33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

חידושים – חומש שמות – פרשת שמות - מוסר ואמונה מתוך הפרשה

 

חידושים – פרשת שמות – מוסר ואמונה מתוך הפרשה

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? ×₪רש×? שמ×?×?

 

 

"וַיְהִי כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א, ה) – בְמִצְרָיִם – נכתב עם ב' ללא דגש. בּ' עם דגש, פירושה – בתוך, כלומר בְּתוך מצרים, חלק מארץ מצרים. אבל על יוסף נאמר שהיה בְמִצְרָיִם, ללא דגש באות ב', כי היה במצרים רק פיסית. נפשו, רוחו, נשמתו ומידותיו היו עם השם יתברך. החינוך של אביו, יעקב אבינו, לא עזב אותו לרגע. לכן הוא היה בְמִצְרָיִם, אבל לא בְּמִצְרָיִם!

 

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", בנים לאבא אחד, יעקב אבינו, מאוחדים ומלוכדים. מובדלים מהמצרים והולכים אך ורק בדרך השם.

"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" – לא נאמר "ותמלא הארץ בֶּהֶם", שאז המשמעות היתה, שהם היו מְעוּרִים בתוך דרכי וחיי ארץ מצרים, כלומר: שהארץ נכנסה בתוכם, אלא נאמר אֹתָם- אותם לשון אֶת, "את... ואת" לשון עוד, תוספת, שנאמר (בראשית ד, ב): "וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל", מבאר רש"י: שלש אתים רִיבּוּיִים הם. אם כן, עם ישראל הם תוספת באותה ארץ מצרים בלבד ולא נִטְמָעִים [מתבססים, משתרשים] בה. הארץ לא השפיעה עליהם, לא שינתה אותם, עם ישראל פרו ורבו, נשארו באחדות ובדרך השם בלבד.

 

"וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שם, פס' ט-י) – פרעה רואה את עם ישראל באחדות, עם אחד כאיש אחד, לכן הפְּעָלִים הם בלשון יחיד: פֶּן-יִרְבֶּה ... וְנוֹסַף גַּם-הוּא... וְנִלְחַם... וְעָלָה.

כפי שבארנו לעיל, עם ישראל הינו רק תוספת בארץ [לא חלק ממנה], כפי שנאמר (שם, פס' ז): "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". אבל, כדי להשניא את עם ישראל על עמו, פרעה מציג אותם כעם, שנטמע בהם ובארצם, ולא עוד אלא, שלמראית עין, עָם זה מתנהג כשותף איתם, אבל כאשר תפרוץ מלחמה, הם יצאו כאיש אחד וילחמו בהם [במצרים], וישמשו מרגלים נגדם, לכן אומר פרעה: "וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ"- כלומר: מתוך הארץ, שהוא טָמוּע בתוכה. כמו שנאמר (שמות ב, ז): "אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת", מִן – מתוך, מִבֵּין. וכן, "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שם, פס' י), בשם האדם גלום גם המהות, לכן בתיה, בת פרעה קראת את שמו, משה, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

 

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, פס' יא-יב) – עִם כל הסבל,  עָם ישראל, מאוחדים כאיש אחד בלב אחד עִם הקב"ה – לכן, עדיין כל ההתיחסות לעם ישראל היא בלשון יחיד: עָלָיו... עַנֹּתוֹ... אֹתוֹ... יִרְבֶּה... יִפְרֹץ.

"וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כל המִצרים יודעים כי עם ישראל, הינו יחידה אחת, עָם, שבא מאבא אחד, ישראל, יעקב אבינו.

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרֲרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל-עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל-עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שם, פס' יג-יד) – "וַיְמָרֲרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם... עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ", כאן מתחילה השבירה, ומבאר רש"י: "בְּפָרֶךְ" – בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו. הפסוק מציין "בחייהם", "בהם"- היסורים כבר חדרו לתוכם והחלו להשפיע, אבל, היכן השבירה האמיתית? העובדה, שעם ישראל סובל ולא זועק אל השם לישועה? עם ישראל ירד מהנהגה עליונה, הנהגה של השם, להנהגת הטבע, ורואה מול עיניו מלך אכזר, בשר ודם, [פרעה], עם גזירות קשות ולא את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ששולח מסרים ולימוד, שישנו דרכם ויחזרו לעבוד רק אותו יתברך.

 

מתחילת פרשת שמות לא מוזכר שם השם, עד פסוק יז: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים", ובמה זכו המיילדות שִׁפְרָה [יוכבד, אֵם משה, מרים ואהרון] ובתה שִׁפְרָה [מרים] בזכות אותה יראה?

"וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שם, פס' כ-כא) – אומר רש"י, "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים"- בתי כהונה וּלְוִיָּה, ומלכות שקרויִין בתים. כהונה וּלְוִיָּה מיוכבד [שפרה], ומלכוּת ממרים [פועה], כדאיתה במסכת סוטה.

עם ישראל ערבים זה בזה – ואמרו עוד שהערבות היא בין לחובה ובין לזכות: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כט, ט), שלכך נאמר: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", שכולכם ערבים זה בזה – אפילו צדיק אחד ביניכם, כוּלכם עומדים בזכותו, שאם במידת פורענות המועטת כשאחד, חוטא כל הדור לוקה, במידה טובה המרובה - על אחת כמה וכמה.

לכן, למרות שעם ישראל לא זועק אל השם, בזכות הערבות, כל העָם זוכה, שנאמר (שם): "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד".

 

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי" (שמות ב, א) – ולהבדיל, בהמשך (פס' יב): "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ", מבאר רש"י, שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר.

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים" (שם, פס' ב) –  יוכבד רואה את בנה, בריאה חדשה, שנבראה משלושה, שנאמר (סוטה לא, ע"א): "תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקב''ה ואביו ואמו", ואומרת: "כִּי-טוֹב הוּא", והקב"ה, בבריאת העולם, רואה את הבריאה החדשה ואומר: "כִּי-טוֹב", שנאמר (בראשית א): "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב".

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שם, פס' ו) – "וַתִּרְאֵהוּ", מבאר רש"י, את מי ראתה [בתיה, בת פרעה]? הילד, זה פשוטו. ומדרשו: שראתה עִמוֹ שכינה. בחינת (זוהר וארא שמות, דף לא, עמ' א): "אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא" [שוֹרָה עליו נעימות השכינה].

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שם, פס' יא) – "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם"- מבאר רש"י, נתן עיניו ולבו להיות מֵצֵר עליהם. עכ"ל. לב טוב, עין טובה לאחיו.

"וַתֹּאמַרְןָ  אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שם, פס' יט) – על אביו של משה נאמר (שם, פס' א): "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי". ולעומת זאת, משה יוצא לראות את שלום אחיו מבית פרעה בלבוש מצרי: הפנימיות של לב יהודי והחיצוניות של גוי. לכן, כמה חשוב שיהודי יעבוד גם על הפנימיות שלו וגם על החצוניות, שלא תהיה אפשרות המשחק, שמבחוץ יראה כאדם שאינו שומר תורה ומצוות ולעומת זאת בפנים מאמין, ובכך לא ירגיש מחוייבות כלפי הבורא.

"וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ" (שם, פס' כ) –  "אֶת-הָאִישׁ", כששואל רעואל את בנותיו, הכיצד שָבוּ מקדם, "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן", אבל, רעואל מבקש שיזמינו את האיש אל ביתם לא אמר: את האיש המצרי, רש"י מבאר "לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן"- הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב – שהמים עולים לקראתו. עכ"ל. רעואל ידע שיש בו את האיש- האיש שהלך מבית לוי [כאביו], והלבוש המצרי, אינו שייך ללבו.

"וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה" (שם, פס' כא) – גם משה רואה, שיש כאן איש, לכן מואיל לָשֶׁבֶת. אומר רש"י, "וַיּוֹאֶל", נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו.

 

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שם, פס' כג-כה) – רק כשכלו כל הקיצים, עם ישראל פונה אל השם. ובפסוקים אלו מופיעים ארבעה לשונות של תפילה וזעקה.

בפרשת וארא (שמות ו, ו-ז) אומר הקב"ה למשה: "אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", ד' לשונות של גאולה כנגד ד' מלכויות ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום (בעל התורים). וכתיב (שמות ב, כג-כד): "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחו (במעט כוחות שנשארו התפללו) בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ (מקירות הלב) וַתַּעַל שַׁוְעָתָם (תפילה חרישית, תפילת הלחש) אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם" (התפללו באפיסת כוחות) – ואלו הן ארבע לשונות של תפילה וזעקה כנגד ארבע לשונות של גאולה.

"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שם, פס' כד-כה) וכנגד ארבעת לשונות הזעקה והתפילה, הקב"ה: וַיִּשְׁמַע... וַיִּזְכֹּר...  וַיַּרְא... וַיֵּדַע... ומיד אחרי וַיֵּדַע, שידיעה היא חיבור, כתיב (שם, ג, א-ב): "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" – זעקות בני ישראל מעוררות את החיבור אל השם, שנאמר: "וַיֵּדַע", ומיד מושיען של ישראל – יוצא לדרך.

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו:  וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שם, ג, פס' ז-ח).

 

מדוע רק עתה [עכשיו] השם שולח את משה, הרי המושיע [משה] כבר נברא עבור הישועה והגאולה?

התשובה בפסוקים הבאים:

"וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שם, פס' ט).

"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם, פס' י).

הקב"ה אומר למשה, עתה רק העם זעק אלי, לכן, רק עתה יִשַלַח המושיע!

אם היו זועקים קודם – היה נשלח השליח קודם והיו כבר נגאלים.

כשבאה צרה, הקב"ה מחכה האם תזעק אליו, או תעשה השתדלויות טבעיות, ותצפה לישועת בשר ודם, ורק כש"כלו כל הקיצים" תזעק להשם, או האם תזעק מיד אליו יתברך.

הישועה תלויה בבחירה שלך. תבחר בהשם, מיד תזעק אליו יתברך – תיגאל מיד!

