00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מיומנה של סטודנטית לתקשורת

אירוויזיון 2019: העזתי לחלום

היי קוראים יקרים,

אתמול נערך אירוע המוזיקה הגדול ביותר והאהוב עליי ביותר, האירוויזיון! בשבוע שעבר הגשמתי חלום, והיום אקדיש את הפוסט לכל ה... חוויה האדירה הזאת שחוויתי.

אתחיל מההתחלה, כדי שתבינו מדוע כמעט בכיתי מרב התרגשות כמה פעמים בשבוע שעבר למרות שאני בחורה מאוד צינית. אני דנית, ונולדתי אי שם בשלהי שנת 1989 כנכדה לחובבת אירוויזיון וכבת לחובבת לייט. גדלתי ממש אל תוך התחרות הזאת, שיריה הושמעו המון בבית גם מבלי שידעתי שהם לקוחים ממנה. לפני כשנתיים גיליתי הסרטה שצולמה 3 ימים אחרי אירוויזיון 1993, בה רואים אותי צופה בהקלטה של התחרות עם כל המשפחה, ודוד שלי שאל אותי מה אני חושבת על שרה'לה שרון. בגיל 4 ידעתי את כל המילים (או לפחות משהו שנשמע כמוהן) של אירוויזיונים וקדמים 1991 ו-1992, כי חרשתי שוב ושוב על ההקלטות שלהן. את כל ילדותי העברתי בצפייה בשקיקה בהקלטות של אירוויזיונים וקדמים, שוב ושוב, משנים שונות. הייתי מבקשת מההורים שלי שיקליטו לי אירוויזיונים ונותנת להם הוראות אלו שירים לא להקליט לי, כי פשוט הייתי חייבת ללכת לישון כדי ללכת לבית הספר למחרת. במשך השבוע שאחרי התחרות הייתי שמה את הקלטת ושרה עם המתמודדים את כל השירים, העברתי המון שעות עם "Light a candle" ב-2002. הכל התחיל אי שם בביתה של סבתי, כידוע, אבל מה שלא ספרתי עדיין הוא שהיא גרה בצפון תל אביב, פחות מ-20 דקות הליכה (!) ו-2 דקות נסיעה (!!) מאולם האקספו, בו התקיימה השנה התחרות. השנה, זכיתי לסגור מעגל ולהגשים את החלום שלי לצפות בתחרות מהאולם, כ-20 דקות מאיפה שהכל התחיל. מהסיבה הזאת כמעט בכיתי מרב התרגשות כשישבתי בחזרת השופטים של הגמר בשישי בערב.

 אז לשאלה שאולי שאלתם בתחילת הפוסט, "האם הייתי בתחרות?", התשובה היא - כן, ושלמתי על זה הון שאין לי. כחובבת אירוויזיון שהתחילה לאהוד את התחרות בגיל מוקדם למדי ולא הייתה יכולה ללכת לצפות באירוויזיון 1999 כי זה לא משהו שילדים עשו בגיל 9, נאלצתי לחכות הרבה מאוד שנים כדי שהתחרות תתקיים כאן. אני מודה שכבר לא חשבתי שאזכה להגשים את החלום הזה, כי באמת שלא חשבתי שאי פעם נזכה שוב בתחרות ובעונג לארח, הרי אירופה אנטישמית ופוליטיקה וכל זה. בגלל זה, ברגע שאמרו שהתחרות תתקיים בארץ, ועוד כעשרים דקות נסיעה מביתי, ידעתי שאני חייבת להתאמץ כדי להיות שם. כשהשגתי את הכרטיס המיוחל אחרי דם, יזע ויותר מדי עצבים, הרגשתי אושר עילאי שאני לא מסוגלת להסביר כאן. אני מניחה שזאת ההרגשה שיש כשמגשימים חלום. 

את שבוע האירוויזיון התחלתי בידיעה שהשנה הזאת בינונית למדי, אבל מצפה לנו הפקה מטורפת. כשצפיתי בסמי הראשון (והמשעמם) ששודר בשלישי, התרגשתי בטירוף כי הבנתי שהתחרות המדהימה הזאת, עם הבמה המושלמת, מתקיימת ממש ליד הבית! ומי היה מאמין! את הסמי השני צפיתי בנמל תל אביב, אחרי הופעה שהיה לי חשוב ללכת אליה. בהופעה הזאת התארחו שתי זמרות עבר שאני אוהבת, שאני חייבת להן המון. אחת מהן היא קרולה, או כמו שאני נוהגת לקרוא לה, "המלכה האם". אמרתי שנהגתי לצפות כילדה באירוויזיון 1991 ובקדם 1992, ולכן כל המשתתפים שם הפכו לחברים מאוד טובים של ילדה מנודה כמו שהייתי לפני למעלה מעשרים שנה. קרולה נצחה ב1991, והתארחה בקדם 1992, ולכן העברתי איתה המון שעות. היינו רוקדת ביחד ושרות בצווחות (ובזיופים, כי איך אפשר לשיר עם ריקוד נלהב שכזה?), היא הייתה מעיפה את השיער החלק והמושלם שלה ואני את התלתלז' שלי ככבשה והיה לנו כיף. בגלל שההקלטות שלנו היו מאוד מצונזרות, שירה הזה היה הראשון שהכרתי כ"שיר אירוויזיון", ולכן הוא לנצח יהיה "שיר האירוויזיון הראשון שלי". אן-מארי דוד גם הייתה מאוד אהובה כאן בבית, ואמי הייתה דומה לה בצעירותה, בגלל זה, כל פעם כשהראו את אן-מארי בטלוויזיה, הייתי אומרת לאמא "הנה את!", והיא תמיד הייתה עונה בהומור "כן, הייתי רוצה להיות מנותחת כמוה". אמי נפטרה לפני כשלוש שנים, ומאז אני חשה מעין צביטה כשאני רואה את הזמרת הצרפתייה האהובה הזאת. מהסיבה הזאת היה לי חשוב ללכת למופע הזה, יותר מלסמי השני שהיה מוצלח ושכל חבריי היו בו. אני מודה שכשקרולה עלתה על הבמה ושרה את השיר שהיינו מבצעות תמיד ביחד, התרגשתי בטירוף. חזרתי להיות הילדה בת ה-4 שמרימה איתה, רק שהפעם הייתי בחורה בת 29 עם שיער חלק כמו שהיה לה אז (היה לי יום שיער מוצלח מאוד!) והיא קצת יותר בוגרת ומלאה בתלתלים. הייתי מאוד קרובה להצטלם איתה, אבל לצערי היא הייתה צריכה ללכת. 

בשישי ישבתי נרגשת בחזרה, הלכתי לבד כי כל חבריי קנו כרטיסים לסמי השני ולשידור הישיר בשבת, ואני העדפתי לראות את החזרות וליהנות מהגמר בשקט ועם זוויות צילום, כמו שאני אוהבת. לידי ישב בלגי סימפטי שגם עבורו זה היה הלייב הראשון, ושנינו התרגשנו ביחד. זו הייתה חוויה מדהימה, לשמוע כל כך הרבה אנשים ממדינות שונות שרים את אותם שירים ומתלהבים מאותם אמנים, והבנתי שלמרות שהבחור שלצדי דובר שפה שאני עדיין לא מבינה, וגם הוא לא מבין אותי, אנחנו דוברים את אותה שפה שנקראת "אירוויזיון" וזה ריגש אותי בטירוף. התרגשתי מהכל, החל מההפקה הפשוט מושלמת, דרך השירים שחלקם אולי לא הכי יפים, עד לעובדה שאני יושבת ומגשימה את החלום שלי לצד אנשים שמעולם לא הכרתי, אבל אוהבים את אותם הדברים שאני אוהבת ושרים בצווחות את "הללויה" האלמותי, שהוא שיר האירוויזיון האהוב עליי. ואז הבנתי את הכח שיש לאירוויזיון, שהוא באמת מסוגל לאחד אנשים. היה לי חשוב גם לחזק את קובי שלנו בחזרה החשובה לגמר, כי הוא זמר נהדר ואישיות מקסימה שפשוט קיבל שיר לא מספיק מוצלח. כולנו עמדנו בחזרה והרענו לו לאורך כל השיר, כדי שיקבל את הכח שמגיע לו, כי זו לא רק אשמתו שהוא נפל על שיר כזה שאמנם יש לו טקסט מצוין, אבל לחן - קצת פחות. חזרתי הביתה מותשת אבל עם אדרנלין מטורף, כזה שיש רק לי אחרי אירוויזיון. היה לי כיף, זו הייתה חוויה מדהימה ועל-חושית. כל כך הרבה נון-חובבים היו בתחרות הזאת כי הם מבינים שמדובר באירוע היסטורי שצריך להיות בו, אבל אני לא בטוחה שהם מבינים איך אני חשתי, כחובבת שעוקבת אחרי התחרות במשך כל כך הרבה אנשים.

בשבת הלכתי לכפר האירוויזיון, כי לא היה לי זמן וכח ללכת אליו באמצע השבוע, והצטערתי על זה. דרך שלרב לוקחת 20 דקות לקחה שעה וחצי, והגעתי לפסטיבל אוכל מפוצץ שהורגש כאילו שהלבישו עליו אירוויזיון כי צריך. אולי באמצע השבוע הייתי נהנית יותר, כמו חבריי, אבל מה שהיה אתמול פחות דיבר אליי. יש לי כנראה יותר מדי כבוד לתחרות, בניגוד להרבה אחרים שמבחינתם מדובר בתחרות גרוטסקית שמתקיימת במאי ולמה בכלל צריך אותה. ברחתי משם לפני שהלייב התחיל, והגעתי הביתה מותשת אך נרגשת, כי סופסוף הגענו לרגע האמת. היה לי ברור שאנחנו הולכים להתברג מאוד נמוך, והמרתי על מקום 24. הפייבוריטית שלי הייתה נורבגיה, שבסוף הערב נצחה בקהל ודורגה בסכם הכולל חמישית בגלל השופטים המקסימים שטרחו למקם אותה נמוך מדי. בסוף ההופעה שלנו מצאתי את עצמי בוכה, כי התרגשתי ברמות מטורפות. אני מניחה שמשהו בביצוע המושלם של קובי, הבכי שלו בסוף השיר והעובדה שהאירוויזיון המדהים הזה מתקיים יחסית ליד הבית פשוט עשו את שלהם וגרמו לי להזיל דמעה בעצמי. 

ובכל זאת מצאתי את עצמי בסוף הערב רותחת מזעם, למרות ההפקה המושלמת וההתרגשות העצומה. מדי שנה הניקוד מצליח לעצבן אותי ולגרום לי לחשוב שמשהו בקונספט של התחרות שאני אוהבת חייב להשתנות. בשנת 2008 הכניסו את השופטים לשיטת ההצבעה כדי לאזן את ההצבעות הגושיות ולעצור את השחיתויות, אבל בפועל - הם רק העצימו אותן. עצבן אותי לראות שוב ושוב את השופטים מנקדים את אותן מדינות: אלו ששלחו בלדות שופטים קלאסיות (ע"ע מקדוניה הצפונית, שהביאה שיר שסמנתי להצלחה מההתחלה כי הוא פשוט מעולה), והמקומבנות הרגילות - שבדיה, רוסיה, איטליה ואוסטרליה. המדינות שאהבתי, כמו נורבגיה ושוויץ, דורגו במקומות נמוכים בהרבה מאלו שהגיעו להן, כשנורבגיה (שכאמור, זכתה בקהל) בכלל לא עלתה לגמר אצל השופטים אלא בזכות הקהל. הפער בין השופטים לקהל היה גדול מדי, כשהזוכה המעולה בכלל לא דורג ראשונה אצלם, אלא שנייה אצל הקהל ושלישית אצל השופטים. כמו ב2016, גם השנה קבלנו זוכה ש... זכה מן ההפקר. גם בשנה שעברה, דרך אגב, זכינו למרות שהשופטים דרגו אותנו במקום השלישי. שירים מעולים שקבלו הופעות אדירות כמו ספרד, לא קבלו שום ניקוד ראוי על כך, וזה הרתיח אותי. בגלל זה הלכתי לישון ב-2 וחצי בלילה עצבנית, למרות שאחד השירים המצוינים של השנה ניצח ושדורגנו מקום אחד יותר גבוה ממה שהמרתי בעצמי (בסוף הערב, אגב, דרגתי אותנו במקום ה-15). המסקנה המתבקשת מהאירוע היא לשנות את החוקים שוב, כי משהו בהם לא עובד.

אז איך אסכם את השנה הזאת? שאפו ענקי לישראל. נכון, לא התברגנו גבוה במיוחד, אבל הרמנו הפקה שמתקרבת לרמה הגרמנית מ-2011 והשבדית מ-2016. עשינו מופע אדיר שזה פשוט לא יאמן שהוא שלנו. היו שירים בינוניים (היו גם כמה מעולים, אבל המקום הראשון שלי לא מתקרב בכלל לשלושת הגדולים שלי מהשנה שעברה), אך הם עברו מעולה בהפקה המוצלחת שהרמנו. כמה פייבוריטיות שלי התפספסו (פורטוגל, לא נשכח ולא נסלח!), אבל המקום הראשון שלי זכה בקהל, שוב. הכי חשוב, זכיתי להגשים חלום ונהנתי. התרגשתי. אני בטוחה שבשנה הבאה כולם יחזרו לשנוא אירוויזיון ולא לצפות בה, וזה קצת מרתיח שהשנה כל אחד חושב שהוא מומחה אירוויזיון כי הוא צפה בשתי תחרויות, אבל אני יודעת שאני אמשיך לצפות בתחרות גם בשנה הבאה, כשהיא תשוב ל-3% רייטינג שלה. כרגע אתענג על האהבה שעוד יש לה ושהקנתה לה אתמול 38% רייטינג ואלפי צופים בגן צ'רלס קלור ובאולם האקספו.

אתמול הרגשתי כי כמאמר השיר שלנו, הרגשתי ש"אני באה הביתה", לעולם שכולו אירוויזיון.

יאללה, לשנה הבאה בהולנד הבנויה! או הצפה...

נית.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל nit li אלא אם צויין אחרת