33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 63] – מסילת ישרים / הרמח"ל – המשך פרק י"ט – בבאור חלקי החסידות

 

המשך פרק י"ט – בבאור חלקי החסידות

חלק החסידות השני – באופן העשיה – האהבה

 

"ונדבר עתה מענין האהבה [שהוא עמוד העבודה השני ב'אופן העשיה' של דרך החסידות], וענפיה הם שלושה: השמחה, הדבקות והקנאה.

 והנה ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאווה ממש אל קרבתו יתברך, ורודף אחר קדֻשתו, כאשר ירדוף איש אחר דָּבָר הנחמד ממנו חֶמְדָּה עזה [וכך מבאר רבינו יונה את הכתוב (משלי ב, ד-ה): "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא", וכוונת הדמיון לחיפוש אחר הכסף והמטמונים, לומר, כמו מי שאמרו לו שיש מטמון בבית פלוני או בבקעה זאת, וברגע אחד בידו להתעשר, לא ירגיש כלל טירחה ביגיעת החיפוש אחריהם, כך יעסוק בתורה מתוך אהבת וחשקות התורה מבלי להרגיש עמל בטירחה, ובזה יבין יראת ה' וימצא דעת אלוקים], עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודיבור בתהילותיו והעסק בדברי תורתו ואלֹהותו יתברך שעשוע ועונג ממש, כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה לא, יט): "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" [בכל עת שאני מדבר בו, ומדרש 'ויקרא רבה': די דבורי, שנתתי בו, שלימדתיו תורתי לרחם עליו (רש"י), שגם בעת שאדבר בו איזה גנות זכור אזכֹר עוד מעלותיו, מצד שהוא יקר (מלבים)]. והנה ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמתית, לא יניח עבודתו לשום טעם שבעולם, אם לא יהיה אנוס ממש, ולא יצטרך רִצוּי וּפִתוּי לעבודה, אלא אדרבה לבו יִֹשָאֵהוּ וִירִצֵהוּ אליה, אם לא יהיה עכוב גדול שימנעהו [כתב בספר 'דרך חיים' למהר"ל מפראג על הנאמר (אבות ד, יז): "יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא", וזה לשונו: יש לך לדעת איך התשובה ומעשים טובים הם יפים מכל חיי העולם הבא והוא דבר עמוק. וזה כי מצד התשובה ומעשים טובים בעולם הזה, האדם מתעלה מן העולם הזה הגשמי, להיות אל השם יתברך, והנה מתנועע האדם אל השם יתברך, כאשר הוא בעל תשובה (כי תשובה היא התבטלות לרצון השם ואז אין חציצה בינך לבין השם), ואשר הוא מתנועע אל דבר, הוא נחשב עימו לגמרי ביותר (כי הוא ממינו, מסוגו, כי הוא שייך אליו ביותר, עם ישראל הוא חלק אלוה ממעל, והחלק ממעל צריך לשאוף אל המעל), כי המתנועע אל הדבר – הוא מצד הדבר שאליו הוא מתנועֵעֹ וכאילו הוא דבר אחד עם מי שאליו התנועה (בשעה שהאדם עושה את רצון הבורא הוא הופך להיות חלק ממנו, שנאמר, דברים ד, ד: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם")]. הנה זאת היא המידה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון, וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מב, ב-ג): "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים" ["כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם" (שם, פסוק: ב), אומר רש"י: לשון ערג, נופל על קול האיל, כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים, וצפצוף לעופות, אמרו רבותינו: האילה הזאת חסידה שבחיות (מלשון חסידוּת) וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים. "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג" - כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר, אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיבה, הזכר עורג על עסק המים כמו שפרשנו, הנקיבה כשהיא כורעת לילד (ללדת) והיא צועקת הקב"ה מרחם עליה ומזמן להנחש ומכישה בבית הרחם שלה ורחמה נפתח]. ואומר (שם פד, ג): "נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי" [בגולה יאמרו נפשי מתאוית לבוא לחצרות ה' ולבי ובשרי יתאוו לרנן בה אל ה' (מצודות דוד)], (שם סג, ב): "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי [מתאוה אני לך כצמא אל המים (מצודות דוד)] כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי [לשון תאווה ואין לו דמיון (רש"י), ורבנן אמרי (מדרש רבא, בראשית): כשם שנפשי צמאה לך, כן רמ"ח אברים, שיש בי, צמאים לך] בְּאֶרֶץ-צִיָּה [במדבר (רש"י), כמו ההולך בארץ ציה ועיף, מקום שאין שם מים, כי אז מאוד יתאוה להם (מצודות דוד)] וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם" ["צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי" - צמא ותאב אני לבוא אליך, בבית תפלתך (רש"י)], כל זה מתוקף התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך, וכענין מה שאמר (ישעיה כו, ח): "לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת-נָפֶשׁ" [שהיינו מתאוים לנביא, שיזכיר לנו שמך, ויאמר לנו בגלות דבר מאתך (רד"ק)]. ואומר (שם, פסוק ט): "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה אַף-רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ" [גם בעת החשך והצרה אוִיתי רק אותך ואשמח בהיסורין, כי ע"י מתגדל שמך, אף רוחי בקרבי! אתה ה', אשר אתה רוחי, אשר בקרבי, אף אשחרך, רצה לומר, בעת יעלה השחר ויאיר את הלילה, אתה הוא השחר המאיר וגולל חשך מפני אור, ויען שבלילה בעת השינה לא נשאר באדם רק הנפש, ובשחר בהקיצו יבא בו הרוח, קורא אותו במליצתו שהוא נפשו בלילה, ורוחו השב אל קרבו בעת השחר, רצה לומר, הוא המשגיח עליו להיטיב לו בעת הצרה בעת שנדמה כי רוח העולם, שהיא ההשגחה הפרטיית מסתיר פנים, והוא המעורר אותו בעת הישועה עת יופיע רוחו עליו, כי כאשר יבואו משפטיך לארץ, עי"כ למדו יושבי תבל לעשות צדק, כי יראו, שיש אלהים שופטים בארץ (מלבים)]. ודוד עצמו אמר (תהלים סג, ז): "אִם-זְכַרְתִּיךָ עַל-יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה-בָּךְ" [כשאני שוכב על משכבי אני זוכר אהבתך (רש"י), ובאשמורות הלילה כשאני מקיץ מהשינה מחשב אני בך (מצודות דוד), כאשר אזכרך תתענג אז נפשי (ראב"ע)], בֵּאֵר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו יתברך שמו, ואמר (שם קיט, מז): "וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע [בסתר (ראב"ע)] בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי" [אהיה משתעשע במצותיך אשר אהבתי אותם, רוצה לומר, בעבור גודל האהבה אשתעשע עמהם בכל עת (מצודות דוד)]. ואמר (שם, פסוק כד): "גַּם-עֵדֹתֶיךָ [מצוותיך] שַׁעֲשֻׁעַי [עסקי (רש"י)] אַנְשֵׁי עֲצָתִי" ["גַּם-עֵדֹתֶיךָ" - לא לבד אשיח בהם, דרך עראי, כי גם שעשועי המה בכל עת וְיֵחָֹשְבוּ לאנשי עצתי לְדָבֵּר בהם בתמידות, כאדם עם יועציו (מצודות דוד)].

והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו: שיאהב את הבורא יתברך על שמיטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו, אלא כאהבת הבן לאביו, שהיא אהבה טבעית ממש, שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים לב, ו): "הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ" [לא אָב טִבְעִי הַנּותֵן מְצִיאוּת מָה בְּמִקְרֶה, אֲבָל הוּא אָב רְצונִי, שֶׁנָּתַן לְךָ מְצִיאוּת לְמַעַן תִּהְיֶה קִנְיָנו, מוּכָן לְהַשִּׂיג בְּךָ חֶפְצו וּסְגֻלָּתו, וְזֶה כִּי, "הוּא עָשְׂךָ" - לְגוי, כִּי לא הָיִיתָ גוי נֶחְשָׁב כְּלָל (ספורנו), והוא מרחם עליך כרחם אב על בנים, אף על פי שאין לו שום תועלת ממך (כלי יקר)]. ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה. וכן אמרו ז"ל (ברכות נד, א): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) ["וְאָהַבְתָּ", עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריחו עליו, מניחו והולך לו, "בְּכָל-לְבָבְךָ", בשני יצריך, דבר אחר: שלא יהיה ליבך חלוק על המקום (רש"י) ] – "אפילו נוטל את נפשך", "וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (שם) – "בכל ממונך" [יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך, דבר אחר "וּבְכָל-מְאֹדֶךָ": בכל מידה ומידה, שמודד לך, בין במידה טובה בין במידת פורענות (רש"י)].

אמנם כדי שלא תהיה הצרות והדחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו שתי תשובות, האחת מהן שוה לכל נפש. והשניה – לחכמים בעלי הדעה העמוקה.

האחת היא: "כָּל מַאי דְעָבְדִין מִן שְמַיָּא לְטָב" (ברכות ס, ב) [כל מה שעושה הרחמן (הקב"ה) – לטובה הוא עושה]. וזה, כי אפילו הצער ההוא, והדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמתית, וְכִמְֹשַל הרופא החותך את הבשר או את האבר, שנפסד, כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת – להיטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא – יוסיף לאהבה אותו, כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו – לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תֶחֱלַֹש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער, אלא אדרבא תִּגְבַּר וְנוֹסְפָה בו תמיד.

(והשניה היא:) אך בעלי הדעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה [כלומר: לטעם שהכל לטובה, כי אותם שזקוקים לכך, בוחנים הם את מה שעובר עליהם עכשיו, שלבסוף יהיה (יתהפך) לטובה, אבל בעלי הדעה האמתית אינם צריכים לזה], כי הרי אין להם לְכַוֵּן עצמם כלל [כי החכמים, בעלי הדעה העמוקה, אינם מכוונים על עצמם כלל], אלא כל תפילתם להגדיל כבוד השם יתברך, ולעשות נחת רוח לפניו [על רבינו משה אומרת התורה (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו (עָנָיו) מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה", משה רבינו הגיע לפסגת הרוחניות הגבוהה ביותר שיכול בן אנוש להגיע אליה, במקביל גם כסף לא היה חסר לו, מלכות, כבוד, גבורה, ולמרות זאת לא היה עָנָו בעולם יותר ממנו, "עָנָו" פרושו, אדם שיודע את מעלותיו, אך לא מרגיש שבשביל זה מגיע לו משהו, שהרי הכל מתנת שמים, איך זכה משה לכזאת ענוה? כיוון ששאיפותיו היו "עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם), הוא שאף לעניינים, שמעל פני האדמה, להחזיר משהו, למי שנתן לך הכל. כשאדם מסתפק במועט בגשמיות, מתבטל אצלו לגמרי ה"אני", ממילא הוא ידרוש רוחניות – זה האיש משה! (הרב רן אהרן בן ישעיה, "נר אהרן")], וכל מה שיתגברו עכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כְּשַֹר צבא הרשום בגבורה, אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר, להראות תקפו בנצחונה. וכבר מֻרגל זה הענין בכל אוהב בשר-ודם שישמח כשיזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב, עד היכן מגיע עוצם אהבתו.

ונבאר עתה ענפי האהבה, הם השלושה שזכרתים: הדבקות, השמחה והקנאה.

הדבקות הוא, שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשמו יתברך עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו. והוא שבא עליו המשל בדברי שלמה (משלי ה, יט): "אַיֶּלֶת אֲהָבִים [שהוא אוהבה והיא מוצאת חן בעיניו (ראב"ע)] וְיַעֲלַת-חֵן [היא תהיה מעלת חן בעיניך (מצודות דוד)] דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל-עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" ["תִּשְׁגֶּה תָמִיד" - רבותינו פירשו (עירובין נד), לשון משגה כמשמעו, בעבור אהבתם תהיה שוגג בשאר עסקיך, כי היא משמרת על שלך (רש"י)]. ובגמרא אמרו ז"ל (עירובין נד, ב): "אמרו עליו על רבי אלעזר בן פדת, שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של צפורי". והנה תכלית המידה הזאת הוא, להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה, אם אוהב הוא את בוראו ודאי שיהיה לו הַדְבֵקוֹת הזה. ובירושלמי אמרו רבי חנינא בן דוסא היה עומד ומתפלל, ובא חֲבַרְבָּר והכישו [עפ"י רש"י (בברכות לג) חֲבַרְבָּר הוא עָרוֹד - בעל חיים, שנוצר כהכלאה מנחש וחרדון או צב], ולא הפסיק תפילתו, והלכו ומצאו אותו חֲבַרְבָּר מת מוטל על פי חוֹרוֹ. אמרו לו תלמידיו: רבי, ולא הרגשת? ואמר להם: יבוא עלי! מתוך שהיה לבי מְכַוֵּן בתפילה לא הרגשתי.

ועל הדבקות הוזהרנו בתורה פעמים רבות (דברים יא, כב): "לְאַהֲבָה [בלב (ראב"ע)] אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ" [מבאר רש"י: "לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו" – הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים, "וּלְדָבְקָה-בוֹ" – אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא? אלא הידבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאילו נידבקת בו]. "וּבוֹ תִדְבָּק" (שם י, כ) [בלב (ראב"ע), ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המידות הללו, אז בשמו תשבע (רש"י)], "וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (שם יג, ה) [בלב בראש ובסוף (ראב"ע), ואומר רש"י: הדבק בדרכיו: גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה]. ודוד אמר (תהלים סג, ט): "דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ" [אין אהבה לנפשי רק אחריך, גם אתה עזרתני להדבק בך, וזה טעם: "בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ" (ראב"ע), שלא אפול (רש"י)], וענין כל אלה הפסוקים אחד, שהוא הדבקות שהאדם מתדבק בו יתברך שאינו יכול לִפָּרֵד ולזוז ממנו, ואמרו ז"ל (בראשית רבה פרק פ, ז): "אמר רבי שמעון בן לקיש: בשלוש לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל: בִּדְבִיקָה, בַּחֲֹשִיקָה, וּבַחֲפִיצָה. ואנו לְמֵדִים אותו מפרשתו של שכם בן חמור", והם ממש ענפי האהבה העקרית, והינו התשוקה שזכרתי [בתחילת השיעור], והדבקות והנחת והעונג הנמצא בעסק עניניו של הנאהב.

השני הוא, השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה [אומר רבינו, רבי נחמן מברסלב: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד)], והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהלים ק, ב): "עִבְדוּ אֶת-יְהֹוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" [וכל כך למה דעו כי ה' הוא האלהים, כשמשלם שכר פעולתכם (רש"י)], ואומר (שם סח, ד): "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה", ואמרו רבותינו ז"ל (שבת ל, ב; פסחים קיז, א): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה". ועל הפסוק שזכרנו למעלה "עִבְדוּ אֶת-יְהֹוָה בְּשִׂמְחָה" [בכוונה טובה, כשמחים המקיימים המצווה בנדבת הלב (רבי מנחם בן שלמה המאירי)], אמרו במדרש (שוחר טוב; ילקוט שמעוני תהילים ק, סימן תתנד): "אמר רבי איבו: כשתהיה עומד להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו", כי זאת היא השמחה האמתית, שיהיה לבו של האדם עָלֵז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה בִּמְֹשַל החכמה (שיר השירים א, ד): "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה [אני שמעתי משלוחיך רמז, שאמרת למשכֵנִי ואני אמרתי אחריך נרוצה להיות לך לאשה (רש"י)] הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" [וגם היום הזה עודנה לי גילה ושמחה, אשר נדבקתי בך (רש"י), ובמדרש רבה, רבי אבין פתח: "זֶה-הַיּוֹם עָשָׂה יְהֹוָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח, כד). אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום, אם בהקב"ה? בא שלמה (המלך ע"ה) ופירש: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", בהקב"ה. בָּךְ – בישועתך, בָּךְ – בתורתך, בָּךְ – ביראתך], כי כל מה שֶזּוֹכֶה האדם לִכָּנֵס יותר לִפְנִים בחדרי ידיעת גדֻלתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה ויהיה לבו שָֹשֹ בקרבו, ואומר (תהלים קמט, ב): "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו [בעזר מי שהגדיל אותו (רש"י)] בְּנֵי-צִיּוֹן יָגִילוּ בְּמַלְכָּם".

ודוד, שהגיע אל המעלה הזאת שעור גדול, אמר (שם קד, לד): "יֶעֱרַב [ייטב (ראב"ע)] עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָה" ["אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָה" כנגד "יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו" (שם, פס' לא), והטעם: כי תעמוד נשמתו ותהיה כמו הכלל (ראב"ע), יומתק עליו (יתברך) תפלתי, לקבלה ברצון, ואשמח אני בישועתו (מצודות דוד)]. ואומֵר (שם מג, ד): "וְאָבוֹאָה אֶל-מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל-אֵל שִׂמְחַת גִּילִי [אל הקב"ה, שהוא שמחת גילי (רש"י)] וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר [על שהוצאתני (רש"י)] אֱלֹהִים אֱלֹהָי" [שיראה "גּוֹי לֹא חָסִיד" (שם, פס' א), שאתה אלהַי (ראב"ע)]. ואמר (שם עא, כג): "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה-לָּךְ [כאשר אזמרה לך בכנור, גם שפתי תרננה, גם נפשי תרנן (ראב"ע)] וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ" [עם הנפש, כי הוא מושל בגוף (ראב"ע)], והיינו: כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתיים היו מתנענעות מאליהן, ומרננות בהיותו עוסק בתהילותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו, שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים: "וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ" [גם נפשי אשר פדית תרנן גם היא כפי רוחניותה (מצודות דוד)]. ומצינו שנתרעם הקדוש ברוך הוא על ישראל מפני שחיסרו תְּנַאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כח, מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" ["תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָֹה", פירוש: לעשות מצות אשר צִוְךָ לעשות בשמחה (אור החיים), "מֵרֹב כֹּל" (שם) - בעוד שהיה לך כל טוב (רש"י)]. ודוד, לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בנין הבית, שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המידה הטובה בהם ולא תסור, הוא מה שאמר (דברי הימים-א כט, יז-יח): "וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ-פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב-לָךְ: [ראיתי אני, אשר בשמחה נדרו להתנדב לך, אם-כן, גם המה התנדבו ביושר לבב כמוני (מצודות דוד)] יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבוֹתֵינוּ שָׁמְרָה-זֹּאת לְעוֹלָם [זכות הנדבה ההיא שמור לעולם (מצודות דוד)] לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ [את פעולת מחשבות לבב עמך, שהיתה במחשבה טובה ורצויה  (מצודות דוד)] וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ" [אמץ לבבם להפנות אליך (מצודות דוד), [וּ]כמו שהיום לבבם יושר, כן שמרה זאת להם לעולם, שיהיה יצר מחשבתם ולבבם נכון אליך (רד"ק)].

הענף השלישי הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוּכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה. והוא מה שאמר דוד [המלך] עליו השלום (תהלים קלט, כא-כב): "הֲלוֹא-מְשַׂנְאֶיךָ יְהֹוָה אֶשְׂנָא [אשנאֵם בכל מאודי (ראב"ע)] וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט: תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאֹיְבִים הָיוּ לִי" [יהיו שנואים לי, כאילו עשו לי רעה (ראב"ע), ומבאר 'מצודות דוד': משנאיך, המשניאים מצותיך בעיני הבריות בדברי רשע כאלה, ובתקוממך, בהאנשים הרשעים האלה הקמים עליך להכחיש את ההשגחה, אעשה עמהם מריבה וקטטה. תכלית שנאה שנאתים, סוף השנאה, שאין למעלה הימנה, לאוייבים נחשבו בעיני, כְּאִלוּ היו אויבים ומבקשים רעתי, עם כי לא עשו לי מאומה רע], ואליהו [הנביא] אמר (מלכים-א יט, י): "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ [במות יחיד, הנעשות לשם שמים, שהרי מזבח בית הבחירה בירושלים היה (רש"י)] וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי [והלא נותרו המאה שהחביא עובדיה!? אלא, לפי שלא היו נודעים, הרי הם כאילו אינם (רד"ק)] וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" [הקנאה, שקנאתי לְֹשֵם ה' והרגתי נביאי הבעל המתעים את ישראל, עד שעזבו בריתך שְכָּרָתָּ עם בני-ישראל בהר סיני. (ובמדרש-) בריתך, שבטלו מהם ברית מילה, אותה הקנאה גרמה לי לצאת ממקומי לברוח מפני איזבל ולבא פה (רד"ק)]. וכבר ראינו לְמַה זכה בַּעֲבוּר קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב (במדבר כה, יג): "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו [פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף (רש"י)] וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [הודיע הקב"ה למשה, שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו, אשר קנא לאלוהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וציוהו שיודיע לישראל שהוא כוהן לעולם (רמב"ן), שאע"פ שכבר נִתְנָה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם, שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן (רש"י)]. וכבר הפליגו חז"ל (שבת נד, ב) לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוֹחֶה, וגזרו דינו לִתָּפֵס בעוון החוטאים עצמו [(וכך אמרו) מסכת שבת (נד, ב): כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו (על חטא שבידם), ולא מיחה (בהם), נתפס על) חטא) אנשי ביתו (וכל מי שאפשר לו למחות) באנשי עירו, (ולא מיחה בהם), נתפס על) חטא) אנשי עירו (וכל מי שיכול למחות) בכל העולם (כולו, כגון מלך או נשיא, שהכל יראין מפניו ומקיימים דבריו, ולא מיחה), נתפס על) חטא) כל העולם כולו. אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא, נתפסו על כולי עלמא, (שלפי שהשררה בידם, יכולים למחות בכל), כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב (ישעיה ג, יד): "יְהֹוָה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם-זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו"! (וזקנים הַיְינוּ סנהדרין)].

ובמדרש איכה (איכה רבה א, לג) אמרו: "הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים" (איכה א, ו) – "מה איילים הללו בשעת שָרָב הופכים פניהם אלו תחת אלו, כך היו גדולי ישראל – רואים דבר עבֵרה והופכים פניהם ממנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: תבוא השעה ואני אעשה להם כן". וזה פשוט, מי שאוהב את חברו, אי-אפשר לו לסבול שיראה מַכִּים את חברו או מחרפים אותו, ובודאי שיצא לעזרתו, גם מי שאוהב שמו יתברך, לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס-וחלילה, ושיעברו על מצוותיו. והוא מה שאמר שלמה (משלי כח, ד): "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע [אלו, שאחזו בתורה ועזבוה, יהללו עוד את הרשע, אם כן, המה גרועים ממנו, כי הרשע יודע בעצמו שלא טובים מעשיו אבל יעשה לתאבון, אבל הם מהללים מעשיו וכמו שאמרו רז"ל 'שנה ופירש' יותר מכולם (מצודות דוד), 'שנה ופירש', כלומר: יצא לתרבות רעה ופרש מדרך התורה] וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם" [יעשו מריבה עם הרשעים, אף אם רבים המה, לא יחניפו אותם (מצודות דוד)], כי אותם שמהללים רשע בְּרִֹשְעָתוֹ ולא יוֹכִיחוּ על פניו מוּמוֹ, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל חס-וחלילה. אך שומריה המתחזקים להחזיקה, ודאי שיתגרו בם, לא יוכלו להתאפק ולהחריש [על כך אומר שלמה המלך ע"ה (משלי כד, כד-כה): "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה, יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים: וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת-טוֹב"]. ואמר הקדוש ברוך הוא אל איוב (איוב מ, יא-יג): "הָפֵץ [פזר עברות אפך וכעסך על רשעי עם לענשם ברוח שפתיך (מצודות דוד)] עֶבְרוֹת אַפֶּךָ [כי באף יראה הכעס (ראב"ע)], וּרְאֵה כָל-גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ: [רוצה לומר, תן עיניך בו והשפילהו כאשר ראוי ויאות לצדיק שלם (מצודות דוד)] רְאֵה כָל-גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם: [הֲדֹךְ, לשון: דכו במדוכה (רש"י) כלומר: כתשו במכתש, וביאר 'מצודות דוד': במאמר פיך הדוך את הרשעים במקומם] טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד פְּנֵיהֶם חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן" [את כולם יחד טמנם בעפר וחבוש את פניהם במקום טמון ונסתר, רוצה לומר, גזור עליהם שפלות והכנעה וכתישה ותראה אם תתקיים גזרתך (מצודות דוד)], כי זה תוקף האהבה – שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת. ואומר (תהלים צז, י): "אֹהֲבֵי יְהֹוָה שִׂנְאוּ רָע" [אתם אוהבי ה' שנאו עושי הרע ולא תפחדו מהם, כי הנה ה' שומר נפשות חסידיו ויצילם מיד הרשעים ההם (מצודות דוד)]. עכ"ל.

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

בעה"י בשיעור זה נעסוק בעמוד העבודה השני של 'אופן העשייה' – האהבה

"וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה" (דברים ו, ה)

ב'קריאת שמע ותפילותיה' אחרי שאומרים "שמע ישראל", אנו מזכירים את ציווי השם לאהבה אותו, ככתוב (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", אבל קודם לכן, אנו מודים לקב"ה, שלפני שציוונו לאהבה אותו, הוא יתברך בחר לאהבה אותנו, לכן אנו אומרים בתפילה, לפני "קריאת שמע": "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ... וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן, וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה וּלְאַהֲבָה אֶת שְׁמֶךָ. וחותמים את הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה".

ובפרשת המרגלים (במדבר יג, לג), הייתה כוונת השם יתברך בשליחת המרגלים, כדי שְיִרְאוּ שָם את הנפילים בני ענק ויבינו שבדרך הטבע אי אפשר להם לכבוש את ארץ ישראל, ואף על פי כן, יכנסו לארץ ויקבלוה בתורת מתנה, או אז יווכחו לראות כי לעולם רחמי הקב"ה אב הרחמן על בניו רחומיו, ולעולם יעשה להם ניסים מחמת אהבתו עליהם.

 

מובא בכתבי האר"י ז"ל, ש- 21 הימים של שלושת השבועות (ימי בין המיצרים: י"ז תמוז – ט' באב), מקבילים ל- 21 ימי החגים: ראש השנה – 2, יום הכיפורים – 1, סוכות ושמיני עצרת – 8, פורים וחנוכה – 2, פסח – 7 ושבועות – 1.

מה עניין ההקבלה?

מסביר הרב: ימי המועדים הם הבעת אהבתו של הבורא כלפי בניו.

פסח – יציאה מעבדות לחרות, וכמו אז גם היום, אלוקים נותן לך את הכח והיכולת לצאת מתוך מֵיצַרֵי היצר אליהם נקלעת – לחירות עולם! – חירות רוחנית. (ומי שמתבונן קצת על חייו רואה זאת בחוש...).

סוכות – ענני הכבוד בהם הקיף אותנו השם ודאג לכל מחסורינו במדבר, עד היום אלוקים דואג לך בהשגחה פרטית על כל צעד ושעל לתת לך מה שאתה צריך.

שבועות – קבלת התורה.

וכן הלאה. כל מפגש מראה לנו כיצד אלוקים בחר בנו – העם הנבחר, אוהב אותנו ודואג לנו.

אך למטבע יש שני צדדים! עַם ישראל הוא בבחינת ה"כלה". כעת מגיע התור שלה להראות רצון לחידוש הקשר!

 

וכיצד יאהב האדם את בוראו?

אומר רבינו הרמב"ם (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק י):

"אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא.

אין ראוי לעבוד את ה', על דרך זו:  שהעובד על דרך זו, הוא עובד מיראה; ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים. ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה - לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל.

ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא 'אוהבו' לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו, ה) ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.

וכיצד היא האהבה הראויה: הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד - כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגים בה תמיד, כמו שציוונו, "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו, ה; דברים י, יב; דברים ל, ו) והוא ששלמה אומר דרך משל, "כי חולת אהבה, אני" (שיר השירים ב, ה) וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.

אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא; תלמוד לומר, "לאהבה את ה" (דברים יא, יג ועוד) - כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

ועוד אמרו חכמים, "במצוותיו, חפץ מאוד" (תהלים קיב, א) – "במצוותיו", ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה; אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום - אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו: כלומר, עבדו מאהבה.

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות - הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה - הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה - שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו, ה; דברים י, ב; דברים ל, ו) אלא בדעה שיידעהו.  ועל פי הדעה - על פי האהבה - אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה.

לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה (עיין שם)". עכ"ל.

 

ומבאר הרה"ג רבי אליעזר פאפו זצוק"ל, בספרו "פלא יועץ" (אות א) את הדרך לאהבה את הקב"ה:

"אהבה להקדוש ברוך הוא אין מדה טובה הימנה, כי ממנה נמשך כל עבודת השם יתברך וכל היהידות. ואינו דומה עובד מאהבה לעובד מיראה. וכבר הרב ''ספר הברית'' העמיק, הרחיב והאריך לבאר שרש האהבה והיראה בטוב טעם ודעת. "דִּבְרֵי פִי-חָכָם חֵן" (קהלת י, יב). אשרי אדם שוקד על דבריו. ולרגל המלאכה אשר לפני אבוא בקצרה ואכתב קצת הערות לעצמי ולאנשים אשר כגילי, כפי אשר למדתי מדברי הספר הנ''ל ושאר ספרים אשר ראתה עיני להיות לזכרון בין עיני, וה' אלקים יעזר לי על דבר כבוד שמו.

והנה אהבה להקדוש ברוך הוא היא אחת מתרי''ג מצוות, והיא מצוה תדירית, אשר ביד האדם לקיימה בכל עת ובכל רגע על ידי זכירה, והיא מתקימת במחשבה והרהור בלבד, כי כאשר יתן אל לבו שראוי לאהב את ה' אהבה עזה, הרי זה מקיים מצוה רבה. והנה אלו המצוות שמתקימות במחשבה לבד הם נקל לקימן, שהרי האדם אינו יכול לעמד בלתי מחשבה אפלו רגע, ואם חושב במחשבות זרות והרהורים רעים במקום לחשב באהבת האל יתברך ויראתו וכדומה, אין זה כי אם רע לב, שעוזב מקור מים חיים לחצב בורות נשברים, [שנאמר (ירמיהו ב, יג): "אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם"], ובמקום שיכול לעשות מצוה, שנוטל עליה שכר, פתאים עברו ונענשו. ולכן ראוי לאדם להתחזק ברב עז ותעצמות להרחיק כל המחשבות זרות והרהורים רעים ולחשב מחשבות קדושות אפלו ברצוא ושוב, ותכף שזוכר אשר לא טוב עושה, שחושב מחשבות זרות, יצטער ויברח לו וידבק בקונו כאשר יוכל.

ויש מין אהבה אחרת הבאה מצד השכל, והיא נקראת אהבת הרוממות. כי מי שיש בו שכל טוב, שמכיר מעלת האיש השלם ולבו חפץ בשלמות, אוהב את האיש השלם על שלמותו אהבה עזה; ועל אחת כמה וכמה שיש לאהב את הבורא יתברך, שהוא השלם האמתי בכל מיני שלמות בתכלית השלמות. אבל אהבה זו לא יתכן אלא בדומים, שחפץ בטוב והולך בדרך טובים, ולכן כל מה שירבה האדם לעסק בתורה ולקים מצוותיו יתברך כאשר הוא יתברך מקימם לפי שפקודי ה' ישרים וילך בדרכיו יתברך, כך תתרבה אהבתו אליו על שלמותו, וכל אשר ידיו תרפינה מן התורה ומן המצוות, כך יהיה נסוג אחור מאהבת הבורא, אם מצד שאין לו דמיון עם הבורא, ועוד שעוונותיו הן הם המסכים המבדילים בינו לבין אביו שבשמים, והם המקטרגים והמשטינים שמערבבין את מֹחו ברבות מחשבות עד שלא יזכר או לא יוכל להתמיד במחשבתו באהבת בוראו". עכ"ל.

 

לכן, בְּמִנחה של שבת אנו מודים ומבקשים:

"בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּועִים וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ. הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתורָתו. וְיָשִׂים בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתו וְיִרְאָתו לַעֲשׂות רְצונו וּלְעָבְדו בְּלֵבָב שָׁלֵם. לא נִיגַע לָרִיק וְלא נֵלֵד לַבֶּהָלָה. יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ שֶׁנִּשְׁמר חֻקֶּיךָ וּמִצְותֶיךָ בָּעולָם הַזֶּה. וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִירַשׁ טובָה וּבְרָכָה לְחַיֵּי הָעולָם הַבָּא. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוד וְלא יִדּם. ה' אֱלהַי לְעולָם אודֶךָּ. ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקו. יַגְדִּיל תּורָה וְיַאְדִּיר".

 

אין מניעה לאהבה

אומר רבינו הרמח"ל: כדי, שלא תהיה הצרות והדחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו שתי תשובות:

התשובה האחת שוה לכל נפש והיא: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד", שודאי כל המצב הנוכחי לטובתו הוא, ואז לא תֶחֱלַֹש אהבתו, מפני כל דוחק או כל צער, אלא אדרבא, תִּגְבַּר וְנוֹסְפָה בו תמיד.

התשובה השניה (מיועדת) לחכמים בעלי הדעה העמוקה, שאינם מכוונים על עצמם כלל. המילה "אלול" מורכבת משתי מילים: "לֹא" וְ- "לוֹ" – כשאני "לא" – כלומר: מבטל את ה"אני" ואת טובתי, אז אני "לו" – אז אני מחובר אליו יתברך ומבקש את טובתו, לכן, כל תפילתם של בעלי הדעה האמיתית היא, להגדיל כבוד השם יתברך, ולעשות נחת רוח לפניו.

בעה"י נבאר לעומק כל תשובה.

 

התשובה האחת – "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד"

כל מה שעושה הרחמן (הקב"ה) – לטובה הוא עושה

"אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד" (ברכות ס, ע"ב):

שנינו במשנה, שצריך לברך על הרע בשמחה, ובהכרח שהוא עצמו נחשב לטוב. ומוכח כדברי מהר"ל (נתיב אהבת-ה', א), שע"י הבטחון של האדם בקב"ה, שכל מעשי השם לטובה, הוא מהפך את הרע לטוב. בתענית (ח, ע"א): "אמר ריב''ל כל השמח ביסורין, שבאין עליו, מביא ישועה לעולם". ומצינו אצל נחום איש גמזו, רבו של רבי עקיבא (חגיגה יב א), שהיה אומר על הרע עצמו "גם זוֹ לטובה", ואכן זכה להפך את הרע עצמו לטוב (כגון: העפר שהסתכן בו, שנהפך לחיצים והטיב לו), ואילו רבי עקיבא אמר רק, שתכלית המעשה לטובה, ולכן זכה רק לראות שתוצאותיו לטובה.

מסופר בגמרא (ברכות ס, ב): שפעם יצא רבי עקיבא לדרך ארוכה וכשירד הלילה, הוא התעייף וחיפש מקום בסביבה לישון בו. לכל אכסניה, שהלך הוא סוּרב ונאמר לו, שלא מעוניינים לארח אותו. למרות העייפות והידיעה שאין לו מקום סביר לישון, רבי עקיבא עדיין קיבל את הבשורה בשמחה ובלב שלם ואמר: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד".

הלך רבי עקיבא לשדה חשוך, שהיה מחוץ לעיר, וקבע בו את מקום השינה שלו לאותו לילה. איתו היו: חמור, תרנגול ונר. הוא הדליק את הנר על מנת לא להיות בחושך מוחלט ובאה הרוח וכיבתה את הנר. התרנגול שהביא, כדי שיעיר אותו בבוקר, נאכל ע"י חתול מזדמן, ואילו החמור, שהביא כדי שיטען את חפציו, נטרף ע"י אריה. למרות הכל, רבי עקיבא המשיך לומר: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד".

למחרת גילה רבי עקיבא, שבאותו לילה נכנסו גדודי חיילים לאותה העיר, שלא רצתה לארח אותו, ולקחו בשבי את כל התושבים. מיד אמר רבי עקיבא לתלמידיו: "וכי לא אמרתי לכם, כל מה שעושה הקב"ה – הכל לטובה?! שהרי אם הייתי מתאכסן באחד המלונות, או אם הנר היה נשאר דולק והיו רואים אותי, או שומעים את החומר נוער, או את התרנגול קורא, החיילים בודאי היו לוקחים אותי בשבי, כמו את יתר בני העיר". וכך קיבל רבי עקיבא חיזוק נוסף לדבריו, שאכן כל ה"תקלות" וה"עיכובים" – היו מאת השם - לטובה!

המהר"ל (נתיב הבטחון א), ביאר ששלשת דברים שנלקחו מרבי עקיבא, תחת שלשת שהיה מפסיד לוּ היה בעיר והגזירה היתה מתקיימת גם בו, והיינו: "חמור" נגד גופו - שמסמל על החומר, "תרנגול" נגד נפשו - כי מסמל על צורה, ולכן עושים בו כפרות, ו"נר" נגד השכל - שהוא מאיר לאדם, וראה בבן יהוידע ששלשה הדברים, הם כנגד שלשה פורעניות שהיו לישראל.

הרמח"ל (ב'דעת תבונות') ביאר, שכוונת רבי עקיבא ללמד כי בכל רע מסתתר טוב, ולבסוף יתברר, שתכלית הדבר היתה לטוב. וכיון שרב הונא בא להוסיף על המשנה, מסתבר שכוונתו, שהבוטח יזכה לראות את הטוב המתגלה בסוף, כשם שראה רבי עקיבא שמטרת כיבוי הנר ואכילת החמור והתרנגול היו לטובתו (ולולי בטחונו יתכן ולא היה רואה את השודדים, ונמצא שהטוב היה נשאר אצלו בהסתר הרע, ראה 'כתב סופר' פר' צו).

