00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

אומנה בראש טוב

"את לא רוצה ילדים ביולוגיים?" שואלים אותי אנשים.

"למה שתרצי לגדל ילד שיכול לחזור לאמו הביולוגית?"

"את לא רוצה ילדים משלך?"

לפעמים אני מתלבטת מה לענות להם.

 

קשה לי לומר, "לא רוצה" כי זה לא שאני לא רוצה.

אני רוצה.

אבל אני לא חייבת.

 

אין בי ואף פעם לא היה בי רצון בוער לילד *משלי*.

אבל תמיד היה לי רצון להיות *אמא*.

לא שינה לי מאיפה הילד הזה בא.

 

כשלקחתי אליי את גוזל, הבנתי יותר לעומק את המשמעות של להיות הורה.

הבנתי כמה ההורות היא דרך מלאת אהבה ונטולת אינטרסים או תנאים, והבנתי שצדקתי באינטואיציה שלי.

לא אוהבים גֵנים. אוהבים את הילד עצמו, את הנפש שלו. ומעל לכל, אוהבים לאהוב.

 

מה שלא ידעתי לפני שלקחתי את גוזל, הוא שכן משנה מאיפה הילד הזה בא.

לא מבחינת האהבה שחשים אליו, ולא מבחינת ההתמסרות הטוטאלית - אלה נוצרים תוך כדי ההורות.

ואצלי, זה נוצר מאוד מאוד מהר...

 

אבל כן מבחינת ההורה השני, זה שצריך לחיות בלעדיו - ומבחינת הילד, שצריך להיקרע ממשפחתו הביולוגית.

לא ידעתי עד כמה זה ישפיע גם עליי, עד כמה אקח אליי חלק מהרגשות הקשים האלה.

לא ידעתי כמה לילות ללא שינה יהיו לי במחשבות עליה... על שהיא לא זוכה למה שאני זוכה.

וגם עליי, על שאולי לא אזכה לזה בעתיד...

לא הבנתי עד כמה אכאב עליה, ועד כמה אכאב על עצמי, ועד כמה אכאב עליו.

 

וכמה נהנה, נאהב, נשמח, ניצור ונלמד לצד העצב והכאב... 

כמה נצחק ונשגע אחד את השנייה, כמה בדיחות משותפות יהיו לנו וכמה דומים נהייה עם הזמן.

וכמה נכאב על החסר, על האין.

וכמה קשה יהיה להעריך את היש, לפעמים. 

 

וכמה קונפליקטים משוגעים יטריפו את חיינו, ללא סוף ונדמה שללא התחלה.

לא ידעתי כמה זה לא פתיר, הסבך הזה שנקרא אומנה.

וכמה היציבות חמקמקה, עד לא קיימת...

 

ועדיין, למרות כל הקשיים, אני לא מצטערת על אף רגע!

לא על טיפה של צחוק, ולא על מילה שנאמרה ולא על חיבוק בלב סערה.

לא על אי-הוודאות המנקרת בגופי בכל רגע ורגע. לא על הצער שעוד יכול לבוא.

 

לגמרי לא מצטערת על האושר הגדול של להיות אמא לגוזל.

אני כל כך אוהבת את מה שהפכנו להיות יחד, ואת כמה שאנחנו שלמים עם החוסר.

וכמה החיבוק שלנו שלם, בריא ובטוח בתוך ים אי-הוודאות שמסביב...

 

מצד אחד יש משהו חולה באומנה.

מצד שני יש משהו מאוד בריא.

נראה לי כל כך בריא לגדל ילד בהבנה שהוא לא שלי...

בהבנה שהוא אינו איזה סוג של שלוחה שלי, או חס וחלילה רכוש. 

ושאי אפשר לנכס אותו.

 

אני מגדלת את גוזל, אבל הוא לא שלי.

הוא גם לא שלה.

אפשר לומר שהוא של שתינו,

אבל גם זה יחטא לאמת -

כי האמת היא שהוא של עצמו.

 

אנחנו מורי דרך בחיים האלה שלו, אוהבים ומטפחים ומגדלים - 

אבל הוא של עצמו, והחיים האלה הם שלו.

 

ואם נקודת הפתיחה בחיים היא כזו, אז הביולוגיה לא כל כך משנה.

 

זו הסיבה, שכששואלים אותי "את לא רוצה ילדים ביולוגיים?"

אני לרגע מסתבכת, כי איך אפשר להסביר על רגל אחת את כל הדבר הזה?!

 

כן ברור שהאומנה היא דרך מאוד שונה ומיוחדת להיות הורה ויש בה אתגרים מרובים.

וברור שיש ימים קשים.

אבל אני משתדלת תמיד לראות את התמונה המלאה - זו שאיתה נכנסתי לאומנה.

 

זו שבה אני מגדלת ילד בכל האהבה שלי,

כדי שיגדל להיות המבוגר שהוא רוצה להיות -

בלי כל קשר לביולוגיה,

ובלי כל קשר להיכן יגור ולמי יקרא "אמא".

 

ובידיעה שאף פעם, אף פעם אין יציבות -

שלא משנה איזה חיים בחרנו לנו ובאיזו דרך הבאנו את ילדינו,

איש לא מבטיח לנו שום דבר

והחיים לא קלים -

 

אני יודעת שאני רוצה לעשות את זה פעם נוספת

ולהיות אמאומנת לעוד ילד או ילדה.

 

ולכן, אמרתי לעו"סית שלנו שאני מוכנה לקבל לביתי עוד ילד/ה...

שיהיה או תהיה אח/ות אומנה לגוזל שלי!

indecision

 

ועכשיו...

 

מחכים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת