00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמונת ראי

מקל סבא

יש לי מקל סבא.

הוא נמצא איתי כבר הרבה מאד שנים... מעל 20 שנים.

 

כמו שאתם רואים הוא לא מקל מיוחד או משהו.

נראה שהוא עשוי מבקבוק, ואם תסתכלו ממש מקרוב, תראו שהגומי בתחתית שלו שחוק ויש לו כבר זוית – מרוב שימוש.

הוא היה במקור של סבתא שלי – אמא של אבא, ואז הוא עבר אליי.

 

לפני מעל 20 שנה התפתחה לי ברגל שושנת יריחו. מאז בעצם יש לי בעיות עם הרגליים.

אם מעולם לא היתה לכם שושנת יריחו – תגידו תודה.

זו דלקת מאד מאד חריפה וכואבת. בהתחלה הרגל רק היתה חמה. אחרי כמה ימים, כשהיא לא נרגעה ורק המשיכה להתחמם היא גם התחילה לכאוב. אז הלכתי לרופאה וקיבלתי טיפול.

למחרת היום כבר לא יכולתי להזיז את הרגל מרוב כאבים. התנוחה היחידה בה היא נרגעה ופחות כאבה היתה כשהיא היתה מונחת במצב מאוזן על המיטה. וככה הייתי שבוע. שוכבת או יושבת במיטה עם הרגל למעלה, יורדת רק לשירותים ומקלחת, בקושי הולכת.

אז אבא שלי נתן לי את המקל בפעם הראשונה, כדי שאעזר בו ללכת, תוך הבטחה שאני שומרת עליו, ומחזירה ברגע שלא אצטרך אותו יותר.

לקח – אם אני זוכרת נכון – שבוע של אנטיביוטקה חזקה ומשחות סטרואידליות כדי להוריד את הדלקת למצב סביר, בו לפחות יכולתי ללכת בלי כאבים, ובלי המקל. והמקל חזר לאבא.

 

לפני כתשע וחצי שנים חליתי בצלוליטיס בפעם הראשונה (קיץ 2009).

עד אז לא ידעתי שקיימת מחלה כזו – צלוליטיס.

אחרי יומיים של חום גבוה בסביבות ה-40 מעלות הלכתי לרופאה, שמיד שלחו אותי למיון, בלי למצמץ.

הגעתי למיון עם אבא, קיבלתי מיטה, ונשכבתי. לקחו דגימת דם, מילאו פרטים בתיק וחיכינו לרופא. הייתי די Out of it, ושכבתי עם עיניים עצומות. כשהיה לי קר, אבא כיסה אותי בסדין, אבל אחרי לא הרבה זמן הסדין הציק לי בכף הרגל, והוצאתי אותה החוצה. בשלב הזה כבר היינו שם שעות.

ואז עבר לידינו רופא. לא זה שאנחנו חיכינו לו, רופא אחר.

אתה מכירים את הסצינה הזו בסרטים, שמישהו עובר ליד מקום כלשהו, או אדם כלשהו, ממשיך ללכת ואז נעצר בבת אחת וחוזר אחורה להסתכל שוב?

ככה בדיוק זה היה. זה היה כל כך הזוי שאני זוכרת את זה ממש בבירור.

הוא עצר לידי והסתכל על כף הרגל שלי, שבלטה מחוץ לסדין. נגע בה, מישש קצת ושאל אם הרגל היתה ככה כבר הרבה זמן. אני זוכרת שהוא דיבר על הצבע שלה, שהיה אדום.

לא אבא שלי ולא אני שמנו לב שהיא היתה אדומה. אבל כשהוא אמר את זה, פתאום באמת ראינו שהיא מאד אדומה.

זה כנראה ממש הלחיץ אותו והוא העמיד את המיון על הרגליים שיזרזו טיפול בי.

לקח עוד זמן של בדיקות ואבחונים, אבל בסוף באו והודיעו שמאשפזים, שאני צריכה אנטיביוטיקה לוריד דחוף.

בטיפשותי, כי אני שונאת – ממש ממש ממש שונאת – בתי חולים, סרבתי להתאשפז. אמרתי לרופא שאני אקח אנטיביוטיקה בבית ואנוח בבית ואם הרגל לא תשתפר בעוד יומיים – שלושה, אני אחזור.

בלית ברירה הוא שחרר אותי, ונסענו הביתה, עם אנטיביוטיקה חזקה. כשהגענו הביתה הרגל כבר כאבה ואני צלעתי.  

עוד באותו היום קיבלתי שוב את המקל. בלעדיו לא הצלחתי ללכת.

אחרי יומיים, ובהבנה שהמצב רק מחמיר, ביקשתי מהרופאה שלי הפניה למיון, וחזרתי כדי להתאשפז.

די מהר העלו אותי למחלקה, ושם שהיתי... שבועיים וחצי!

שבועיים וחצי של מחט ביד, של אנטיביוטיקה לוריד שלוש פעמים ביום, סה"כ 6 גרם ליום, שזה כמות מטורפת.

בהתחלה די רק שכבתי במיטה, ירדתי רק לשירותים ומקלחת. ארוחות הביאו לי למיטה. אני חושבת שביומיים הראשונים רק בכיתי.

אחרי כמה ימים כבר פחות כאב ויכולתי קצת לדדות, אז התחלתי קצת לטייל במחלקה. גיליתי שיש אמבטיה ושירותים טובים יותר בצד השני של המחלקה ושהם גם קרובים יותר לחדר בו הייתי, אז אימצתי, במיוחד בשעות המוקדמות של הבוקר, כשכולם עוד ישנים והמנקה ממש ממש עכשיו היתה וניקתה.

ולא, אני ממש לא אדם של בוקר, אבל כשמעירים אותך בחמש וחצי למדוד דם ולחץ דם, אז כבר קמתי והלכתי להתקלח ולהתרענן, לפני שכל המחלקה מתעוררת ולפני שמחברים אותי שוב לאינפוזיה.

על האשפוז ההוא כתבתי בפוסט שנקרא "הכל בגלל אשפוז קטן..." ממש כאן.

 

אבל אני סוטה מהנושא. דיברנו על מקל הסבא שלי.

אחרי שבוע וחצי כבר הצלחתי ממש ללכת ואז אחיות שלי היו מביאות את הילדות לבקר אותי, והיינו נפגשות בלובי של בנין החדש, או בקניון.

המקל היה הולך איתי לכל מקום. עד שהשתחררתי ויצאתי הביתה, והאמת – עוד שבוע אחרי, בזמן שהלכתי לי לאיטי לעבודה.

ואז הוא שוב חזר לאבא, ששם אותו בארון.

 

בערך שנה וחצי לאחר מכן, כלומר לפני שמונה שנים, חליתי שוב בצלוליטיס, הפעם ברגל השניה.

פשוט התעוררתי בבוקר עם חצי רגל אדומה, נפוחה וחמה.

הפעם, חמושה בנסיון העבר, ידעתי שאני לא יוצאת מזה בלי אשפוז.

נסעתי לרופאה שלי לקבל הפניה למיון, עצירה בבית לארגן תיק וישר למיון.

מכיוון שכבר ידעתי במה מדובר, היה לי קל יותר לכוון אותם לאבחנה הנכונה, והפעם – עד כמה שאני זוכרת – התהליך במיון היה קצר יותר ומיד למחלקה.

והמקל – כמובן שצמוד אליי.

16 ימים הייתי מאושפזת, ועליהם כתבתי בפוסט שנקרא – אין לא? – "16 ימים באיכ(ס)ילוב", ממש כאן.

 

אני זוכרת שאבא בא לבקר אותי לקראת סוף השהות שלי שם, והוא נראה לא טוב, עייף. ליוויתי אותו החוצה למונית, ואמרתי לו שלא יבוא שוב. שאני אפגוש אותו כבר בבית.

יומיים אחרי השתחררתי והגעתי הביתה.

 

בערך שבוע אחרי אבא נפטר.

 

מאז המקל אצלי באופן קבוע. למזלי, מאז לא נאלצתי להתאשפז שוב בגלל צלוליטיס (למרות שלפני כמה חודשים הייתי קרובה לזה, אבל בגלל זיהוי מוקדם וטיפול אגרסיבי במשחת הקסמים שלי הצלחתי להעיף את הזיהום בלי אשפוז).

 

היתה עוד פעם אחת שהשתמשתי בו לעזרה בהליכה – אחרי נפילה די קשה על הברך, אבל לרוב הוא משמש אותי בדרכים יצירתיות יותר.

 

למשל:

 

אני מתקלחת כל בוקר. בוקר אחד נכנסתי לחדר האמבטיה, פתחתי את המים באמבטיה כדי שיזרמו והמים החמים יגיעו. לאחר כמה דקות סגרתי את המים, הסטתי את הוילון ונבהלתי לראות דבור יושב לו בתחתית האמבטיה, רטוב ולא יכול לעוף.

התגובה הראשונית היתה כמובן לצאת מהחדר, ולנשום.

אחרי כמה דקות, כשנרגעתי, הגיעה ההבנה שאם אני לא אטפל בזה – אין מי שיעשה זאת עבורי. חשבתי מה לעשות ובקצה העין ראיתי את המקל הנאמן. מיד התגבשה תוכנית.

לקחתי את המקל, נכנסתי חזרה לחדר האמבטיה, פתחתי את החלון לרווחה, וניגשתי לעבודה.

בקצה אחד אני מחזיקה את המקל, ואת הקצה השני מקרבת אל הדבור, בזהירות, בעדינות, מנסה לגרום לו לעלות על המקל. זה לקח כמה נסיונות, אבל בסוף הוא הבין או שפשוט לא ראה ברירה אחרת ואכן עלה על המקל.

מיד הרמתי את המקל – בזהירות כמובן – לחלון, הוצאתי את הצד הרחוק יותר דרך החלון, ונתתי עם המקל מכה על דופן החלון.

הדבור נפל, ואני משכתי בחזרה את המקל פנימה וסגרתי את החלון.

זהו. חדר אמבטיה אחד נקי מדבורים, מקל נאמן אחד ביד, ואני, שהתיישבתי להרגע מהלחץ.

 

ולמה נזכרתי בכל זה?

 

כי לפני כמה ימים, כשהתחלתי לכתוב את הרשומה הזו, השתמשתי במקל שוב, בצורה דומה. הפעם נכנסה לי דבורה הביתה. בשעות הערב.

אין לי מושג איך היא נכנסה, כי ישבתי עם מזגן פתוח וחלונות סגורים, אבל היא הצליחה להכנס בכל זאת, הסתובבה לה סביב מנורת התקרה ועשתה לי רעש.

סגרתי מזגן, פתחתי את החלון וכיביתי את האור בחדר, בתקווה שהאור מבחוץ, או מבתים שכנים, ימשוך אותה החוצה.

לצערי זה לא עבד, ולאחר עשרים דקות בערך הבנתי שאם אני לא עושה משהו – היא לא תצא, וברור לי שאני לא הולכת לישון בלילה כשהיא בחדר!

חשבתי מה לעשות וראיתי את המקל, ומיד ידעתי שאני חוזרת על סיפור הדבור.

הדלקתי אור כדי לראות מה אני עושה, קרבתי אליה את קצה המקל וניסיתי לגרום לה לעזוב את המנורה ולעלות על המקל.

היא לא רצתה, התעקשה להשאר על המנורה, ואז התעצבנה עליי והתחילה במעוף עצבני באזור. מיד כיביתי את האור, יצאתי מהחדר, וסגרתי את הדלת אחריי. חיכיתי בחוץ כמה דקותבתקווה שהיא נרגעה, ואולי אולי עפה החוצה ואז חזרתי לבדוק.

פתחתי את הדלת והקשבתי – שקט.

הדלקתי את האור, נתתי לעיניים קצת להתרגל והסתכלתי לכוון המנורה – היא לא שם.

יופי!

לא יודעת מה גרם לי להסתכל על הרצפה, אבל מזל שעשיתי את זה כי ממש ממש קרוב אליי, על הרצפה, ישבה הדבורה.

לקחתי צעד אחורה וניסיתי שוב לגרום לה לעלות על המקל. הפעם היא אכן עלתה, וכמו עם הדבור, הוצאתי חצי המקל החוצה מהחלון ונתתי מכה קטנה על דופן החלון. בדקתי שהדבורה לא נמצאת עדיין על המקל, החזרתי אותו פנימה וסגרתי את החלון מהר.

 

 

אבל לרוב הוא פשוט יושב לו ככל על דלתות הארון, מחכה לי שאזדקק לו שוב, ופשוט מזכיר לי את אבא שלי, ששמר עליו שלא יקרה לו כלום, ונתן לי כשהייתי זקוקה לו, אבל בזהירות.

 

 

אני מחייכת. היום יום ההולדת של אבא שלי. הוא היה צריך להיות בן 90.

 

מזל טוב, דודי שלי. אוהבת אותך המון.

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת