00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רוצה להיות אמא

"יש חלומות שמופעים שאנו ישנים, ויש חלומות שמונעים מאיתנו לישון עד שהם מתגשמים"

יש חלומות שדורשים סבלנות

יש חלומות שדורשים סבלנות

יש רגעים שאני נשברת, משהו בתוכי צועק זהו לא רוצה יותר. אז לא יהיה אמא, יש לי שתי בנות, נכון לא אני ילדתי אותן, אבל הן שלי אני אוהבת אותן הן אותי וזה מספיק. אני מניחה יד על הרחם, ואומרת זה מה שאת רוצה? צועקת לאלוהים זה מה שאתה רוצה? הסבל הכאב, התסכול הנוראי מוביל ומנצח ברגעים שכאלה.

 

מתחילים מחדש... לא מזמן כתבתי, אז באמת התחלנו מחדש, רופא חדש, עוברים חדשים, רחם שעברה ניתוח מסובך והחלימה יפה, נפשית ופיזית הייתי מוכנה, מאושרת כולי, מכף רגל ועד ראש התחלתי פרוטוקול חדש. הרירית עלתה והתפתחה בצורה טובה, ההורמונים עבדו היטב, את תופעות הלוואי קיבל הגוף בצורה טובה, השמש זרחה ושלחה קרן אור קטנה, על הלוח צוין תאריך ההחזרה בסמיילי ירוק.  ואז משום מקום, ללא הכרזה מוקדמת, ללא הכנה מוקדמת, בלי רקע או פרסום חצות,  תוך כדי הצצה של הרופא על עובי הרירית יצאה החצוצרה השמאלית בסולו. נעצר הפרוטוקול, נמחק החיוך, ועל הלוח צוין תאריך לניתוח בסמיילי עצוב.

 

 "כריתת החצוצרה  נעשית היום בגישה לפרוסקופית, דרך כמה חתכים קטנים באזור הבטן התחתונה, מה שמקל מאוד על הכאבים לאחר הניתוח ומקצר משמעותית את תקופת ההחלמה" – הסביר לי הרופא. נכון, אתה צודק אני זוכרת שמלמלתי בקול רם מהול עם דמעות "אבל שמוכנים ורוצים הכל פשוט יותר וקל יותר, אבל אני לאאאא שם בכלל".  האישה מחבקת, תומכת, די נעבור את זה, זה ניתוח פשוט וקל, אני זוכרת שאמרה, יש לך מטרה ותהיי חזקה, אנחנו ביחד. ניסיתי לחייך לה חזרה, אך המבט שלי היה כואב, בפנים, הגוף שואל את אלוהים מה אתה עושה לי? מה אתה רוצה ממני? בן הדמעות זלג גם רעיון הויתור, די אני לא רוצה יותר, עוצרת ולא ממשיכה יותר, גונזת את החלום, מצטערת לא עומדת בזה יותר.

 

שוב קביעת תורים, בדיקות טרום ניתוח, אק"ג ופגישה עם מרדים, צילום חזה ובית חולים. בכי דמעות ותסכול נוראי, והנה שוב אני ערומה שוכבת בחדר ניתוח, סדין חמים מנסה לחמם את גופי.  הייתי בתמונה הזו, אני נזכרת כאשר מבטי בוהה בתקרה הלבנה הקפואה של חדר הניתוח, מיליון נורות מאירות את התקרה ומאפשרות פיזור אחיד על שטח הניתוח, ואני חוששת, מבקשת, רק שלא יאירו את הפחדים שלי, שיישארו להן במקומות החשוכים שבגוף.

 

עבר שבוע, המנתחת עשתה לי מבצע, כרתה את שתי החצוצרות, גם הבריאה הייתה חולה. עכשיו  אני בבית ומחוררת קצת בבטן.  מחלימה, משלימה, אופה הרבה, לשה בצק, מבשלת ומשמחת את המשפחה בטעמים אהובים, ובעיקר מעלה חיוך לאחרי - אומרים שחיוך מדבק ומשפחה היא התרופה לכל מכאוב. הרעיון לגנוז את חלום האימהות  מזמן נגנז כלא היה,  חזרתי לדבר עם הרחם ועם אלוהים בטון רך ואוהב יותר, מקבלת את הכאב,  מבינה היטב את המשפט  "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" .  ממשיכה ולא מוותרת, לא עוצרת, מאמינה בעצמי, והרבה באלוהים, סומכת על הרופאים, אוהבת את האישה שאיתי, מחבקת ומחובקת על ידי המשפחה האוהבת, ויודעת היטב יש חלומות שדורשים סבלנות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רונדה15 אלא אם צויין אחרת