, בעת הזו, נזכרים עורכי המוספים לשלוח את כתביהם החרוצים לשאול ידוענים ממי לדעתם הם צריכים לבקש סליחה, ומי צריך לבקש סליחה מהם. הידוענים מתחלפים משנה לשנה, אבל הסיפורים, בדרך כלל אלה אותם סיפורים. ואני, כשאני שואל את עצמי את השאלה הזו, צף למולי דיוקן פניה של ת'. אמנם לא ראיתי אותה כמעט עשרים שנה, אבל הפנים מופיעות לי ברורות ומבוארות. חיפשתי בגוגל ובפייסבוק אחר תצלום עדכני שלה, אבל השם שלה מאד נפוץ, ואף אחד מהתצלומים הרבים שעלו בחיפוש לא דמה לה.

בחורף תשנ"ט, כשהכרנו, כשפגעתי בה, לא היה גוגל ולא היה פייסבוק. האינטרנט לא היה נפוץ אז כמו היום ולא תיפקד כזירה חברתית. מה שהיה, זה מודעות בעיתונים. היה מדור ההכרויות, והיה מדור החברה, ששם אנשים פרסמו מודעה כשרצו ליצור קבוצות חברתיות מכל מיני סוגים. אחד מהם היה איש ושמו ירון מאיר, שפרסם מדי שבוע מודעה, הזמנה להשתתף בפרוייקט שהוא עשה במסגרת לימודיו האקדמיים: תוכנה למציאת התאמות בין אנשים שמחפשים זוגיות. כתבתי לכתובת שהופיעה במודעה, ותוך כמה ימים קיבלתי בדואר טופס למילוי. מלבד הפרטים האישיים ליצירת קשר, נדרש הפונה לתאר את עצמו על פי מספר מדדים. גובה ומבנה גוף, השכלה, אופני בילוי מועדפים.  בהמשך, נדרש ממלא הטופס לענות על אותן השאלות לגבי בן או בת הזוג שהוא מחפש. היות שאני בעצמי איש מחשבים, יכולתי לדמיין את התוכנה שעוברת על הטפסים ומבצעת את ההתאמות, היא לא הייתה אמורה להיות מסובכת מדי. מילאתי את הטפסים ושלחתי אותם. תוך זמן קצר, התחלתי לקבל אחת לכמה זמן בדואר רשימה של שש נשים שהיו עשויות להתאים למה שחיפשתי. הרשימה הייתה ממוינת לפי מידת ההתאמה, האישה המתאימה ביותר הייתה בראש הרשימה. בערבים שבהם הילדים לא היו אצלי, הייתי מתקשר לנשים הללו מהטלפון בדירה, טלפון נייד עוד לא היה לי. הייתי מקשקש איתן, קובע דייטים, ונוסע מראשון לציון לכל רחבי גוש דן כדי לפגוש אותן. לאחר כמה שבועות, באה הפעם הראשונה שמישהי יזמה פנייה אלי. זו הייתה ת'.

 

 

 

התגרשתי בקיץ תשנ"ח, בתום תהליך ממושך וכואב שנמשך כשנתיים-שלוש. הלכנו לייעוץ זוגי, הלכנו לגישור, התחלתי ללכת לטיפול אישי אצל אשר. אחרי חתימת חוזה הגירושין ואישורו בבית המשפט, יצאתי סוף סוף מהבית. שכרתי דירה במרחק של חמש דקות נסיעה מהדירה בה המשיכו לגור גרושתי ובניי. הדירה הייתה כמעט ריקה. רק כמה מכשירי חשמל היו בה, ומיטה מתקפלת אחת. כמעט כלום לא הוצאתי מהדירה הקודמת, רק ספרים, תקליטים, בגדים, וגם כמה דברים שגרושתי שמחה להיפטר מהם, ולכן הפכו לבעלי בריתי. זה הפך אותם לנקיים בעיניי, את שולחן הפיקניק מהמרפסת, את המצעים המהוהים מרוב כביסות, את מזרני הספוג הזולים. התחלתי להקדיש את הערבים הפנויים ואת סופי השבוע לרכישת רהיטים מיד שניה, גם כן דרך המודעות בעיתונים, ולהובלתם לדירה. קניתי מיטת נוער נפתחת והעמדתי אותה בסלון. קיבלתי תרומות מבני משפחה ומחברים. באו מ"בזק" להתקין טלפון קווי. ועדיין, הדירה נראתה עדיין כמו דירת סטודנטים. בסוף השבוע הראשון שהילדים ישנו אצלי, פתחתי להם את מיטת הנוער בסלון, וישנתי לידם על מזרון שהנחתי על הרצפה. פיצקי לקח את זה בתור הרפתקה, ועודד אותי בדרכים שמכמירות את ליבי עד היום כשאני נזכר בהן. פרוח כבר היה מאובחן מזה שנה עם PDD.  שלוש שנים לאחר מכן, כתבתי סיפור ושמו "ידיים טובות", שהשבועות הראשונים האלה שימשו לו כרקע. כשאני קורא אותו היום, אני יכול להבין יותר טוב מדוע הסכמתי להתחיל חיים חדשים בתנאים כה סגפניים. זה לא רק שכבר רציתי לגמור עם הנישואין המאמללים האלה מהר ככל האפשר. זה לא רק הסכום הנמוך שהשתכרתי אז, והפחד מדמי המזונות שינגסו בו ויביאו את ההוצאה לפועל אל ביתי. זה וודאי לא רק רגש האשמה על פירוק המשפחה, שאפשר בדוחק לייחס לי רצון בלתי מודע להיענש עליו. לא, אלה בעיקר ההרגלים הסגפניים שדבקו בי בבית הוריי. הרומנטיקה של הדלות. ההסתפקות במועט כערך. האמונה שחיי צנעה הם נקיים יותר, מוסריים יותר.

 

 

ת' לא יכלה לדעת את כל זה, כמובן. ברשימות של ירון מאיר הופעתי כאיש מחשבים בן שלושים וארבע, בעל תואר ראשון, חובב תרבות, מה רע. אמנם הייתי גרוש פלוס שניים, אבל כפי שכבר התחלתי להבין, בגיל הזה כבר מצפים מגבר שיהיו לו ילדים מקשר קודם, ועדיף שיהיה גרוש ולא אלמן, שלא יהיה אחד שהילדים כל הזמן אצלו, ואולי עודנו כרוך אחר אשתו המנוחה. ת' התקשרה אלי ביום ששי חורפי אחד אחר הצהריים. קולה וטון דיבורה מצאו חן בעיניי. קול רך, טון דיבור שנמזגו בו חביבות, רוגע, חמימות. ת' סיפרה לי שלמדה עבודה סוציאלית לתואר ראשון ומנהל ציבורי לתואר שני, ושהיא עובדת בתחום התמחותה במוסד ציבורי בתל אביב. סיפרה על משפחה תימנית מסורתית, שלא לגמרי קיבלה את הבחירות שת' עשתה. היא הציגה השקפת עולם חברתית-פוליטית דומה לזו שלי. היא הייתה צעירה ממני בשנה, יצאה מקשר שנמשך לסירוגין שבע שנים ולא הוביל לשום דבר, אבל לא נשמעה לחוצה כמו כמה מהנשים שדיברתי איתן באותם ימים. היא גרה בדירת שותפים בראשון לציון, באחת השכונות הותיקות, לא רחוק מהשכונה שלי. היות שהשיחה זרמה והתארכה, כל הפרטים הללו זרמו ונחשפו בה. שגיתי שגיאה שאחזור עליה עוד כמה פעמים בשנה הראשונה לאחר גירושיי, עד שאשר התחיל להעיר לי עליה: משכתי את השיחה יותר מדי, התלהבתי מהר מדי, נקשרתי לבחורות כבר בשלב הטלפון, לפני שפגשתי אותן.

בפגישות השבועיות אצל אשר, היינו דנים הרבה בדייטים שלי ובשיחות שהובילו אליהם. במה שנאמר ובמה שלא נאמר, בציפיות שלי ובשגיאות שלי. יחד איתו בניתי תכנית פעולה, שתתאים למצב שלי מצד אחד, ולנורמות המקובלות בעולם ההכרויות מצד שני. אני זוכר שדיברנו על זה שיום ששי בערב זה לא זמן טוב לדייטים, ושדיברנו על זה שעדיף מקום נייטראלי ולא אצלה בבית. אני לא זוכר אם דיברנו על זה לפני או אחרי הסיפור עם ת'. מכל מקום, ת' הציעה שאבוא אליה לדירה במוצאי שבת, ואני באתי. כשדלת הכניסה נפתחה, התלהבותי הצטננה במקצת. המראה של ת' לא ממש התאים לפנטזיה שלי. היא הייתה קצת מלאה, קצת כפופה, ודי נמוכה. אבל כשהיא התחילה לדבר, שוב התחלתי להידלק. התחלתי לשים לב לצדדים בחיצוניות שלה שדווקא כן מצאו חן בעיניי: השיער השחור הארוך, העור החום החלק, השפתיים המלאות, העיניים. גם הדירה שלה הייתה נעימה. היות שהשותפים לא היו באותו ערב, ישבנו בסלון ושתינו קפה שחור שת' בישלה. היה לי קצת מוזר לשתות קפה שחור בשעת ערב מאוחרת, אבל נעם לי שת' בישלה משהו במיוחד בשבילי. ת' אמרה שהיא מכירה את ירון מאיר באופן אישי, ושהוא בעצמו הפנה את תשומת ליבה אלי. אמר לה, יש לי כאן מישהו שיכול לעניין אותך. גם זה החמיא לי, כמובן. אני לא זוכר על מה דיברנו, אבל זוכר שזו הייתה ת' שקבעה מתי הסתיימה הפגישה. אמרה שמחכה לה יום עמוס מחר, קמה והגישה לי בחיוך את המעיל שלי. חייכתי בחזרה ויצאתי.

הדיבורים על ימים עמוסים בעבודה לא נעמו לי כל כך, וגם הפריעו לקבוע איתה פגישות נוספות. הייתי נשוי לאשת חינוך קרייריסטית, שאילוצי העבודה שלה הכתיבו לי את שגרת חיי הרבה יותר מכפי שרציתי. אבל אשר אמר שאין מה לעשות, אני חייב לקחת בחשבון שיהיו לבנות זוגי העתידיות עוד דברים בחיים, שהן לא תמיד תהיינה פנויות אלי, אף אם לא תהיינה נשות קריירה שאפתניות כמו גרושתי. עוד דבר שנגס בזמן הפנוי של ת' היה טיפולי הפיזיותרפיה שהייתה צריכה לעבור, בגלל פגיעת צוואר שספגה בתאונת דרכים שעברה לא מכבר. הייתי נשוי לאשה עם אגן שבור, שמגבלת התנועה שלה הייתה נוכחת מאד בחיינו המשותפים. הספיק לי מעל הראש. על זה אפילו לא סיפרתי לאשר, התביישתי להודות שזה מפריע לי. אבל, בסך הכל, הקשר שלי עם ת' התקדם במגמה חיובית. הוא התקדם בקצב שת' קבעה. חשתי בזה, אבל החלטתי שאזרום עם זה. נפגשנו שוב לקפה, ת' הסכימה שאבוא לבקר אותה במשרד, למרות שפחדה מהרכילויות שירוצו עליה, וגם הלכנו לסרט, הצגה ראשונה. החניתי את רכבי ברחוב של ת', וחיכיתי לה מתחת לבניין שלה. היא באה ישר מהעבודה במכוניתה הקטנה, ואספה אותי. השכלתי לבחור סרט שלא היה כבד מדי, אבל גם לא עלבון לאינטליגנציה. החזקנו ידיים בחשיכה, כמו מתבגרים. אחרי הסרט, החזירה אותי ת' לרחוב שלה, בשכונה הותיקה. כבר היה בסביבות תשע וחצי. הרחוב היה שקט, מואר באורם הרך של פנסי הרחוב. רכנתי לעבר ת' ונישקתי אותה. זו הייתה נשיקה מדהימה. רכה, חמימה, חרישית. בכל חיי הבוגרים עד אז לא הייתה לי נשיקה חושנית כל כך. אחר כך, כשהזדקפתי במושב שליד הנהג, ת' שאלה אותי איך זה שאני נראה כל כך צעיר. גם זה החמיא לי.

 

 

במבט לאחור, לא רק נראיתי צעיר, גם נהגתי כצעיר. "צעיר" במובן הצבאי, כלומר חסר מושג וחסר ניסיון. ערב אחד הזמנתי את ת' לדירתי, שרק לאחרונה הבאתי אליה מכונת כביסה, אבל פינת אוכל עוד לא הייתה בה, ולא מיטה זוגית בחדר השינה. הכנתי לנו תה, הקפה הנמס שלי לא התאים לה. ישבנו על מיטת הנוער בסלון, ניהלנו שיחה, וכשהספלים התרוקנו, התחלתי להתנשק איתה ולהפשיט אותה. באור מלא, לעזאזל. ת' שיתפה פעולה, נראה שציפתה שזה מה שיקרה הערב, אפילו עזרה לי להשיל מעליה את החזיה. אני זוכר שזו הייתה חזיה מסורבלת, לא מהסוג שהכרתי מהחיים עם גרושתי. היה צריך להוריד אותה דרך הראש. ואז, כשפלג גופה העליון של ת' כבר היה עירום, היה לי בלאק-אאוט. פשוט לא ידעתי מה לעשות. התלבטתי אם להוביל אותה לחדר השינה, שכל מה שהיה בו זה מזרון ספוג אחד מונח על הרצפה. נזכרתי פתאום, שלא הכנתי אמצעי מניעה. נזכרתי פתאום שאנחנו בעיצומו של החורף, והדירה לא מחוממת. התבוננתי בעין ביקורתית על גופה המלא במקצת של ת', שבעירום חלקי נראה עוד פחות טוב ממה שכבר הורגלתי בו. ת', שעד אותו יום הובילה את יחסינו, נאלמה לפתע דום, תלתה בי מבט, חיכתה שאני אוביל, שאסיים את מה שהתחלתי בו. יכולתי לראות שקר לה. ואני קפאתי.

לא זוכר כמה זמן עבר, בטח לא יותר מכמה דקות, עד שת' התאפסה על עצמה, מלמלה משהו, התלבשה והסתלקה. אני, הכמה דקות האלו הולכות איתי עד היום ומייסרות אותי. אשר אמר שאני מגזים, שזה לא סוף העולם, וגם לא בהכרח סוף היחסים שלי עם ת'. הוא אמר שמכיוון שעד עכשיו הכל זרם כל כך יפה, יש מצב שת' תחליק לי את הטעות הזו. הרי המצב בשוק כל כך קשה. הוא הציע שאחכה כמה ימים, ואז אתקשר אליה ואבדוק מה מצב העניינים. שלא אעלה ביזמתי את מה שקרה באותו ערב, אבל אם היא תעלה את זה, שאתייחס לזה בקלילות ובהומור, שאגיד שאני לא יודע מה עבר עלי. זה לא היה שקר: באמת לא ידעתי מה עבר עלי. רק היום, ממרחק השנים, אני חושב שאני יודע.

כמה ימים אחר כך קיבלתי דחיפה נוספת לחידוש הקשר. רשימת נשים נוספת של ירון מאיר הגיעה בדואר. שמה של ת' הופיע בראש הרשימה. כלומר, היא נמצאה מתאימה לי במיוחד. בפעם הבאה שהיה לי ערב בלי הילדים, התקשרתי אליה. כאילו כדי לספר לה את זה, ובעצם כדי לבדוק מה העניינים. השתדלתי מאד להיות קליל. ת' ענתה לי בחביבות וברוך הרגילים שלה. היא סיפרה לי שהיא פגשה את ההוא שהיא הייתה איתו שבע שנים לסירוגין, והם החליטו לנסות שוב. העליתי את האפשרות שנישאר ידידים, ולהפתעתי, היא הסכימה. ממרחק השנים, ואחרי שעשיתי עשרות דייטים וגם יצאתי עם כמה נשים, אני פחות מופתע. נראה לי שכבעלת ניסיון עשיר בעולם הפנויים-פנויות, וכעובדת סוציאלית בהכשרתה, ת' ידעה שתמיד עדיף להשאיר דלתות פתוחות, להחזיק קשרים על אש קטנה, מי יודע, אולי הילד של היום ישתפשף ויהפוך לגבר של מחר. הבנתי שהיא לא לקחה את הערב ההוא קשה מדי, שהיא לא כועסת עלי.

אבל אני, אני עדיין כועס על עצמי. אני עדיין רואה מולי את האשה הקטנה והקצת מלאה הזו, עומדת מולי בפלג גוף עליון חשוף, באור בוהק של נורת חשמל ללא אהיל, בדירת רווקים כמעט ריקה, בקור של דצמבר, ואני מתבאס על עצמי. איך יכולתי לעשות לך דבר כזה, כשאת היית כל כך טובה אלי. אז מה אם הייתי חסר ניסיון, לא אשמתך שהייתי חסר ניסיון. אולי כבר מזמן שכחת מזה, שמעתי על נשים שעברו דברים גרועים מזה בעולם הדייטים, אולי גם את עברת גרוע מזה. סביר להניח שלא אפגוש אותך אף פעם. סביר להניח ששכחת מכל הסיפור. אבל גם אם ניפגש בדרך פלא, וגם אם תאמרי לי שסלחת מזמן, אני לא חושב שזה יפטור אותי מן החרטה. עדיין יהיה בי הצורך לבקש את סליחתך.

סלחי לי.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת