00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ניגוד קונטרסטי

The Settings, raw version

הגיעו דברים לידי כך, שכבר לא ידעתי מה לעשות. לגבי החניכיים שלי, רוצה לומר. הם לא הפסיקו לדמם, כשהייתי מצחצח חזק או אוכל תפוח, למשל. השיננית אמרה: רק חוט דנטלי יכול להצילם. אבל מי רוצה להשתמש בחוט דנטלי? זה מעצבן, זה לא נעים, וממש ממש לא כיף. אבל רציתי לרפא את החניכיים כדי שלא יתחילו לנשור לי השיניים, כי זה עוד יותר לא כיף וגם יעלה הרבה מאוד כסף. התחלתי להשתמש בחוט דנטלי בכל לילה לפני השינה. זה כאב, דם רב ניגר, למדתי להכיר כאבו של חניך שנפגע מנשיכתו של חוט. ומפליא לגלות אילו שיירים עתיקים של מזון טמונים ברווחים שבין השיניים. מתקבל על הדעת, שכבר עידני עידנים הם שם, מושבות שלמות של חיידקים נבנו על יסודותיהם, ובוודאי מינו אף הם ראשי ערים, ושוטרים, וסופרים שיספרו להם על אודות קיומם. אולם כעת בעזרת החוט יכולתי להגיע אליהם, והם היו מועפים משם אל הראי ומשאירים כתמים דלוחים. וכך בכל ערב שיניי היו מתנקות והראי מתלכלך והשתקפותי פחות ופחות ניכרת בו. חשבתי, חניכיי יתחזקו, והדלקת תיפסק. אבל משום מה זה לא קרה אף פעם. הדימום פחת, אך לעולם לא חדל.

לא היתה זו דלקת החניכיים שהביאה אותי לידי כך שהחלטתי להתאבד. אולי רק קצת. היו דברים משמעותיים יותר אשר תרמו לבחירה הרת גורל זו.

 

שקע שיצרתי חיכה לי בצד ימין של המיטה, או צד שמאל, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. נעמה, או נעמי כפי שמכונה היתה בפי כולם, וגם בפי, מצויה היתה בצד השני. היא שקלה פחות ממני, השקע שלה היה  קטן יותר. כהרגלה, טרום שינה שקועה היתה בקריאת כתב יד כלשהו, רושמת הערות ומסמנת סימנים. השתרעתי בתחומי, הרחתי ריחה. תמיד לעת ליל היה ניחוחה מעורב בריחו של קרם שהכיל כורכום לרוב. פעם שאלתי - אמור היה למנוע מעור הפנים לעשות את מה שעור הפנים נועד לעשות, כלומר, להתמלא קמטים. בעבר הייתי מקיש ארומה זו עם מגע עתידי, וקימורים עדינים. נעמי הניחה את הדפים על השידה, הורידה משקפיה ופנתה אליי.

שאלתי, "איך היה היום עם ולריה"

"אה, נחמד. היא היתה במצב רוח טוב. עידו לקח אותה אתמול למסעדה שבה הוא הציע לה, והיא לא הפסיקה לקשקש כל הערב. היא גם אמרה לי שהם הולכים להתחיל לעבוד על עוד ילד. מיקה כבר בת שנה, אז עכשיו זה הזמן הכי נכון"

"מה זאת אומרת, הזמן הכי נכון?"

"זה מה שהמחקרים אומרים"

"איזה מחקרים?"

"כל מיני. מחקרים פסיכולוגיים שעשו על הורים, ועל הפרשי גילאים בין האחים, וסטטיסטיקת גירושים..."

"כן, אבל איזה פרמטרים... טוב, לא משנה". אנחה, שתיקה.

"אתה מוכן להגיד לי מה קורה?"

"בקשר למה?"

"בקשר אליך. אני מודאגת"

"למה?"

"אתה שוב נהיה שקט. אתה לא מדבר, אני מפחדת שזה קורה שוב"

"כלום לא קורה, את לא צריכה לדאוג. הרבה דברים על הראש בעבודה, וגם מחר אני אמור סופסוף לקבל את התשובה הסופית, זה הכל"

"מחר הישיבה הגדולה, נכון?"

"כן"

שתיקה.

"אתה כבר לא כותב"

"אין לי השראה"

 

בלילה חלמתי חלום. אני נוסע ברכבת התחתית של תל אביב, פוגש מישהי ואנחנו מתחילים לדבר. רומן מתפתח, ובכל יום אנו נפגשים במלון אחר, ויש אינטימיות אחרת, ובכל יום הסיפור ביננו אחר לגמרי. היא הופכת למוזה שלי, אני מתחיל לכתוב שוב, והספר מצליח, מתרגמים אותו לשפות זרות, אני חותם על חוזה עם אולפן הוליוודי בינוני, ומבטיחים אפילו שתהיה לי מילה בכתיבת התסריט. ואז אני באירופה, במדריד או בפראג, הולך על מדרכות אבן שהן מעשה אמנות שיש לתת עליו את הדעת. בחנות ספרים, אני מחפש ומוצא את הספר שהביא תהילתי. אני פותח אותו בגאווה ובעיני ניצוץ, אבל נדהם לגלות שכולו בנוי משתי מילים, שיוצרות שאלה, שחוזרת שוב ושוב ושוב: "ומה אז? ומה אז? ומה אז? ומה אז? ומה אז? ומה אז? ומה אז? ומה אז? ומה אז? ומה אז?"

הקיצותי משונק. הלילה היה חמים, כנהוג בדמי ימיו של הקיץ אשר לגוש דן. לקחתי נשימה עמוקה. נעמי שרועה היתה על צידה, גבה מופנה אליי, ישבנה מופנה אליי. חשק עז לסיגריה תקפני, אבל שנים עברו מאז נגמלתי. קמתי והסתכלתי מבעד לחלון, ואורות רבים של עיר נצנצו. הייתכן שמאחורי כל אחד מהם מצוי אדם, בן אנוש שחי חיים שלמים, בביטחון גמור שהוא הדבר הכי חשוב בעולם כולו, כמו שאנוס הייתי אני לחשוב, באותו רגע, בכל רגע?

חזרתי לשכב, אך רק עצמתי עיניי וכבר קרא שעון קריאתו, ואנו נקרענו מקורי שנתנו. ואז יום חדש התחיל, יום הביל של קיץ, לא פחות. ופעולות של בוקר. פנים נשטפות, פנים מנוגבות, פנים מגולחות. פנים מאופרות. ביצים מקושקשות, גבינה נמרחת, קפה מורתח. ואז נמזג. מצדו השני של השולחן: "אתה זוכר שהערב צריך לאסוף את המתנה ליומולדת של עמליה?" עמליה הוא השם של אמא שלי.

"כן"

"שמת תזכורת?"

נעמי. נעמי יקירתי, באמת שאהבתי אותך, בתחילתם של דברים. מדוע חייבים הדברים תמיד להסתבך? בהתחלה לא היו סיבוכים - נהניתי מכל רבדייך. היית אינטליגנטית כל כך, ותמיד ידעת לומר משהו חכם ולא צפוי, שכיף היה לחשוב עליו, לתת לו להתפתח, להיסחף איתו. מרתק היה להיחשף בפניך, עומק אחר עומק, ובכל פעם ידעת לצלול בבטחה ולנווט עצמך, ואותי. טוב היה לדעת שאת מחכה בסופו של יום ארוך ומייגע. תמיד היה אפשר לסמוך עלייך, תמיד ידעת מה להגיד, מה לעשות, האינטואיציה שלך תמיד היתה הנכונה. אבל השגרה עיכלה אותנו, והמליטה מתוך בטנה את תוצר הלוואי הבלתי נמנע: השעמום. כעת אני יודע מה תעשי בכל רגע, מה תגידי, אני יודע איזה סיפורים תספרי בארוחות ערב עם חברים, אני יודע מה הסבירות שתגיעי לאורגזמה, אני יודע הכל. ואת יודעת הכל עליי. ויש שיגידו שזאת אהבה. שאהבה זה לא רק ההתחלה, הריגוש והפרפרים, אלא השגרה, ההקרבה שמוכנים לעשות תמורת הדברים האחרים: הבטחון, ההמשכיות. אבל השלב הבא חייב להגיע, והוא חייב להגיע עכשיו, כי אם הוא לא יגיע עכשיו, הוא כבר לא יגיע. אבל שנינו יודעים שהשלב הבא הוא טעות, שנצטער עליה עמוקות אחר כך. אבל אם כך הוא הדבר, מדוע אף אחד מאיתנו אינו מסוגל לעשות משהו בקשר בקשר לזה?

"אמממ.. מה?"

"שמת תזכורת?"

"כן"

"בטלפון?"

"ברור"

"תראה לי"

בגדי העבודה, השונים מבגדי הבית במספר פרמטרים, אך בעיקר בכך שהם נוחים פחות, נלבשים. ואז דלת ננעלת, ונשיקה חופזת. איש ואישה לדרכם. איש ואישה, האיש למכוניתו, האישה למכוניתה. יום חדש מתחיל לאורכו של קו אורך 35, אבל מישהו כבר חווה את זה קודם. ומישהו כבר כתב את זה קודם. בטח שכן.  

המנוע 1.6 ליטר של הניסאן שלי אינו יכול להביא את עצמו לידי ביטוי. כוחו טמון באפשרויות הכבישים הפתוחים של הוקאידו. ואילו כעת תקועים היינו, הניסאן שלי ואני, בפקק הבוקר של יום רביעי, שלא היה שונה מאוד מזה של בקרי יום שלישי, או שני. מיום ראשון הוא דווקא כן היה שונה. אף על פי שדפוס כימות כלי הרכב על כבישי גוש דן ניתן היה לחיזוי, לא נראה שמישהו הולך לעשות משהו בקשר לכך. תקועים היינו, הניסאן שלי ואני, ועוד כמה עשרות אלפי נהגים ומכוניותיהם, במלכודת זמן מוזרה זו. מדוע המשכנו לעשות זאת, יום אחר יום? בוודאי בשלב מסויים יובא פיתרון ואז נשאל עצמנו מדוע לא ננקט השינוי שנים קודם.

בתכנית הבוקר ברדיו דיסקסו ברוב חשיבות עניין פוליטי כלשהו, שדוסקסק באותה מידה של חשיבות גם ביום האתמול. צפירה. המכונית שמאחורי צופרת לי. כנראה חלמתי. עליי לשחרר את דוושת הבלם. 10 מטרים קדימה, ואז לחזור וללחוץ. התקדמות. ואז אפשר לשקוע שוב בהזיות, נזכרתי בחלום שממנו הקצתי בלילה, מוזר, בדרך כלל הם נמחים לבלי שוב. אולי נעמי צודקת, אולי זה הולך לקרות לי שוב, אבל אני חושב שזה ככה רק בגלל הישיבה הארורה, באמת. שוב צפירה, צריך להתקדם.

הדבר שאני הכי אוהב במקום העבודה שלי הוא מכונת הקפה שבמטבחון. אני אוהב קפה. כשהייתי מעשן התרגלתי לשתות כוס קפה ביחד עם כל סיגריה. הרגל אחד הלך, ואילו השני נשאר. האנשים אומרים שהקפאין הוא סם הרבה יותר ידידותי מהניקוטין, ובמקום עבודתי מכנים אותי "קופי". לי זה לא כל כך אכפת, כי בכל האמור בכינויים, יכול להיות הרבה יותר גרוע. בדקתי בטלפון אם המייל לו ציפיתי כבר הגיע, אבל הוא לא בא.

"בוקר טוב". החיוך של סיגל רחב מאוד, אמריקני. יש לה בפה לפחות 78 שיניים.

"בוקר טוב"

"מישהו לא ישן טוב בלילה". האם היא קרצה למחצה כשאמרה זאת?

סיגל מחכה שאשאל אותה משהו. לא משנה מה, כל דבר, מה שלומה, מה היא מתכננת לסוף השבוע, מה עם בעלה, הילדים, הנכדים העתידיים, האם היא שוקלת לפצוח בקריירה שנייה כהיסטוריונית המתמחה בקרבות הטנקים הגדולים של המאה ה-20. אני שואל משהו מן הנזכרים למעלה, והיא פורצת קוהרנטית בשצף ובקצף. אני לא שומע את מילותיה, אני מהנהן וסופג את מיקודה. היא קורנת את מילותיה. אני מקנא בה. לפחות כלפי חוץ, ספק אינו מאכל אותה. אני לא מרוכז, תודעתי נודדת שוב. אולי נעמי צודקת, לאחרונה אני חש זאת שוב, בעצמותיי, בכל רמח אברי. הנוירוזות הישנות מאיימות לתקוף. הן מרגישות, כמפקדי הצבא ההוא שבעיבורי העיר הנצורה, את עמדות הביצורים שנתרופפו, שסדקים ניבעו בהן. והרי כל כך קיוויתי שעזבוני לצמיתות, אחרי כל השנים. חשבתי, שאולי נעמי ריפאה אותן.

"מה לגבי הישיבה?" סיגל שואלת בטון אחר.

"מה?"

"הישיבה הגדולה. אני מקווה שסיימת להכין הכל". עכשיו היא כבר רצינית. "זה היום בארבע, נכון?"

"כן, בארבע." הקפה לא כל כך טעים הבוקר, פחות מעורר.

בסופה של כל שיחה בין בני אדם ממתין מחשב. המחשב שלי חיכה בסבלנות, נינוח כתמיד, במשרד. הוא חיכה שאדליק אותו, בעודו מוטל במציאותו הברורה ונטולת הפרדוקסים, שהיא מנפלאות הבריאה הבינארית. לכשמדליקים אותו הוא נדלק, מכיל בתוכו אינסוף מאותם מספרים מרגיזים. אם אני לוחץ על הכפתור, הוא מציג מספרים באופן אחד. ואילו אחרי שהגדרתי לו הגדרה אחרת, מוצגים מספרים אחרים. אם אני עושה מספיק הצגות, לא באופן אקראי כי אם תחת משילותו של הגיון מסויים, אזי אמור המחשב האחר, זה שמתקרא גם המוח שלי, להניב תוצאה משל עצמה, תוצאה שהמחשב שמולי עדיין אינו מסוגל לנפק. את התוצאה הזאת אני אמור לפלוט לתוך המחשב שמולי כמספרים, אשר מתווספים לאינסוף המספרים שכבר חיכו שם. הו אז, ברגע שיילחץ הכפתור בפעם הבאה, אולי תוצג תוצאה אחרת, וכך הלאה עד אין קץ. אני חושש, שאולי לקיתי בקיוביקל פיבר.

במסדרון המפריד בין המטבח למשרד עוברת מולי לידיה, המנקה. כל העובדים, חוץ ממנה, הם לא המנקים. הם עושים כל מיני פעולות, דומות יותר פחות, לאלו שאני עושה. חוץ מהקופירייטרים, כמובן. לידיה לא לובשת בגדים של מנקה, משום מה. אף פעם לא שאלתי אותה למה, אבל בכל מקרה התרגלתי לזה די מהר. לכל מתרגלים, בסופו של דבר, לטוב, לרע, למכוער, למוזר, לאביגדור ליברמן. רק להתרגלות קשה מאוד להתרגל, משום מה. לידיה מסתכלת ישירות לתוך עיני, לא הבטה חטופה והשפלת מבט ומלמול "בוקר טוב" כמו שאר העובדים-שאינם-מנקים. מבטה חודר עמוק לתוך נשמתי הבוקר. הגם את, לידיה?

במקום לעבוד בקדחתנות כפי שתיכננתי, ולסיים את הדוח שאמור היה להיות מוכן כבר לפני ימים רבים, בהיתי בשנאה במסך. ובמקום לעבד את הנתונים עיבדתי מחשבות. בפעם המיליון שאלתי עצמי, איך הגיעו דברים לידי כך. זיכרון עמום הדהד בדבר אותה תחושה, תחושה לא מוגדרת, בדבר כיוון. מין כיוון שידעתי, ללא הגיון מלומד, שיש להתמיד בו, שחובה להתמיד בו. איכשהו החלטותיי נשענו תמיד על התחושה, והכיוון. אבל מזה זמן כבר שאני תוהה על טיבם, מנין באו. האם היו חייבים להיות? ומדוע זה התאיידו להם לפתע, והשאירוני ובי מועקה גרונית מצמיאה ונטולת רוויה? אולי אני צריך לחזור לראות את ראובן. העניין הוא שלמדתי כל כך להכירו, שהכרתיו טוב אפילו מהיכרותי את נעמי - ידעתי תמיד מראש מה יהיה משפטו הבא. לא נותר לי אלא לתהות איך זה שעבור כולם סביבי הכיוון אינו מתאדה. מדוע ניתן להם להמשיך כך? מה סוד קסמם? וכלום ייתכן הדבר, שהם באמת אוהבים את עבודת ההבלים הזאת?

בדיקת טלפון. הודעה מנוגה: "היום אמורים להודיע לך, לא?"

השבתי: "כן".

 נוגה: "תעדכן".

אני: אימוג'י אגודל זקוף. המייל עדיין לא בא.

נוגה היא ידידתי מזה שנים רבות, עוד מימי האוניברסיטה העליזים. עם נוגה אפשר לדבר על הכל, כי היא תמיד מקשיבה, והיא אף פעם לא שופטת. אני מרגיש קרוב אליה, נוגה ואני אחים לגורל. גם היא ניצבת תמידית לפתחה של החלטה גורלית שתעצב את עתידה. נוגה נשואה, אבל אינה אוהבת את בעלה. היא מנהלת בימים אלה יחסים עם שני גברים אחרים, שגם הם נשואים. מדי פעם אני מנסה לרמוז לנוגה, שעליה להחליט החלטה בנושא, אבל היא אומרת שזה לא קל. והצדק עמה. זה באמת לא קל.

 

"קוף, מה הולך? מתכונן לישיבה היום?"  'קוף' היה הקיצור של כינוי המשרד שלי, לפחות כך אני חושב. הבטתי לכיוון דלת משרדי ושם עמד איתי. החיוך שלו לא גדול כמו של סיגל, אבל עדיין מרשים. איתי מגולח למשעי, ותמיד לבוש כאילו המשרד שלנו לא נמצא בתל אביב, אלא בקובנט גארדן. איתי הולך לפחות 4 פעמים בשבוע לחדר כושר. באמת שכן.

"כן"

"כבר שתית קפה?" איתי גם אוהב את מכונת הקפה החדשה. איך אפשר שלא?

"כן"

"אה, אוקיי. נדבר אחר-כך?"

איתי חבר מזה שנים רבות, עוד מימי הצבא העליזים. יחד הסתערנו על קירות בטון, יחד השתעממנו בלילות ארוכים של ציפייה לאויב שבושש לבוא. לפני כמה חודשים סידרתי לאיתי עבודה במחלקה שלי. הוא זקוק היה לעבודה, ואני זקוק הייתי לעובד. וככה זה עובד, לא? מדי פעם בימי חמישי אחרי העבודה אנחנו הולכים למקום קרוב ויושבים על הבאר ושותים בירה כדי להחליק את פגמי השבוע האחרון לקראת שני ימי הדרור: שישי ושבת. אנו מדברים על קבוצות הכדורגל שלנו, אני על שלי ואיתי על שלו. אנו מדברים על כושרם הנוכחי של שחקנים, ומתרפקים על סיפורים בדבר שחקנים שהיו ואינם עוד. לפעמים אני תוהה, לו נולדתי בהודו, האם הייתי יושב עם חבר אחר, ושותה בירה מסוג אחר ומדבר על קריקט במקום על כדורגל? ואיתי, האם מחשבה זו חלפה פעם תחת שערו השחור הסמיך? איתי בוחן ביסודיות כל יצור אנושי במקום שאין לו פין בין רגליו. אולי גם אני עושה זאת, אבל באופן הרבה יותר פחות מוחצן. חוסר הרתיעה של איתי מעורר פליאה. הוא אמנם נדחה פעמים רבות, אך העיקשות הבלתי מתפשרת שלו מביאה גם הצלחות. מדי פעם, כשהקורבן מלווה על ידי חברה, אני נאלץ להעסיקה, מהנהן כשצריך, פולט מילה כשצריך. כשהיא נראית טוב אני צריך לבצע תמרון מסובך למדי בין מוחי ובין איברים אחרים - הנאמנות היא ערך שאין כמותו. את איתי זה לא מעניין. הוא אומר שהחברה שלו, אליה, מצדדת ביחסים פתוחים. לא זה הרושם שקיבלתי מהיכרותי עמה, אבל את איתי, כאמור, זה לא כל כך מעניין. הלוואי והייתי כמוהו, משוחרר מעכבות מיושנות (לפחות בעניין זה). הצדק איתו, עם איתי. הוא ישן כמו תינוק בלילות, הוא אומר לי תמיד. אני לא מפקפק בכך.

"בטח"

במשרדי לא היו תמונות, רק מפת עולם גדולה וטובה של 'לופטהאנזה' שנתן לי האנס. עבדנו יחד על פרוייקט שלהם בארץ לפני כמה שנים. תדירות בהייתי בה מקורלצת היתה למצבי הנפשי הנוכחי. כעת מסתכל הייתי בנקודה משוערת במערב קנדה. המפה לא היתה מפורטת מספיק, אבל ניסיתי למצוא מקום, עליו סיפר לי פעם מישהו. הוא אמר שתושבי המקום הספציפי ההוא מספרים כי מי שמטפס אל הרכס שמעל אגם קטן בשם קלוצ'און שבקולומביה הבריטית ביום הראשון של האביב, יבין סופסוף את החידה הגדולה של חייו. ניסיתי להיזכר מי היה אותו איש. אולי היתה זו בכלל המצאה שלי, באחד הסיפורים שהייתי כותב בעודי צעיר? פעמיים בעבר תיכננתי לנסוע, ופעמיים קרו דברים שלא התירו לכך לקרות. בעצם, יותר נכון לומר, המציאות לא איפשרה לזה לקרות.

סובבתי את כיסאי חזרה אל מול המסך והתחלתי לעבוד. ההיגיון הטוב מנצח תמיד. הדוח הזה חשוב, הישיבה היום חשובה. אני חייב לשמר מוניטין עליו עמלתי זמן כה רב. אני חייב להתרכז. רק צריך להתחיל, אני יודע. אם רק מצליחים להתחיל, אחר כך אפשר להמשיך. תתחיל, תתחיל. התחלתי, עבדתי, עמלתי, הברקתי. שעתיים, שלוש. מספרים לכאן, מספרים לשם, שוב אני יכול לדבר את שפתם, לתקשר איתם. יחד אנחנו עובדים סינרגית, מגיעים למסקנות, ממליצים המלצות. עד שהדוח גמור. עכשיו להכין מצגת חפוזה ואז ארוחת צהריים, לעבור על החומר שוב, ואז הכל יהיה מוכן לישיבה הגדולה.

בלאנג! הפסקת חשמל של שנייה. הכל נכבה ונדלק מחדש. אבל המוח שלי מכוייל להזעה מיידית – לא שמרתי! שלוש שעות עבודה, יותר ממה שעשיתי כל השבוע האחרון, והכל הלך. כעס וזעם וייאוש עטפוני מתוך הפנים ועד ההחוצה. נתתי אגרוף לקיר, חזק מדי, כואב, אולי סדקתי עצם בכף היד. התיישבתי על כיסאי. שוב עלה גל זעם, כגל הקאה רע ומר. דפקתי באגרוף השני על השולחן. פחות חזק, לא סדקתי כלום, אבל חזק מספיק כדי לשפוך את הקפה שמונח היה עליו. הנוזל נזל. הרמתי מהר את המקלדת, על מנת להצילה ממגע לח, שלבטח לא ייטיב עמה. המקלדת ניצלה, אבל הנוזל החום-שחור הפליג הלאה, מכתים מחצית משולחני ואז אל הריצפה. מושלם. אני חייב לנגב את זה, וכמה שיותר מהר להתחיל מחדש. אולי אספיק בנס. את המסקנות החשובות אני זוכר, בכל מקרה. יהיה בסדר, רק לפעול מהר. יצאתי אל המסדרון וירדתי אל המרתף, אל מחסן השירות של לידיה.

המחסן לא היה נעול, ולידיה לא היתה שם. אולי ניקתה את שירותי הנשים, או את שירותי הגברים, או שטפה כלים במטבח, ואולי אף לא אחד מהנ"ל. המחסן נראה כמו שמחסן שירות אמור להיראות. קטן, צפוף. הרבה אביזרים, בלאגן מסודר. היה שם גם שולחן כתיבה עם מנורה קטנה, ולצידו כיסא שאיכותו הפתיעה אותי. זה היה כיסא ארגונומי מהסוג שמנהלים בכירים יושבים בהם. אני עוד לא הייתי מנהל בכיר, רק מנהל זוטר. זיהיתי ערימת סמרטוטים, שלפתי אחד וכבר עמדתי לצאת את החדר, כשמשום מה, בזווית עיני תפסה אותי לפתע ערימת מחברות לצידו של שולחן הכתיבה. הערימה היתה גבוהה, הגיעה כמעט למפלס השולחן. לקחתי את המחברת הראשונה. מצאתי שהיא מודבקת למחברת ששכנה תחתיה. פתחתיה. מלאה היתה בכתב יד מדהים בדיוקו, יצירת מופת ממש. המחברת השנייה היתה כתובה בכתב יד שונה, ברוסית כנראה. המחברת הזאת נראתה ישנה מאוד. דפדפתי לתחילת המחברת בעברית.

אמר הכתוב: "זהו סיפור אמיתי. עם זאת, לכשתקראוהו, תתקשו תחילה להאמין בכך."

להפתעתי, מילים ספורות אלה כמו כישפוני. בעל כורחי התיישבתי על כיסא המלכים של לידיה והתחלתי לקרוא, כמו הילד בסיפור שאינו נגמר. הסיפור היה כתוב היטב, חציו פרוזאי, חציו עובדתי, כסיכום של יומן מסע. ואכן, התקשיתי להאמין לרבים מהדברים שתוארו בו. אבל לא יכולתי להניחו. בחצי השעה הראשונה עוד פיעמה בי הדאגה, כוחו של ההגיון הנורמלי, שהצטעק: "שוטה, מה לך? אתה חייב לטוס ולעבוד שוב על הדוח, כבר אין זמן!" אך ככל שנכנסתי יותר ויותר לסיפורו של ניקולאי, נשכחו יותר ויותר דאגות של קיום. לחובות ולזמן, למאכל ולמשקה לא היתה משמעות באותן השעות בהן גמעתי את סיפורו. קשה להסביר זאת באופן לוגי קר, כעת, בהיותי מחוץ לאותו רגע, אבל משהו מהתחושה עוד נותר בי ומהדהד, אותה ההרגשה של חוסר ספק מוחלט, כי הזמן ההוא היה הגדרתה של נהירות.

קראתי את המחברת עד תום. משונק ודמוע העברתי מגע בעמוד האחרון. למיותר לציין שכבר לא הטלתי עוד ספק בדבר אמיתותו של הסיפור. לא זכרתי מתי הזלתי דמעה בפעם האחרונה. ואז ניסתה תודעתי לחזור לממד אותו הגדירה כמציאות. יצאתי מהמחסן. מוזר, כל אותו זמן לידיה לא נכנסה אליו. חזותי המעורערת גרמה לעוברים מולי לנעוץ מבטים מופתעים. במשרד חיכו לי שני כתמי קפה גדולים, אחד על השולחן ואחד על הריצפה. שכחתי להביא סמרטוט, וממילא הם כבר התייבשו ומיסדו צורות מוזרות לידי הסכם של קבע שבין חומרים. ואז: השעה! מה השעה? 16:16. הוצאתי מהמגירה עניבה, שהרי כך נהוג בפגישות רשמיות עם לקוחות חיצוניים. רצתי לשירותים, שטפתי פנים, ומיהרתי לחדר הישיבות.

את חומרת המבטים שנתנו לי איילת וזהר, המנהלים הישירים שלי, עת נכנסתי פנימה, וודאי יכולים חלקכם להבין. התיישבתי ליד איתי שנעץ בי מבט שהיה גם הוא חמור סבר אבל בעיקר סקרן. מצטער, איתי, יש דברים שלעולם לא תוכל להבין. בין כל טלטולי היום ניסיתי למקד ריכוזי בהווה. אני הייתי אמור לדבר ראשון. בעצם, אני אמור הייתי לנהל את כל החלק הראשון של הישיבה, שכן אני מופקד הייתי על ניהול הסקר של הלקוח שלנו, שנציגיו ישבו חנוטים, רציני פנים, באגף הדרומי של שולחן הישיבות הגדול. דיאנה, שאפתנית וכריזמטית, ניצלה הזדמנות שנקרתה ולקחה על עצמה לתפוס פיקוד בהעדר הבוס שלה, כלומר, אני, והעבירה את הזמן בזכות קסמיה. אך כעת היא רמזה לי שעליי לעלות לבמה, שכן, בסופו של עניין, הצופים התכנסו כדי לראות את המופע שלי, ולא את זה שלה. קמתי על רגליי אבל אז הרגשתי את רטט הטלפון במכנסיי. המייל הגיע. ידעתי זאת, כמו שיודעת המרמיטה אם החורף מתקרב, אם לאו, לקיצו. עשיתי את מה שאין לעשותו, שלפתי את המכשיר מן הכיס ופתחתי את המייל. לא זקוק הייתי להציץ בפניהם של איילת וזהר.

"מר כך וכך היקר, הרינו להודיעך כי לפי החלטה שהתקבלה על ידי כך וכך, אין בכוונתנו לממש... "

פאק! חשבתי. פאק. פאק. פאק. פאק פאק פאק פאק פאק פאק. פאק. אילו הייתי אנגלי אולי אף הייתי חושב: בולוקס!!

נשימה עמוקה. תנשום. תנשום. עמדתי מול כולם, שישבו והסתכלו בי, מי בהשתוממות ומי בזעם, מסתכל בהם. דממה עמוקה כל כך היתה וודאי רק בחללה של הצוללת קורסק, אחרי שכולם כבר מתו. הלב שלי דפק. לאט. לאט. בדרך כלל כשהייתי מול קהל, הוא דווקא היה דופק מהר מהר. כשהייתי מול קהל הייתי תמיד נרגש ולחוץ ועצבני ומזיע, ומדבר מהר ולא ברור, ואז חושש הייתי כי אני עושה צחוק מעצמי, מה שרק היה מרע את המצב. ראובן לימד אותי, נסה בכוונה לפשל. וזה עבד. זה מין טריק שכזה. אולי, הסוד הנצחי להצלחה בחיים האלה הוא לדעת את הטריקים הנכונים. אבל כעת לא הייתי לחוץ. מדוייק יותר לומר שלא הייתי כלל. אולי דמותי החזותית, כלומר עשרות מילארדי האטומים שחברו זמנית לכדי יצירה של משהו שאחדים מכנים אותו "כך וכך", עמדה אילמת מול חבורה של כמה מאות מילארדי אטומים אחרים, שניתן לכנותם "אנשים", אולם יישותי ה"אמיתית", זאת ששוכנת בתוככי הדביר של מוחי-תודעתי, חטפה דום לב ומצבה היה קריטי.

ואז זוהר אמר "כך וכך? הכל בסדר?" ואני הסתכלתי בו. ידעתי שאני צריך לדבר, לומר משהו, כל דבר. הייתי אמור להתחיל בדברי חנופה ללקוח, ואז להתחיל לשרטט באומנות את סיפור דפוסי הפעולה של הצוות שלי, שנקט בכל האמצעים, הטכנולוגיים, פורצי הדרך, המקלריסנטים ביותר הניתנים לשימוש כיום, ואז הייתי עובר לשלב הביצוע, איך הוא התנהל, הבעיות שצצו, ואז הייתי עובר לתוצאות, מה ניתן היה לחזות, מה הפתיע אותנו, ואז, כמובן, עיבוד כל המידע, והמסקנות, והגישות איך לתקוף את העניין כולו על מנת להשיג את התוצאות אותן הדגיש הלקוח שברצונו להשיג בעת ששכר את שירותנו, לפני כך וכך זמן. אולם כחכחתי בגרוני, ואז אמרתי: "מי שמע אי פעם על אדם בשם אפיקורוס?"

 

בדירה של נוגה יש שעון חול שלא נגמר לעולם. זה מין פלא כזה. פעם שאלתי – נוגה אמרה שקנתה אותו בשוק קטן בבודהפשט, והמוכר אמר לה שהוא לא יודע בדיוק מה הסוד, אבל בטח כל פיזיקאי יוכל להסביר את העניין.

"מה אתה שותה?"

"יש וודקה?" זקוק הייתי למשהו שיעזור לי להתאושש.

"כן". יופי.

"אז וודקה"

"קרח?"

"כן, תודה"

מזל שלנוגה היה זמן. ידעתי שהיא תוכל לסייע לי לקחת צעד אחורה, ולתקוף את מאורעות היום בעזרת ההגיון ושקילות המחשבה שלה.

מהפריזר הוציאה בקבוק סמירנוף, מזגה לי לכוס זכוכית, והוסיפה קרח. לאחר מכן התקינה משקה בשבילה, התיישבה על הספה לידי, ופנתה אליי. שנינו לגמנו, וכעת ניתן היה להתחיל לדבר. "שמעת פעם על ניקולאי אוברוסקו?"

"לא, אני אמורה לדעת מי זה?"

"ממש לא. גם אני לא הכרתי אותו עד לפני כמה שעות. קראתי עליו היום במחברת שמצאתי במקרה, שהיא יומן של השנים בהן הוא היה חייל בצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה. הוא נלחם בברדיצ'ב ליד קייב ב-41. הוא מספר על כל מיני דברים מדהימים ונוראיים שקרו בקרב. הם הובסו לגמרי על ידי הטנקים הגרמנים, ואז התחילה בריחה גדולה כאוטית מזרחה. הוא ועוד כמה נדדו בקבוצה, והוא מספר על ההרפתקאות שעברו ומה שהם עשו בשביל לשרוד. עד כאן זה היה מעניין מאוד, אבל מכאן מתחיל הדבר האמיתי. בשלב הזה אוברסקו הוא כבר המנהיג הבלתי מעורער של החבורה. הם מגיעים לעמק מבודד בהרים, ומחליטים להישאר בו. נמאס להם לברוח, והם ממש לא רוצים לחזור ולהילחם שוב. הם בונים בקתות, מגדלים ירקות. אוברסקו היה תלמיד לפילוסופיה באוניברסיטת מוסקבה, והוא מתאר את כל התהליכים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים שעוברים על החבורה. הוא גם מזהה אפשרות ליצור משהו שתמיד חלם עליו. הוא מלמד ומשכנע אותם לנסות ליישם את תורתו של פילוסוף יווני אחד, אפיקורוס שמו."

"אפיקורוס. נשמע מוכר. בעצם, המשמעות של המילה הזאת בעברית היא כופר"

"נכון. ואותו פילוסוף הוא הסיבה לכך. כשהלכתי עכשיו לדירה שלך הקשבתי להרצאה עליו ביוטיוב, רוצה תקציר?"

נונו לקחה לגימה מהמשקה שלה, חייכה, "יש לי ברירה?"

"לא. אז ככה.. היו לו רעיונות שאני לפחות מוצא אותם מגניבים ביותר, בעיקר אם לוקחים בחשבון את העובדה שהוא הגה אותם לפני 2400 שנה. הוא האמין שהמטרה שאליה בן האדם צריך לשאוף, או, בעצם, שואף אליה בכל מקרה מעצם היותו בן אדם, היא אושר. אבל מהו אותו אושר? הוא מכנה אותו בשם "אתרקסיה", שהתרגום הכי טוב עבורה הוא רוגע שמיימי. כלומר, זה לא עונג שיכול להיות מושג במהירות, כמו סם או סקס טוב. הוא אמנם לא מתנגד לעונג לכשעצמו, אבל מבחינתו מילת המפתח היא "זהירות", או "שקילות". מי שרוצה אתרקסיה חייב לשקול את פעולותיו, ולברור מה כדאי לו לעשות כדי להבטיח את אותו רוגע."

התחלתי להיסחף, דיברתי יותר ויותר מהר.

"אבל יש עוד. התנאי הראשון הוא שחרור מהפחד האינהרנטי שמצוי בכולנו, הפחד מהלא נודע. מבחינתו העולם מובן אם מתבוננים בו, כי אז מבינים אותו ולא צריך לפחד. הוא לא האמין שלאלים יש השפעה על החיים של בני האדם. אין להם שום נגיעה לאושר של האינדיבידואל. הוא לא האמין במוסר מוחלט. הוא אמר שכל בן אדם חי את חייו שלו, וצריך לבסס חוקי מוסר אישיים שיסתדרו הכי טוב עם השאיפה היחידה שחשובה, את כבר מבינה את העניין. מה עוד? אה, הוא הקים קומונה מרוחקת וחי עם חברים. הוא גרס שהם מרכיב קריטי, כי חברים טובים עוזרים לבן אדם לקבל החלטות נכונות עבור האושר שלו, כי לפעמים הראייה שלו אינה אובייקטיבת מספיק בשביל לקבל את ההחלטה הנכונה"

נונו צמצמה עיניה וחייכה בהשתאות. עצרתי את השטף. "זהו, פחות או יותר. אה, נחזור לניקולאי. אז הם למעשה החיו את המסורת של חיים לפי התורה הזאת, רק שהם עשו את זה בקרפטים המולדביים. ניקולאי מתאר ממש יפה את התהליך שעוברים כמה מהאנשים שם, שחלקם הלומי קרב שאיבדו קודם לכן חברים ומשפחות. הוא מתאר את הקומונה כהצלחה כבירה. בעיקר היה מעניין כל האמור בגישה שהם מפנים לגבי יצירת ערכי מוסר חדשים, שמתאימים ספציפית להם, לחיים העכשווים שלהם בהרים. עם הזמן מצטרפים עוד כל מיני פליטים מהמלחמה, וגם מקומיים ששמעו על הקומונה. ככה הם חיים שנתיים או שלוש, עד שמוצאים אותם. כמעט כולם מוצאים להורג, כמובן. את השורות האחרונות לא כתב ניקולאי, אלא מישהו אחר, שהספיק לברוח ולקח עמו את היומן. זהו"

נונו לגמה ואמרה "יש לך את הניצוץ הזה בעיניים, שלא ראיתי כבר שנים. מה קורה איתך?"

"אני לא יודע, זה היום הזה, כולו. אף פעם לא הרגשתי ככה. אני מרגיש כאילו קפצתי כל השנים האחרונות על קרחון ענקי, והיום, סופסוף, הוא נשבר. את יודעת שזהר היה צריך לשלוח אותי לחופשה של שבועיים?"

"רגע, מה?"

"כן, ממש עכשיו. באמצע ישיבה די חשובה אני עומד מול כולם, ופשוט לא יודע מה אני עושה שם. התחלתי לספר להם את מה שסיפרתי עכשיו, לך. אבל כמובן שזהר עצר אותי אחרי דקה, הוציא אותי מהחדר ואמר לי שאולי חטפתי איזו התמוטטות עצבים. שכדאי שאקח קצת חופש ואנקה את הראש"

"אני חושבת שהוא צודק"

"כן, גם אני. אולי באמת הרגתי את עצמי בשנה האחרונה. אבל אני מרגיש שזה הרבה יותר עמוק. שמשהו הלך והצטבר אצלי לאורך זמן, כל החיים אפילו, והקטע היום הוא הקש האחרון. את יודעת על מה חשבתי כל הזמן במהלך הקריאה? שבכלל לא הייתי אמור לדעת על הקיום של הניקולאי הזה. את יודעת שאני לא מאמין בגורל, דטרמיניזם או מה שלא יהיה, אבל אם לא הייתי שופך את הקפה שלי על השולחן לא הייתי פה עכשיו, לא הייתי שומע על ניקולאי, או על אפיקורוס. זה גרם לי לחשוב, זה עדיין גורם לי לחשוב."

"לחשוב על מה?"

"אני לא בטוח עדיין. אבל יש לי תחושה שזה משהו גדול"

"כך וכך, אני חוששת שאתה לוקה בסוג של משבר אמצע החיים. אולי באמת תסע לאנשהו לכמה זמן"

"כן, אולי זה מה שאעשה. אפשר עוד וודקה?"

 

אחרי זה צעדתי במרחבי תל אביב ההבילה, והזעתי. אבל הרגשתי טוב, ראשי קל היה ומרחף בגלל המשקה וגם בזכות דבר מה נוסף שאין להגדירו בנקל. הלכתי וחשבתי. לפעמים זה טוב, ללכת כך סתם, פשוט ללכת, בלי כיוון מסויים או מקום שאליו צריך להגיע. הו אז אפשר באמת לחשוב. ואכן, חשבתי. הסתכלתי באנשים ברכביהם, ולכולם הבעה זהה. שוב נאלצתי לתהות, הכיצד זה כך, שכולם מונעים בתוך אותה תנועה אינסופית, ואילו אני נותר תקוע בצומת דרכים שכמדומה, רק אני יכול לראות. אבל מהו הדבר שמאפשר להם להיות בטוחים כל כך בחוקים ובתמרורים המורים דרך? מהו הדבר שבבסיס הכל, שגורם לכל החלטה להתקבל ולכל פעולה להתבצע? אוף, היום הזה גרם לי להסתכל על העולם בסקרנות שוב, להתפעם מהוד יצירתו, ואולם...

נכנסתי לקיוסק. ומרגע בחירתה של פעולה, הכל כבר התנהל כמו מוכנית: ביקשתי חפיסת פרלמנט לייט, אז המוכר שלף אחת והניחה לפניי על הדלפק. ביקשתי גם מצית, והוא הביא לי גם מצית. בתמורה לשני אלמנטים אלו שילמתי כסף. שילמתי באשראי - רעיון של כסף, סכומים שבדמיון. הרי זה פלא, שאני מחליף בטבעיות שכזו רעיון עם זר שאינני יודע את שמו, וכבר אני בוצע את הניילון המפריד, ורק שכבה דקה חוצצת ביני לבין סיפוק מהיר, והרי לא יהיה בכוחה להפריד בינינו למשך זמן רב. הצתה, שאיפה. עכשיו אפשר להמשיך.

מחשבות רבות חשבתי. להליכת מחשבה זו היה גוון עץ-תאנתי-וירג'יניה-וולפי. הרגשתי כמו ילד קטן שקיבל מתנה, פאזל, ושעליו לשבת ולהתרכז ולהניח במקום את כל החלקים, ושבסופו של דבר, לכשתושלם המשימה, אפשר יהיה להתרחק ולהבין פרספקטיבית את התמונה כולה. היום הזה, ידעתי, לא בא כרעם ביום בהיר, אלא כרעם ביום הכי סוער בשנה, והרי ידעתי שהוא בא, מזה זמן ידעתי, כמו הידיעה שבסוף בקבוק הבירה מחכה הקרקעית. כמה זמן כבר ידעתי שיגיע, שנה, שנתיים, או חמש? קשה לומר. אבל ידעתי שהוא יגיע. היום בו אאלץ לעמת עצמי עם השאלה שחלק מהאנשים אינם יכולים לברוח ממנה: מי אני, מה אני, ובעיקר, מה המשמעות של כל זה? ולפתע הרגשתי שהיום הכל יתחבר. כבר חוויתי תחושה כמו זו בעבר. עשיתי פעם קורס וויפאסנה של 10 ימים, מדיטי ומדיטי, וביום השביעי או השמיני הרגשתי שאני מתעורר, ואז הכל היה ברור. כי התעוררתי. חשבתי גיליתי את האמת הראשה, והיא שתדבוק מעכשיו ועד סוף ימי. אבל זה לא היה כך כלל - זה לא תפס. כנראה, לא היה זה הפתרון המושלם, בשבילי. ואולי, לא הייתי בשל עדיין. ועכשיו חשתי זאת שוב, אבל יותר, איכשהו. כאילו אז התעוררתי כי העירו אותי, ואילו כעת אני מתעורר כי משהו בתוכי ניעור. חשבתי, כל חיי אני מובל במרכז נהר, אני יחידי, אבל בעצם שט עם כולם. ברור היה לי מראשיתם של דברים שאני הגיבור הגדול של חיי, של העולם, שהכל נוצר אך ורק כדי שאני אהיה בו, אני אחווה בו. אני משנה. הרי אני חייב לשנות, לא? וגם, שאני חלק מסיפור, והסיפור הוא כה גדול וכה ארוך, הוא התחיל עוד לפני המפץ הגדול, הרבה לפני, לפני אלוהים ולפני היות זמן וחלל, וכל אותם אינספור אירועים שקדמו לרגע בו זרע אחד של אבא שלי ביקע ביצית אחת של אמא שלי, שהיו מחוייבים לקרות כדי שאהיה אני, כי אני אינו סתם אני, וללא ספק שאם כך הדבר, לחיי יש משמעות. ומכיוון שחייבת להיות להם משמעות, גם לבחירות שאני עושה יש משמעות, ומכיוון שבעולם שבו אני חי יש סיפור מסויים, הרי זהו הסיפור בו אני לוקח חלק, והוא היה חייב להיות. כן, אני ארוג בתוך סיפור אחד גדול, אינסופי, ועל כן, אפילו שלכאורה אני בורג קטן בתוכו, עדיין אינני חסר משמעות כלל.. לא? ואפילו שנראה שהתפקיד שלי קטן מאוד ביחס לסיפור כולו - הרי בכל סרט יש גיבור ראשי, אבל הוא לא יכול להתקיים בלי גיבורי המשנה, הוא לא יכול להתקיים אפילו ללא הניצבים.. לא? כן, כך חשבתי, תמיד. אפילו לא חשבתי. ידעתי. ידעתי שאני חייב להיות, שלדברים שאני עושה יש סיבה שהיא מעבר. כן, שוב המשהו מעבר. יש משהו מעבר, חייב להיות.. לא?  אפילו שכל הדברים שאני עושה הם קטנים. אפילו שאני מתכנן מסיבת יום הולדת לחבר, אפילו שאני מתדיין על מחיר הירקות בחנות, אפילו שאני מתלונן על קיצוץ עתידי בשכר, לכל יש חשיבות, הכל נרשם איפשהו.. לא? דברים קטנים, כן, אבל אלה דברים שחייבים היו להיות, שכן אחרת אין משמעות לדברים הגדולים, והדברים הגדולים הם.. מה הם בעצם? ואז קליק: אבל.. מה על ניקולאי? הרי גם הוא חי את חייו, כמוני, ואילו הוא עשה דברים גדולים הרבה יותר ממה שאני אעשה אי פעם. ועדיין, לא הייתי אמור לשמוע אודותיו. המקרה העיוור גרם לכך שאכנס לחדר השירות של לידיה.. ומה אם לא היה קורה המקרה הזה? מה אם לידיה היתה מתה בשבוע שעבר והמחברות שלה היו נזרקות לפח אשפה ומועברות למזבלה על מנת להישרף לאפר? ומה אם אף אחד לא ייזכור את מה שעשה ניקולאי? האם זה אומר שניקולאי לא היה, שניקולאי לא שרד זוועות ועינויים, שניקולאי לא הנהיג חבורה של 20 אנשים אבודים אל שנתיים של אושר אלוהי על אי שהם עצמם יצרו בלבו של ים השיגעון שתסס סביבם? ובעצם... מה על כל שאר אלפי, עשרות אלפי הניקולאים האחרים.. אלה שלא השאירו אחריהם יומן, אלה שמנקות מוזרות לא טרחו לתרגמן לשפות אחרות? מה עליהם? כלום נגזר על מעלליהם לרדת לטמיון, שכן, אם הם לא רשומים, ולא זכורים על ידי שום איש... מה בעצם המשמעות שלהם? ובעצם – כשחושבים על זה, גם אותם סיפורים ששגורים בפי כל פה, אלה שנראה שהם יסוד כל התרבות וכל האנושות, אלא שלכאורה השיגו את השאיפה הנשגבת מכל: נצח - איפה הם יהיו עוד 200 שנה, אלף שנה, מיליון שנה, לכשלא יהיו עוד בני אדם לספר אודותיהם לעצמם ולשנות את התנהגותם לפיהם? מה אז? מה אז? מה אז? מה על איינשטיין, נפוליאון, הרקולס? מה יהיה עליהם, באמת? ויש שיגידו: הנצח שהשיגו היה עוד בחייהם, מכיוון שמעצם גודל המעשים שחוללו כבר אז כי בני האדם יזכרו אותם תמיד. אבל עכשיו אני חושב: זה לא נכון. היו אכילסים לפני אכילס וגם אחריו, ואותם אנו לא זוכרים. וגם אכילס יימחה מן העולם לכשייתמו בני האדם ממנו או אפילו קודם. ואז חשבתי: איך זה שלא חשבתי על כך עד כה. שלושים ומשהו שנים אני מתהלך וחושב, אבל משום מה לא חשבתי על דבר כל כך פשוט, שהיה מונח מול עיני כל אותו הזמן.

הצתה, שאיפה. עכשיו אפשר להמשיך. לא, עדיין אי אפשר להמשיך. אני זורק את הסיגריה ודורך עליה. אני כותש את הסיגריה בעזרת סוליית נעלי. אני צמא. חושק פי ברטיבותו של נוזל מאושש. נכנסתי לפיצוציה, ביקשתי מיץ אשכוליות. לקח לי רגע להבין שזה אותו המקום שבו קניתי את הסיגריות. משמע, הלכתי בעיגולים. פתחתי את הבקבוק והיטתי אותו אל גרוני בזווית כזו שכח המשיכה יכנס לפעולה ויעשה את מה שהוא אמור לעשות והנוזל נכנס אל תוך הגרון ואז לשאר המקומות אליהם הוא אמור להיכנס. הנוזל המתקתק הרווה אותי. אישוש. טוב, טוב מאוד. הצתה, שאיפה. עכשיו אפשר להמשיך. באמת.

בשלב זה של הליכת המחשבה הלך והתחוור לי יותר ויותר ש'אני' מתחיל רק מהרגע בו ניתן לי לבחור את פעולותיי בעולם הזה. עד אז אין 'אני', אלא רק אותו עצם ששט במרכז של נהר. ואין זה דבר של מה בכך. כעת, ממרום שנותיי, אני יכול להבחין בזה, כנץ הקולט תנועתו של עכבר ממרום מעופו בשמי היום. רוב חיי חייתי כקופסה המיוצרת על פס נע, לא היתה לי זכות הבחירה, הייתי כחולם, כסהרורי, נדחף לפעולה על ידי כח גדול, כה חזק ממני, עד שלא ניתן היה לשער עימות עם כח כה נורא ונושא הוד שכזה, שבוודאי אינו יכול להיות אלוהים כלשהוא, זאת הרי ידעתי מרגע הולדתי, ואולי כן יש מין אלוהים, רק שאין לבני האדם מושג לגביו, כי לו היה להם -  בסופו של דבר היתה אמונתם מתחילה להתאחד אל האלוהים האמיתי, ואילו אני מסתכל בעולם ורואה מיליוני אמונות באלוהימים, כל אחת בטוחה שהיא צודקת, ולפיכך יכולתי להסיק, כבר בצעירותי: קשה מאוד להשתכנע שמי מהמיליונים צודק, אבל קל לראות שכולם טועים. אז מהו אותו כח? לא אוכל לפשטו בבהירות. הוא מין כח שפשוט קיים, כמו הכח האלקטרומגנטי, והוא שגורם לאנשים לנהוג כפי שהם נוהגים. הוא גורם להם, לנו, לחשוב את מה שהם חושבים, לרצות את מה שהם רוצים. ואני חייתי ביניהם כל השנים, רציתי את אותם הדברים, חשבתי את אותן מחשבות, ועשיתי את אותם הדברים כמוהם. רק שלא כמותם, אני הגעתי לנקודה בה הדברים הללו כבר לא יכלו לגרום לי לסיפוק, ואולי, בעצם, אף לא אחד מהם באמת מסופק? אולי כולם רק מציגים? הרי כל השנים האחרונות גם אני זייפתי מרוצות מדומה. כמוהם, גם אני גדלתי לעולם מסויים, וגם אני הוכשרתי באותו אופן מסויים, וגם אני שטפתי את מוחי לחשוב שאני באמת חושב, שאני באמת קיים, ושאני באמת מקבל את החלטותיי שלי, ללא ספק. חוסר הספק היה בכל מקום בחלק הראשון של חיי. בבית הספר שלי, בחברים שהיו לי, בנקודות המגע חסרות המגע עם ההורים שלי, באחים שלי, בטלוויזיה, במוסיקה, במסע אחר גילויים של גבולות, נשיקה ראשונה, סיגריה ראשונה, חברה ראשונה, תאוות ראשונות, בצבא, בטיולים, בלימודים, במהפכות של כלום, בקשרים שמתהדקים, בקשרים שנפרמים, בתהליך של התבגרות ממוכנת, בחשבונות שהחלו להופיע בכל חודש, ובחלומות לחלום.

הצתה, שאיפה. עכשיו אפשר להמשיך.

חלומות. כשאני חושב על החלומות שהיו לי לאורך כל 10 השנים האחרונות, אני נגעל בעיקר מדבר אחד, מחוסר המקוריות שלהם, מחוסר המעוף והדמיון שבהם. לא כך חשבתי שאהיה כשהייתי בן 16.

הצתה, שאיפה. אפשר להמשיך.

במהלך השבועיים האחרונים, בהם לא יכולתי להתרכז בעבודתי, משוטט הייתי שעות במרחביו הארוכים של האינטרנט, נסחף אינטואיטיבית אל עומקי ים המידע הגדול. מחשבה חלפה בי, שהאינפורמציה ניצבת כאן, גלויה בפי כל, חינם אין כסף, כבר שני עשורים, ובכל זאת, מעולם לא טרחתי להשקיע את לחיצת העכבר בשביל להגיע לכאן. האמנם לא היה לי אף פעם זמן לשם כך? למדתי עובדות שהפתיעוני. כלל לא ידעתי שבשביל החלב כמאתיים מיליארד כוכבים, כלומר, שמשות, שהשמש שלנו ומערכת כוכבי הלכת שלה היא אחת מהן. 200 מיליארד.. ובכל אחת מיש ספור (זהו, אמנם, מספר גדול מאוד) הגלקסיות שבשמי היקום אותה כמות של כוכבים, כלומר שמשות, פחות או יותר, ולהן כוכבי לכת משלהן וחגורות אסטרואידים. ועוד למדתי על היווצרותם של סלעי המשקע בקרקעיתם של האוקיינוסים. יצורים זעירים אשר נולדים, וחיים ומתים בפינות נידחות, ואז שוקעים להם לאיטם במסע איטי וחסר מנגינה אל קרקעית חשוכה, ומצטברים. מצטברים, מצטברים. כמה היה זה, קצב ההצטברות שלהם, סנטימטר בשנה, מילימטר? והרי שכבות סלעי הגיר שחושפים הגיאולוגים הן בנות קילומטרים לפעמים. והים בא ומציף, ואז תקופות הקרח מסיגות את קו המים, ומגמה רותחת מחלחלת מן השאול, ומזיזה את היבשות, לאט לאט, וכל משך התקופה שבה בני האדם יכולים לדבר היא רק 70 אלף שנה, וההיסטוריה רק 5000, שזה 5 סנטימטר שנוספו לשכבה של סלע משקע במקום כשלהו בעולם, אבל מה כל זה אומר? האם זה אומר שאין לכל חשיבות כלל? האם סלע הגיר הזקן יחשוב גם בעוד מיליון שנה על ניוטון, על נפוליאון, על עפרה חזה, על ניקולאי ועל אפיקורוס? ועליי, האם הוא יחשוב עליי?

אני יודע פחות או יותר מי היה סבא שלי, אבל... מי היה הסבא שלו?

הניאגרה התנקזה. שנה, שנתיים, או חמש, או כל שלושים ומשהו שנותיי כיצור אוגר זכרונות. הבנתי. לא חונכתי כנוצרי, אבל כעת הרגשתי כילד בן השמונה ההוא, במינכן או בפיטסבורג, אשר מבין, סופסוף הוא מבין, שסנטה קלאוס לא קיים. באמת, הוא לא קיים. מעולם לא היה קיים.

רטט הטלפון בכיס, זעזוע מעולם אחר. הטלפון שלי מזכיר לי את ששכחתי: לאסוף את המתנה לאמא שלי. הוחזר הטלפון לכיס, ינוח לו שם עוד זמן מה.

הצתה, שאיפה. נשיפה. עכשיו אפשר להמשיך.

כעת הבנתי שכל המאמץ, כל הזיעה הזאת, כל האהבות, התשוקות, המלחמות, האסטרטגיות, הכיבושים, האכזבות, המפלות, השתיקות, החברויות, דקירות הסכין בגב, ההרעלות, החניקות, הסיפוחים, הפירוזים, הנפות הדגל, חציית הקווים האדומים, שירטוט הקווים על המפות, מזמוטי האהבה, הקנאה, אלן וואטס, השטנה, ג'יובאני פיקו דה לה מירנדולה, וגם כל התינוקות הרכים הנולדים לידה נטולת אפידורל באיזה אחר צהרים רנדומלי באחת משנות השמונים באחד מאותם חדרי לידה שבבתי חולים מיושנים, הייאוש, אלביס פרסלי, התקווה, האכזבה, נרון קיסר, הכיליון, פסחזון החזיר, הסיפוק, פרדיננד מגלן, חוסר הסיפוק, סדאם חוסיין, הכאב, אליוד קיפצ'וגה, הנחת, יוזף פילסודסקי, העונג, אריסטו, העוני, צ'ארלס דיקנס, העושר, קונפוציוס, הרווחה, אידי אמין, ההבטחות, נינט טייב, הפרת ההבטחות, אצבעוני, הסליחות, ליאונרדו דה וינצ'י, ההמצאות הגדלות, ג'ו לנו, המדע, תוקדידס, המתמטיקה, מייקל פרדיי, הפיסיקה, הכבשה דולי, הכימיה, ברוך שפינוזה, הביולוגיה, שארל דה גול, הספרות, דיוויד יום, השירים, מריה מונטסורי, הספרים, סוונגאלי, הסופרים, קארל מרקס, העורכים, יוהאן שטראוס, המדפיסים, מעצבי הכריכות, האווזה אוזה, מנקי החלונות, מוני מושונוב, שוערי הדלתות, וונדי, וגם כל אותם ילדים שגדלים במקומות ללא ייחוד הבתים דומים המדשאות דומים האנשים דומים, כל אותם ילדים שלומדים את העולם דרך עולמם של קודמיהם שלמדו את העולם דרך עולמם של קודמיהם שלמדו את עולמם דרך עולמם של קודמיהם, תופרי המפרשים, ג'ורג'יה אוקיף,  ספינות הנוסעים, ז'אן ד'ארק, עקרון אי הודאות, החומר, מאו טסה טונג, האטומים, שבתאי צבי, הפרוטונים, ריכארד ואגנר, האלקטרונים, איאן ת'ורפ, הניוטרונים, האנטי חומר, סיגל שחמון, החומר האפל, מרילין מונרו, הריק, אדגר הובר, המגנטים, מטוסי הסילון, וולטייר, מטוסי הקרב, הכלבה לייקה, מטוסי המיג, והשטוקה, והאפים למיניהם, אפ 14, המלך ליאונידס, אפ 15, ולדימיר נבוקוב, אפ 16, דונלד דאק, אפ 22, פרנקלין דלאנו רוזוולט, וגם הרובים, מיסטר בין, האקדחים, הסכינים, טוני בלייר, הנפצים, אייזק ניוטון, האותות, רוזה פארקס, המופתים, אורי גלר, הסודות, הילארי קלינטון, השעונים, הסיודוס, הפקקים, וגם כל הילדים שלומדו זה כלב "הב הב" זה חתול "מיאו" זו פרה "מווווווווווו"  זה שעון זה פסנתר זו טלוויזיה זה מצחיק "חה חה" זה כואב "איי איי" זו אהבה זו שנאה זו קנאה זו קטנוניות זו צרות מוחין, קיקרו, בתי השימוש, המלכה איזבל, המרזבים, אדיפוס, תעלות הניקוז, היילה גברסלאסי, הביובים, רוברט דה נירו, העכברושים, דקארט,  החולדות, ניקיטה חרוטשוב, העכברים, כריסטובל קולון, הכלובים, פרידריך ניטשה, הניסויים, ג'ון גרישם, המזרקים, המבחנות, הכוכבים, כוכבי הלכת, בוטיצ'לי, נוגה, אוג מלך הבשן,  צדק, שבתאי, הגלקסיות, הבניינים, טיילור סוויפט, האמפייר אסטייט, ,  כל הילדים שעושים גישושים ראשוניים בין אנשים בין ילדים בין חברים בין מזימות ובין תככים בין הצלחות ובין כשלונותהביג בן, המגדלים, מייקל ג'ורדן, פיזה, טוסן לוברטיר, אייפל, התעלות, למאנש, בלאומילך, הראקליטוס, החפירים, היבשות, אפריקה, הפירט האיום רוברטס, אנטארטיקה, פיודור דוסטוייבסקי, אסיה, פליקס מנדלסון, אירופה, אריך פון מנשטיין, אמריקה, הארצות, אוליבר טוויסט, אוסטרליה, אוגוסטוס קיסר, בנין, גולדה מאיר, גרמניה, די בי קופר, דנמרק, הנסיכה דיאנה, הולנד, רובי וויליאמס, ונוצאלה, ברוך שפינוזה, זימבבואה, חבש, יוליוס קיסר, טורקיה, ירדן, בטהובן, , כל הילדים שגדלים לאט מחפשים גבולות משרטטים דמיונות שואלים שאלות הרבה שאלות המון שאלות יותר שאלות ממה שהמבוגרים רוצים לשמוע או יכולים לענות,  כורדיסטאן, ווינסטון צ'רצ'יל, לוב, מארי קירי, מצרים, קליאופטרה, נורבגיה, דה אמיצ'יס, סינגפור, מאורה טיארני, ערב הסעודית, חנוך רוזן, קפריסין, טוני סופרנו, רומניה, פרמנידיס, שוודיה, גאנדלף, תימן, וירג'יניה וולף, הערים, תאלס, לונדון, אלינור רוזוולט, פריז, מריל סטריפ, מדריד, שאקיל אוניל, סנטיאגו דה קומפוסטלה, ברצלונה, בראד פיט,  בית שאן, סימון רדוביצקי, הרחובות, בן יהודה, מדיסון אווניו, פנסי הרחוב, בילי הולידיי, המדרכות, חתיכות הבוץ הדביקות אשר נותרות דבוקות לחיבור המדרכות עם הכביש, החיוכים, גומות החן, נקודות החן, סמיואל ל ג'קסון, השומות, סלין דיון, הגידולים הסרטניים, פיל קולינס, ההקרנות, סוקרטס, הכימותרפיה, מני לוי, הפסיכותרפיה, אגוסטינוס, וגם כל הילדים שמתבגרים אט אט ונחשפים רצונות נחשפות תשוקות והשאלות רק הולכות ומתרבות, כל הנערים שמתחילים למצוא מפתחות מגלים אוצרות מגלים מערות מגלים מטמונות מגלים נסתרות וסותמים בארות, כל הנערים שממשיכים לגדול כי אין איך לעצור את הלגדול הם מפתחים רעיונות מפתחים עקרונות מפתחים אחריות אבל הם לא יודעים שמישהו שהוא לא הם כבר ידע זאת מראש, ספות העור, ספות הישיבה בעלות ציפוי זמש, ההדומים, ז'ק קלמנסו הנמר, כפות הרגליים, הרודוטוס, הגרביים, אמילי ממונטמר, הנעליים, נעלי הריצה, אדם סמית, נעלי העקב, ג'ינגס ח'אן, המגפיים, אלן דג'נרס, הסנדלים, ג'ון סטיינבק, השרוכים, וגם כל המבוגרים שמתפשרים האנשים שפוחדים האנשים שהשתנו האנשים שלא נהפכו למה שהיו אמורים להיות, מרטין לותר קינג, החוטים, העפיפונים, פחיות הצבע, מיגל דה סרוואנטס, קופסאות השימורים, הרשלה, הפותחנים, טייגר וודס, הפקקים, הבקבוקים, עטיפות הבקבוקים, האותיות הקטנות שמוטבעות על עטיפות הבקבוקים, נילס הולגרסן, האלמנטים, שארל הגדול, אדמה, אסתר המלכה, מים, הנביא מוחמד, אוויר, פיטר פן, אש, אלן סמית', היסודות הכימיים, טרוצקי, מימן,  גנדי, הליום, תור, פחמן, טוד גאק, חמצן, ליתיום, המרצפות, או ג'יי סימפסון, הלוחות, הגירים, המערות, אלכס פרגוסון, מערות הנטיפים, רוברט אופנהיימר, הבארות, בארות המים, בארות הנפט, השייח'ים, סקוטי פיפן, האוהלים, השטיחים, המדבריות, סהרה, גובי, האאוטבק, הנרי קיסינג'ר, האבוריג'ינים, הלבנים, אתגר קרת, השחורים, רוזה לוקסמבורג, החומים, הצהובים, השקופים, מתכנני הקונספירציה, משתפי הפעולה עם הקונספירציה, מתכנני הבניינים, וגם כל האנשים שהיו תינוקות והיו ילדים והיו נערים ועכשיו הם כבר גדולים אמנם עדיין קצת תינוקות וקצת ילדים וקצת נערים אבל מול המראה הם כבר גדולים הם מתגלחים בבוקר לעבודה הולכים הם מנשקים הם שוכבים הם שולחים מכבים הם אחראיים מחשבים חישובים בחירותיהם עושים לאחרים דואגים את עצמם שוכחים, סידהרתא גווקאמה, פועלי הבניין, פרנק סינטרה, הקסדות, פועלי הייצור שמייצרים את הקסדות, הגגות, קיני הציפורים, הגוזלים, יואכים פון ריבנטרופ, התוכים, אררה, מדונה, מקדו, החיקויים, הדברים המקוריים, דנה אינטרנשיונל, מכנסי הג'ינס, דקארט, מכנסי העור, פרמנידיס, מכנסי הקורדורוי, הכיסים, דניאל פאר, כיסי האוויר, גופי, מצנחי הרחיפה, לוצ'אנו פבארוטי, ההרים, K2, אקנקנגוואה, קייזר סוזה, הר וויטני, ויאצ'סלב מולוטוב, הר קאליאש, חסידי הדת, מוניקה לוינסקי, הבודהיסטים, ג'רי סיינפלד, ההינדוהיסטים, שוברט, המוסלמים, שאלתיאל קוואק, הסונים, השיעים, מיכאיל גורבדצ'וב, הנוצרים, אנטון צ'כוב, הקתולים, הפרוטסנטים, חמלניצקי, הפרובוסלבים, המומרמונים, הישועים, זיגמונד פרויד, היהודים, הרפורמים, אודין, האורתודוכסים, עובדי האלילים, המנחשים בכוכבים, קוראי הקפה, וולטר וויט, מגדלי הקפה, כיפה אדומה, פולי הקפה, ישו, טיפות הגשם שנופלות על שתילי קפה רכים, האריסון פורד, השקיעות, השקיעות מעבר למפרשי תלת תרנית שמפרשיה נצבעים בכל צבעי הוורוד והכתום בעת שהיא אצה מערבה על פני גליו הארוכים של האוקיינוס השקט מזרחית לפיג'י, אביב גפן, הזריחות, פסקל, הזריחות במדבר, יצחק בשביס זינגר, הזריחות של גוש דן מלאות האד והערפיח, אמילי דיקנסון, הזריחות הביישניות על שלגי האביב של הרי אורל, ליקויי החמה, רעמסס, נפילות הכוכבים, מרים המגדלית, כוכבי השביט, גם השביט האלי, האסוציאציות, דפנה דקל,  ההקשים, מרגרט תאצ'ר, הפרשנויות, מוצארט, הולכות השולל, המטאפורות, שטפן צוויג, הדימויים, פלוטארכוס, ההוצאות לפועל, הכנסות האורחים, אכילת עוגיות בתה של מנחה, כשכושי הזנב, צ'ארלס דרווין, אסיפת הגללים והשלכתם לפח, מחזור השפכים, גבי עמרני, יריות החצים, עמנואל קאנט, ניהול רומנים שמחוץ לנישואים, מיכאל שומאכר, הזיונים, שרליז ת'ורן, הנשיכות, השריטות, ג'וני יוטה, הזריקות, לאה גולדברג, ההונאות, ההוצאות לפועל, ניסוחי זכרוני הדברים, ביל קלינטון, ניקויי המיץ של הזבל המחלחל אל פח האשפה עקב תסיסתו, וגם ההוא שחשב שכבר עבר המון שהוא למד היום שהוא יודע מספיק מספיק על עצמו מספיק על העולם מספיק על האנשים שסביבו מספיק על זאת שהוא חי איתה מספיק בשביל לבחור את הבחירות הנכונות עבורו עבורה עבור כולם, ג'ון קנדי, גידולי המיקרובים, פעולות התגמול, לייבניץ, הכרזות המלחמה, חתימת ההסכמים, ההדפסות, שינייד אוקונר, הניווטים, יירוטי הטילים, המלך בבר, לחלוחי הבולים, אודיסאוס, שליחת המעטפות, כתיבת שיעורי הבית, ביל גייטס, המבחנים, אליהו הנביא,  קבלת ציונים טובים או גרועים, ורדי, החיוכים, העוויות הפנים, הקריצות, חריקות גרמי מדרגות ישנים אל עליות גג מאובקות, הליכה על הקווים, ריי ליוטה, ג'ורג' בוש הבן,  צביעת חוברות צביעה במספרים, שרון סטון, הכנת עפיפונים, רונלד רייגן, בניית הדגמים, אלפרד אדלר, קיפוח מקופחים, מיקי מאוס,  העדפת המועדפים, שופנאואר, דיכוי הנדכאים, האסימונים, כרטיסי הטלכרד, לפלס, כרטיסי האשראי, השטרות, טום הנקס, המטבעות, יובל המבולבל, גללי הגמלים המוסקים על ידי בני המדבר בסופו של יום חול, רפאל, החיות, הדוממים, סימון דה בוליבאר, הצומחים, המשתנים, קירקגור,  הקבועים, מצבי הצבירה, המלך ליר, גז, מרקוס אאורליוס, מוצק, אלכסנדר הגדול, נוזל, שרון חזיז, הכיפות, גלן קלוז, הכובעים, המשקפיים, טום קרוז, המשקפות, ולאדימיר פוטין, הטלסקופים, ביבי נתניהו, הגמדים, אדולף היטלר, הענקים, בני הלילית, בוב מארלי, השמרטפים, יוזף גבלס, המתאבדים, האלים, פולי הקפה, מטעי התה, ג'ון מקנרו, בני המעמדות הגבוהים והנמוכים, אפלטון, האליטות, נתן שרנסקי, האריסטוקרטים, שירה גפן, הפועלים, הגל, ממציאי החגים, פיל קולינס, מחליטי סדר היום, הימלר, העורכים, גארי קספרוב, האלקטורים, מת'יו מק'ונוהיי, המסעדנים, הפרשנים, השדרנים, מייקל ג'קסון, ממציאי הבדיחות, לורנס איש ערב, משרטטי הקריקטורות, סיגורני וויבר, מצילי הלוויתנים, אלן ווטס, השוחטים, ג'ימי לי קרטיס, הנשחטים, הביטלס, שירי הרוק, מקיאבלי, שירי הפופ, מוזיקת הגראנג', המוסיקה הקלאסית, המלך קסרקסס, הרעשים, גארי פייטון, הדממות, וגם ההוא שהיו לו פעם חלומות הוא רצה לחיות חיים לעשות דברים שלא כולם עושים הוא רצה לחוות להרגיש לחשוב הוא רצה לכתוב פעם הוא כתב וכתב וכתב וחשב שיש לו מה להגיד לאנשים אבל הוא לא כתב מספיק טוב כנראה כי אנשים מביני דעת אמרו לו זה לא מספיק טוב והזמנים עברו והיה צריך להחליט החלטות החלטות אחראיות החלטות של גדולים כי יש דברים שצריך לעשות ויש צרכים ואנשים שמצפים אנשים שמסתכלים ואז הוא בחר במסלול אחר מסלול יותר רציונלי כי יש הגיון ודבר שהוא נכון אינו לא לא נכון וגם להפך אז הוא מתחיל ללמוד תקשורת ופרסום כי זה יותר רציונלי אבל גם יכול אולי להיות מעניין אז הוא לומד את זה במקום שלומדים את זה והשנים עוברות והוא משתנה לאט לאט הוא משתנה הוא נהיה מפוכח הוא נהיה יותר יציב נכון אמנם יותר משעמם וקשה אבל יש יציבות יש ביטחון יש ידיעה מה יקרה מחר ובשבוע הבא ועוד שנה ויש גם ספר שנכתב בהיחבא אליו הוא מזקק את כל שאריות העולם של פעם לפני שייעלם לפני שיימחה לפני שיקום יום אחד בבוקר וכבר לא יהיה שום דבר מאז ויש התקדמות יש קשרים יותר רציניים יש מילים כמו זוגיות כמו קריירה יש מגורים משותפים הקשרים כבר לא כל כך קצרים ומשום מה הקריירה מצליחה אבל לא בכיוון שהוא רצה כי משום מה הוא טוב עם המספרים המספרים הארורים והוא מתקדם לשם מהר ומהר ויש הצלחה לפחות מה שהאנשים מכנים הצלחה אבל הוא לא בדיוק מרגיש שזאת הצלחה כי כמה שהוא לא מנסה לנקות את השאריות מלפני הוא לא מצליח הן נמצאות בכל מיני מקומות משונים בין השערות בבית השחי מתחת לציפורניים בתוך הדם שבתוך החניכיים אז בהחבא הוא עובד על הספר שלו עובד עובד עובד כי זה הסיכוי היחיד זה מה ששומר על שפיות זה מה שמאפשר להמשיך זה מה שמאפשר לסבול את קיומם של המספרים והשנים עוברות והוא פוגש את ההיא וההיא מרגישה מושלמת כמו שההיא אמורה להיות והיא יודעת איך לעזור לו אפילו עם הסוף וביחד עם יוצרים מוצר מוגמר ואז שולחים ואצבעות מחזיקים אבל יש דחייה יש אכזבה יש דיכאון ואז התעשתות שוב עבודה ליטוש ליטוש שיוף פינות ואז שוב שולחים ושוב אכזבה וכך שוב ושוב והשנים עוברות השנים חונקות השנים משתקות שנים שנים שנים של בקרים שנים של ערבים שנים של שבועות של ימים של חודשים של שניות ואז יש הפתעה יש פתח של כיוון יש אנשים סוף סוף אנשים שמאמינים שדוחפים שמבטיחים עד שיום אחד מגיעה מילה סופית מצטערים תודה שניסית מצטערים לא נורא נסה שוב נשמח לשמוע לקרוא לראות אולי השתפרת אולי גדלת אולי בסופו של דבר עוד יהיה מה להגיד לאנשים, פרנץ קפקא, הממותות, הרמיוני גריינג'ר, נמרי שן החרב, ג'ון וויגט, הקרנפים, המקקים, אוגוסטן לואי קושי, החתולים, הדבורים, ארווין רומל, הציפורים, הזוחלים, היונקים, בוב הבנאי, בוב ספוג, ביל קוסבי, מייקל ג'יי פוקס, ירדנה ארזי, הזריעות, הקצירים, החרישות, אדגר אלן פו, הדישונים, בובי פישר, גידולי הפרחים, ביל קלינטון, השקיית העציצים, אופרה ווינפרי, שליית המוקשים, לב טולסטוי, תאונות הדרכים, סנדרה בולוק, התרסקויות המטוסים, בארט סימפסון, חטיפות המטוסים, הפלות התאומים, דניאל מונטובני, מארק צוקרברג, ההפלות, הנישואים, הגירושים, קים בסינג'ר, קילופי התפוזים, ההחלקות על קליפות בננה או קליפות של פירות אחרים, פלוטו, בתי הכל בו הגדולים, אורות הניאון, היידגר, שלטי הפרסום, אבק הדרכים, יוזף סטאלין, פונדקי הדרכים, מיכאלאנג'לו, כריכות הספרים, מפות הדרכים, נעם חומסקי, ידיות ההילוכים, ג'ורג' בוש האב, השלטים הרחוקים, הקסדות ומקלות הארטיקים.

וגם שאר הדברים, כולם היו, הינם, ויהיו, חשובים באותה מידה. כלומר, לא חשובים כלל.

באמת.

 

נשאתי עיני והנה ניצב הייתי אל מול פתח דירתי. רגלי הוליכוני הלום מבלי שמוחי יפקוד עליהן - עוד אחד מפלאיו של יום. והנה בבית הכל כמימים ימימה: ספה, שולחן ומנורה, כולם במקומם ניצבים. ואילו אני הוא שאינו במקומי, כנראה. באותו רגע הייתי מייצגם של הרבה 'אני'יים – אני המבולבל, אני הנרגש, אני הכועס, אני הרעב, אני הצמא, אבל הכי הרבה אני המופתע, מופתע מכך שהעולם הזה יכול עדיין להפתיע כפי שהפתיעני.

נעמי שמעה שנכנסתי. "היי בייב"

"היי". נשיקה חפוזה.

"מה קרה לך? אתה נראה רע"

"יום ארוך"

"איפה הספר?"

"מה?"

"הספר. המתנה לעמליה"

"אה. בסוף לא הספקתי לאסוף אותה"

 

אחרי פרק זמן כלשהו של דיבורים, דיונים, אוכל וטלוויזיה, קמתי והלכתי לחדר השינה ופתחתי את הלפטופ שלי. יצרתי מסמך חדש במעבד התמלילים. מסמך נקי, מסמך ענוג. סמן העכבר ריצד מונוטונית לכבודי. גם הוא ידע.

כתבתי:

"יום אחד גילה גיבס שלחייו אין חשיבות. אך לא היתה זו תגלית שנתגלתה יש מאין, קדמו לה שנות חייו כולן."

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מספר 996 אלא אם צויין אחרת