00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקי ואני

עוגיות שושנים/עמליה

 

עוגיות שושנים היו משאת נפשי אז אי שם בנבכי הזמן שעבר.כשאני רואה אותן

עולים תמיד אותם זיכרונות המתחרים בניהם מי ראוי יותר  לכתר  האלוף  העולמי של הזיכרונות שלי.  הראשון הינו זיכרון ספרי חבורות הבלשים למיניהם של אניד בלייטון ,השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, והייתה גם סדרה של ארבעה ילדים  וכלב ,ועוד  .אך כידוע לכם  קיים יחס הפוך בין הזמן לזיכרון. זיכרון במובן של היכולת לשלוף ממחסן  השמעטס של הזיכרונות המאובקים את הרלוונטי לצרכינו כרגע.ולי יש כבר המון זמן משומש.אז זה אחלה הסבר למה  אני לא זוכרת את כול שמות סדרו ת הבלשים שלה.

ו מה הקשר בן עוגיות שושנים לבין  ספרי חבורות הבלשים הללו? אתם בוודאי תמהים , הקשר הוא שהחבר'ה האלו היו ילדים ולילדים מותר היה אז, בזמן ההוא .לאכול עוגיות בשקט , בלי שחבורת אמהות משועממות שחיפשו את עצמן מצאו את ה פתרון בדמות מלחמה עקובה מסוכר בכול מה שטעים , כלומר מתוק.ההפך  מכך,  אחת האמהות ,(הייתה בינהן  תורנות אולי), הכינה תמיד את המזון להרפתקה היומית ,לימונדה ו עוגיות.

אני חושבת שאהבתי את הספרים הללו בגלל הפסקת העוגיות,הן  אמנם לא היו ע וגיות שושנים אבל הן היו עוגיות מתוקות.גם זה משהו בזמנים קשים,לא?

הזיכרון השני העולה תמיד בראשי הוא  ע וגיות השושנים של חווה ,אימא של גליה חברתי הטובה,חוה הייתה הקוסמת בה' הידיעה ובאלפי סימני קריאה של עוגיות שושנים. בהפסקות הגדולות שניתנו ל נו במהלך ימי הלימודים היינו הולכות פעמים רבות ל חדר הוריה לאכול אותן. הן היו קטנות בהירות לבנבנות והיה בהן שני מרקמי בצק שונים, אחד פריך מתוק, אבל לא כזה שנשבר בפה בין השיניים ,אלא כזה שנמס בפה ואוכלים אותו לאט כי רוצים שהוא לא יגמר לעולם. והמרקם השני הא קצף ל בן ומתוק העשוי מהלבן של הביצה אותו לבן שאני לא נוגעת בו בשום צורה אחרת. גם לא כשהוא מתחבא בתוך חביתה. או מקושקשת. שמור לו רק החסד של היותו צמוד למרקם הפריך המופלא  של עוגיות השושנים.הצירוף של שני אלו יחדיו היה אחד משבעת פלאי העולם לדעתי , כמו הפירמידות. אם לא יותר!

והשלישי מערב שני שירים שאימי לימדה אותי לשיר כשהייתי ילדה מאד קטנה עם חלומות מאד גדולים.האחד-שני שושנים'.  ''אשיר ל ך שיר עתיק נושן/,אשיר לך זמר על שושן/.היו היו לפני שנים ,/שני שושנים,שני ש ושנים./היה זה כבר רחוק היום,/ אחד לבן שני אדום..."סופו העצוב של השיר ואופיו הנוגה והצנוע התאימו ללילות הסתיו שהיו עצובים  מבלי שיוכלו לספק הסבר מדוע.

.

2

.והרוח שהביאו עימם ליוותה אותנו בהרמוניה נפלאה והעניקה נפח ועומק לשירתנו. ליבי כאב על א ו תו שושן שנותר לבד בודד ועזוב..ובנוסף לכך הייתה חבויה בשיר תעלומה .מי הוא הנותר שליבו נשבר? האם האדום או הלבן? וכשבגרתי החלו הופיע מחשבות שונות .

מה טוב יותר ? מה  עדיף? למות לפני ידיד/ת נפש.חבר /ה קרוב/ה. אהוב/ה?  או אחריו/ה?ומחשבות אלו גלגלו ופתחו זכרון אחר. נזכרתי ששאלתי את אבי  פעם, באחת משיחות הנפש שלנו את השאה הזו, מה עדיף?

אבי ענה לי  שהוא היה רוצה שכשהוא ואימ א יהיו זקנים ויגיע זמנם ל מות.  שימותו יחדיו באותו זמן או שהוא ימות אחריה.

מאד השתוממתי איך זה שאבי ביקש  כזו בקשה  אנוכית ולא מתחשבת ,זה לא התאים לדמות שבניתי וצבעתי.וכששאלתי אותו בכעס למה הוא אמר זאת איך  זה שהוא מבקש שאימא שלי תמות לפניו. הוא  ענה לי שאני לא אבין זאת כעת,שאני עדיין צעירה ואין ל י ניסיון חיים. יש דברים .הוא אמר לי , שהחיים הם המורה הטוב ביותר שלהם.הוא היה עצוב .מאד עצוב,אבי לא  חשף א ף פעם בפנינו את רגשותיו   והפעם ראיתי כמה דמעות חומקות להן בקלילות מעיניו הטובות ומחליקות להן חרש מנסות להסתתר מאחורי חוטמו-הסמל המשפחתי שלנו.ולהיבלע בפיו.התבוננתי בו והייתי גם אני מאד מא ד עצובה.כחמש שנים לאחר השיחה הזו שחרוטה בליבי לעד.נפטר אבי .הוא הלך להכין לו חביתה בכוך הקטן שנקרא מטבחון בדירה הקיבוצית הזעירה שלהם.הוא מת מות נשיקה. נפל ומת .לא סבל . יש אומרים שזהו המוות של צדיקים.  באותה שנת אבל על  לכתו הבנתי את דבריו בשיחה ההיא.

עיניה של אימי גילו לי את מה שלא הבנתי אז.כשהתבוננתי בעיניה ראיתי תהום עמוקה ושחורה הן היו ריקות מכול רגש מלבד הצער הנורא שמשך אותה אליו בכוח עז  .  והבנה הזו הקלה במקצת את הצער על לכתם.ידעתי שאמי זכתה לחיות מוגנת עטופה ונאהבת כמעט עד מותה. ואבי?  אני בטוחה שהדבר האחרון שעבר לו בתודעה היה הדאגה לאשתו האהובה-לייקלה.איך היא תסתדר לבד.

וכך עוגיות שושנים  הנראות תמימות כול כך צנועות,פשוטות מכילות עבורי עולם מורכב של שמחת ילדות. של משחקי בלשים ,של טובים ורעים ,של חברתי הטובה בקיבוץ הירוק , הרחוק. של הוריה הטובים .הצנועים .של טוב לב שיש בו אמת צחה וברורה והוא עוטף אותך כול כך חזק מנחם .מעודד ומרפא.

ואני שומעת את הצלילים היפים  של קולותינו האבודים .צלילים שכה אהבתי והם עולים ופורחים.

אני 'מתה' על עוגיות שושנים .

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עמי128 אלא אם צויין אחרת