22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חביתה

כמו בחיים, הכל בה ב"חביתה"

Gravez - ישר לקבר

לפני כחודש, בגלל אזכרה שהוזמנתי אליה, הגעתי לבית הקברות בחולון, ששמו הרשמי, תל אביב דרום.

בבית הקברות הזה קבורים הורי יותר מארבעים שנה. בדמי ימיהם מתו, היא בדמי ימיה והוא בדמי ימיו. אבל אין הם קבורים זה ליד זו כפי שנהוג לקבור היום,  כפי שיאה ונאה אולי, אלא מרוחקים, כל אחד בקברו הוא, אולי למען שלום בית שם בעולמות הנצח. היא בגוש 6, אזור 3, והוא בגוש 3 אזור 7, שורת הקבר של שניהם דווקא זהה, שורה  24, יד המקרה היתה בדבר.

מה כל זה אומר עלינו, עלי ועל אחי, ילדיהם. אולי רק שהיינו צעירים והמומים ומבולבלים וחסרי גרוש על התחת, אולי ואולי לא.

עלי להתוודות, שלא לעיתים קרובות אני מגיעה לקברי הורי, טכסים, בתי קברות, אבני מצבה - זרים לי, חכמת עגל מלומדה, אני שם, כך עושים כולם, כך צריך, כך נהוג. אני עומדת מול המצבה כמו פוץ, לא זו בלבד שהאבן אינה נוגעת לליבי, אלא אני מתמלאת ניכור, כעס, אני נאטמת, דבקה באבן. אני אבן.

אבן, לא אבא, ואף על פי כן בית-הנר עקור ולא לראשונה והאותיות דהו

אבן, לא אמא, אבל לפחות לא עקרו את בית-הנר

אין לי מושג למה, אולי תרגיל עושה לי כאן הנפש, תרגיל בהגנה עצמית יעידו מביני דבר. מי יודע, אולי טראומה שאי אפשר לחזור אליה, פרידה שכאבה מדי, פחד מוות, יהנהן פסיכולוג מזדהה. לו הפתרונים.

עובדה, אני ממעטת להגיע לקברי הורי. אבל כשאין זה נוגע לקרובים לי ביותר, אני דווקא נהנית לבלות בבתי קברות, אני אוהבת אותם כשמזג האויר נח, כשאפשר לשמוע את השקט ואת הרוח מרשרשים בין העלים, בבתי הקברות שעצים מתנשאים שם לגובה. מה שלא קורה במרבית בתי הקברות בארץ, רק בעתיקים שבהם, או בבתי הקברות בארצות,  שהגשם פוקד אותן יותר.

אצלינו, בבתי הקברות העירוניים, אנחנו קוברים היום את מתינו כשהרווח בין קבר לקבר, מזכיר את המרחק בין מושבי מטוס במחלקת תיירים או את זה שבין הכסאות בבתי הקולנוע. כשהריאות נושמות צפיפות, המחשבה לא שטה.

אבל מה, כבר הגעתי, כבר הייתי שם בבית הקברות שבו קבורים הורי, אז מה, לא אגש לקבריהם.

התחלנו ללכת לכיוון, גיסתי ואני, ואף על פי שהיתה לנו כתובת מדויקת של הקברים, התברברנו גם הפעם, כמו שאני מתברברת תמיד.

אחורה פנה, החלטנו לחזור למשרד בית הקברות ולקוות שיהיה עדיין פתוח, למרות צהרי יום השישי.

המשרד היה רחוק, השמש להטה והלהיטה את גושי השיש, כמו שהיא אוהבת, צבעה את האויר בריצודי צבע שקופים, שרקדו לנגד עינינו, סמאו את המבט.  

הנחמד שקבל את פנינו במשרד הציע לשתות מים קרים ושאל, אם יש לנו סמרטפון ואם אנחנו יודעים את שמות הקבורים.

"בטח, מה זאת אומרת, יש עוד היום אנשים שאין להם סמרטפון?!"

הוא בקש את הסמרטפון ותוך דקה הייתי מחוברת, הפעם למתים שלי.

Gravez"", הוויז של ה-graves ,  קוראים לאפליקציה, ישר לקבר היא תוביל אותי, עלי רק לבחור, אם ברכב ואם ברגל.

ברגל בחרנו, ומהאפליקציה דיברו אלינו. לא, לצערי, לא המתים, קולות אחרים, זרים הורו לנו את הדרך.

קודם, כשהקלדתי את שם אבי ואמי, קבלתי על מסך הסמרטפון את צילום שני הקברים. את כתובתם המדוייקת, גוש, אזור, חלקה וקבר ואת תאריך מותו של כל אחד, תאריך עברי ולועזי. מיד ראיתי, שמקבר אבי שוב עקרו את בית הנר.

שמעתי שכך זה מתנהל בבתי הקברות שלנו. לפעמים כשחסר לקבלן בית-נר למצבה חדשה, הוא עוקר ישנה ומשתמש בה לקבר החדש. מילא, נחמתי את עצמי, במנילה שבפיליפינים המצב עגום הרבה יותר, במלאת חמש שנים למות יקירך, אם אינך מחדש את חוזה הקבורה ומשלם דמי שכירות לקבר, המת מוצא מקברו, וקוברים אחר במקומו, שקרוביו כן שילמו עבורו.

וחזרה למראה העיניים בבית הקברות תל אביב דרום, על שתי המצבות של הורי דהה צבע הכתוב. מה שהצית ביתר שאת את רגשות האשמה וסחט ביני לבין עצמי הבטחה לביקורים תכופים יותר  ולשיפוץ המצבות.

האיש שעל המשרד הציץ בצילום המצבות ומיד המליץ, שבלחיצת כפתור, הנה פה, אפשר להזמין את השיפוץ הנדרש.

לא, הציע אחי, נגייס את הילדים, נעשה את זה לבד.

אבל לא על כך רציתי לספר, אלא על ה   Gravezהאפליקציה, שתוביל אתכם ישר אל הקבר, האפליקציה שתחבר אתכם למתים שלכם.

אני מחכה לשלב הבא, לאפליקציה שבאמת תחבר אותי למתים שלי, לא רק באופן סמלי, אלא שהם יובילו אותי לקבר בעצמם ובדרך וגם כשנגיע לקבר, נוכל לשוחח. בעצם, שבכלל נוכל לשוחח בניחותא, הגיע הזמן אחרי שנים רבות כל כך.

ואם לא בימי יקרה הדבר, ואם אהיה כבר בין שוכני עפר, זכרו להתחבר אלי, כשסוף סוף תקום ותהיה האפליקציה.

 

אגב, קראתי בגליון האחרון של "גג", כתב עת לספרות, ש:

בכפר הקטן אוטסוצ'י ביפן, שהיה חלק מאזור שאירעו בו רעידת אדמה וצונמי שכילו במחטף כ-16,000 בני אדם, אחד מתושבי הכפר שאיבד את בן דודו, בנה בגינת ביתו תא טלפון, כדי שיוכל להתקשר אליו כשיתגעגע. תא זה היה למוקד עלייה לרגל ליפנים שאיבדו את יקיריהם.

חנה גרנות, ששכלה את בנה דרור, הרימה את השפופרת, נסתה וכתבה על כך שיר, קראתי אותו. 

פיתחו כאן את הקישור, קראו את השיר והביטו בתא הטלפון. צמרמורת מובטחת.

http://online.flipbuilder.com/ameb/ijbc/mobile/index.html#p=116

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת