11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמנות האובדן

אוטוביוגרפיה של רם גרשון

אמנות האובדן - חלק ב'

לחלק הראשון של פרק זה: http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7494882

למרות שהייתי שלם עם הניתוק מעדן, העלבון סביב ההבנה עד כמה היא לא העריכה אותי – למרות כל הפעמים שהייתה מזמינה אותי לבקר אצלה ולבלות איתה (או לפחות להסיע אותה למקומות בהם היא רצתה לבלות) – עדיין צרב. הרגשתי נבגד. זה דרש עיבוד. דברתי על זה עם הבן אדם שהכי מתמצא בנפשות הפועלות ובמה שקרה: הדר. הייתי מגשש אצלה לראות איך עדן מקבלת את הניתוק הזה.

"האמת היא שהיא די בשוק ממך," הדר סיפרה לי. "היא לא האמינה שתלך עם זה עד הסוף."

בטח שהיא לא האמינה. כבר התחוור לי לחלוטין איך עדן רואה אותי. היה ברור לי שהיא לא הולכת לקחת אחריות על התנהגותה. גם שגעון הגדלות שלה לא באמת מאפשר לה לקיים חשבון נפש, וגם היא לא ראתה בי ראוי לכך. כשיעל ומיכל התעמתו איתה, אז היא הקשיבה להן כל הלילה. זה טלטל אותה מספיק שלמחרת היא שאלה אותי – בחוסר בטחון מאוד לא אופייני לה – אם אני חושב שהיא אנוכית. גם כשהדר דיברה איתה אז היא הייתה צריכה ליישר קו. אני משוכנע שהיא לא אמרה לאף אחת מהן ללכת להזדיין. היא בטח שלא התנתקה מהן על שהייתה להן את החוצפה לבקר אותה.

אבל כאן המצב שונה. את יעל, מיכל והדר אי אפשר לנצל. להן יש הרבה חברים, שמתוכם עדן היא רק אחת. הן לא באמת זקוקות לה, כך שאם עדן תנצל אותן אז היא תאבד אותן. וזה יהיה אובדן קשה עבורה. אבל אני? אני לא יכול לעשות את זה. אני פאתטי. לי אין חברים. אני זקוק לה בשביל חיי חברה, אז אני צריך להיות אסיר תודה על כך שהיא רואה בי חבר ומזמינה אותי לאירועים היחידים אליהם אני מוזמן – וכל זה רק בזכותה. אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד אותה, אז אני צריך לקבל את היחס המנצל והמזלזל שלה כלפיי. מצד שני, כל מה שהיא מקבלת ממני זה רק שירותי הסעות, כך שאם היא לא יכולה לקבל את זה, אז אין לה שום צורך בי.

שהיא תתנצל בפניי?! למה, מי אני? רק בגלל שהיא מזמינה אותי לדברים ומדברת אליי כמו חבר אז אני יכול לחשוב שאני באותו מעמד כמוה או אפילו כמו שאר החברות שלה? לא. אני צריך לדעת את מקומי. היא בטח שלא צריכה להשפיל את עצמה בכך שהיא תכיר בעוול שעשתה לי ותשנה את היחס שלה כלפיי.

בשבועות ובחודשים שחלפו מצאתי את עצמי מדבר עם הדר יותר ויותר. בהתחלה היינו מדברים בעיקר על עדן, אך עם הזמן גם על עוד דברים. תוך זמן לא רב היא תפסה את מקומן של עדן ומעיין כחברה הכי טובה שלי. נורא שמחתי על כך. קיוויתי שמהמעמד הזה נוכל לשחזר את ההזדמנות שלנו מלפני כשבע שנים לשדרג את היחסים בינינו.

בפעמים הראשונות שנפגשנו, לאחר שהדר וקווין נפרדו והיא חזרה לארץ, לא ניסיתי להתקדם איתה לכיוון זוגי. ידעתי שהפרידה הייתה טרייה וכואבת מדי ושהיא עוד לא מוכנה לזה. כמה שבער לי להתקדם עם הדר, לא רציתי לעוט על הטרף. ידעתי גם שהיא וקווין נפרדו כמה פעמים בעבר ואז חזרו להיות יחד, אז הרגשתי שצריך קודם לראות אם זה באמת סופי. לא הרגשתי בנוח לבוא ביניהם. (ואולי גם הפחד שלי השתמש בזה כתירוץ להימנע מהסיטואציה המפחידה בה אצטרך לחשוף את איך שאני מרגיש כלפיה ולנסות ליזום התקדמות לזוגיות).

לשמחתי, הדר סיפקה לי הזדמנות פז לשמר ולהעצים את הקשר בינינו. הדר היא אדם רוחני מטבעה. כמוני, היא אשת אשכולות המחפשת ללמוד ולהרחיב את אופקיה בשלל נושאים שונים. היא גם אשת עשייה, שכל הזמן מעורבת בפרויקטים שנועדו להעשיר אותה כאדם ואת הסביבה שלה. באחד המפגשים שלנו, כמה חודשים לאחר שובה לארץ, הדר ביקשה שאלמד אותה מדעים, במסגרת נסיון שלה להרחיב את אופקיה. מאוד שמחתי על ההצעה הזו, שכן ראיתי בה ההזדמנות להתקרב ולהיות בעמדת צפייה נוחה לראות מתי היא כן תהיה בשלה להתקדם לזוגיות חדשה. לקחתי את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים: הייתי מכין לה שיעורים מסודרים להעביר לה מידיעתי.

כשהיינו נפגשים, אז הייתי מגשש בעדינות לנסות לדלות מידע לגבי בשלותה להתקדם באפיק זוגי. הייתי שואל אותה אם היא בקשר עם קווין או אם היו לה מחשבות לחזור אליו. בהתחלה, זה נשמע כאילו שזה יותר על הפרק, לפחות מבחינתה. אבל עם הזמן זיהיתי יותר ויותר השלמה עם תום הפרק הזה בחייה.

בערך באותה תקופה, נפלה בחיקי עוד הזדמנות. באותו זמן יצא הסרט "מלאכים ושדים," המבוסס על ספרו של דן בראון. זכרתי שמאוד אהבתי את ספרו הקודם, "צופן דה וינצ'י," אז החלטתי לקרוא גם אותו. גיליתי שנושא הספר הוא המתח ויחסי הגומלין שבין המדע לדת, או אם תרצו: בין המדע או החומר לרוח או לאמונה. ספר זה מנסה להמחיש שבכדי שהאדם יהיה שלם הוא זקוק גם לידע וגם לאמונה, או על פי אמירתו של לא אחר מאשר איינשטיין: המדע ללא דת הוא צולע; דת ללא המדע היא עיוורת. אלה בדיוק הדברים שמעסיקים את הדר. ידעתי שהיא תתחבר לנושא זה.

אזרתי אומץ והזמנתי את הדר לבוא לראות איתי את הסרט הזה. קיוויתי שזה יוכל להיות דייט, אך לא אמרתי זאת במפורש. כשאספתי אותה היא הציגה אותי לבחור שהיה בביתה.

"תכיר: רם, זה טוני."

היא לא הסבירה מי הוא ואני לא שאלתי. ידעתי שהדר היא בן אדם חברותי במיוחד, שמרבה להכיר אנשים חדשים כל הזמן. אני פוגש אנשים חדשים כמעט בכל פעם שאני מגיע אליה הביתה. או שחשבתי שאולי הוא חבר של המשפחה או אפילו שם בכדי לנקות. הפתיע אותי שהיא השאירה אותו בדירה לבדו בזמן שאנחנו נסענו לסרט, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. כל מה שהיה חשוב בעיניי היה שאני יוצא לדייט עם הדר! (לפחות מבחינתי).

מאוד התרגשתי מעצם המפגש. כבר שנים שאני רוצה לצאת לדייט עם הדר, והנה הצלחתי ליזום ולהוציא אותו לפועל...אף אם היא לא בהכרח מודעת לכך שזה מה שזה היה מבחינתי. אך לצערי, לא יצא לנו כמעט להיפגש או לדבר בשבועות שחלפו מאז. עם השנים, גיליתי כמה שהתקשורת עם הדר יכולה להיות קשה ולא רציפה. היא יכולה להיעלם לתקופות ממושכות, או לא לענות להודעות שאני שולח במשך זמן רב, אם בכלל. גם השיעורים שהייתי מעביר לה נפסקו. הרגשתי שהעגל לא מעוניין יותר לינוק, אז הפרה לא צריכה ללחוץ להיניק.

כעבור תקופה, הדר הזמינה אותי למסיבת ערב הסילבסטר אצלה בבית. לאחר זמן רב שלא ראיתי אותה, התרגשתי שאולי עכשיו יהיה אפשר לחדש את הקשר ולנסות שוב את מה שניסיתי להתחיל קודם. כצפוי, את רוב האנשים שהיו במסיבה לא הכרתי: רק את אמה, אחיה, וכמה בני דודים של הדר, עדן ואחיותיה, וטוני. חוץ משיחה עם עדן – ממנה ניסיתי להימנע עד כמה שיכולתי, ואני מקווה שהיא יכלה להבין שלא היה לי שום עניין לדבר איתה וגם לא להכיר את הארוס החדש שלה – דווקא נהניתי במסיבה...עד שחטפתי את המכה.

"פגשת את החבר של הדר?" שמעתי בחורה אחת שואלת את חברתה.

(אזהרת ספוילר) ב-"החוש השישי," פסיכולוג הילדים מלקולם קרואו נתקל ברמזים לכך שהוא מת ושרוב האנשים לא יכולים לראות אותו או לדבר איתו במשך כל הסרט. אך כפי שסיפר לו הילד היחיד שכן יכול לראות אותו: המתים לא יודעים שהם מתים, הם רואים רק את מה שהם רוצים לראות. כך, קרואו, כמו גם הצופים בסרט, לא רואים ומתעלמים מכל הסימנים והרמזים המטרימים האלו ונותרים עיוורים לאמת המרה. רק בסוף הסרט הוא נחשף לעובדה שמסירה בכח את הלוט מעיניו וכופה עליו לראות את כל אותם הסימנים מהם התעלם עד כה ולהכיר במציאות.

כך גם אני הרגשתי. לשמע השאלה התמימה הזו בשיחה בה לא השתתפתי, הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בחזה. או-אז ראיתי את כל הסימנים שהיו אמורים להבהיר לי כבר קודם שזה המצב. ידעתי בדיוק על מה ועל מי מדובר. כמו יעקב אבינו, חיכיתי לאהובתי שבע שנים. רבעון שלם של שבתאי. בעבור כל אחד אחר, צעדי התינוק המהוססים והמגושמים שעשיתי היו קלושים וזניחים – ועל כן, הדר בכלל לא שמה לב אליהם...או שמא שמה לב אבל פשוט לא הייתה מעוניינת – אך בעבורי נדרשו כוחות עילאיים להתגבר על הפחד המשתק. וכמו יעקב אבינו, כעבור שבע שנים גיליתי שלא קבלתי את מבוקשי. העבודה הייתה לשווא. חלון ההזדמנות נסגר. שוב.

האבידות שאיבדתי באותם זמנים היו יכולות להיות לי יותר קלות לשאת אילו היה לי חבר קרוב לחלוק איתו את תחושותיי.

מאז שחזרתי לארץ, לפני כעשר שנים, מי שמילא את התפקיד הזה היה יריב. לאורך כל העשור האחרון – למעט החודשים ששהה בארה"ב במשך נישואיו הקצרים – יריב תמיד היה שם בשבילי, כפי שאני הייתי בשבילו. תמיד היינו נפגשים לעתים קרובות.

החיבור בינינו היה חיבור אינטלקטואלי. על פי תפישתה של אלינור רוזוולט, היינו מוחות גדולים שמדברים על רעיונות: פוליטיקה, ענייני אקטואליה בהקשר ההיסטורי, יחסי דת ומדינה, דיונים עקרוניים, עניינים שברומו של עולם. אפילו כשהשיחה הייתה מתחילה באירוע סתמי כזה או אחר שקרה לאחד מאיתנו בחיי היומיום שלו, עד מהרה יריב היה לוקח את זה למקום עקרוני ופילוסופי, מנסה לראות איך אפשר ללמוד ולהכליל מזה להקשרים יותר רחבים של החיים, היקום וכל השאר. כזכור, יריב היה דיבייטר מחונן, בצלמו של אדמונד טוהי מ-"כמעיין המתגבר" של איין ראנד; וגם אני ניסיתי להיות כזה. המטרה תמיד הייתה לנסות למצוא את הטיעון המוחץ שיכריע את העימות האינטלקטואלי, ועל הדרך גם לחדד את יכולות הדיבייט שלנו.

בדרך כלל לא היינו צריכים ללכת רחוק בכדי לקיים דיונים על ענייני דיומא ונושאים שברומו של עולם. ליריב היה מעגל חברים פילוסופים כמוהו, איתם היה נפגש בקביעות לדבר על מדיניות ציבורית, ענייני דת ומדינה, תהליכים בחברה וכדומה. תמיד נהניתי מהדיונים הפורים שהיו מתרחשים בחוגי בית כאלו, כשהייתי מצטרף.

השיא בקשר שלנו היה במשך השנה הראשונה בה גרתי בחיפה, אז כמעט ולא עבר שבוע בו לא נפגשנו. לעתים קרובות היינו מתראים אפילו יותר מכך.

אך כעבור שנה, יריב עבר עם זוגתו לתל אביב. הוא מצא עבודה בארגון הג'וינט כמגייס כספים ותרומות, אז עבר לגור יותר קרוב. עבודה זו הייתה תפורה בדיוק למידותיו: אין מוכשר ממנו ביכולת שכנוע. לא רק שהוא יכול למכור קרח לאסקימוסים, הוא יכול אפילו לשכנע אותם לתת כמויות גדולות של כסף, בלי לקבל תמורה כלל, ועוד להרגיש סיפוק רב מכך. עבודה זו הביאה אותו להיכרות וקשרים טובים עם בעלי הון רבים, פוליטיקאים, ואנשים רבים הנמצאים במוקדי קבלת ההחלטות במדינה ובמשרדי הממשלה.

לאחר שעבר, המשכנו להיפגש לעתים קרובות. בשנה הראשונה שלו בתל אביב, עדיין היינו מתראים כמעט כל שבוע. בתור היחיד עם אוטו, אני הייתי נוסע אליו בתל אביב. היינו יוצאים לעיר לגלידה או לאיזשהו בית קפה או פאב, או יושבים אצלו בבית ומדברים על החיים, בדרך כלל בהקשרים הכי רחבים של המילה. הוא היה מזמין אותי למסיבות בביתו, שם הייתי פוגש את חבריו החדשים. לעתים הייתי מזהה חלק מהם שהיו מוכרים מהתקשורת. גם בשבועות בהם לא היינו נפגשים, בדרך כלל היינו לפחות מדברים בטלפון.

"נעמה ואני נוסעים לחודש בדרום אמריקה בעוד חודשיים," יריב בישר לי באחד הביקורים שלי אצלו. לאחר מכן הוסיף: "אולי תבוא גם."

נורא החמיא לי שהוא הזמין אותי. האמת היא שאף פעם לא עשיתי כזה טיול גדול בחו"ל. אבל לא הרגשתי עם זה בנוח. מצד אחד, זה לא כמו הדייט הראשון שלו עם נעמה - אליו יריב הזמין אותי כשנתיים קודם - שבו זה באמת היה אמור להיות רק הם שניהם, לומדים להכיר אחד את השנייה, אלא שעכשיו יש להם קשר יותר מבוסס שיכול להכיל גם אחרים. אבל מצד שני, אם זה רק אני יחד עם שניהם, אז במשך חודש שלם זה די ייכנס להם לזוגיות. אני לא רוצה להעיק ולא להציק. יריב המשיך לנסות לשכנע אותי, אך אמרתי לו שאני לא יכול כיום פשוט להיעדר מהעבודה למשך חודש שלם.

כך, יריב ונעמה נסעו לדרום אמריקה לבדם. זמן קצר לאחר שחזרו, יריב צלצל אליי עם בשורות משמחות.

"אנחנו הולכים להתחתן!"

"היי, מזל טוב!" ממש שמחתי עבורם. אני חושב שזה קרה רק לאחר שחזרו לארץ, אבל זה עדיין חיזק את תחושת הבטן שלי שאמרה לי לא להצטרף אליהם לנסיעה. זה באמת היה צריך להיות רק שניהם.

"כן, אתה הראשון שאני מספר לו מחוץ למשפחה שלי." גם זה מאוד החמיא לי. שמחתי לשמוע שעדיין הייתי החבר הכי טוב שלו...לפחות אז.

לצערי, מתישהו בחודשים הבאים הקשר שלנו הלך והצטנן. הרמז הראשון היה, למעשה, כבר בחתונה שלהם.

זאת הייתה חתונה די קטנה. היו כ-150 אורחים, שמהם הכרתי כמחצית, כולל את משפחתו המורחבת של יריב וחברים של שניהם שפגשתי במפגשים הרבים בבתיהם בחיפה ובתל אביב. בנוסף, היו גם כמה חברי כנסת ואנשים מוכרים בציבור, אותם יריב הכיר במסגרת עבודתו ורקם עמם יחסי חברות. כשטקס החופה החל, אז שמתי לב להבדל מסוים לעומת חתונתו הקודמת של יריב. בפעם הראשונה, אני הוזמנתי, בתור חברו הכי טוב של יריב, לחתום על הכתובה. הפעם, נודע לי שחבר אחר שלהם, אותו פגשתי מספר פעמים בשנה האחרונה, מילא תפקיד זה.

"אל תיעלב," אמרתי לעצמי. "זה לא אומר שהוא פחות חבר שלך ממה שהיה. פעם קודמת זה היית אתה, אז הפעם הם רצו לתת את הכבוד למישהו אחר. לגיטימי. תחלוק קצת את הכבוד. זה לא תמיד צריך להיות אתה."

חוץ מזה, למרות שהוא לא הזמין אותי לחתום על הכתובה, הוא כן הזמין אותי לטעימות שהאולם סידר להם, במסגרת ההכנות לחתונה. לטעימות אפשר להביא רק מספר מאוד מצומצם של אנשים, כך שנדיר מאוד שיהיו שם אנשים מחוץ למשפחה הגרעינית של החתן והכלה. אפילו ההורים של יריב לא היו שם. אני לא זוכר אם הוא אפילו הביא את אחיו.

אך למעשה, זמן קצר אחרי החתונה התחלתי לראות סימנים ממשיים להיחלשות מאוד מורגשת בקשר שלנו. אם פעם היינו נפגשים, או לפחות מדברים כל שבוע, אז עכשיו התדירות הלכה ופחתה. ולא רק שהיינו מתראים פחות ופחות, אלא יריב גם הפסיק לענות לטלפונים ממני.

באותו זמן, לפני שהייתה התניידות של מספרי טלפון, היו לי שני מכשירים סלולריים: אחד, המכשיר הפרטי שהיה לי מאז שהתגייסתי לצבא, ואחד שקבלתי מהעבודה. את השיחות הפרטיות שלי הייתי עושה מהראשון – שכן זה היה המספר שהכירו כל מכריי – בעוד את השני הייתי שומר רק לשיחות עם חבריי לעבודה ועם לקוחות. אך לאחר כשנתיים-שלוש במקום העבודה שלי, החלטתי שאין טעם שאמשיך להחזיק בשני מכשירים, והתחלתי להשתמש במכשיר של העבודה גם עם חברים, במטרה שזה יהיה המכשיר הראשי, ובהמשך גם היחיד שלי.

בפעם הראשונה שצלצלתי ליריב מהטלפון של העבודה שלי, הוא סוף סוף ענה לי.

"הלו?" הוא אמר בקול מהוסס, בו שומעים, כצפוי, שהוא לא יודע עם מי הוא מדבר.

"היי. מה העניינים?"

"בסדר. מה איתך?" הוא שאל באותו טון.

"אצלי טוב. לא שמעתי ממך המון זמן. חשבתי שאולי תרצה שאני אקפוץ אליך בסוף השבוע הקרוב."

"אה, רם. זה אתה," הוא ענה, לאחר שזיהה את קולי. "לא זיהיתי את המספר הזה. יש לך טלפון חדש?"

"זה הטלפון של העבודה. יש לי אותו כבר המון זמן, אבל חשבתי עכשיו להפוך אותו לטלפון הראשי שלי."

"תשמע, ביום שישי אנחנו אצל ההורים שלי, ובשבת קבענו עם חברים אחרים באשקלון, אז נראה לי שלא יסתדר הפעם. נצטרך לקבוע לפעם אחרת."

"אין בעיה. מה חוץ מזה? איך אתם?"

"האמת היא שאני לא יכול עכשיו ממש לדבר. אנחנו עומדים לצאת. אני יכול לצלצל אליך מחר?"

"בטח. נדבר."

רק שהוא לא החזיר לי טלפון. כשאני צלצלתי אליו שוב, הפעם מהטלפון הישן שלי, אז לא הייתה תשובה. רק כשניסיתי מהטלפון של העבודה שלי אז הוא ענה. כך בכל הפעמים שניסיתי לצלצל אליו. בפעמים שענה, השיחה הייתה חוזרת על עצמה בדיוק באותה צורה. הייתי שומע אותו עונה בקול המהוסס, בו נשמע כאילו הוא עוד לא יודע עם מי הוא מדבר. כשלא הייתי מזדהה, אז היינו מחליפים בינינו עוד משפט או שניים, עד שהייתי שומע את הטון שלו משתנה ברגע שזיהה את קולי. תוך משפט אחד או שניים, הוא היה מסביר לי שאין לו פנאי לדבר איתי וקובע שנדבר בפעם אחרת. מבטיח – אבל לא מקיים. כך היו לנו עוד כארבע-חמש שיחות שהתקיימו רק כשאני צלצלתי מהטלפון של העבודה שלי, בעוד לשיחות מהטלפון הפרטי שלי הוא מעולם לא ענה. והוא לעולם לא היה מצלצל אליי.

"תשמע, אני לא יכול לדבר עכשיו," הוא אמר לי באחת הפעמים שצלצלתי מהטלפון של העבודה. "אבל ביום רביעי אני בעצם אהיה בחיפה. אני נפגש שם עם תורמים פוטנציאליים. בוא נדבר אז וניפגש."

שמחתי שסוף סוף תהיה לנו הזדמנות להיפגש. באותו יום חיכיתי לשמוע ממנו לראות מתי הוא מתפנה להיפגש. בערך ב-15:00, כשלא שמעתי ממנו, אז כתבתי לו מסרון.

"אתה עדיין בחיפה? מתי נפגשים?"

"לא. כבר יצאתי. אני בדרך חזרה הביתה," הוא כתב בתגובה ואז הוסיף: "מי זה?"

כאב לי לראות את השאלה הזאת. עד כה זה נשמע כאילו הוא לא מזהה אותי כשענה לטלפון ובמשפט או שניים הראשונים, אבל מכיוון שמעולם לא שאל מי אני, אלא רק חיכה שיזהה את קולי בעצמו, לא יכולתי באמת להיות בטוח שהוא לא ידע מי אני. אבל עכשיו זה ברור: למרות שדברנו (אם אפשר לקרוא לחילופי הדברים הקצרים בינינו שיחות) כבר כחמש פעמים מהמכשיר של העבודה שלי, הוא מעולם לא טרח לשמור את המספר. ולשיחות מהטלפון הישן שלי הוא לעולם – אבל לעולם – לא עונה יותר. אין שום מקום לספק יותר: הוא מסנן אותי.

ניסיתי לחשוב למה זה. הרי לא רבנו. נזכרתי שבפעמים האחרונות שכן היינו נפגשים, אז השיחות שלנו סבבו סביב פוליטיקה. אני הייתי אז פעיל בתנועה למען איכות השלטון, אז טוהר המידות בפוליטיקה היה לי חשוב. ידעתי שיריב מכיר מספר פוליטיקאים היכרות אישית ושהוא מחשיב אותם חברים, אבל לא ידעתי עד כמה הקשר היה קרוב. אך בעצם התברר לי שנעמה החלה לעבוד לא מכבר בלשכתו של אביגדור ליברמן[1]. למעשה, עם השנים, היא התקדמה אצלו לתפקידים יותר ויותר בכירים, עוברת איתו ממשרד למשרד, מהאופוזיציה לקואליציה ובכל התפקידים בהם הוא כיהן, עד שכיום היא בעצם יועצת בכירה אצלו ואולי אפילו אפשר לקרוא לה יד ימינו. אמנם לא זכור לי שאי פעם דברתי על ליברמן באופן אישי, אך כן הייתי טוען תמיד שפוליטיקאים לא יכולים לכהן כשליחי ציבור כשיש נגדם חקירות ותיקים פליליים – ובאותו זמן באמת ליברמן הועמד לדין על עבירה שלא הייתה קשורה לתפקידו כפוליטיקאי. חוץ מזה, גם בקרתי רבות את התנהלות הממשלות בהן הוא כיהן כשר.

אבל תמיד הדיונים שלי ושל יריב היו אינטלקטואליים. זה היה דיבייט ברוח טובה...לפחות כך אני חושב. כמו שיש חברים שמשחקים שחמט או קלפים או משחקי ספורט, כשהם משמשים כיריבים המנסים להביס אחד את השני במהלך המשחק, אבל זה לא פוגע אלא אפילו מחזק את החברות ביניהם, ככה גם הרגשתי שהמצב היה בינינו. בתור פעיל בתנועה למען איכות השלטון, היה זה אך מתבקש שאני אייצג את העמדה הטוענת נגד שחיתויות, ויריב, כחבר של אותם פוליטיקאים יטען לצדקתם שלהם ושל הממשלה. לא חשבתי שיריב כועס או נוטר טינה או מעריך אותי פחות. הייתי רוצה לחשוב שהוא אפילו היה מעריך אותי יותר על יכולותיי כדיבייטר.

בדיעבד, אני יכול להעלות על הדעת שאולי יריב בכל זאת לקח את זה באופן אישי. תכונה אחת ראויה להערכה שלו (מני רבות) זאת נאמנות. יריב יגבה חברים באש ובמים. דיבייטר מחונן כמוהו, שכמו טוהי של איין ראנד יכול לטעון ולהוכיח שהעט חזק מהחרב באותה קלות שבה הוא יכול להוכיח שההיפך הוא הנכון, יכול לייצג כל עמדה. כך, לא קשה לו, וזה אפילו טבעי ומתבקש בעיניו, לנקוט בעמדה המגבה את חבריו. והוא כל כך מוכשר, שעם הזמן הוא משכנע אפילו את עצמו שזאת האמת הנכונה. כשמדובר בחברים שלו אז אולי זה כבר לא דיון אינטלקטואלי, אלא תופס נופך אישי. קל וחומר כשזה גם נוגע לאשתו, שאולי הייתה יותר מעורבת בקבלות ההחלטות של הממשלה ממה שידעתי...או לפחות כך היה בשנים מאוחרות יותר. אמנם אני לא הייתי מכריע את הדיונים שלנו, אבל גם לא בהכרח יצאתי מובס והוא לא היה יכול להכריע אותי בקלות. אולי גם זה תסכל אותו.

אבל אם לגבי יריב לא הייתי יכול לדעת אם המחלוקות בינינו נתפסו כיותר מאשר משחק אינטלקטואלי שנועד לחדד את יכולות הדיבייט שלנו, אז הרי שלגבי נעמה זה היה אמור להיות לי יותר ברור. כשהבנתי שיריב מסנן אותי, אז נזכרתי במקרה שקרה בביקור אחד שלי אצלם, שלא ידעתי לתת לו את המשמעות הנכונה בזמן אמת, אך בדיעבד הבנתי שזה היה תמרור אזהרה.

באותו ביקור, יצאנו שלושתנו לעיר, מטיילים לאורך הטיילת של תל אביב, הסמוך לביתם. כהרגלנו, יריב ואני דברנו על פוליטיקה, כשכל אחד מאתנו מייצג את העמדות הרגילות שלנו. נעמה הביעה את מורת רוחה, אך אנחנו המשכנו. איך נפסיק? הרי יריב עוד לא שכנע אותי בצדקתו ואני עוד לא שכנעתי אותו. אי אפשר לנטוש ככה משחק לפני שנקבע המנצח. אך בשלב מסוים, לנעמה נמאס. היא נעמדה מול יריב ועצרה אותו באמצע ההליכה.

"השיחה הזאת מסתיימת ברגע זה," היא קבעה בהחלטיות.

חוץ מהמקרה הזה, היו עוד פעמיים-שלוש שבכל זאת יריב הסכים להיפגש איתי במשך תקופת הסינון. אחד המקרים היה כשסיפרתי לו שאני נמצא בתל אביב לצורכי עבודה במשך היום, אז אשמח להיפגש איתו בערב. כשהגעתי אליו, אז רק הוא היה שם: הוא סיפר לי שנעמה נמצאת במילואים. בדיעבד, חשדתי שזה מה שאִפשר לו להסכים להיפגש איתי באותו יום. גם בפעם-פעמיים האחרות שהוא הסכים להיפגש איתי באותה תקופה שמתי לב שנעמה לא הייתה. אך רק בדיעבד הבנתי את משמעות היעדרה.

שנים מאוחר יותר, שמעתי נתון סטטיסטי הגורס כי אנשים מאבדים שני חברים, בממוצע, כשהם מתאהבים. כמובן שזה גרם לי לחשוב על יריב. כנראה שפשוט הייתי חלק מהסטטיסטיקה.

מספר חודשים מאוחר יותר היה לי יום הולדת. יום ההולדת שלי בא יום לאחר יום ההולדת של סבא שלי. באותה שנה מלאו לו 96. סבא שלי תמיד היה מספר שבצעירותו, כשסבתא שלו עוד הייתה בחיים, היא אמרה לו שהיא תחיה עד גיל 96. כך היא חזתה גם לבן שלה (דודו של סבי) וגם לסבי. ואכן, גם סבתו וגם דודו של סבי חיו בדיוק עד גיל זה. כך, סבא שלי תמיד ידע שהוא יחיה עד גיל 96.

באותו יום הולדת צלצלתי לסבי לברך אותו. זאת הייתה הפעם האחרונה שדברתי איתו. למחרת, ביום ההולדת שלי, סבתא שלי צלצלה אליי, אבל סבי היה במיטה ולא הרגיש טוב מספיק בשביל לדבר איתי. יום לאחר מכן, יצאתי להופעה עם בת הזוג שלי באותה תקופה, ענת, לכבוד יום ההולדת שלי. כשיצאתי, אז ראיתי שאמא שלי ניסתה לצלצל כמה פעמים במהלך ההופעה. ואכן, כמה דקות מאוחר יותר היא צלצלה שוב.

"סבא במצב לא טוב," היא אמרה. "נראה לי שכדאי שתבוא לפה בימים הקרובים כדי להיפרד ממנו."

בחודשים ובשבועות שקדמו לטלפון הזה, הסוף של סבא שלי כבר התקרב. הוא עצמו היה שלם עם כך. הייתה לו הוראה מעוגנת בחוק לא לבצע בו החייאה או לנקוט באמצעים מאריכי חיים. כך, כפי שידע כל חייו, הוא חי בדיוק עד גיל 96. ביום הולדתו הוא עוד היה יכול לדבר כשצלצלתי אליו לברך אותו. אך למחרת הוא נכנס למיטה בפעם האחרונה. לאחר מכן, הסוף כבר נראה מעבר לפינה. הוא הפסיק לדבר ולאכול, ובתוך שלושה-ארבעה ימים הוא נפטר – כשעתיים-שלוש לפני שהגעתי.

את הטיסה שלי לארה"ב קבעתי כיומיים-שלושה אחרי שאמא שלי זימנה אותי. בינתיים, יצאתי עם ענת שוב לערב שירה בציבור, בשביל להמשיך לחגוג את יום ההולדת שלי. בפעמים הקודמות שהלכנו לאירועים כאלו אז תמיד נהניתי. אבל הפעם הייתי עצוב. ענת ראתה את מצב רוחי ואת הדמעות הנקוות בעיניי וניסתה לנחם אותי. היא נתנה לי מבטים מלאי אמפתיה ושמה עליי יד, אבל במהלך האירוע עצמו לא אמרה דבר, עד שהערב הסתיים ויצאנו החוצה.

"אל תהיה עצוב," היא אמרה לי. "זה דרכו של הטבע. הוא חי חיים ארוכים וטובים. לכל אחד זה קורה בזמנו."

"מה?" שאלתי בהפתעה.

אז הבנתי שהיא מדברת על סבא שלי. זה באמת היה עצוב ועורר מחשבות נוגות, וכמובן שזה היה צפוי, אבל האמת היא שזה לא היה עליו שחשבתי. הייתי שלם עם מותו הקרב של סבא שלי, כפי שידעתי שהוא היה שלם איתו. הוא באמת חי חיים מלאים ולמרות שהוא עכשיו על ערש דווי, ידעתי שהוא לא סובל. סבתא שלו אמרה לו שהוא יחיה עד גיל 96 ואף שבמצבו הקוגניטיבי בשנים האחרונות הוא כנראה לא יודע בכלל מה גילו, זה מה שהוא בחר.

"זה לא זה," הסברתי. "השבוע היה לי יום הולדת. יצאתי איתך להופעה ועכשיו לשירה בציבור, המשפחה שלי צלצלה אליי לברך אותי," הרי זאת הפעם היחידה בשנה שהאחים שלי מצלצלים אליי. אני אולי לא מרגיש צורך לדבר איתם, ובעיקר עם רועי זה מלווה גם במתח ורגשות מאוד מעורבים, אבל אני מניח שזה עדיף על האלטרנטיבה בה הם לא מצלצלים אליי אפילו אז. "גם אילנה צלצלה אליי ורחלי. קבלתי ברכות בפייסבוק מעשרות אנשים שהכרתי בכל מיני תקופות, ורבים מהם לא נמצאים בחיי יותר כבר הרבה שנים. ורק יריב – החבר הכי טוב שלי – לא צלצל."

ענת לא ידעה מה להגיד.

"ואני אגיד לך משהו," הוספתי. "זה לא רק בגלל שהוא לא צלצל השבוע. האמת היא שגם הדר לא צלצלה. אבל אני לא מאוכזב ממנה. באמת שלא. היא אף פעם לא צלצלה אליי לכבוד יום ההולדת בשנים קודמות, בגלל שהיא לא יודעת מתי הוא. יש לה מאות רבות, אם לא אלפי חברים. אני מניח שכל יום יש לה לפחות חמישה חברים שחוגגים יום הולדת, אז לא בטוח שהיא בכלל תראה את ההתראה עליי. אני גם לא חושב שהיא נכנסת לפייסבוק כל יום או אפילו כל שבוע.

"אבל לגבי הדר, אני יודע שהיא אוהבת אותי ואני יודע שהיא חברה. אנחנו בקשר במהלך השנה. כשאני מצלצל אליה אז היא עונה. ואם אני כותב לה אז אני מקבל תשובה – אולי לא מיד ואולי לא תמיד, אבל בדרך כלל בסופו של דבר היא חוזרת אליי. אני משוכנע שאם הדר ידעה שהיה לי יום הולדת אז היא הייתה מצלצלת. אני מרגיש את זה ביחס שאני כן מקבל ממנה. וזה מה שחשוב לי. אני לא צריך שהיא תתקשר אליי דווקא ביום ההולדת שלי.

"אבל יריב תמיד היה מתקשר אליי בימי הולדת. היינו מדברים בחגים ולמעשה כמעט כל שבוע. בשנים קודמות הוא גם תמיד היה מקפיד לצלצל אליי לפני יום כיפור לבקש סליחה אם פגע בי במהלך השנה. בשנים קודמות אף פעם לא הרגשתי שבאמת היה לו על מה להתנצל, ודווקא השנה, כשיש לו על מה, הוא לא מתקשר.

"שנה שעברה הוא צלצל אליי ליום ההולדת שלי. זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא צלצל. יום ההולדת הזה מסמן שנה מאז הפעם האחרונה שצלצל אליי. שנה שהוא מסנן אותי. שנה מאז שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי."

וזה מה שכל כך כאב לי. בשנים האחרונות איבדתי הרבה אנשים בחיי. הייתי למוד הרבה מאוד נסיון באמנות האובדן, לאחר שאיבדתי עמודי תווך מרכזיים בחיי. יעל הייתה אובדן מאוד קשה. כך גם מעיין. הן היו מחוזות, נהרות, הרים. עדן אמנם נראתה כהרים, אך בסופו של דבר התגלתה רק כצל הרים ולא כל כך התקשיתי לקבל את האובדן הזה. הקשר עם רחלי מאוד הצטמצם בעקבות נישואיה, אבל בסופו של דבר לא באמת איבדתי אותה. גם את הדר לא איבדתי באמת כחברה, אלא רק פספסתי את ההזדמנות לזוגיות. לשתיהן אני מתגעגע, אבל זה לא היה אסון.

אבל יריב – הוא תמיד היה שם. מאז שהכרתי אותו לפני 12 שנה. בטוב וברע. חזרתי איתו לארץ. הוא ליווה אותי בשירותי הצבאי, גם שלא שרתנו יחד. ביליתי ונהניתי ולמדתי והשכלתי איתו. סבא שלי ימות בעוד יום-יומיים, אבל זה על יריב שהתאבלתי. יריב היה יבשת. את האובדן הזה לא הצלחתי להשיב.

 

פרק זה הוא סוף העונה השנייה של "אמנות האובדן". ספר זה יוצא לפגרה עד שאסיים לכתוב את העונה השלישית והאחרונה בהחלט. אני מעריך שהעונה השלישית תתחיל לקראת סוף 2020. אני מקווה שנהניתם ממה שקראתם  עד כה. אני אשמח להערות, שיתופים, המלצות לחברים.

 

לפרק הראשון: http://www.tapuz.co.il//blogs/viewentry/7419619


[1] שם בדוי. למרות שאכן יש פוליטיקאי בשם הזה, השם משמש להמחשה בלבד: לא באמת מדובר באדם הזה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רם גרשון אלא אם צויין אחרת