33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שלום ימין - עושר ואושר לעד ?

ניסים - שלום ימין

 

 

 

הים הוא אותו ים והזמן אותו זמן אנחנו לא קובעים מה יהיה בחיים האלה. הכל גורל מכתוב.

זה משפט ארוך ומסובך שאמר לי איש אחד, שפגשתי בחופו של הים התיכון.

דייג חובב. מגיע פעמיים בשבוע בשעה שמונה בערב.

מביא איתו כסא מתקפל, תיק גדול מבד ודלי. וכמובן חכה וקופסת קרסים.

אף פעם לא ידעתי מה זה קרסים. תמיד חשבתי שזה עיוות של קרשים לעילגים. כאלה שצריכים טיפול של קלינאית תקשורת.

ניסים. זה השם של הדייג החובב, חייך כשאמרתי לו שלא ככה אומרים קרשים.

הוא הסביר לי שהקרסים זה בשביל לתפוס את הדג. שמים עליו חתיכה של דג או פרי ים שזה גם סוג של דג אבל לא כשר, ומורידים את החכה לים. ומה עושים ? שאלתי אותו. הוא הסתכל עלי וחייך. חיוך ממיס כמו סבא גדול. מחכים . מחכים הוא ענה לי. למה ? שאלתי אותו.

מחכים שיבוא דג גדול.

אהה עניתי לו. כמה זמן מחכים ? הוא שוב חייך. צריך הרבה סבלנות אחי.

הוא אמר לי. אפשר לחכות גם עד לבוקר. אמר, והצית סיגריה. שאף שאיפה עמוקה והיביט לים לנקודה רחוקה באופק, כמו חושב על הדגים שיתפוס היום ומה יעשה איתם.

את ניסים פגשתי בדרכו לדוג. נסענו יחד באוטובוס לכיוון הים בתל אביב.

עליתי לאוטובוס והכסא היחיד שהיה פנוי היה מול איש מבוגר שנראה חביב למדי. לבוש חולצה משובצת ומכנסי ג'ינס.

לרגליו מגפיים ולצידו תיק בד ודלי. מהתיק בלטה חכה כחולה מקופלת.

לא היה לי ספק שהוא דייג. לא ראיתי אף פעם דייג. לא יצא לי לראות במציאות. רק בטלוויזיה ובסרטים.

התיישבתי מולו. בהתחלה ניסיתי למצוא נקודה להסתכל עליה כדי לא להיות חוצפן.

כבר חושך, ממילא אין מה לראות מהחלונות. שמעתי אותו לפתע.

מה ? לא הבנתי. ניסיתי לראות עם מי הוא מדבר.

הוא חייך לי. אני מדבר איתך ידידי הצעיר. לאן נוסע ? אם יורשה לי כמובן.

אה. חייכתי. אני..סתם לסבתא שלי. שיקרתי לו. לסבתא שלך ? הוא שאל. ואיפה היא גרה ? שאל.

אה. ניסיתי לחשוב מהר. ברחוב הירקון ? הוא עזר לי. כן. כן כן..עניתי לו.

ואיך קוראים לה ? הוא שאל בחיוך. אסתר . עניתי מהר בלי לחשוב. הוא לא קנה את זה.

רוצה לבוא איתי לדוג ? הוא שאל. אני קצת עסוק עניתי לו, למרות שלא באמת היה לי מה לעשות. פעם בשבוע נהגתי לעלות לאוטובוס שנוסע לים ואז לרדת באחת התחנות ולחזור ברגל הביתה.

סתם בשביל הכייף וגם בשביל הספורט. או...לא משנה.

לא הבנתי למה צריך לחכות לדג שיעלה בחכה. פשוט תפרוס רשת ותתפוס עשרות דגים.

כמו בתכניות האלה בטלוויזיה עם הדייגים מיוון או סיציליה.

הדייג מלמד אותך על אודות הסבלנות ידידי. הוא ענה לי וחייך את החיוך הנצחי שלו.

אין מה למהר. גם ככה כולנו מגיעים לאותו מקום בסופו של דבר. הוא אמר.

לאן ? לרגע לא הבנתי לאן מגיעים. לשם. הוא ענה והצביע על האדמה.

שתקתי. זה קצת הבהיל אותי. למה הוא מדבר על זה ? ניסיתי להעביר נושא.

ו..ואיזה דגים אתה תופס בדרך כלל ? שאלתי.

כל מיני...הוא ענה לי. כל מה שפוסידון שולח לי. מי ? שאלתי שוב. פוסידון. הוא אל הים והוא קובע מה יהיה בים כל יום.

פוסידון....השם היה מוכר לי. אהה...חייכתי. פוסידון זה ההוא מקופסאות הטונה.

ניסים צחק בקול. אתה בחור מאד מעניין. הוא אמר לי.

הסתכלתי עליו כשהזמין אותי לדוג. או קיי. עניתי. אני אבוא איתך. ולא הבנתי למה לעזזאל עלי להגיע איתו לדוג. אני אפילו לא יודע מי הוא.

לאחר שישבנו שעה ושתקנו רוב הזמן וזה מאד עייף אותי, הוציא ניסים תרמוס מהתיק ושאל אם אני רוצה קפה שחור.

עניתי שבכייף כי מאד שמחתי שהוא אמר משהו. הוא מזג לי וכשלגמתי מהכוס, הרגשתי שזה הקפה השחור הכי טעים ששתיתי בחיים.

אמא שלי לא עושה כזה קפה אף פעם. תמיד הוא חיוור ודלוח.

אני חייב ללמוד איך עושים קפה כזה. חשבתי לעצמי.

אתה רוצה לשמוע סיפור ? הוא שאל אותי. הנהנתי בראש והוספתי כן ברור. כבר התחלתי להיות שתקן כמעט כמוהו....

לפני הרבה שנים, הוא התחיל. בכלל לא הייתי דייג חובב. הוא המשיך.

חייתי ברמת גן עם אישה וילד מקסימים. עבדתי בנגריה וייצרתי שולחנות וכסאות.

בקיץ נהגנו לנסוע לים של תל אביב שלושתינו. אני אשתי ומושיק. הוא שתק.

הדליק סיגריה נוספת.

לפני חמש עשרה שנים, נסענו לים באוטובוס שלושתינו. זה היה ביום שישי. סתם יום שישי בהיר ורגיל של סוף חודש יולי.

הוא שתק ולקח שאיפה ארוכה מהסיגריה. שתקתי איתו. חיכיתי לשמוע מה יהיה.

הגענו לים ופרשנו שמיכה על החול, שמנו את הפירות והשתיה ונכנסנו למים. אחרי כמה דקות יצאתי מהמים וחזרתי לשמיכה. נשכבתי על השמיכה עם הפנים למעלה כדי להשתזף קצת.

כנראה שנרדמתי כי קפצתי בבהלה כששמעתי צעקות. אנשים רבים הצטופפו על החוף וכנראה שניסו להחיות מישהו שטבע.

רצתי לשם. זאת הייתה אשתי. את הילד לא ראיתי. התחלתי לרוץ לים כדי לחפש אותו. שחיתי יותר משעה ולא מצאתי כלום. כשחזרתי לחוף אשתי כבר הייתה מתה.

הוא שתק. הרגשתי שדמעות חונקות את גרוני. האיש החייכן הזה מחזיק סיפור גדול על כתפיו.

עד היום לא מצאו את הגופה של הבן שלי.

פוסידון לקח לי אותו ואני ממתין שיחזיר לי אותו. זה לא בסדר. הוא הסתכל עלי. פניו המקומטות והשזופות לא זזו. רק שתי העיניים שלו נצצו. מדמעות שלא קיבלו רשות לרדת במורד הפנים.

רציתי כל כך לחבק אותו.

קמתי והתקרבתי אליו. היה לו ריח של סיגריות. הושטתי ידי לחבק אותו להפתעתי הוא נענה בחיוב.

ריח הסיגריות התערבב בריח זיעה וריח של כביסה של החולצה.

צריך רק סבלנות. הוא אמר לי. עם סבלנות הכל יקרה. אני ופוסידון. לא אוותר לו בקלות כזאת. הוא הוסיף. עד שיחזיר לי את מושיק.

 

כל הזכויות שמורות.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dj shalom1 אלא אם צויין אחרת