00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

התקווה בת שנות אלפיים

אין אף ספר הורות שילמד אותי איך לגדל את גוזל.

הורות רגילה סופה להיכשל כפי שבאה.

ההורות הופכת למין שריר שעליי לאמן כל יום מחדש, לחזק, להגמיש ולמתוח לגבולות לא מוכרים.

 

גוזל הוא לא ילד בגילו הכרונולוגי, ואני לא יודעת אם אי-פעם יהיה. 

כל בוקר הוא קם מחדש, ולא יודע מה לעשות. כל הפעולות הפשוטות הופכות למורכבות בתוך ראשו, מתבלבלות והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.

הוא צריך שאגיד לו כל בוקר מחדש בדיוק מה לעשות: להתלבש, לצחצח שיניים, לשטוף פנים... ואסביר לו גם איך לעשות זאת: א', ב', ג'.

אם לא אגיד, הוא לא יעשה. אם לא אזכיר לו לתלות ילקוט על הגב, הוא ילך לביה"ס בלי ילקוט. אם לא אזכיר לו לנעול נעליים, הוא לא ינעל.

 

ילדים בגילו של גוזל הולכים לבד לביה"ס, יודעים לקחת לעצמם סנדוויץ' או קערה של קורנפלקס כשהם רעבים, זוכרים את שמות המורים שלהם.

 

גוזל לא יכול ללכת לבד לביה"ס, אפילו שהגיל הכרונולוגי שלו אומר שכן. רבות התאונות הפוטנציאליות בדרך, ועליי לגונן עליו כמו שלא חשבתי מעולם שאגונן.

אני זוכרת איך דמיינתי לעצמי שאהיה אמא "משחררת", אמא כיפית כזו שנותנת לילד את העצמאות שלו. אבל קיבלתי ילד שצריך שיגוננו עליו 24/7.

הוא רוצה להיות רגיל, הוא שואל אותי למה הילדה של השכנים יכולה ללכת לבד לביה"ס, והוא לא. והוא צודק. גם אני שואלת לפעמים, למה?

 

גוזל לא יודע למרוח ממרח על סנדוויץ', הכל נופל לו ונמרח כמו לילד בן שלוש והוא נכנס לתסכול עמוק.

לא משנה כמה פעמים ילמדו אותו, הוא יתקשה לעשות זאת.

גוזל שוכח... הוא שוכח מה עשה לפני רגע, מה עליו לעשות עכשיו, ומה עוד לפניו היום.

כל פעולה יומיומית היא טיפוס על קיר, הוא שוכח איך לעשות אותה וצריך להיות לידו ולכוון, ואם הצליח - מוקדם עוד לשמוח, כי מחר שוב ישכח.

 

גוזל שוכח את שמות החברים שלו, שמות של חפצים, לאן הלכנו אתמול, ללכת לשירותים בזמן, להסתכל קדימה - 

ונופל, נופל הרבה ומתוסכל הרבה ובוכה.

"אני כל הזמן נופל," הוא בוכה, "אוףףף!! למה אני כל הזמן נופל?!" ונכמר הלב עליו.

 

קשה להיות גוזל. קשה להיות אמא שלו.

 

אני מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי שיותר משקשה לי לגדל אותו, קשה לו לגדול.

יותר משקשה לי בבוקר, קשה לו.

יותר משאני מתוסכלת, הוא מתוסכל.

 

ואני מנסה להיות חזקה בשבילו. לראות כל הזמן במה הוא חזק, ולשבח אותו.

לוותר על ה"עוד מנה של חינוך" ולתת חיבוק במקום.

לפעמים מצליח לי, לפעמים לא.

 

אני כל הזמן נדהמת איך למרות הקושי, למרות התסכול והכאב, הוא מצליח להיות שמח ומאושר.

איך הוא מתחזק מהקשיים, פורח כמו פרח, מקסים את סביבתו וכל כך כל כך אוהב.

הוא מצליח לראות את מה שטוב, את מה שיש - ויש הרבה!

הוא אוהב את עצמו ואת חייו אפילו שהם מלאי מכשולים.

הוא פשוט מורה לחיים. הוא מלמד אותי לעשות את זה גם.

 

אני מנסה לענות לשאלה שלו, "למה אני נופל?!" 

אני משתדלת שיהיה מעורב בכל בדיקה רפואית, בכל טיפול רפואי ובכל פגישת מעקב, ויידע מה בודקים ומה חשוב לדעת.

כמישהי שמרבה גם כן לשאול "למה", אני מאוד מבינה את הצורך שלו לדעת.

 

גם אם ה"למה?!" שלו נשאל בכאב, בעצבים, בתסכול מהמצב, אני יודעת שמאחורי הבכי והתסכול מסתתרת שאלה אמיתית. 

האם זו אשמתי? שואלות אותי פניו המאוכזבות, האם אני לא בסדר? האם אני לא משתדל?

 

לא. זה לא כי אתה לא משתדל, וזה לא כי אתה לא בסדר.

יש גורם רפואי לקשיים שלך.

אתה בסדר גמור ואתה עושה את המיטב שלך כל יום מחדש.

אני אעזור לך, אני אהיה כאן בשבילך וביחד נשפר את המצב.

 

מישהי שפגשתי לפני כמה ימים, ומבינה בילדים כמו גוזל, אמרה שקודם כל ההורה לילד עם צרכים מיוחדים צריך לעבור איזה סוג של אבל.

להבין שהילד לא יהיה רגיל לעולם, לוותר על הציפיות שיהיה רגיל, ולחזק את החוזקות.

 

היא צודקת, כמובן, וזה מה שאני משתדלת לעשות עם גוזל. 

לא לצפות ממנו להיות רגיל. רק את המיטב שלו. 

לא לצפות מעצמי לעשות קסמים. רק את המיטב שלי.

 

לפעמים נדמה לי שאלה תהליכים מקבילים, ששנינו צריכים לעבור.

 

זה כאילו שנינו עוברים תהליך של אבל, מול מה שהחברה מצפה מאיתנו למה שאנחנו באמת.

 

יש ימים שאני מצליחה לעשות את זה. יש ימים שאני כל כך גאה בעצמי.

ויש ימים שקשה לי יותר, ימים שאני עוד נאחזת בציפורניים בתקווה.

 

זו תקווה מזיקה, תקווה מתעתעת, וטעות של ממש להחזיק בה - כי היא לא אמיתית.

התקווה שיקרה איזה פלא, וגוזל פתאום יהיה רגיל.

 

וואו... איזה חלום זה יכול להיות.

גוזל יוכל להתלבש, לצחצח שיניים ולשטוף את פניו בלי שאזכיר לו.

גוזל לא יצטרך שאגיד לו לנעול נעליים ולתלות ילקוט על הגב.

גוזל ילך לשירותים בזמן, ולא ייזכר רק כשמאוחר מידי.

גוזל יידע איך ללכת בלי ליפול, ואפילו יוכל לרכב על אופניים עם חבריו שאת שמותיהם הוא יזכור.

גוזל ילמד כמה זה חמש פחות ארבע, וזה ייכנס לו לראש. הוא לא יצטרך ללמוד את זה כל יום מחדש.

גוזל יידע לגרוב גרביים בלי לצעוק בתסכול ובבכי ששוב לא מצליח לו ולמה הגרב כל כך, כל כך מעצבנת.

גוזל יידע לקרוא סיטואציות חברתיות ולא ייכנס לכל כך הרבה מריבות עם ילדים.

בלילה, הוא לא יקרא לי כל עשר דקות כי הוא פתאום נזכר בכל מה שהוא שכח במהלך היום. בלילה נישן...

 

תקווה מעצבנת, למה את באה?!

למה את מפרקת לי את העבודה הסיזיפית, האינסופית והמפרכת שאני עושה עם גוזל ומותירה רק חלל?

למה את לוקחת לי את השמחה על הדברים הקטנים, את האופטימיות הזהירה?

למה את מנדנדת לי, למה את מתעלקת?

למה את מופיעה כל פעם מחדש, כאילו לא למדתי כבר שהמצב הוא אחר?

לכי לחפש לך הורה אחר.

 

קצת כמו גוזל, גם אני צריכה ללמוד כל יום מחדש כיצד מתנהגים.

להכיר מחדש את חוקי המשחק.

אני צריכה תזכורות לכך שהמצב הוא לא רגיל, ושאני בעצם בסדר.

אני צריכה את החיבוק במקום "מנת החינוך".

את העידוד, את התמיכה.

 

אז אני מחפשת עוד אנשים כמוני, אנשים שמתמודדים עם דברים דומים.

אנשים שעברו את מה שאני עוברת ויכולים להיות אוזן קשבת וכתף להישען עליה.

כאם יחידנית, הנוכחות שלהם בחיי כל כך חשובה.

לפעמים הם אנשים שאני מכירה כבר שנים, ולפעמים מישהו חדש שמגיע ממקום לא צפוי.

 

אני משתדלת לשמור עליהם סביבי.

וכך, אני ממשיכה בדרכי, כשבאופן פרדוקסלי האויבת הכי גדולה שלי היא התקווה.

והיא, כמו שאומרים, בת אלפיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת