00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Do You Hear Me Now?

חמישים שנה לאלבום הלבן (????) - אלבום בשבוע #1

28/11/2018

סיפור קצר כמיטב המסורת: הבוקר אבא שלי גילה את רורי גאלאגר, דבר שמאוד הפתיע אותי כי הקשבתי לו בקולי קולות בסלון כשלמדתי לבגרויות, ואז סיפרתי לו את הסיפור על ג'ימי הנדריקס: כששאלו אותו איך זה להיות הגיטריסט הטוב בעולם, הוא השיב - "אני לא יודע, תשאלו את רורי גאלאגר" (אחרי מחקר קצר בurban dictionary מסתבר שזו סתם שמועה. נו מילא :( ). ואז הוא אמר שאני צריכה להתחיל לעשות פודקאסט על רוק. אמרתי לו שפודקאסט לא יהיה, כי אני לא הולכת להתעסק עם זכויות יוצרים בשביל השנה האחת שבין השחרור ללימודים, וכי אין לי דיקציה. אבל הוא לא ידע שמה שכן יהיה, זו מסורת כאן בבלוג - כל שבוע אני אכתוב על אלבום אחד שאני אוהבת.

אז הפוסט הראשון מוקדש ללהקה שהציתה את האהבה שלי לרוק ולמוזיקה בכלל, הלא היא הביטלס, ולאלבום שחגג יום הולדת עגול אתמול, הלא הוא האלבום הלבן.

השבוע, באיחור יפה של כמה חודשים, הבנתי ש1968 - או כמו שאני אוהבת לקרוא לה, השנה הטובה ביותר למוזיקה אי-פעם - היתה לפני חמישים שנה, ויחד איתה גם מציינים יובל לאלבום הלבן.

את הביטלס שמעתי בפעם הראשונה בכיתה ד', כשההורים החליטו להביא הביתה אלבום אוסף בשם Love (וזה הזמן להתוודות שבתור נערה לא הערכתי אותו מספיק, וממרומי גיל עשרים ואחת אני יכולה לומר שהעריכה המוזיקלית שלו מבריקה והרמיקסים שלו מצליחים להפיח חיים חדשים בשירים שהם כבר אלמותיים ממילא, שזה מאוד מגניב). אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את חדוות הגילוי הראשוני של משהו. זו היתה הפעם הראשונה שהקשבתי באופן מודע ופעיל ללהקה שעשתה שירים של גדולים, ולא שירים ממחזות זמר או סרטי דיסני או משהו כזה. אז שאלתי שאלות וגם קראתי בוויקיפדיה, ומהר מאוד הביטלס הפכו ללהקה האהובה עלי.

היו כמה שירים שאהבתי במיוחד מתוך האלבום. אחד היה Yesterday, השני היה Hey Jude, והשלישי היה... נו, שיר עם שם ארוך מאוד שלא ידעתי להגיד או לכתוב, אבל ידעתי לזמזם, ולמרבה הצער עם זמזומים לא מוצאים שירים ביוטיוב. אבל מאז הפעם הראשונה (והשנייה, והמאתיים אלף) למדתי אנגלית, ולמדתי להגיד את שם השיר - While My Guitar Gently Weeps. מאוחר יותר, בכיתה ז', גיליתי שהגרסה שהכרתי עד כה היא בעצם גרסת דמו לשיר שיצא ב1968 באלבום הלבן, ועוד לפני ששמעתי אותו במלואו החלטתי שזה האלבום האהוב עלי של הביטלס. וביום ההולדת ה-13 שלי, בכיתה ח', קיבלתי מההורים את האלבום, וגיליתי שWhile My Guitar Gently Weeps הוא רק שיר אחד מתוך שלושים אוצרות שהיו גלומים בתוכו (שזה דבר מטורף כשלעצמו, להוציא אלבום כפול בשנים שעוד לא היו דיסקים!!!) - אוצרות שגם אחרי שמונה שנים אני מגלה בכל האזנה מחדש.

אז קצת היסטוריה על קצה המזלג: אחרי סרג'נט פפר, הביטלס נסעו להודו לכמה חודשים, כדי לעשות מדיטציה ולעשן הרבה ירוק (היי, רגע, זה נשמע מוכר. האם זה טיול אחרי צבא?). מפה לשם, זו היתה תקופה של פריחה מוזיקלית בשביל כל הארבעה, כל אחד בגלל החוויות השונות שהיו לו שם - ובייחוד בשביל ג'ורג' שמאז 1966 התחיל לפתח שפה מוזיקלית משלו, שב1968 הגיעה לבשלות של ממש.

בסופו של דבר, הביטלס חזרו מהודו עם לא פחות מארבעים טיוטות לשירים חדשים, וממאי עד אוקטובר של 1968 הם התחילו להקליט חומרים לאלבום הלבן באולפני אבי רוד, שהם שריינו לעצמם למשך כל התקופה, וב22.11.1968, אחרי חמישה חודשים ארוכים של הקלטות, יצא האלבום הלבן.

האלבום הוא אקלקטי מאוד, ושלא כמו האלבומים הקודמים של הביטלס, הוא גם לא אחיד בסגנון שלו, ולא בכדי: מול לנון/מקרטני שרשומים על רוב השירים של הביטלס, עמד תמיד ג'ורג' האריסון, הצעיר בחבורה, שהשניים (ובעיקר ג'ון) טענו תמיד שהוא "לא שר טוב מספיק" כדי להיכנס לאלבומים עם חומרים מקוריים, ומאז Revolver הוא צבר ביטחון בחומרים המקוריים שלו, ודרש להיכלל יותר באלבומים. גם בין לנון/מקרטני הדברים לא היו כל כך זוהרים, ועוד יותר כשיוקו אונו, זוגתו החדשה של ג'ון לנון, נכנסה בפעם הראשונה להקלטות של האלבום הלבן ומאז נעשתה לאורחת קבועה בהקלטות ולמפרקת משפחות (הכוונה כמובן לג'ון ופול. ג'ון וסינתיה היו זוג דפוק מלכתחילה). אם מצרפים את כל הנסיבות, לא קשה לשים לב מי כתב והלחין איזה שירים, ולא קשה להבין למה הוא יותר גיבוב של שירים מאשר אלבום מסודר ואחיד מבחינה סגנונית כמו שהיינו רגילים לשמוע עד כה מהביטלס, וכמו שקורה בדרך כלל עם אלבומים בעולם. ובכל זאת, דווקא האקלקטיות הזו מאוד מחמיאה לביטלס, כי זו עוד אבן דרך בבשלות המוזיקלית שלהם כיוצרים עצמאיים וכלהקה (כן, אפילו לקראת פירוק).

אני לא יודעת אם האלבום הזה נחשב לאחד האלבומים המוצלחים של הביטלס, אבל אני חושבת שהוא הכי טוב אחרי Abbey Road (שלו יוקדש פוסט שלם בעתיד, כנראה), והוא תמיד מחזיר אותי בדיוק לתקופה הזו של השנה, שקר בחוץ ויש אור חם בבית, והשירים באלבום מדויקים כל כך ויודעים לתת בדיוק את מה שאני צריכה, בין אם אני עצובה והכל נראה שחור פתאום, בין אם אני מאוהבת, בין אם אני סתם עייפה, וגם אם אני שמחה או מתרגשת. אז הנה כמה שירים שאני מאוד אוהבת מהאלבום, לפי הסדר:

השיר Dear Prudence נכתב על פרודנס פארו, אחותה של מיה פארו, שמיעטה לצאת מהחדר שלה, אבל הוא בעצם נכתב על כל אחת שצריכה לצאת מהבית ולראות את השמים ולשמוח קצת. הוא מאוד פשוט, ומאוד חמוד, וזה הקסם שלו.

טוב, נו, חפרתי מספיק While My Guitar Gently Weeps, אני לא באמת צריכה להסביר למה אני אוהבת אותו, נכון? - חוץ מזה שג'ורג' האריסון, אם לא אמרתי את זה קודם, הוא הביטל האהוב עלי מאז ומתמיד, ונראה לי שבשיר הזה אין שום דבר שהוא לא מושלם. וכבודו של ג'ורג' האריסון במקומו מונח, אבל אריק קלפטון מנגן את הסולואים לגיטרה, ובנגינה שלו אז היתה איזו איכות מחוספסת שהיתה חסרה לג'ורג' ולביטלס בכלל - מה שהופך את השיר למושלם אפילו יותר. 

Martha My Dear, מעבר לזה שהוא שיר שעושה נעים בלב כמו שרק פול מקרטני יודע לעשות, נכתב על הכלבה המיתולוגית של פול מקרטני, הלא היא מרתה - שזה הדבר הכי מקסים וטהור שהביטלס עשו בחיים שלהם.

קראתי קצת על Blackbird לכבוד הפוסט, ויש לי כמה דברים להגיד עליו. בתור ילדה, התאהבתי בפתיחה שלו שצורפה לYesterday באלבום Love. אחר כך גיליתי את השיר במלואו, שהיה לא פחות מנפלא, ומאז מלווה אותי, כמו הרבה מאוד אנשים חוץ ממני, בזמנים קשים. כמו כל הדברים שאני אוהבת בחיים האלה, הושפע משני דברים: בורה במי מינור של באך (כמו Bouree של ג'תרו טול, שהוא בעצם גרסה קצת בלוזית וחלילית של באך, וThis Jesus Must Die מאופרת הרוק ישו כוכב עליון), ומפריטת האצבעות של דונובן, שאותה דונובן למד מפריטת האצבעות של ברט ג'אנש שהוא המוזיקאי האהוב עלי בעולם. ועוד נקודה לטובת השיר: פול מקרטני אמר שאחת ההשראות לשיר היתה מאבק השחורים בארצות הברית.

I Will - עוד שיר חמוד ומחמם-לב מבית פול מקרטני. אמנם היו לי רק שני בני זוג כל חיי, אבל זה אולי אחד משירי האהבה הכי מדויקים ומקסימים בכל הזמנים - והוא קסום דווקא בגלל שהוא כל כך פשוט. 

Cry Baby Cry - כשהייתי תיכוניסטית עצובה, השיר הזה היה שם בשבילי, וגם Can You Take Me Back, הרצועה נסתרת והמשונה למדי. ו, בנוסף, אולי רק אני זיהיתי את הרפרנס, אבל בפרק הראשון של פיירפליי יש רפרנס לCry Baby Cry שמאוד שימח אותי. 

טוב, אז זהו, אני הייתי החסה וציינתי חמישים שנה לאלבום הלבן, ושתהיה לכם שבת שלום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל חסה נודדת אלא אם צויין אחרת