66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לאלי

עולם הפנאי

נשים שלא רוצות להיות אימהות

היריון, לידה ובואו של התינוק לעולם יוצרים שינוי עמוק בחייהם של ההורים הצעירים, הסב והסבתא וזוג חברים של ההורים.

כל דמות מתמודדת עם הלידה מנקודת מבט שונה, וחושפת היבטים שונים של הולדת הילד: הבדלים בין נשים לגברים, שינוי בתפיסה העצמית של ההורים, קונפליקט בין עבודה להורות.

אולם לא רק ההורים מושפעים מהלידה. חייהם של הסב והסבתא משתנים לבלי הכר עם הולדת נכדם הראשון, וזוג חברים מתחבט בשאלה האם גם הם רוצים להביא ילדים.

הרומן לידה מאת עמנואלה ברש רובינשטיין כולל מונולוגים של שש דמויות, שלושה זוגות: ההורים הצעירים, הסב והסבתא וזוג צעיר שמתלבט אם להפוך להורים. הגיבורה היא דפני, אישה הצעירה המפחדת פחד מוות מן הלידה, בעלה נגרר למערכת יחסים עם אישה אחרת בעת שאשתו בהיריון, אמו נזכרת בטראומת הלידה מלפני שנים, ונוצרת אינטימיות חדשה בין הסב והסבתא.

לידה.jpg

אביגיל, חברה של דפני ובעלה, מתמודדת עם חברה שלא מקבלת את הבחירה שלה לא להפוך לאמא ובן הזוג שלה מרגיש שזוהי הקרבה גדולה מדי.

לידה עוסק בהבדלים בין נשים לגברים, בדימוי עצמי משתנה של הורים, בסגירת המעגל של סבא וסבתא ובתופעה חברתית משמעותית שהולכת ומתפשטת: נשים צעירות שלא רוצות להיות אימהות.

העלילה משתרעת על פני עשרים ואחד חודשים, מרגע שדפני מגלה שהיא בהיריון ועד שתומר בן שנה. לידתו מפרה איזון פנימי של הדמויות. אולם לאחר תהפוכות שונות נוצר איזון חדש; מבשר טובות לחלק מהדמויות, מעיק מעט לאחרות.

כל פרק מתחיל בגוף ראשון בקול נשי ולאחריו הקול הגברי. כל קול מתייחס למצב החדש מנקודת מבטו ומביע את החששות, החרדות והדאגה לצד השמחה.

הכתיבה קולחת ומעניינת - מומלץ.

 

טעימה מהספר -

עם תום הלידה
 

כשתם הכול — אחרי יבבת החיים הראשונה, התינוק שחיבקתי נלקח למדידה
ושקילה בידיה המנוסות של המיילדת, כתמי הדם ומי השפיר נוקו, החתך הצר
נתפר, הזיעה נמחתה כבר ממצחי — אנחת רווחה נפלטת מפי, כמעט כנגד
רצוני. למרות ההמולה בחדר הלידה, המיילדות השקועות בשיחה ערה, סניטר
שטובל סחבה בדלי מים ומעביר אותה שוב ושוב על הרצפה, רופא צעיר
המתייעץ בטלפון עם רופא בכיר, נדמֶה לי כי שקט השתרר סביבי. איש אינו
תובע ממני במפגיע לנשום, לאמץ את גופי עד תום, לנסות לשווא לעצור
צרחת כאב. לרווחתי מניחים לי לנפשי, כאילו הייתי איזה כלי נגינה עתיק
שעלה בידיהם לחלץ ממנו בעמל רב איזה צליל ישן ועתה משיבים אותו
בזהירות לאריזתו.

אמיר יצא מחדר הלידה לבשר לקרובי משפחה שהתינוק נולד בריא ושלם. אני
שומעת את קולו הנרגש מהמסדרון, סדוק מעט, מאמץ נעימה עניינית כביכול,
אולם זו אינה מעלימה אף במעט את הרעד בקולו. משקלו של התינוק כמעט
שלושה קילוגרם, כשיצא לאוויר העולם הפך אותו הרופא כשראשו כלפי מטה
והוא החל לבכות בקול גדול. הוא אינו יודע למי הוא דומה, כנראה לשנינו, רק
עורו צפוד ומקומט כשל זקן בא בימים, אולי משום ששהה ברחם שבועיים
יותר מן הצפוי, ובסופם אף במעט מי שפיר. אמיר מסיים בבהילות את השיחה
ומתקשר עתה להוריי, ושוב חוזר על תיאור הלידה מבלי להשמיט אף פרט,
כאילו למד זאת בעל פה.

אני מוטלת על מיטת היולדות, גופי נקי וחבוש, אולם איני יכולה לזוז. משהו
דמוי צמרמורת תוקף אותי, כעין רעד פנימי שאין רואים אותו, פרפור אחרון
של כאב מטיל מום. משהו נע בכפות רגליי, מתקדם אל הפצע המדמם, חולף
על פני הבטן ומטפס מעלה, משתלב בהלמות המואצת של הלב ומקשה מעט
על הנשימה, גופי מתקומם כנגד העינויים שנכפו עליו. אני עוצמת את עיניי
ואומרת לעצמי: אני אימא, הכול תם, הכאב חלף ועבר ולא נותר ממנו אלא
רמז מדמם, אולם הסחרחורת האופפת אותי מעידה כי אי־אפשר לסלק את
הסבל במחי יד. החדר כבר נקי ומחוטא, האורות הבוהקים כובו, אני מכוסה
בשמיכה נעימה, האחות מגישה לי שתייה, אני שומעת שאומרים כי יש לפנות
את החדר משום שיולדת חדשה מגיעה. איני יכולה לתפוס כיצד נעלמה ואיננה
כל אותה מועקה עצומה שהלכה ותפחה בתוך בטני, וכל מה שאני יכולה לחוש
עתה הוא מעין זִכרו של כאב, שהיה קודם חריף וחד ועתה הוא רק מעט צורב.
אמיר שב לחדר ומביט בי בדאגה. הוא עומד לצדי, מלטף את שיער ראשי.
"תירגעי, הכול עבר בשלום. התינוק בסדר, את בסדר, הכול טוב."

למרות הנעימה הנינוחה של דבריו הוא מביט באי שקט אל המנורות הגדולות,
ערמת המגבות המונחת לצד המיטה, מזרקים המונחים על גבי מגש מבהיק,
מושיט יד ואוחז בבקבוק מלא בנוזל ורוד, מרים אותו ומניח אותו בחזרה.
שערו, מאפיר מעט, רווי זיעה, חולצת הטריקו מקומטת ומלאת כתמים, הוא
בוהה בקירות כילד שנאלץ לבלות עם דודה רחוקה, מתאמץ להסתיר את
הרצון לקום ולהסתלק בחטף, לפרוץ בריצה אל הדלת, לצאת ולא להתעכב
אפילו כדי להגיף אותה, אך הוא נותר יושב, ואף מנסה לנהל איזו שיחת
שגרה.

לאחר רגעים אחדים הוא מלטף שוב את ראשי ואומר בשקט, כממתיק סוד,
"אני הולך לראות את התינוק." הנה נמצא סוף־סוף אותו תירוץ כבד המשקל,
שאין לחשוד בו כי הוא העמדת פנים, תואנה שתאפשר לו להיפרד ממני
בנשיקה ולצאת מהחדר. המבטים שהוא שולח אל הדלת גלויים כל־כך,
שהייתי מעדיפה שיאמר בפשטות: "דפני, אני לא יכול יותר לשאת את המקום
הזה, אני רוצה להסתלק." אך הוא מתעקש להתעכב מעט לפני שהוא פוסע
החוצה בצעד מהוסס, מעמיד פנים שיש צורך מוצדק לכך שהוא יצא מהחדר.
צווחה עזה נשמעת מהמסדרון: אישה צורחת בקול, "אני לא יכולה יותר, אני
לא יכולה יותר." שתי אחיות נכנסות בבהילות לחדר, מכסות אותי ומניעות את
המיטה שעליה אני מוטלת. הנה מגיעה עוד יולדת, יש לה כבר פתיחה של
שישה ס"מ, צריך לפנות מקום במהירות, עוד מעט תתרחש הלידה, אני
שומעת אותן מדברות, מובילות אותי לחדר אחר, מציבות את המיטה ליד
החלון וממהרות אל היולדת שזה עתה הגיעה. בחדר הזה שוררת איזו דממה
אטומה, וזעקות של כאב נורא אינן נשמעות פה.

 

עמנואלה ברש רובינשטיין היא חוקרת בתחום מדעי הרוח שכותבת גם ספרות יפה. זהו ספרה השני. קדם לו קובץ סיפורים, חמש פנים.

עמנואלה ברש רובינשטיין. "לידה". הוצאת הקיבוץ המאוחד ציור עטיפה: רות שלוס. גרפיקה: ינאי סגל 196 עמ' מחיר: 88 ש"ח לספר מודפס. להשיג בחנויות הספרים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל לאלי בילוי תרבות אלא אם צויין אחרת