00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Daniellecity

חם היום, נוראי

קמתי בבוקר די מאוחר, בסביבות עשר וחצי, עדיין לא מצליחה להחזיר את השעון שלי לתשע וחצי שלי כפי שהיה לפני הנסיעה שלנו לחול. היה חם, נוראי, יבש וכבד, אמרו שיהיו 40 מעלות וידעתי מראש שאני לא מתכוונת לצאת מהבית בכלל. השיעור הפרטי שלי התבטל, חשבתי אולי אולי לעשות אימון לפני העבודה בערב אבל ידעתי שרוב הסיכויים שלא אעשה כלום ושיש גם אישור חיצוני לזה.

קיסי באה ובכתה ליד המיטה, הלכה שוב וחזרה, ועד שהתעוררתי מספיק בשביל לקום היא השתינה על הספה.

הספקתי כבר לכעוס קצת שנעל אותה בבית ולהאשים אותו בזה, למרות שזו החתולה שלי ולגמרי אשמתי ואחריותי. אמרתי לו שלא נועלים את קיסי והרגשתי קצת אשמה על ההאשמה הזו שלי. הוא ענה לי בטון קצת אשם בחזרה שחום אימים ושאי אפשר להשאיר פתוח. הייתי כבר על הניקוי של הספה וגם בחצי הלך רוח של ריב, שכנראה נשמר באינרציה מהימים האחרונים. בימים האחרונים אני רגילה שאני כועסת ולא מרוצה. אפשר לומר שכבר בכל החודש האחרון אני עם טריגרים מכל מיני סוגים והפרעת האכילה שלי מרימה את הראש שלה הבת זונה. והיא לא בן אדם ולכן היא לא בת זונה אבל אני לא בדיוק יודעת איך להתמודד עם זה ואין לי ככ עם מי לדבר על זה, רק עם עצמי, שזה נע משיחות מוטיבציה מכל מיני סוגים ושיחות אהבה עצמית מהצד השני, שגורם לי לנסות להראות קצת יותר טוב כדי להרגיש קצת יותר טוב.

לחשוב על זה מזכיר לי כמה דברים שהוא אמר שכמעט שברו אותי לגמרי, ושוב זה הלופ בין הצורך שלי להיות בשליטה לבין הצורך שלי לחלוק את איך שאני מרגישה בלי ליפול או להפיל אחריות על מישהו שזה בטוח לא התפקיד שלו וזה כנראה כבד עליו. אבל אלוהים איך שזה כאב לי כשהוא אמר את מה שאמר ואני אפילו לא מצליחה לכתוב את זה מרוב שזה פגע, ואפילו היה נשמע לי שהקול שלו שונה. הוא אמר את מה שאמר כי הוא זיהה איזשהו שקר אצלי, וזה בטטו היה מעצבן. רק שזה היה השקר הלא נכון, ולכן גם לא יכולתי לכעוס או להעלב מההאשמה. ידעתי שהוא צודק למרות שמה שהוא אומר לא קשור למה שכן קורה איתי בלב, אבל הוא כן קלט משהו, ואני כן הסתרתי משהו, ואת מה שרציתי להסתיר הצלחתי. המחיר של זה היה עלבון לא מוצדק, לא מוצדק רק כביכול, כי במוח שלי זה מוצדק וכן הגיע לי, אפילו שאם מישהו חיצוני היה שומע את זה כנראה שהוא לא היה מאמין, לא מאמין שכך הוא אמר לך, ושזו שיא החוצפה ושיא האטימות, ולא יאמן.

היה לי פעם חבר ממש קנאי, שלא באמת אהבתי נורא אלא רק אהבתי קצת. וכל הזמן ידעתי שלמרות הקנאה המוטרפת באמת באמת שלו, ושהיה מטורפת בכל קנה מידה, זו בכל זאת אני האחראית כי אני זו שלא אהבתי אותו מספיק, לא כמו שהייתי אמורה, וזו לא קנאה מה שהוא הביע שם אלא תמרור אזהרה שיצא ממנו, למרות שהוא כן היה משוגע ומטורף ואין לי דרך לדעת אם זה קיים אצלו גם בלי קשר אלי.

ניקיתי את הספה בסלון, ואז הוצאנו אותה החוצה אל הגג בחום הנוראי. היה צריך לסחוב אותה והיא לא הייתה כבדה, אבל היו מיליון דברים בדרך, דברים שמזכירים לי כמה הכל צפוף ועמוס ודחוס בדברים, דברים של בית ודברים של בחוף ודברים של כיף ודברים של יופי ודברים שלא צריך, כל הדברים דברים דברים האלו שאני לא רגילה לצרוך, ופה יש אותם בכמויות שלא ראיתי כבר מקרוב הרבה זמן. וזה לא שאני לא אוהבת את הדברים. אני כן אוהבת אותם. הדברים הם לא מהסוג שסלדתי ממנו כשעזבתי את הבית, הם לא אוסף חסר תועלת של חפצים כאילו יפים אבל לא נוחים, מיותרים, שכולם מתפעלים מהם ועלי הם מכבידים או יותר נכון פשוט מזכירים לי את אמא במינון גבוה מידי, מזכירים את השתלטנות שלה, למרות שזו לא המילה שאני מחפשת, אלא מילה אחרת, מן מועקה גדולה כמו בור ללא תחתית, וכפייתיות כזו שלא רציתי שתדבוק בי.

הדברים שכאן מסמלים הנאה מהחיים, הנאה מיופי, ויצירת עוד אפשרויות נוספות להנאה, הם בגדים נורא יפים וכיפיים ונורא מיוחדים, הם רהיטים מהרחוב שכן יושבים עליהם, מנורה שמאירה בתוך הסוכה שנבנתה בחוץ מכל מיני חומרים שנאספו כדי להגדיל את השטח של הבית, כדי שיהיה יותר כיף ומרווח ונוח, ארון עם מלא כלי עבודה שכל הזמן הוא משתמש בהם להכין לנו עוד מדף ועוד שולחן ועוד ארון, וכיסא, ודלת מחתיכת עץ יפה שמצאנו ברחוב, כי כשעברתי היינו צריכים לסגור את הסוכה הזו לחתולים שלי שיוכלו להתאקלם לאט לאט לצד החתולה שלו בחדר השני.

אבל הם היו תקועים במעבר והיה כדאי להזיז אותם לפני שעוברים עם הספה. היא לא הייתה כבדה אבל היה צריך לדחוס אותה במעברים האלו והוא איבד את הסבלנות ואני חששתי מכל הדברים שיפלו ויעשו רעש בלאגן וישפכו.

ובכל זאת רק התעוררתי והיה ממש חם, וזו החתולה שלי שהשתינה על הספה שלו, בפעם השניה.

התעצבנתי שהוא לא סבלני יותר ושהכל בלחץ ובקצב שנכפה עלי, כי אני ממש רגישה גם ללחץ אבל הוא בסוף שם את הספה בעצמו איפשהו בגג, ושטפתי אותה וחזרתי לסלון שלנו, טיאטאתי קצת איפה שהיא היתה. וכל פעם שאני מטאטאת בימים האחרונים אני מתמלאת בתחושת חשיבות עצמית שמעצבנת אותי. הוא שביקש ממני שאשים לב לשערות של ניומיק שנושרות בכל הבית, ואני אשכרה עושה את זה. וככה אני מרגישה שאני לוקחת לתשומת ליבי מה שהוא מבקש, במיוחד כשהוא לא עושה את זה מספיק בשבילי, בעיני לפחות. ואז אני מרגישה שאני מושלמת ומתחשבת, וזה מעצבן אותי שאני מרגישה ככה והורס את כל השלמות.

מעצבן אותי באופן כללי להתנתק ככה מעצמי ולראות את עצמי מבחוץ תוך כדי שקורים איתי דברים. זה די מעצבן ומוזר ופסיכופטי. 

הוא הכין לי קפה שניסה שאשתה לפני שאני מנקה את הספה, ובסוף שתיתי אותו, ואחכ יצאתי לעוד סיבוב של ניקוי אחרון לספה.

שאר היום היינו בבית. ניסינו להזמין אוכל אבל היה חם מידי ולא היו משלוחים. הוא ירד לאמפם להביא מצרכים, והכין לנו סנדביצ׳ים. אני עדיין עם קצת הפרעות אכילה בראש התלבטתי אם כבר הגיע הזמן לאכול או לא ובסוף אכלתי.

נרדמתי קצת אחרי זה, הוא ניסה להזרים אותי לסקס אבל הייתי עייפה וגם עוד לא ממש החלקתי את הריב של אתמול. התעוררתי אחרי בערך שעה, לא יודעת מה עשיתי אבל באיזשהו שלב הזמנו שוב לאכול, ולפני שהאוכל הגיע כן עשינו סקס, והייתי בלחץ מזה שהשליח יגיע ואולי גם קצת רציתי להיות יותר מוכנה לסקס ממה שהייתי, אז זה היה בסוף חצי מאולץ אבל לא בקטע רע מידי.

האוכל הגיע, אכלתי חצי סנדביץ׳ וציפס ודי מהר הגיע הזמן שלי ללכת לעבודה.

בעבודה היה כיף, חזרתי הביתה, שתיתי מלא מיים וקפה, התקלחתי, ויצאנו להופעה של חבר שלו. היה חם ומפוצץ באנשים, וחזרנו די מהר הביתה. שתינו בבית בירה ביחד וצ׳ייסר, ואיכשהו נכנסנו שוב לשיחה הקשה שבה אני אומרת לו שהוא לא מחבק או מנשק אותי מספיק, אהה כן, הורדתי את המכנסיים ונשארתי עם בגד גוף, ואז הוא בא והתחיל ללטף אותי, וזה הזכיר לי שאני מקבלת ממנו יחס רק על ידי פיתוי, ולגמרי הוריד לי את החשק לפתות. כי זה לא חשק לפתות זה רצון לקבל חיבוק או מחמאה וזה עשה לי רע להרגיש שאני מקבלת משהו קצת דומה אבל לא באמת דומה אלא משהו לגמרי שונה, וקיבלתי אמנם יחס וליטופים אבל לא היה לי בא עליהם בכלל וזה רק עשה לי רצון לבכות. ואז אמרתי לו והקול שלי נשמע שוב נוראי וכועס ומאשים ומסכן, והכנסתי לשם גם שוב את השיחה של אתמול והרגשתי שוב את התסכול בלהגיד את איך שאני מרגישה. כי אני בכלל לא מאמינה בזה, זה רק עושה לופים של מילים ולא באמת משנים מעשים במילים. ואני יודעת את זה אבל לא יודעת מה לעשות במעשים. ונזכרתי שבדקתי את האופציות שאני חושבת שיש לי וניסיתי את כולן וזה רק עשה לי עוד יותר רע, שאין לי מה לעשות ומה שקורה זה שאני רק אומרת מילים שאני שונאת להגיד ושומעת את המילים האלו שאני שונאת לשמוע ומכניסה את עצמי ללופ שאני שונאת להיות בו ולא מאמינה בו תוך כדי, ושוב תוך כדי אני מרגישה אשמה או אחריות בלעדית לכל מה שקורה לי, שאם הייתי ברורה ואסרטיבית יותר ולא נחמדה או משהו לא אמיתי אחר, המסר היה עובר ולא הייתי מרגישה כזה חוסר. ואז אחרי שסיימתי להגיד במילים ולשתף ולא באמת להאמין בזה או לתלות שום תקווה,

אמרתי את הדבר היחיד שהוא באמת מעשה, שאולי צריך לקחת טיים אוף. והדבר הזה שאמרתי כן עשה אימפקט, והוא יצא החוצה, או קודם אמר שזה מעליב, או לפחות לקח את זה ברצינות, והלך לישון בלי שנדבר על זה, ואני חשבתי לעצמי, שהנה- זו בדיוק המשמעות של הטיים אוף או פרידה או הפסקה, זו בדיוק האחריות שצריך לקחת אם אומרים כאלו דברים, שיושבים אחכ לבד, ערים, ואי אפשר להציק לו על זה שהוא ישן.

ומה ההבדל? שכשלא נפרדים אפשר להציק? אני בכלל לא רוצה להציק. 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קולדון אלא אם צויין אחרת