שליחת המושיע, תלויה בך! כי הישועה כבר קיימת, היא נבראה עוד לפני שהנסיון נשלח. אבל, הישועה תצא לדרך, רק כאשר אתה תייחל, אך ורק, לישועת השם בכל לבך!

כגודל ההרפיה מ"כוחי ועוצם ידי" [הנהגת הטבע, החכמה הטבעית] – כך מהירות הישועה מהשם יתברך [ההנהגה העליונה, החכמה העליונה].

מדוע?

אם פנית מיד אל השם – עשית קידוש-השם – כי העדת בפעולה זוֹ, כי אתה יודע שהקב"ה הוא: "אֵ-ל, אָדון עַל כל הַמעֲשִׂים"! [שזוֹ התשובה לכל הקושיות] – הִכַּרְתָ בכך, שהקב"ה הוא זה ששלח את הנסיון, נמצא בתוכו, יודע הכל, בוחן לב וכליות, ורק הוא יכול להושיע אותך – ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה) – אפס זולתו!

 

"וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם, פס' יב) – מה האות של השם למשה? אֶהְיֶה עִמָּךְ! וכפי שנראה בהמשך הפסוקים, למעט ההוראה למשה, לאסוף את זקני העם ולשתף אותם במאורעות ומשם ללכת ביחד לפרעה, את כל הפעולות עושה הקב"ה בכבודו ובעצמו.

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:  וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ: וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:  וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שם פס' טז-כ) – למעט הפעולות השתיים: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ... ", "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו... ", הקב"ה עשה, עושה ויעשה הכל, שנאמר: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם... [ואדאג שְ] וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ... וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם... וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי... בְּכֹל נִפְלְאֹתָי... וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם... ".

ולא עוד, אלא שְ- "וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" – השם הוא זה הנותן את החן, עד שאפילו השונאים ישמחו לתת לעם-ישראל את כל אשר להם. הקב"ה אומר: הכל בידי! הכל בידי שמים [חוץ מיראת שמים].

 

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָֹה: וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שם ד, פס' י-יב) – תחילה, הקב"ה מבטיח למשה: "אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם ג, יב), שזה כולל הכל (גם פיךָ), עתה, הקב"ה אומר: "אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ". מדוע? מדוע צמצם הקב"ה את השגחתו?

מצמצום זה אנו למדים, שעל האדם להיות בטוח בעזרה של השם בָּכֹל ללא כל חשש, כי חוסר בטחון בהשם, עלול לצמצם את הסיוע המושלם והישיר מאתו יתברך. "אֶהְיֶה עִמָּךְ" – הנהגה בלעדית של "החכמה העליונה", שנאמר: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָֹה", אבל אם יש לאדם חשש או פקפוק בהשגחה העליונה המושלמת, דבר זה גורם לצמצום "החכמה העליונה" ולשיתוף של "החכמה הטבעית", עזרה של אדם בשר ודם, שנאמר: "וַיִּחַר-אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שם, פס' יד).

ממדרגה של חיבור מושלם עם השם, ללא כל סיוע אנושי, שנאמר: "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג, יב), ירדו למדרגה של התערבות אנושית בשליחות, שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים" (שם, פס' טו-טז).

 

"תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ, וְאַל-יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר" (שם ה, ט) – עד היום, זוהי עצת היצר-הרע! לבלבל את הדעת של האדם במרוץ החיים, למלא את כל הזמן: בעבודה גשמית, בבילויים והבלים, כדי שלא יעצור לרגע לחשוב: מה באמת באתי לעשות בעולם הזה? האם יש תכלית? האם יש חכמה עליונה, מהי התורה? ואם זכה האדם והבין, היצר הרע לא יוותר, וימשיך להעסיק את האדם בכל מה שיוכל, ובלבד שלא יזכה לעבוד את השם, שנאמר: "וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל-כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָֹה" (שם, פס' טו-יז).

 

ואנו, עלינו להיות חזקים, ולא לומר: "אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" (שם, פס' כב), ולא לפקפק בכוונות השם ובהבטחותיו, שנאמר: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ" (שם, פס' כג), אלא עלינו לבטוח בהשם בבטחון מלא, שהכל לטובה, שנאמר:וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שם ו, א) – המלחמה מול היצר הרע – מצריכה "יד חזקה", כי היצר הרע הוא מלאך-אש, וגם אם מחלישים אותו, הוא חוזר ונעור. לכן, רק רצון עז ומאמץ גדול של האדם [ע"י מסירת נפש בלימוד ספרי מוסר, אמונה והלכה והשקעה במחשבה, דיבור ומעשה – בתורה, מצוות ומעשים טובים ותיקון המידות] וסיעתא דישמיא, אפשר יהיה לנצח אותו.

אמן ואמן סלה!

 

 

יהי רצון ויקויימו בנו הפסוקים:

"וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהֹוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ- וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהֹוָה מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם" (ישעיהו נט, כא).

"וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג, ד).

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי-פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט, טו).

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן!

 

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת