44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

חמישים וארבע

בשנת חיי החמישים וארבע יצאו מחיי, במידה רבה או כמעט לחלוטין, כמה אנשים שמילאו בהם תפקיד משמעותי. ראשונה יצאה מהם ג'ניפר, מדריכת השחייה החמודה שנכנסה לחיינו רק לפני שנה. לפני שנה כתבתי כאן על ההשפעה המופלאה והמוזרה שהייתה לחיזוקים החיוביים שלה עלי, וכבר באו אלה אל סופם. מנהל בית הספר לשחייה, איתן אורבך המהולל, החליט שזו אשמתה של ג'ניפר שקבוצת השחייה שלנו כל כך קטנה, ופיטר אותה. כך אמרה לנו בשיעור האחרון שלנו יחד. במקומה הביא בחורה יותר צעירה, יותר יפה ופחות מצחיקה. מן הסתם, אחת שמוכנה לעבוד בשכר נמוך יותר, כדרכם של צעירים. איתה, כבר לא היה כל כך כייף בחוג שחייה. החסרנו פעם, החסרנו פעמיים, וכשהגיע הזמן לשלם שוב את דמי ההשתתפות, פרשנו. שוב אנחנו מחפשים משהו נחמד שנוכל לעשות ביחד. ג'ניפר הבטיחה, שאם תפתח קבוצה במקום אחר, היא תקרא לנו להצטרף. מאז, אני מרגיש שאני הולך ומאבד את שיפור הסגנון שרכשתי ממנה, וגם את היכולת לשחות למרחקים גדולים בלי לעצור כדי להסדיר את הנשימה. בימי שלישי בערב, שקודם לכן הוקדשו לשחייה, התחלתי ללכת לחוג זומבה. זה לא מאד כייף, האמת שממש קשה לי לעמוד בקצב הלטיני המהיר. וגם, זה רק אני, בלי אהובה. אבל כשאני יוצא משם, תשוש גופנית ונפשית, יש לי סיפוק מהידיעה, שעשיתי משהו מועיל למען גופי.

הגוף הזה עבר השנה ניתוח לתיקון בקע מפשעתי דו צדדי. הבקע בצד שמאל התגלה בביקור אצל רופא כבר לפני עשרים שנה כמעט, אך מכיוון שלא סבלתי ממנו, המליץ לי הרופא שלא לטפל. השנה התחלתי לסבול כאבים, בעיקר בזמן ריקודי עם, והפעם המליץ הרופא – כבר רופא אחר, כמובן – לנתח. על הדרך התברר, שגם בצד ימין אני מתחיל לפתח בקע, והחלטתי לתקן גם אותו. ניתוח לתיקון בקע נחשב לניתוח קל, שההתאוששות ממנו קלה, וודאי בהשוואה לניתוח תיקון הרשתית שעברתי לפני שנתיים. ברם, זה היה הניתוח הראשון בחיי שעברתי בהרדמה מלאה. לשמחתי, ההתעוררות עברה עלי בקלות, לא כמו בסיפורים ששמעתי על בחילות ושאר מרעין בישין, תוצאות של אלרגיה לחמרי ההרדמה. שיטת הניתוח הלפרוסקופית משאירה צלקות ממש קטנות במפשעה. יצאתי הביתה כבר באותו יום, וכעבור שבוע יכולתי כבר לחזור לעבודה. זה היה גם הניתוח הראשון שעברתי במערכת הרפואה הפרטית, ולצערי, אינני יכול לומר שקיבלתי יחס טוב יותר מאשר במערכת הציבורית. המנתח היה בסדר גמור, אבל את כל המערכת שמסביב חוויתי כמתנשאת, נוקשה, רואה אותי כלקוח שיש לתקתק במינימום טרחה ועלויות, לא כמטופל שזקוק לעידוד ולחמלה. גם הפעם הסתרתי מאחיותיי שאני בדרך לניתוח, כדי שלא אצטרך לשאת את יחסן הפטרוני ואת חקירותיהן המעיקות. 

 

 

שני לצאת מחיי היה דיוויד, הממונה הישיר עלי בשלוש השנים האחרונות, שפרש לגימלאות. בתחילת הדרך, תליתי בו תקוות גדולות: איש חביב וחייכן, חרדי מודרני ממוצא אמריקני, עם רקע מקצועי קרוב לזה של המחלקה שלנו, מה יכול להיות רע. במיוחד אם משווים אותו לקודמו, אלביס, שבשנים האחרונות לפני פרישתו היה חרדתי, פזור דעת, ובעיקר נודניק נוראי. כניסתו של דיוויד לתפקיד הביאה את פול לעזוב את המחלקה בזעם, עוד דבר ששיפר את חיי. השקעתי זמן רב בהעברת ידע לדיוויד, בעל פה ובכתב, ונראה היה שהוא קולט יפה. לבקשתי, הוא סידר לי כמה עניינים מנהלתיים מהותיים. מאידך, הוא דרש ממני לדווח לו במייל בסוף כל יום מה עשיתי במשך היום, מה שלא אהבתי, אבל ראיתי כדרישה לגיטימית של מנהל. כשנפטרה אמי, הוא נסע עם מנהל האגף כל הדרך לאשקלון כדי להשתתף בהלווייה.

ברם, ככל שעבר הזמן, כך התגלו צדדים קשים ומצערים אצלו. הוא התגלה כעקשן גדול, שמסרב ללמוד מנסיונם של הותיקים, ודבק בשגיאותיו עד שהן מתפוצצות לו בפרצוף. הוא נכנס ראש בראש עם הותיקים, ג'ון ורינגו, בכך שדרש מהם דרישות חדשות בלי שיהיה לו שוט לנפנף בו מולם. אצלנו, פיטורי עובד הם הליך ממושך ומורכב, וחוץ מזה, קשה למצוא בשוק עובדים שיעשו את העבודה של ג'ון ושל רינגו ושלי. דיוויד סרב ליטול עליו חלק מהמטלות הטכניות, מה שיכול היה לקנות לו מעט הערכה מצידם. לא, הוא רק ינהל, הוא רק יפקח. בדיונים שאליהם לקחתי אותו, הוא שאל שאלות מביכות. הוא הטיל עלי לנסח מסמכים עבי כרס, שברור היה שלא יקרה איתם כלום. והגרוע מכל, מבחינתי, הוא החל למתוח עלי ביקורת אישית מפעם לפעם, בעיקר כששיתפתי אותו בקשיים שנתקלתי בהם במהלך עבודתי, כולל קשיים שהיו לי עם ההחלטות שלו, אבל לא רק. לקח לי זמן להבין, שהביקורת שלו אינה על עבודתי, אלא על אופיי ואישיותי. לקח לי זמן נוסף לנסח ולומר לו, שלא אגיב להערות על אופיי ואישיותי. אני חושש, שהוא לא הבין את ההבדל עד יומו האחרון בתפקיד, ורק תייג אותי כ"רגיש מדי". למרבה המזל, הוא שכח במהירות את העימותים בינינו, רק בי הם נותרו חקוקים. הוא כתב עלי חוות דעת תקופתיות מחמיאות, סיפר לי כיצד הוא משבח אותי באזניי מנהל האגף, והמליץ עלי לבונוסים. נו, בהשוואה לג'ון ורינגו, באמת הייתי זהב טהור בשבילו. אני נשמעתי להוראותיו, אף אם בחריקת שיניים. הם פשוט צעקו עליו שהוא לא מבין כלום, והמשיכו לעשות את עבודתם כפי הבנתם, כפי שעשו אותה לפני שבא. לפעמים קינאתי בהם, על היכולת שלהם להשתמש בכח שיש להם על הממונה עליהם, אף שנראה לי שהם הפעילו את היכולת הזו מעצבים, לא בצורה מודעת ומחושבת. ועדיין, יש להם יכולת שלי אין, היכולת לנהוג בכוחנות ולהשיג תוצאות רצויות.

דיוויד פרש לפני כמה חודשים, וכבר בפרישתו, חיכתה לו משרת מתכנת בבית תוכנה קטן, סוג של פרי-לאנס. אצלנו בענף, מי שרוצה יכול למצוא עבודה גם מעבר לגיל 67. אני עדיין כלול אצלו ברשימת תפוצה בוואטסאפ, שאליה הוא שולח ברכות לחגים וממים של הימין הדתי. היות שהפוסטים שלו אינם תכופים, לא טרחתי לברר כיצד פורשים מהרשימה. לבקש ממנו שיסיר אותי, זה כבר יהיה בוטה, ומי יודע, אולי אזדקק לו פעם בתור ממליץ. לפחות אינו בא לבקר במשרד, כפי קודמו עדיין נוהג לעשות. המשיך הלאה. ומי ייפול עלינו עכשיו? בינתיים אנחנו כפופים ישירות למנהל האגף, מי שהיה הממונה על דיוויד. גם הוא טיפוס ביקורתי וקנטרני, אבל לפחות יש לו פחות זמן פנוי, אז הוא פחות נכנס לנו מתחת לעור. פעם אחת זימן אותי אליו לחדרו, ולפני שפתח במסכת הטרוניות והאכזבות השגרתית, שלף ממגירתו תלוש שי לארוחת בוקר זוגית ונתן לי. קח, זה בשביל להביע את ההערכה שלנו לעבודה שלך.

 

 

 

השלישי, לא לגמרי יצא מחיי, אך צמצם את נוכחותו בהם באורח משמעותי. זהו בונבון, בנה יחידה של אהובה, שסיים השנה את חוק לימודיו בבית הספר התיכון, והתחיל שנת שירות בקומונה של תנועת הצופים בירושלים. מיעטתי לכתוב כאן על יחסיי עימו, מאז נכנסתי לחייו לפני שלוש עשרה שנים, גם כדי לא לצער את הקוראים וגם כדי לא לצער את עצמי. בתחילת הדרך, השקעתי מאמצים ומחשבה בהתקרבות אליו. החזקתי מעצמי אדם שיש לו גישה לילדים, אחד שילדים אוהבים. אבל, זה לא ממש הצליח. הגישוש הראשוני שלו התחלף בעוינות גלויה, בדיקת הגבולות התזזיתית פינתה מקומה להתעלמות גמורה. לא הועילו עצותיה של פסיכולוגית הילדים, שאהובה ואני פקדנו במשך כמה חודשים. בשלב מסוים הבנתי, שאם ברצוני לשמור על הקשר עם אהובה, עלי למשוך את ידיי מהילד, להפסיק לחפש דרכים לליבו, ורק לתמוך באמא שלו עד כמה שמתאפשר לי. עם השנים, פחתו גילויי העוינות והמרדנות מצידו, ונותרו האדישות וההתעלמות. בעקבות תחינותיה החוזרות והנשנות של אהובה, בונבון הואיל בטובו להתחיל להחזיר לי ברכת שלום בהיכנסי לדירה. אני חדלתי לפנות אליו בדברים, חוץ ממה שנהוג בין שותפים לדירה, וגם זה לא תמיד. לפעמים, העדפתי לשטוף אחריו את הכלים בכיור, או להעביר בעצמי את נעליו מהסלון לחדר שלו, במקום לדרוש שיעשה זאת בעצמו, ולשמוע נהמה בלתי מפוענחת, או את המשפט שגברים רבים כל כך שומעים בפרק ב' של חייהם הזוגיים: "אל תגיד לי מה לעשות, אתה לא אבא שלי".

שינוי החל להסתמן כאשר בונבון התחיל לבקר אצל אביו בחו"ל, ולמד עם מי יש לו עסק. שינוי עמוק יותר הופיע כאשר הצטרף לתנועת הצופים ומצא בה את מקומו. חייו של בונבון התחילו עולים על המסלול. הנטייה שלו לקיצוניות מצאה פורקן בדבקות קיצונית בערכי התנועה. אנשים שפגש שם לימדו אותו דברים, שלא היה מוכן ללמוד בבית או בבית הספר. לדוגמא, כשסיים את החטיבה, ודיברו איתו על השתלבות בכיתת מב"ר, הוא נתקף זעם ודיכאון, ראה בזה עלבון והשפלה. רק החבר'ה בצופים שכנעו אותו, שבעצם כדאי לו. לאחר מאמצים והשתדלויות, קיבל מינוי של מדריך. בשנה האחרונה הייתה לו חברה בפעם הראשונה, ילדה חמודה מכתה י'. הוא סיפר לנו עליה בערב ראש השנה תשמ"ח, לאימו ולי ביחד. ראיתי בזה סוג של הישג. הוא הרבה להיעדר מהבית בשנה האחרונה. יצא למחנות של התנועה, כבעל תפקיד או כמלווה, יצא לסמינרים למיון לקראת שנת השירות, יצא למסע לפולין. הוא למד נהיגה, עבר בטסט ראשון, ומוכיח עצמו כנהג שקול ואחראי. בסוף השנה עבר לירושלים, לקומונה של הצופים, עם עוד שני בנים וארבע בנות. בינתיים, נראה שהוא מאושר שם. ועדיין, תחושתי היא שהכניסה שלו למסלול היא על תנאי. שכל שיבוש בתכניות עלול להחזיר אותו לדיכאון, לספה בסלון, שם ירבץ בין צלחות ריקות ועטיפות של ממתקים, וישחק בטלפון שלו כשממולו הטלביזיה פתוחה בקולי קולות בערוץ הילדים. אני מקווה להתבדות.

גם פיצקי שלי חי בירושלים, סוגר שם כבר שנה שלישית. התחיל בדירת שותפים בקטמון, עכשיו גר בדירת חדר בנחלאות. השנה נהייתה לו חברה רצינית, לראשונה מזה שנים רבות, בחורה שחיה ועובדת בירושלים. בחורף נסענו לנופשון בפאפוס, ופגשנו שם זוג ירושלמי, נשארנו איתם בקשר. מצחיק, איך נהייתה העיר ירושלים בשבילי ממקום זעוף וצדקני שמנפק בהתמדה חדשות רעות, לעיר שאני מבלה בה לעתים קרובות למדי, מתוקף הנסיבות. כשיצאנו השנה לנופשון בארץ, בחרנו בירושלים ולא בצפון. החלפנו את הבילוי בפסטיבל חיפה לקולנוע בבילוי בפסטיבל ירושלים לקולנוע, אף שהראשון מתקיים בסוכות והשני בשיא הקיץ. לפעמים אני מדמיין את עצמי מסיים את חיי בבית חולים סיעודי בירושלים, כי שם תהיה לי משפחה שתטפל בי. ואז אני מנער את עצמי ומזכיר לעצמי, שאהובה צעירה ממני בחמש שנים, ומן הסתם היא זו שתטפל בי בימיי האחרונים, מה שבהחלט יכול לקרות באיזור מגורינו הנוכחי.

 

 

אנשים יצאו מחיי, ויישומים דיגיטליים נכנסו אליהם. זה מכבר אני משתמש יום יום ביישומון Duolingo כדי לתרגל ספרדית, רוסית ופולנית. למעשה, השנה השלמתי רצף של אלף ימים רצופים של שימוש ביישומון, אות וסימן ליכולת שלי להתמיד במשימות שאני מציב לעצמי, גם בתקופות לא פשוטות. השנה התמכרתי גם ליישומון Podcast-Addict, שהכרתי דרך חבר לעבודה. היישומון הפך לבעל בריתי המסור והנאמן בנסיעות באוטובוס, בטיסות לחו"ל, בזמן המתנה לטיפול רפואי, בעת התאוששות אחרי אחרי ניתוחים, וסתם כשאני מבצע את מטלות הבית. באמצעות היישומון, אני יכול להוריד לי לזכרון של הטלפון הנייד תשדירים (או פודקאסטים, או בשמם העברי החדש: "הסכתים") בנושאים שמעניינים אותי, ולהקשיב להם בכל מקום שלבי חפץ. לא עוד אימוץ העיניים בקריאה ממסך הטלפון, לא עוד תלות בזמינות אינטרנט, לא עוד תלות בקליטת שידורי הרדיו. לא עוד יצירת הרושם כאילו אני מנותק מהסביבה האנושית שסביבי, שהרי עיניי פנויות ליצירת קשר עין עם הסובבים איתי, ודי בכך כדי לחסוך מהסובבים את התחושה שמתעלמים מהם. לא זו בלבד שההסכתים פותרים לי את בעיית השיעמום, הם גם חושפים אותי לעולמות שלא הכרתי, או הכרתי באופן שטחי בלבד. אני מת על זה. כשיש פרק מוצלח במיוחד, אני לא מוחק אותו מהטלפון. קשה לי להיפרד. רק פעם או פעמיים יצא לי להאזין לפרק בפעם השניה, בזמן הטיול הגדול להודו השנה, שעליו אכתוב בנפרד.

התחלתי ברישום לשני המקורות של תכני אודיו שהכרתי: גלי צה"ל וקול ישראל, שהשנה נבלע לתוך תאגיד "כאן". נרשמתי להסכתים של תכניות הרדיו החביבות עלי: "חיים של אחרים" עם ערן סבג, "בטלים בששים" עם אודיה קורן ונתן דטנר, ובתאגיד - "המעבדה", "חיות כיס",  "1+1". חיפשתי את תכניות הספרות המשובחות של רשת א', ולא מצאתי. חיפשתי את "האוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל, מצאתי רק ארכיונים של פרקים ישנים. אבל מה שמצאתי הספיק לי כדי להתמכר להרגל החדש. ההרגל החדש בא על חשבון הרגלים ישנים, בעיקר האזנה לרדיו וגלישה באתרי אינטרנט. ואז, הזמרת איה כורם פרסמה בפייסבוק שלה על פרק של ההסכת "גיקונומי" בהשתתפותה. היות שאני מחבב מאד את הזמרת, ומנוי על דף הפייסבוק שלה, נרשמתי ל"גיקונומי", ערוץ של שיחות עם אנשים מעניינים שעושים דברים מעניינים, ומדברים עליהם בצורה שנונה ומשעשעת. הרבה פעמים מדובר בתחומים שאין לי בהם מושג, כגון יזמות, קיימות, מדעי המח, והביזארי מכולם: flight hacking, כלומר, ניצול מושכל של מבצעים בחברות התעופה כדי לטוס בזול בתנאים מפנקים. זו דוגמא קיצונית למשהו שלא אעסוק בו בעצמי, ועדיין מעניין לי לשמוע עליו. באחד הפרקים של "גיקונומי" התארחה ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית שמתמחה בשפה ובתרבות איראנית. התלהבתי, נרשמתי להסכתים שלה, "איראניום מועשר" ו"איראן בקטן", ולמדתי המון דברים על איראן שלא ידעתי. אחד הפרקים של "איראניום" היה קרוס אובר, כלומר פרק משותף, עם ההסכת "דברי הימים" של ד"ר אילן אבקסיס, שעניינו היסטוריה של המזרח הקדום. נרשמתי גם אליו. הוא אמנם קצת נודניק, מפציץ בבדיחות קרש אבשלומקוריות, אבל המידע שהוא מביא על אשור ועל בבל - מעניין מאד.  בפרק אחר של "איראניום" התארח ד"ר ניל בר, ותיכף נרשמתי גם להסכת שלו ושל ד"ר עודד פוירשטיין, "היסטוריה גדולה בקטנה". בתקופת המונדיאל ברוסיה, הייתי רשום לשני הסכתים שסיקרו את התחרות, זה של "הארץ" וזה של "רדיו תל אביב", ונהניתי מדיבור על כדורגל ברמה גבוהה יותר מזו שמציעים רוב הטורים בעיתוני הדפוס ובאתרי החדשות. במיוחד התלהבתי מתובנותיה של אשרת עיני, כדורגלנית ישראלית בעלת זוית ראייה מקורית על המשחק, שההתלהבות שלה הייתה מידבקת במיוחד בעיניי. כל הטוב הזה מוצע בחינם, וזה מעלה שאלות קשות לגבי עתיד העיתונות כפי שהכרנו אותה. אנשים כבר לא מוכנים לשלם על תוכן, אפילו אני לא. זו באמת בעיה, אבל אני אשאיר לאחרים לפתור אותה. אני, אם זה לא הובן עדיין, יש לי די בעיות משלי.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת