33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

knight of love and magic

מר סניקלס

פאזי ישבה על השטיח הרך משחקת בבובותיה.

השטיח היה כבר פרום ופרוע מרוב הכביסות שנאלץ לעבור, לא מזכיר בכלל את צורתו הראשונית הפרוותית והמפוארת. מצבע אדום בוהק הוא נדד לחום עכור ודהוי.

זה קרה כמובן בגלל מר סניקלס.

מר סניקלס היה חתול ג'ינג'י מבוגר שגדל עם פאזי מהיום שזכרה את עצמה.

בהתחלה זה היה מעצבן, חשבה לעצמה פאזי בעודה קולעת צמות בשיערן של הבובות.

מר סניקלס היה משתין ומקיא בכל מקום בשנה האחרונה, לפי מה שפאזי זוכרת.

בהתחלה גם אמא התעצבנה כשמר סניקלס היה מקיא על הסדינים החדשים שבדיוק החליפה, או כשהיה משתין על הספה היוקרתית והם נאלצו להחליף אותה בספה זולה יותר שהיתה קלה יותר לניקוי.

אבל גם הצעקות והכעסים של אמא שכחו לאט לאט עד שנעלמו קליל.

עתה כשמר סניקלס עשה זאת, היא היתה מנקה בשקט את מה שעשה כאילו מעולם הדבר לא הפריע או עיצבן אותה.

היא היתה מלטפת כמעט בהחבא את ראשו החתולי ולוחשת לו באחד הקולות הכי עצובים שפאזי אי פעם שמעה כמה הוא חתול טוב, ו"שזה בסדר מתוק שלי", "הכל יהיה בסדר, ננקה את הכל והכל יהיה כמו חדש", והיתה רצה להביא לו קערת מים ואת התרופה שהוטרינר נתן להם.

פאזי המשיכה לסרק את שיערן של הבובות, כשהיא מביטה על צבעו הדהוי והעכור של השטיח, חושבת לעצמה שהצבע שלו די יפה.

מר סניקלס התקרב אליה מתיישב מולה, בוהה בה בעיניו השחורות.

כשהיה צעיר יותר ושובב יותר, מר סניקלס אהב לנשוך את סינתיה, הבובה שפאזי הכי אהבה בעולם.

לא משנה כמה גבוה אבא היה מחביא את הבובה, או באילו מקומות אמא היתה מסתירה אותה, מר סניקלס תמיד ידע היכן למצוא אותה והיה מתנפל ושורט ונושך אותה, גורם אט אט לקרעים להיווצר בה.

פאזי היתה בוכה וצועקת, קוראת לו  בכאב ודמעות "חתול רשע", אך אביה הסביר לה שגם מר סניקלס רוצה לשחק עם סינתיה ושככה חתולים משחקים.

לבסוף אחרי הרבה שכנועים שכללו הרבה מתן של שוחד בצורת ממתקים, פאזי הבינה לבסוף שככה מר סניקלס מראה אהבה לסינתיה ונתנה לו את הבובה במתנה לגאוות הוריה.

כיום סינתיה שכבה ליד מיטתו של מר סניקלס, חסרת עין ועם השיער הכי פרוע שיש, כמעט ללא שימוש.

פאזי לא ידעה אם סינתיה שמחה יותר שמר סניקלס כבר לא נושך ושורט אותה, או שהיא חשה בודדה ומתגעגעת למשחקים ביניהם.

מר סניקלס כבר בקושי שיחק או עשה משהו בחודשים האחרונים חוץ מלישון וכמעט לא לאכול, מזכיר בעצמו בובה חסרת חיים.

אבל עכשיו הוא ישב מול פאזי, מביט בה במבט חד ועירני, ניראה חי בהרבה ממה שראתה אותו לאחרונה.

"פאזי?" הוא שאל בקול רך ונעים שהזכיר לפאזי את המורה שלה לטבע שכה אהבה.

"סניקלס? אתה מדבר?" היא שאלה בקולה הילדותי כשהיא מביטה בחתול הג'ינג'י שלה שגרם לשטיח של אמא לדהות ככה.

היא לא ידעה שמר סניקלס יודע לדבר. היא לא ידעה שחתולים יכולים לדבר בכלל!

"כן, אני מדבר ילדתי, אך רק למי שרוצה להקשיב" הוא אמר בקולו הנעים והבוגר.

פאזי נטשה את סירוק הבובות והתיישבה למולו.

סניקלס הביט בה.

"חשבתי חתולים לא יודעים לדבר" היא אמרה מביטה בו.

"אנחנו מדברים רק כשיש לנו דברים חשובים לומר" הוא ענה מזיז את פיו הקטן.

"זה למה אתה מדבר איתי? כי אתה רוצה לומר לי משהו חשוב?" היא שאלה בסקרנות.

מר סניקלס הינהן.

"את מבינה ילדה, לכל שומר יש זמן קצוב משלו, וזמני שלי ללכת הגיע" הוא אמר ונראה כמו עיניו בוחנות את פאזי הקטנה שהביטה בו בחזרה בעינייה הגדולות.

"שומר?" היא שאלה בעניין לא מבינה על מה הוא מדבר.

"כן ילדתי, כולנו שומרים. את מבינה, אנחנו החתולים נקראים שומרים-מלאכים. אנחנו באים לעולם כדי להשגיח על בני האדם. עלייך" הוא ענה.

"עלי??" פאזי שאלה כלא מאמינה מעכלת לאט לאט בתבונה את מה שאמר לה.

"ממה אתם שומרים?" היא ניסתה להבין.

"קודם כל מעצמכם. שלא תעשו שטויות. שלא תשלחי ידיים לתנור לוהט ודברים שכאלו" הוא אמר כשעיניו השחורות והחכמות מביטות בה בחיבה.

"וזה כל מה שאתם עושים?" היא שאלה בטון מאוכזב כמהה.

"הו לא ילדתי, זה הרבה מעבר...את מבינה, חלק מתפקידי כשומר הוא לבחון"

"לבחון?"

"כן אהובה, לבחון. למשל לבחון טוב לב, רחמים ואכפתיות כלפי כל היצורים החיים" הוא אמר.

"הא...אני חושבת שאני מבינה...זה כמו שאני הולכת בגן המשחקים עם ג'סיקה ואני רואה חתול קטן ומסכן מילל אז אני בוחרת לתת לו מהכריך שלי וג'סיקה לא. היא אומרת שהוא סתם חתול מגעיל ומסריח" פאזי אמרה מכווצת את אפה הקטן בכעס.

סניקלס נאנח מעט.

"אכן ילדתי" הוא אמר וזנבו זז לצד השני של גופו הפרוותי.

"עכשיו אני מבינה, לכן אנשים מאכילים אתכם או מתנדבים...אתם בוחנים אם הם אנשים טובים או לא!" היא מחאה כפיים בהתלהבות ילדותית כשעלתה על פשר החידה. סניקלס רק הינהן מחייך חיוך קטן להתלהבותה הילדותית.

"לא רק מי שמאכיל או מציל בעלי חיים נחשב לאדם טוב, גם מי שסתם קיימת אהבה ואמפתיה בליבו לכל יצור חי" הוא אמר.

פאזי פסקה לרגע ממחיאות הכפיים שלה והזיזה מעט את ראשה בוהה בו בשאלה.

"ומה עם כלבים?" היא שאלה בעניין.

"כלבים הם פשוט מלאכים" אמר סניקלס כשהוא מביט בה ומוסיף "עם כל הכאב שנלווה לזה..."

פאזי הביטה בעיניו רואה איך העצב משתקף בהן כשאמר זאת.

"כל החיות הם מלאכים או שומרי מלאכים?" היא שאלה בעניין.

"כן ילדתי, כולנו. מהסוסים שהם שומרי הערבות לדובים או הזאבים שהם שומרי היערות וכל מה ששוכן שם. כבשים, עיזים,חזירים ופרות הם שומרי החווה  וכך לכל חיה באשר היא יש את המקום שלה והנשמות שהיא שומרת ומגינה עליהם" אמר סניקלס.

"אז זאת הסיבה למה אתם מתכרבלים עלינו כשכואב לנו או כשאנחנו חולים? אתם משגיחים עלינו?" היא שאלה מנסה להבין ומר סניקלס הינהן נותן לחיוך קטן להתוות בפניו החתוליים.

"אבל מר סניקלס....אם כל חיה היא שומרת או מלאך שנועדו לשמור עלינו, אז מדוע קיימים מלאכים רעים?" היא שאלה לפתע בעיניים גדולות וסקרניות.

"מלאכים רעים?" הוא שאל ונראה כאילו שפמו התרומם בשאלה.

"כן, אני מתכוונת... טוב לפעמים יש כלבים או חתולים או אפילו ארנבים שהם רעים....אני אתן לך דוגמא. לדנה היה כלב פינצ'ר קטן והוא כל הזמן נבח ונבח וכל מי שניסה להתקרב וללטף אותו הוא נשך וילל. לא משנה כמה דאגו לו, או כמה אהבו אותו וניסו לטפל בו הוא הרס ונשך ושבר דברים והיה תוקפני ואכזרי לכולם...בסוף...בסוף....הם מסרו אותו בחזרה....." היא אמרה כשקולה הקטן החל לבגוד בה מראה עד כמה הדבר היה עצוב לה. היא החזירה את מבטה לסניקלס מביטה בו בעיניים גדולות.

"לכן...לכן אני שואלת מר סניקלס, האם יש מלאכים לא טובים? או כאלו ש....אולי לא עושים את העבודה שלהם טוב?" היא שאלה.

סניקלס הביט בה מטה מעט את ראשו.

"לא ילדתי. כולנו באנו לכאן כדי לשמור ולהגן עליכם. מהיצור הקטן ביותר עד הגדול ביותר שביננו" הוא אמר.

"אז למה הוא נשך כל הזמן?! הוא נתן לדנה ביס כל כך גדול ברגל שהיו צריכים לקחת אותה לבית חולים!" היא אמרה בתרעומת מרגישה הרגשה של תסכול, של חוסר הבנה.

שהדברים של מר סניקלס לא מסתדרים עם מה שראתה.

סניקלס נאנח אנחה עצובה, מרכין מעט את ראשו.

"כי יש מלאכים שנפצעו ילדתי" הוא אמר והרים אליה את ראשו הכתום.

היא פתחה את עיניה הגדולות אליו בשאלה.

"יש מלאכים ושומרים שבני האדם תפסו והכאיבו להם, בין אם זה במהלך החיים או האבולוציה או בכל יום כיומו. הם הכאיבו להם בצורה נוראה שכל אותם מלאכים ושומרים כבר שכחו מי הם ומה הם" הוא אמר.

"שכחו?"

"כן ילדתי. שכחו. הם עונו והוכו והורעבו או אפילו קיבלו יחס כואב ומבזה. יש כאלו שננטשו, יש כאלו שבני האדם שינו להם את הגנים ממה שבאמת הם נשלחו לכאן. הם שכחו, כי ליבם נשבר כל כך שלא היתה דרך לתקן אותו, אז לכן הם שכחו. וכשלמלאך נשבר הלב הוא מפסיק להיות מלאך. אבל כולנו נולדנו מלאכים או שומרים" הוא אמר, עיניו השחורות ברקו כשהביט בה.

"ואי אפשר לשנות את זה?" היא שאלה בקול עצוב וכואב.

"בהחלט שאפשר ילדתי. לכן אנחנו כאן. כדי להשגיח שזה לא יקרה" הוא אמר וזנבו זז שוב לצידו השני.

"הו...עכשיו אני מבינה! אתם משגיחים שלא נחזור ונעשה עוד טעויות" היא אמרה בהבנה וסניקלס חייך חיוך מהנהן אליה בחיבה.

"את ילדה חכמה מאוד פאזי, את תהיי מעצבת מוצלחת" הוא אמר ופאזי הקטנה הביטה בו לא מבינה לפשר מילותיו.

הוא לעצמו רק חייך , כמו הוא שומר לעצמו סוד והיא חייכה אליו בחזרה בתמימותה הילדותית.

אבל אז פניה התעצבו בשנית והיא הרכינה את ראשה.

"אז זה אומר שאתה...הולך?" לכן הקאת והרגשת לא טוב בזמן האחרון? כי אתה הולך למות?" היא שאלה בקול רועד וקורע לב.

סניקלס הביט בה לכמה דקות ואז התקרב אליה מתיישב קרוב יותר, מניח את כפתו הכתומה על ידה הקטנה.

"אני לא הולך למות פאזי שלי. פשוט התפקיד שלי כאן נגמר" הוא אמר מביט בה.

היא החזירה לו מבט כשדמעות קטנות יורדות במורד גומותייה.

"מה קורה למלאכים ושומרים כשהתפקיד שלהם מסתיים?" היא שאלה.

"טוב, חלק מהם מתגלגלים לגוף חדש ונהפכים לשומרים חדשים וחלק פשוט נשארים למעלה וממשיכים להשגיח מלמעלה על היקרים להם" הוא אמר.

פאזי הינהנה מבינה עכשיו.

"אני...אני אראה אותך מתי שהוא שוב..מר סניקלס?" היא שאלה בקול עצוב.

"יכול להיות שכן" הוא ענה לה בקולו החם והמלטף, מחייך אליה את חיוכו האוהב והחתולי.

הוא התקרב אליה מלקק את אפה הקטן כמו שתמיד היה עושה כשהיתה בוכה הוא מצוברחת  והדבר גרם לה לצחקק את צחוקה המתוק ללא שליטה, כמו שתמיד היה הדבר גורם.

"ועכשיו אני חייב ללכת ילדתי. ואני מבטיח לך, שהעצב שאת חשה, יעבור בסופו של דבר" הוא סיים את דבריו וניגש למיטתו.

הוא הסתובב ונשכב, מניח את ראשו הכתום על ידיו כשזנבו העבות מכסה את פניו.

פאזי הביטה בו כשנשם רגוע לאט יותר ויותר, עד שלבסוף נשימתו לא נשמעה יותר לעולם.

היא המשיכה להביט בו לעוד דקה ואז קמה מנגבת בהיסח הדעת את דמעותיה בעזרת שרוול חולצתה, מתקרבת אליו ומניחה את סינתיה לידו.

"להתראות מר סניקלס" היא אמרה בעצב.



 

פאז ניכנסה לדירתה זורקת בהיסח הדעת את המפתחות על השולחן  מספיקה להדליק את הקומקום לפני שניכנסה להתקלח.

כשיצאה לבסוף, היא הכינה לעצמה כוס קפה והתיישבה,נשענת על הספה הגדולה, זורקת את המגבת שייבשה איתה את שיערה על משענת הספה.

היא הניחה את רגלייה על שולחן הזכוכית מוציאה מתיקה את תיק העבודות שלה שעבדה עליו בזמן האחרון מעיינת בו ברפרוף.

היתה לה מצגת טובה היום ועוד חברת אופנה ביקשה שהיא תתחיל לייצר עבורם ליין לקיץ הקרוב.

אילו מישהו היה אומר לה כשהיא תגיע לגיל 26 שהיא תהיה אחת השמות החמים ביותר בעיצוב אופנה, היא היתה צוחקת לו בפרצוף באותם ימים.

אף אחד לא באמת ידע או האמין שהיא תצליח כל כך. לא חברותיה ולא הוריה שהיו רבים איתה יום ולילה גורמים לפאז הרבה פעמים להסתגר בחדרה ולצעוק על כל העולם.

אבל לבסוף גם הם ויתרו ואף עזרו לה בסופו של דבר לממן את לימודיה בפריז.

היא הביטה בשולחן הזכוכית בעל בטן הברבור המעוצב שנח לו על שטיח חום ועכור שאיבד מזמן מיופיו.

חיוך קל עלה על שפתיה כשהיא קירבה את שפת הספל לשפתייה הצבועות בצבע משמש עז.

"אבל אתה ידעת, נכון מר סניקלס?" היא חייכה חיוך קטן ועצוב, מורידה לבסוף את רגלייה היחפות על אותו שטיח ישן מלטפת אותו בבהונותיה.

היא אימצה לחיקה כמה חתולים מאז מותו של מר סניקלס ואפילו שני תוכים אקזוטים וכלבה פינצ'רית מבוגרת ורגזנית שעברו בסופו של דבר לאחייה הקטנים.

אבל אף אחד מהם לא היה גלגולו החדש של מר סניקלס. 

היא חשבה שיכול להיות שדמיינה את מר סניקלס מדבר איתה על אובדן, על מלאכים ושומרים כשהייתה ילדה ושזאת הייתה אחת הדרכים שלה, של המוח שלה להתמודד עם האבל של לאבד את החתול הראשון שלה, ולכן יצרה לעצמה שיחה דמיונית ולא מציאותית כדי לשכך את הכאב.

ואולי, רק אולי מר סניקלס בחר לבסוף להישאר למעלה ולהשגיח עליה משם.

גשם שוב החל יורד בחוץ בקול מבעד לזגוגית החלון האדיר שלה. היא קמה והדליקה את האח, מכינה לעצמה עוד ספל של קפה מהביל, לוקחת את המכתבים שאספה הבוקר מתיבת הדואר מתחילה לעיין בהם.

היה שם מכתב מהוריה שכתבו לה כמה הם גאים בה על הפרויקט האחרון שחתמה, ועל זה שרודי וג'ים רוצים להביא עכשיו כמה קיפודים שנמצאו נטושים ליד בית הספר, והם לא בטוחים הקיפודים יסתדרו עם החמוס החדש שהם אימצו.

הם כמובן שאלו לשלומה ולשלום ג'יימס ושאלו מתי כבר היא תבוא לבקר.

היא ציחקקה כשקראה את המכתב האוהב מהם וכתבה להם שהיא תגיע בסוף השבוע הבא יחד עם ג'יימס.

היא בדיוק סגרה את המעטפה כשג'יימס נכנס בדלת רטוב לגמרי, משאיר אחריו עקבות בוץ ועלים.

"מה קרה מותק?" היא קמה מבוהלת להופעתו הפרועה.

"זה לא הזמן עכשיו יקירה, מצאתי אותו ליד הביוב, הוא כמעט נסחף בזרם. אני חושב שהוא היה תקוע שם ובכה במשך שעות" הוא אמר בחיפזון ופתח את חולצתו מראה לה גור חתולים קטן שנראה לא עולה על חודש ימים, כשכל פרוותו הלבנה מלוכלכת ורטובה, מוכתמת מהגשם והבוץ.

הגור ילל בכי מקוטע וכואב, מראה שבאמת היה תקוע וילל במשך שעות עד שקולו כבר נשבר. עיניו היו מודלקות בדלקת, ופאז יכלה לראות שיש לו כתם כתום על ראשו ליד אוזן לבנה ומודלקת אף היא. היא רצה ישר, מביאה מגבות נקיות לה ולג'יימס, לוקחת את הגור הזעיר והאומלל, מתחילה לייבש ולחמם אותו, ניגשת איתו אל מול האח הדולקת.

ג'יימס רכן לידה מבט לחוץ וחושש בעיניו היפות. לבסוף רעידותיו של הגור פסקו כשהיא הצליחה לייבשו לחלוטין, אך הוא עדיין המשיך לילל בקולו החלוש.

"נשאר מעט אוכל רטוב במזווה, מה שנשאר לנו מהתרומה שגייסנו שבוע שעבר" היא אמרה כשהיא החלה מנקה את עיניו ואוזנו מורחת אותם קלות במשפחה מטפלת, בעוד ג'יימס רץ למזווה ופותח קופסת שימורים עבור הגור המורעב מגיש לה.

היא לקחה מעט באצבעתה מהאוכל, מקרבת לפיו של היצור הקטן.

הוא רחרח מעט עד שלבסוף החל ללקק את האוכל מאצבעתה בתיאבון גובר, מגהק מידי פעם.

ג'יימס חזר עם קערת מים, ופאז הניחה את הגורון הקטן ליד הקערה, עוזרת לו לשתות לאט לאט.אחרי שלגם כמה לגימות הגונות לשמחתה, היא הרימה אותו אליה  מנגבת את עיניו ואוזנו מהמשחה שהורידה את הלכלוך הדלקתי מהן, חושפות בפניה זוג עיניים כחולות עמוקות שהביטו בה, ממצמצות לרגע כמו בוחנות את האשה למולו.

פאז הביטה בו בודקת את מצבו, שבעת רצון שהוא נראה בסדר ורגוע, מרשה לעצמה לחייך חיוך קטן.

ג'יימס הביט בבת זוגו.

"שנשגיח עליו עד יום חמישי כשד"ר ג'קסון חוזר? ואז אחרי כן נמצא לו בית או אומנה?" הוא שאל ולקח את אחת המגבות הנקיות מייבש את שיערו הרטוב.

פאז הביטה בגורון הקטנטן שהביט בה באותו מבט סקרן.

היא קירבה את פניה אליו לראות שאכן ניקתה היטב את אוזנו מהדלקת שאחזה בה. הגור עצמו ריחרח את אפה אשר קרב אליו וליקק אותו כמהה, גורם לה לפרץ לא רצוני של צחוק.

היא הרחיקה את פניה במהירות מביטה בו בעיניים גדולות והמומות, בעוד זה החזיר לה מבט דרך עיניים כחולות עמוקות וחרוזיות.

היא חייכה לעצמה, מלטפת את פניו הקטנות והשבריריות של הגור אשר החל לגרגר למגעה האוהב.

"אני חושבת שדווקא את הגור הזה אני רוצה לשמור" היא אמרה וג'יימס הביט בה בעיניים גדולות משלו לא בטוח.

הוא ניסה כבר קרוב לשנתיים לשכנע אותה שהם יאמצו חיית מחמד, כל חיה, ושום מאמץ שעשה לא העלה תוצאות.

מאושר מהשינוי הפתאומי הוא חייך חיוך קטן והתקרב אליה מלטף את ראשו של הגור שהביט באיש החדש במבט קטן ובקול מגרגר על המגע הנעים.

"איך ניקרא לו?" הוא שאל בחיבה, מרגיש שמח סוף סוף.

"מר סניקלס! אני חושבת שזה שם מתאים, לא? אתה מסכים איתי מר סניקלס?" היא שאלה את הגור הלבן בעל הכתם הג'ינג'י לראשו שרק הביט בה בעיניו הכהות, מגהק מעט.

היא הניחה אותו בחזרה על השטיח העכור והדהוי מקרבת אליו את קערת המים כשהוא לוגם ממנה ברצון.

ג'יימס הביט בה, בעוד היא לוקחת את מר סניקלס הקטן ומניחה אותו על בטנה, משחקת איתו באצבעותיה, גורמת לגור הקטן לנסות לתפוס אותם, כשחיוך ענקי מרוח על פניה היפות.

הוא תהה בינו לבין עצמו, מה גרם לשינוי הפתאומי והכו מוזר הזה שחל בבת זוגו.

כשראה שהיא מרימה ומלפפת את אפה באפו הקטן בעוד השובב הקטן מלקק אותה בחזרה מוציא ממנה את אותו צחוק לא רצוני, הוא חשב לעצמו שזה לא כל כך משנה מה באמת גרם לשינוי הזה, העיקר שהיא מרגישה מאושרת ושמחה עכשיו.

היא הניחה את מר סניקלס בזרועותיה מלטפת אותו עד שעיניו ועינייה החלו להעצם.

אולי עכשיו, רק אולי, הוא יוכל להציע לה סוף סוף להתחתן איתו...

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCTOR W H O אלא אם צויין אחרת