דבריו של רבי עקיבא התקבלו להלכה, וכך ניכתב ב'שולחן ערוך': "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד".

 

סיפור:

מעשה מדהים על יהודי, המתגורר בירושלים, בשם יהושע (שם בדוי), הלה למד את מקצוע 'טכנאי רנטגן', אשר מעטים הם אלו המתמקצעים בו.

אולם הוא פּוּטר, לצערו הרב, לפני שנתיים וחצי. מצבו הכלכלי מידרדר מיום ליום, ועימו אף מצב רוחו, וזאת בשל העובדה, כי עדיין לא מצא מקור פרנסה חֲלופִי.

בוקר אחד, מקבל מיודענו, הצעת עבודה חדשה. מדובר בעבודה פיזית עם משכורת דחוקה, אולם הלה היה מוכן לכול – ולו בכדי שתהיה לו עבודה.

הוא זומן לראיון עבודה במשרד החברה, הנמצא בישוב הסמוך לירושלים. יהושע בירר על האוטובוס היוצא מוקדם עם בוקר מירושלים לישוב הסמוך, וחיכה ליום המחר בקוצר רוח.

על אף שהקדים מספר דקות, מבחין הוא מרחוק באוטובוס הסוגר את דלתותיו וממשיך בשעטה לעבר התחנה הבאה. ליבו הלם בפראות. הוא ניסה בכל כוחותיו לרוץ לעבר האוטובוס ולנופף בידו – אולם ללא הועיל.

בדיקה קצרה העלתה, כי האוטובוס הבא אמור להגיע רק בעוד כשעה. "אין טעם", מירר בבכי, "אשוב לביתי. איחור כה משמעותי רק יגרום לרושם שלילי!".

לפתע הוא שומע צפירות חזקות. הוא הרים את עיניו וראה את חברו הטוב הצופר מתוך רכבו: "הכל בסדר? אתה לא נראה טוב". יהושע גולל בפניו את האכזבה הנוראה, בכך שהפסיד את האוטובוס, וכנראה אף את העבודה החדשה שלה ציפה.

"היכנס לרכב", קרא חברו, "יש לך מזל. למרות שאני עובד כאן בירושלים, היום אני חייב לצאת מחוץ לעיר לצורך סידורים, לכן אקח אותך לשם".

יהושע לא ידע את נפשו מרוב אושר, הוא לא האמין כי הוא שוב בדרך לראיון העבודה. "תודה רבה", קרא בקול גדול, "כעת אני מבין, מדוע הפסדתי את האוטובוס – הכל כדי לעלות איתך ובכך לחסוך זמן וכסף נסיעות, ב"ה הכל לטובה".

אלא בשמיים חשבו אחרת. לפתע, ממש ביציאה הראשונה מירושלים, סטה אחד הרכבים מנתיבו והתנגש ברכבם של השניים. שתי המכוניות איבדו את היציבות וסטו מהכביש.

הרכב ניזוק קשה, אך בחסדי שמיים הם יצאו בשריטות וחבלות קלות. צוות מד"א שהוזעק למקום, הגיע תוך מספר רגעים וחִיֵיב אותם להתפנות לבית הרפואה 'הדסה עין כרם', על מנת לוודא שהכל בסדר.

יהושע שכב באמבולנס, ממורמר ושבור: "מה קורה פה? בסך הכל רציתי להגיע לראיון עבודה. על מה חרי האף הגדול הזה? מה עשיתי רע בחיי? מדוע מענישים אותי כך בשמיים?", התייפח בצער.

תוך זמן קצר הגיעו שניהם לשערי בית-הרפואה. שם הוכנסו לחדר טראומה ועברו עד מהרה סדרת בדיקות וצילומים שארכה מספר שעות, כשבסיומם מסר להם הרופא מכתב שחרור, ב"ה מצבם הרפואי טוב.

יהושע לקח את מכתב השחרור והעבירו לפקיד הקבלה. והנה הלה רואה פנים עצובות ושבורות. הלה הביט במיודענו ושאלו: "מדוע הִנְּךָ עצוב? הרי שוחררת בריא ושלם מבית-הרפואה, אם כן מדוע פניך נפולות?".

"איני מצטער מכך", השיב יהושע, "דע לך, כי אני טכנאי רנטגן במקצועי, וכבר שנתיים וחצי שאני ללא עבודה, והנה עד שסוף כל סוף קיבלתי היום זימון לראיון עבודה, הרי שמצאתי את עצמי בבית הרפואה ופספסתי את העבודה החדשה".

עיני הפקיד אורו, והוא שאל: "אתה 'טכנאי רנטגן'?" – "כן, עסקתי בזה במשך שנים עד שפיטרו אותי", השיב יהושע. "תגיד לי, האם לא ראית את המודעות הרבות, שמפרסם בית החולים, כי הוא מחפש כבר זמן רב טכנאי רנטגן? כבר כמה שבועות שבית הרפואה מחפש אדם כמוך!". הפקיד ניגש עם מיודענו לאחד החדרים ולאחר דקות ספורות מצא מיודענו את עצמו בראיון מאולתר מול מנהל 'הדסה עין כרם'. לאחר דקות קצרות התבשר, כי התקבל לתפקיד! אותו יתחיל כבר למחרת השכם בבוקר.

יהושע היה המום ונרגש, משמיים הוא פספס עבודה, שאינה במקצוע שלו, הנמצאת ביישוב מרוחק מביתו ואף הרווח ממנה הוא זעום ודל, והנה כעת גִּלְגֵּל בורא עולם, כי הוא יגיע לבית הרפואה על מנת לקבל עבודה מכובדת הקרובה לביתו, ואף עם שכר הגדול פי כמה, ממה שהוצע לו.

"תודה בורא עולם על כל הגלגולים, שעשית לי היום. על מנת שאקבל את העבודה הזאת – נתת לי להפסיד את האוטובוס, לעלות עם חבר, לעשות תאונה ולהגיע אל בית הרפואה, והכל בשביל להגיע לעבודה טובה ומסודרת" - כך מירר בדמעות שמחה יהושע בצאתו מבית הרפואה.

אין אדם שלא עובר ניסיונות בחיים. לעיתים עלול הוא חלילה להתריס כלפי מעלה ולשאול: "ריבונו של עולם, מדוע זה קרה לי?". אולם עלינו להאמין, כי כל מה שה' עושה – הוא לטובה!  (מתוך עלון: "פניני עין-חמד").

 

ועוד סיפור אחד קצר:

סיפר הרב אורי ויסבלום שליט"א על משפחה בארה"ב, שהיו להם שני ילדים, האחד, בגיל שש עשרה והשני, חמש עשרה, שהיו לומדים בישיבה. הנוהג בארה"ב, שאנשים יוצאים עם משפחותיהם והישיבות עם תלמידיהם לקמפ להרים לתקופה של חודשיים לנופש.

והנה, בדיוק לפני שיוצאים לקמפ, חלתה האמא במחלה ואמרה לבעלה, שלא יגלה לילדים את דְבָר מחלתה, כדי לא לקלקל להם את החופשה. הילדים נסעו לקמפ ומידי פעם האבא היה מבקר אותם וכל פעם שאלו היכן אמא. האבא היה עונה להם תשובות מתחמקות, שלא יכלה להגיע או שלא הרגישה טוב וכדומה. אבל מיד כשנגמר הקמפ, נסע האבא ולקח את הילדים ישר לבית החולים, היכן שאמם שוהה. ומיד כשראו אותה שאלו: "למה דווקא את?".

אמרה להם האמא: "אני רוצה לספר לכם משהו. כשהייתי בחורה בגיל עשרים והתארסתי ראשונה בכתה שלי, לא שאלתי, למה דווקא אני? וכשנולד לי ילד מיד בשנה הראשונה וראיתי אצל כמה מחברותי, שנולדו להם ילדים רק אחרי כמה שנים, לא שאלתי, למה דווקא אני? וכשראיתי, שיש לנו שלווה ושלום-בית ואצל כמה מחברותי לא היה שלום בית, לא שאלתי, למה דווקא אני? וכשהיה לנו פרנסה ברווח ולכמה מחברותי לא היה, גם לא שאלתי, למה דווקא אני? וגם עכשיו, כשקיבלתי את המחלה, אני גם לא שואלת, למה דווקא אני? כי יש שם אחד, למעלה בשמיים, שעושה ונותן לנו רק טוב, גם כשאנו לא מרגישים ולא מבינים למה דווקא אני. כי, כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד". (מתוך עלון 'אור חזקיה').

 

בעה"י, נִכָּנס קצת יותר לעומק הדברים של משמעות דברי רבי עקיבא: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד", בְּעניין היָחס שלנו למעשי אחרים כלפינו וּבָּיחס שלנו  לְמעשינו אנו בעבורינו ובעבור אחרים, לשם כך ניקח מעט מדבריו של הרב אברהם אלימלך בידרמן שליט"א על מעשה המרגלים בפרשת בשלח:

בפרשת בשלח (במדבר יג, ב) נאמר: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן", ומבאר רש"י: "שְׁלַח-לְךָ – לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח". יש שביארו בדברי רש"י, בהקדם ביאור הכתוב (תהלים קטז, י-יא): "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד [עני בְּדָעָת]: אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל-הָאָדָם כֹּזֵב", שהרי מטבעו נמשך האדם לייחס את כל מעשיו ופעולותיו לעצמו – שהוא עושה, הוא בונה והוא מפרק, הוא מצליח והוא וכו' וכו', ובאמת, אילו היה חי באמונה איתנה כי ה' עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, הייתה מחשבתו משתנית – להבין ממעל הוא.

כה אמר הרה"ק ה'יסוד העבודה' זיע"א, בפסוק בפרשתן (במדבר טו, לט): "וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהֹוָה", "וּזְכַרְתֶּם" – זכרו היטב, "אֶת-כָּל" – כל אשר יארע ויקרה אתכם, הכל "מִצְוֹת יְהֹוָה" – נעשה בציווי הבורא יתברך שמו, במצוות המלך, בהשגחה פרטית ומיוחדת, ולא נעשה דבר בעולם ע"י אנשים אלא ע"י 'שלוחי' הבורא יתברך שמו (תורת אבות, בשם כתבי הגה"ץ רבי משה מידנער זצ"ל).

וזהו אומרו (שם): "כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי", האדם אשר תמיד יסובו דיבוריו אודות 'אני' – אני עשיתי, מעשי 'ידי' להתפאר, הרי הוא: "עָנִיתִי מְאֹד" – מאוד גדולה עניותו בדעת, שאינו משכיל להבין כי הכל משמים.

פעם שלח הרה"ק הרש"ב מליובאוויטש זיע"א את בנו הרה"ק הריי"צ זיע"א לעשות טובה ולסייע ליהודי מסויים, מיהר הריי"צ לקיים מצוות אביו, ואכן, אחר כמה יגיעות עלה בידו לעזור לו ולחלצו ממצרו. חזר הריי"צ אל אביו כשהוא שמח ב'שמחה של מצווה' ואמר לאביו בסיפוק 'עשיתי שליחותך, בעשיית הטובה לפלוני'... נענה אביו והשיב לו: בשני דברים טעית בני, א. שאמרת 'עשיתי שליחותך', והרי אינו נכון, שהרי לא אתה עשית כן, אלא הקב"ה הוא עשה, הוא עושה והוא יעשה לכל המעשים, כל חלקך במצווה זאת לא היה אלא שאתה היית שלוחו של מקום. כלומר, שכבר נגזר עליו [על אותו פלוני, ש'עזר' לו] להינצל ולצאת מאפילה לאור גדול ברגע זה, ואף אם לא היית פועל עבורו היה נושע מצרותיו, דהרבה שלוחים למקום. ב. גם מה שאמרת 'עשיתי טובה לפלוני' אינו נכון, דאדרבה, הוא עשה לך טובה, שכך אמרו במדרש זוטא (רות פרשה ב, יט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם עני העני עושה עם בעל הבית".

באופן זה ביארו נמי את דברי רש"י כאן – 'אני' איני מצווה לך, אלא אל תשלח אנשים בעלי אני' – שכל שִֹיחָם ושיגם הוא 'אני', כי תוצאותיו מי ישורנו, וכמו שאכן כך הווה לבסוף, שמאחר שלא האמינו דיים בהנהגת ה', והיו סבורים שהדבר תלוי בהם ובכוחם – לכן אחזתם חִיל ורעדה בראותם את ילידי הענק, ואף הטילו אימה בבני ישראל, באמרם (במדבר יג, לא-לג): "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ... וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק" וקיררו את אמונתם. שאם היו מאמינים שאין ביד האדם לעשות מאומה מעצמו והכל תלוי ברצון הבורא, לא היו דואגים ומפחדים כלל.

וכן נרמז בפרשתן דכתיב (במדבר יג, לא), שהמרגלים נתנו קול וזעקו "כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" וברש"י, כביכול, כלפי מעלה אמרו. וביאר הרה"ק ה'שפע חיים' זיע"א, כי כל המפחד ואומר, שרעהו חזק ממנו [על עצמו], הרי הוא ח"ו כאומר, שרעהו חזק מהבורא, כי אם היה מאמין שהבורא 'שומר ישראל' ולא יִתן לרודפיו להשיגו, לא היה חושש מ'חוזקו' של רעהו – שהרי הקב"ה בוודאי חזק יותר ומה לו לחשוש מרעהו. וכמפורש בפרשת דברים (א, כט-ל): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן מֵהֶם, יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם". וכי יש מעצור לה' להושיע ברב או במעט?! ומרגלים הללו, שהיו מייראין [מפחידים] את בני ישראל, היינו כי היה להם מידה יתירה של "אֲנִי".

בפרשתן (במדבר יג, ג), "וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל-פִּי יְהוָֹה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", וברש"י, כולם אנשים [חשובים במעלת הרוחניות שלהם]. כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו. ותמוה הדבר עד מאוד כיצד נפלו לאחר מכן 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' כל כך. נוראות ביאר הרה"ק ה'שם משמואל' (שנת תרע"ז), שכבר כתב רש"י על הפסוק (דברים יח, יג) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ" – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר עתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קָבֵּל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו, ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם לא תתהלך עמו בתמימות אז לא תהיה עמו ולחלקו... ומאחר שאִבדו [המרגלים] את מידת התמימות שוב לא היו עם הקב"ה וכבר אין שום תימה להיכן שהגיעו... כי לולא ה' עזרתה לנו אין ביד אנוש להחזיק מעמד כלל.

כתב הגה"ק ה'חפץ חיים' זיע"א (שם עולם, שער שמירת השבת פ"ג בהגה"ה) וזה לשונו: "וכיון שדעת האדם מעוטה כל כך, אין לנו לחקור אחר הנהגתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהוא עושה, הוא הכל לטובה, כי מפי עליון לא תצא הרעות, ואז בוודאי יזכה לראות בסוף באלו הדברים גופא שהיא הכל רב טוב וחסד, כמו שהובא בגמרא (ברכות ס, ע"ב) במעשה דרבי עקיבא" [שלמדנו].

וזה לשון ה'שם משמואל', אך הנה כתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, פירש רש"י, אז תהיה עמו ולחלקו, ומתנאי התמימות, שלא יחקור על העתידות ולא יתחכם לילך אחר דעתו, אלא להיות בטל לרצון השם יתברך. וכמו שאמרו ישראל על הים "אין לנו אלא דברי בן עמרם" (רש"י על במדבר יד, ד). ומובן שבמה שאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, זו היתה נטיה מדרכי התמימות, ומימלא נסתלק מהם שם ה' שהיה עמם.

הן הן הדברים אשר פירש החתם סופר (עי' תורת משה ד"ה במדבר) במה שאמר הקב"ה כ'עונש' על חטא המרגלים "במדבר הזה יתמו" (במדבר יד, לה), שבני ישראל יתעכבו ארבעים שנה במדבר עד ש'יתמו' – ישובו להיות תמימים ויחזרו למדרגתם הראשונה בשלמות התמימות עמו יתברך.     

מספר הרב אברהם אלימלך בידרמן שליט"א, כי קיבל מכתב מאחד מגדולי הדור שליט"א, בו ביאר במתיקות עניין זה, שיחשוב האדם כל רעה כטובה, וכה דבריו, איתא בגמרא (בבא בתרא טז, ע"ב): "אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון [נחש] שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה [הנחש מכיש אותה וכך היא יולדת] ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה בין רגע". וצריך להבין, מדוע דייקא ה'נחש' זוכה להציל את האילה ולא בעל חיים אחר כגון העקרב וכיו"ב.

ומבאר הגדול הנ"ל, דהנה, בספר 'חובות הלבבות' (שער הבטחון פרק ג) מאריך לבאר בטבעים שהטביע הקב"ה בבעלי החיים, ובתוך דבריו הביא שבטבעו של איל לצוד נחשים, וכן איתא במדרש (שוח"ט תהלים כב, למנצח על אילת השחר) בית שיש בו נחשים מביאים קרן של אילת ומעשנים אותו, ומיד הנחש בורח, ולכן נקראת אסתר 'אילת', כי היא הבריחה את ה'נחש' – המן, הרשע מבית אחשוורוש, האמור מכל זה שהאילה היא הרודפת ומוצצת דמם של נחשים, אמור מעתה, כי מה שהנחש בא להכיש את האילה בשעה שהיא כורעת ללדת, אינו בא מטוּב לבו או ממידות טובות, רק אדרבה, הנחש מצא לו עת חולשה באילה, שאז יבוא לנקום בה נקמה אישית על ה'רדיפות', והנה הנחש סבור שנקם באילה, והרגה אחת ולתמיד, אבל" יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק" (תהלים ב, ד), והוא מראה לכל, עד כמה מעשה נקימה זה אינו אלא חסד גמור עם האילה – להציל את חייה וחיי וולדה. מכאן ילמוד כל חד בדידיה, כשנראה לו שפלוני מצא לו עילה לנקום בו, להזיקו וכיו"ב, ידע נאמנה, שהכל בידי ה' וברצותו מתקן רפואה ממכה עצמה. ושנאת פלוני ונקמתו אינם אלא פתח הצלה וישועה לפניך!

ההולך בתום ילך בטח, בפרט כשיזכור כי כל הנעשה בזה העולם בידי שמים הוא, אין ביד אדם לקרב או לרחק ישועתו או צרכיו, הן בדברים הנוגעים אל הנפש הן בדברים הנוגעים אל הנשמה, בגוף או בממון.

איתא בתנא דבי אליהו (רבה ספ"ג): "כל המודה ביסורין ושמח בהן נותנין לו חיים בעולם הזה ולעולם הבא שאין להם סוף".

 

התשובה השניה – להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו

"אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם" (משנה אבות א, ג).

מבאר הרמב"ם: "פרס יקרא הגמול אשר יגמל האדם ממי שאין לו טובה עליו אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר כי השכר הוא שינתן בדין ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו השם יתברך על מנת שייטיב לכם ויגמלכם חסד ותקוו לגְמוּל ותעבדוהו בעבורו ואמנם עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד רצה בזה שיהו עובדין מאהבה כמו שאמרנו בפרק י' מסנהדרין ואם כל זה לא פטרן מן היראה ואמר עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי ויהי מורא שמים עליכם כי כבר בא בתורה המצוה ביראה והוא אמרו את ה' אלהיך תירא ואמרו החכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שצוה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה וכ"ש במצות השמעיות".

מבאר רבי עובדיה מברטנורא: "פְּרָס" - לשון ערך. בערכך, מתרגמינן פורסניה. והוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום, כמו מה שיתן אדם לבנו קטן או לאשתו או לעבדו מפני קורת רוח שעשו לו. ואפילו לתקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו, אלא מאהבה בלבד. "וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם" - אע"פ שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ מיראה. שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה, ונמצאת דעבודתו שלימה. וכן אמרו חז"ל, עבוד מאהבה עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט.

באחת מן הפסקאות בפרשת תזריע, נוגע ר' לוי יצחק במאמר מן הזוהר הקדוש וז"ל: "או יבואר: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא יב, ב), עיין זוה"ק: "אתתא  משעתא דאיתעברת אין בפומא אלא או זכר תלד או נקבה" [אשה מרגע שמתעברת, חושבת רק או זכר תלד או נקבה תלד].

במקומות רבים מצטט ר' לוי יצחק את המדרש על הפסוק (תהלים קכא, ה): "יְהֹוָה צִלְּךָ", היינו שה' הוא כמו צילו של האדם, וכשם שהצל של האדם הולך בעקבותיו בכל אשר יפנה, ולאן שלא ילך האדם - תמיד הצל בעקבותיו, כך גם ה' ילך בעקבות מעשיו של האדם.

ר' לוי יצחק מעיר את תשומת ליבנו לתודעה הנפשית המלווה את האדם עת עושה הוא מצוות ומהי הכוונה שאליה אמור האדם להתכוונן.

ר' לוי יצחק מאיר את ליבנו על כך שצריך לעבוד את ה' יתברך מתוך תודעה של עשיית נחת רוח לפניו ולא מתן פרס כזה או אחר, אלא כל שאמור להיות בתודעתנו היא השאלה האם במעשינו זה אנו עושים נחת רוח לפניו יתברך.

 

 

אומר רבנו, ענפי האהבה הם שלושה: הדבקות, השמחה, והקנאה, ובעה"י נבארם אחד, אחד:

 

הדבקות – שיהיה לבו של אדם מתדבק בשמו יתברך

על הדרך לדבקות בהשם יתברך נלמד מדברי הרה"ג רבי אליעזר פאפו זצוק"ל בספרו "פלא יועץ" (אות ד' – דבקות) וז"ל:

"דביקות בהשם יתברך היא מצוה מתרי''ג מצוות, שיהא דבק בשם תדיר בחשק רב ברשפי שלהבת אהבה, ואין לך מדה טובה הימנה דכלא בה, ולפי חשיבותה קשי השגתה, הכל לפי מעשיו של אדם ולפי השתדלותו במחשבה דבור ומעשה יום יום הולך וגדל, ומקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט, א) עד יערה עליו רוח ממרום וטהרו וקדשו. וכל אדם חיב כשעורו להשתדל בכל כחו לקים מצוה זו ודכותה בכל עת שזוכר. ומה טוב שיהא כתוב אצלו במקום שיושב להיות לזכרון בין עיניו תמיד. והבא לטהר מסיעין אותו) שבת קד, א; יומא לח, ב).

והנה אמרו רבותינו ז''ל (כתובות קיא, ב) על פסוק (דברים יא, כב): "וּלְדָבְקָה-בוֹ" וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והא כתיב (שם ד, כד) :"כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא". אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון (שבת קלג, ב). וכמדמה לכל אדם, שכבר הוא דבק במדותיו יתברך, שכל ישראל הם רחמנים בני רחמנים ואין לך אדם שאינו חונן דלים, אבל כדי להדמות אליו יתברך צריך שיהא מרחם וחונן אפילו לאויבו מבקש רעתו, ואפילו אם הוא איש רע מעללים שעומד ומתריס כנגדו לא ימנע טובתו ורחמיו וחסדיו מאתו, אפילו שבאותו חסד שיקבל ממנו ישתמש בו להרע לו, אפילו הכי לא ימנע טובתו ממנו, כמו שהקדוש ברוך הוא מתנהג עם ברואיו. וכבר הרב הקדוש רבי משה קורדובירו בספר "תמר דבורה" האריך הרחיב לבאר שלש עשרה מדות של רחמים ואיך ראוי להתנהג בהם כל אדם, ואני עני העתקתי קצור דבריו בקנטרס ''אורות אילים" (דף קנה). אשרי אדם שומע לקרא לו אלו השלש עשרה מדות לפחות פעם אחת בחדש, ולהשתדל בכל כחו להיות עושה כסדר הזה, בעזר משדי עלה יעלה וגם יוכל להדמות לעליון.

ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות קיא, ב) כל הדבק בחכמים כאלו דבק בשכינה. וגדולה מזו אמרו (ברכות סד, א) כל הנהנה מסעדה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה. [אמנם לא נאמר זה על כל אשר בשם תלמיד חכם יכנה בזמן הזה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז). ודואג ואחיתפל וירבעם היו חכמים גדולים ונטרדו מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב''ב ד, א) "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב, כז) בעושה מעשה עמך]. והחכם שצריך לדבק בו הוא כשיהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו ומעשיו מרֻבין מחכמתו, ולכל היושב עמו או מסב עמו בסעדה פיו פתח בחכמה ותורת חסד על לשונו, וכל דבריו דברי תורה ודרך חיים תוכחות מוסר ואפלו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד (סוכה כא, ב; ע''ז יט, ב). שאפילו מה שנראה לפנים שיחה בטלה המעין בה ימצא טוב טעם ודעת שרצה ללמד אדם דעת או נפלאות חסדי ה' וכדומה, וכל דבריו לשם שמים באפן שהדבק בו תמיד סוף שילמד ממנו וילך בדרך חיים וארחות צדיקים ישמר. ועל זה הזהירו חז''ל ואמרו (ברכות כח, ב) מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים. ותני תנא (אבות א, ד): "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם".

וידוע שכך אמנותו של יצר הרע, שיושב תמיד על ימינו של אדם לשטנו ולהרחיקו מכל דבר טוב, וכל שכן מדבר זה, שיודע שהוא יהיה בעוכריו, שהרי אמרו (סוכה נב, ב): אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ. וכתיב (דברים לב, ב): "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי". שכמו שהמטר נוקב את האבן, כך ההולך לבית המדרש תמיד ושומע דברי תורה ודברי מוסר ויראת השם, הם נוקבים את לב האבן, ורוח נכון יתחדש בקרבו, ולכן עושה היצר הרע שאם פעם אחת ילך לבית המדרש וישב שם שעה או שתים תהא נפשו קצה עליו ויבחר עוד ללכת אל בית השחוק או להיות מיושבי קרונות כל היום וכל הלילה ולא ייעף ולא ייגע, אדרבא, ימצא מנוחה ונחת רוח. וזה היה מתרעם הקדוש ברוך הוא, "וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה מג, כב). אבל האיש אשר הוא טהור והסיר מסוה העורון מעל עיניו, ידוע ידע שכדי להיות יהודי כשר עובד אלקים צריך לכף את יצרו ודי בזה שיכף את יצרו להיות לומד או שומע בלמודים תמיד אפלו על כרחו שלא בטובתו וסוף שיערב ויבסם לו וילך הלוך וגדל הלוך ונסוע בדרכי היהידות והפרישות והחסידות, כדבר האמור שסגלת התורה לבער את רוח הטמאה, ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא (ירושלמי חגיגה פ''א ה''ז): הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהאור שבה מחזירן למוטב. והולך אל חכמים יחכם וישיג ארחות חיים, לכן זאת עשו וחיו". עכ"ל.

 

השמחה – עיקר גדול בעבודה

כתיב (תהלים ק, ב): "עִבְדוּ אֶת-יְהֹוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" – מבאר המלבי"ם, "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה", הבא לפני בשר ודם לבקש דבר, יבוא בבכי ובזעקה, ורק יציאתו תהיה ברננה אם מילא שאלתו, אבל הבא לפני ה' יבוא ברננה, כי בודאי ימלא שאלתו. עכ"ל. מסביר הרב אברהם אלימלך בידרמן: שבגשתו לתפילה, כבר יש לו לגשת בשמחה מתוך בטחון וידיעה ברורה, שהקב"ה, השומע תפילת כל פה, ימלא משאלותיו לטובה ולברכה.

מספר הרב בידרמן: פעם פגשתי אחד מאנשי ירושלים, כשכולו אומר שמחה וצהלה, שאלתי אותו לשמחה מה זו עושה? פתח פיו בחכמה ואמר, כי הנה כתיב (תהלים צו, יא): "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ", הרי שלמעלה ממני בשמחה וכיוצא בדבר גם מה שלמטה ממני, ומה לי להלך באמצע כ'אבל בין חתנים'!?

כתיב (במדבר יד, א): "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" – אמר רבה אמר רבי יוחנן (תענית כט, ע"א): אותו היום תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות. הרה"ק ה'אמרי אמת' זיע"א אמר על כך: אם במידת פורענויות כך, על אחת כמה וכמה, שבמידה טובה, המרובה ממידת פורענות – וודאי, שאם ישמח האדם אפילו שמחה של חינם יקבע הקב"ה שמחה לדורות!

הרה"ק ה'בית אברהם' זיע"א היה זועק מנהמת ליבו: "פְּתַח לָהֶם נעַם וְרָצון לִפְתּוחַ שַׁעֲרֵי רְצונֶךָ" (מתוך זמירות ליל שבת: 'יָהּ אֶכְסף'), יש אדם אשר בוער בקרבו רצון וחשק להתפלל לפני ה', ויש אשר יבער ברצון ללמוד, אבל לרצות ולשמוח במה שהקב"ה מעמיד לפניו זו עבודה נעלית וגבוהה פי כמה. וזוהי הבקשה "פְּתַח לָהֶם נעַם וְרָצון - לִפְתּוחַ שַׁעֲרֵי רְצונֶךָ", שנרצה את אשר אתה רוצה מאיתנו.

אחד מחסידי הרה"ק ה'ברכת אברהם' זיע"א הוכרח לשהות בימי ראש השנה באמריקה הרחוקה, ובצר לו שלח אליו מכתב ושפך את מר לבו, על שלא יוכל לשהות בימים הנוראים והקדושים אצל הרבי. ענה לו הרבי: לכל יהודי – במקום שהוא נמצא, שם העמיד ה' סולם מוצב לעלות על ידו השמימה, כמו שמצינו שהסולם של יוסף הצדיק היה דייקא בערוות הארץ, בארץ מצרים, ומשם העפיל למדרגותיו הגבוהות בקדושה להיקרא 'יוסף הצדיק'. כמו כן כעת, שהינך נאלץ לשהות בימים הקדושים בארה"ב, הרי ששם הכין לך הקב"ה סולם גבוה מעמקי האדמה עד שְמֵי רוֹם, ודייקא משם תתעלה ותתקרב לצור העולמים, על כן קבל נא זאת באהבה ובשמחה...

 

"עִבְדוּ אֶת-יְהֹוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב)

אומר רבינו, רבי נחמן מברסלב: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד).

כדי להבין מהי הנקודה הפנימית והאמיתית, שהיא שורש השמחה, צריכים אנו להביא את דברי רבי נחמן מברסלב, וכך הוא כותב: "עיקר השמחה, שהיא החיות של ישראל, הוא ע"י נקודת האמת, שבלב איש הישראלי, שנפשו יודעת מאוד קדושת אמונת ישראל, שזה כל שמחתנו, בחינת (תהלים קד, לד): "אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָה". וכל אדם כפי מה שהוא, אם יזכור את עצמו, שאף על פי כן, הוא מזרע ישראל והבדילנו מן התועים בכמה בחינות, יכול לשמח את עצמו בכל מקום שהוא".

ורק מי שיש לו אמונה שלמה בהשם יתברך, שנאמר (תהלים לג, א): "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה", מכיר בהשגחתו ויודע, שהוא טוב ומיטיב, ומנהיג את האדם בדרך הטובה ביותר בשבילו - שנאמר (תהלים ק, ב): "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה", "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ" (שם כ, ו), כי "יְמַלֵּא יְהֹוָה כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ" (שם).

ו"לכל חד כפום מה דמשער בלביה" (תניא חלק א, מד), בבחינת (תהלים יט, ט): "פִּקּוּדֵי יְהֹוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי-לֵב", כי בודאי אין שום שמחה בעולם כשמחה זו. הקשר האמיתי עם הבורא יתברך והאמונה השלמה בקיומו ואומר דוד המלך (תהלים פא, ב): "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב", והיא אשר מביאה את האדם לשמחה תמידית, כי השם יתברך הוא מקור השמחה, כמו שכתוב (דברי הימים-א טז, כז) "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ".

אומר שלמה המלך (שיר השירים א, ד): "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" – "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד" על הזכות שְנִתְנָה לנו להיות בניו של הקב"ה, מונהגים בהשגחה פרטית על ידו, שנאמר (תהלים קז, כב): "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה" – כי כל הישתלשלות העניינים עד שהגיעו למצב של רינה – כל זה אינו אלא בזכות השם יתברך, שהביא אותם לידי כך, ולא ביקש הקב"ה שתוֹדֶה לו לפני שנתן לך בשפע ברווח ובנחת - כל-טוב, שנאמר (דברים ח, ה-י):

ה וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:
ו וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוֹת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:
ז כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:
ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת:

י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ: 

 

הקנאה – שיהיה האדם מקנא לשם קדשו

אומר הרב אורי יצחק שליט"א: נשאל שאלה: מה הסיבה, שהגיע לדוד המלך כל הניסיון הגדול עם בת-שבע? הרי גם כשנותנים לאדם ניסיון, יש לזה סיבה, אין ניסיון בלי סיבה.

אומרת הגמרא (סנהדרין קז, ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב, לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון", בתפילה בבוקר אנו אומרים: "אל תביאני לידי ניסיון ואל תביאני לידי ביזיון", וזה מדובר על ניסיון, שהאדם מכניס את עצמו, ולא בנסיון שהקב"ה מנסה אותנו, שעל זה באנו לעולם – בע"ה, לעמוד בנסיונות. 

ולמה לא להעמיד עצמו בנסיון? אומרת הגמרא (שם): "שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל", וכיצד הביא את עצמו לניסיון?

משיבה הגמרא (שם): "אמר לפניו, רבונו של עולם, מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד? אמר [לו הקב"ה]: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי [אותם אני ניסיתי, אותך אני לא ניסיתי], אמר [דוד המלך] לפניו, רבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר (תהלים כו, ב): "בְּחָנֵנִי יְהֹוָה וְנַסֵּנִי (צָרְופָה) צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי", אמר [לו הקב"ה]: מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה [אומר הקב"ה לדוד המלך: להם לא הודעתי, מתי אני אנסה אותם, במה אני אנסה אותם, לא הודעתי להם כלום, הנסיונות שלהם היו בהפתעה, לעומת זאת, לך, דוד המלך, אני מודיע מראש, שאני הולך לנסות אותך בדבר ערווה]. מיד [הנסיון הגיע כבר באותו היום, שנאמר]: "וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (שמואל-ב יא, ב), בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא [בת שבע, היתה חופפת את הראש, מתחת למחיצה, שנראית כמו כוורת], אתא שטן אידמי ליה כציפרתא [בא השטן, נידמה כציפור], פתק ביה גירא פתקה לחלתא איגליה וחזייה [אותה ציפור ניתקלה במחיצה, הפילה את המחיצה וכך בעצם דוד ראה את בת-שבע], מיד "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי: וַיִּשְׁלַח- דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל-בֵּיתָהּ" (שמואל-ב יא, ג-ד), והיינו דכתיב [זה מה שכתוב] תהלים (יז, ג): "בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה [לעת הערב בעוון בת שבע (רש"י)] צְרַפְתַּנִי [ניסיתני (רש"י)] בַל-תִּמְצָא [פסול או מום (ראב"ע)] זַמֹּתִי בַּל-יַעֲבָר-פִּי" [בל יעבר פי לומר עוד בחנני ונסני, כמו שאמרתי כבר (רש"י)]. ממשיכה הגמרא (שם): "דרש רבא מאי דכתיב (תהלים יא, א): "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד בַּיהֹוָה חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי (נוּדִו) נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר", [מסביר רבא את הפסוק הזה כך]: "אמר דוד לפני הקב''ה רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון, שלא יאמרו הר שבכם [דוד המלך, שנמשל להר] צפור נדדתו" [ציפור נצחה אותו, בזה שהיא הפילה את המחיצה, שבעצם היה זה היצר הרע שהתחפש לציפור].

דרש רבא מאי דכתיב (תהלים נא, ו): "לְךָ לְבַדְּךָ [השם] חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן-תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ", אמר דוד לפני הקב''ה: גליא וידיעא קמך [גלוי וידוע לפניך] דאי בעיא למכפייה ליצרי הוה כייפינא [אם היתי רוצה לכפות את היצר שלי, הייתי כופה אותו] אלא אמינא [אלא אמרתי לעצמי, שלא אתגבר על יצרי] דלא לימרו עבדא זכי למריה" [כדי שלא יגידו שהעבד ניצח את האדון שלו בתוכחתו! שאמרתי "בחנני ה' ונסני", ועמדתי בנסיון]. מלכתחילה דוד רצה לעמוד בניסיון, כדי שיקרא 'אלוקי דוד', כמו אברהם יצחק ויעקב, שנקראים: 'אלקי אברהם', 'אלוקי יצחק' ו'אלוקי יעקב', והיוֹת והקב"ה אמר לו, שהוא מעמיד אותו בנסיון, וזה יהיה בדבר ערווה, ומיד יתחיל הניסיון - והכל ברור, ואם דוד היה כופה את ייצרו, כמו שנאמר על דוד המלך (תהלים קט, כב):" וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" [לבי נעשה חלל בקרבי מגודל הפחד והתוגה (מצודות דוד)], שהיה דוד שולט בייצרו, היה יוצא מכך, שניצח, כביכול, את בורא עולם. לכן, דוד לא עמד בנסיון מהסיבה הזו.

משל למה הדבר דומה, לעבד, שהיה שר המשקים של המלך. הגיש העבד למלך כוס משקה, והנה זבוב עף ונכנס לתוך המשקה של המלך.

ברגע שראה המלך את הזבוב בכוס, מיד פקד לאסור את העבד, עד שיחליט מה לעשות איתו, למרות שאין זה אשמתו של העבד.

מה עשה שר המשקים, לפני שיאסרו אותו? לקח את הכוס ושפך את כל תוכנו על המלך. כל המשרתים, היו המומים ממעשה זה.

נגשו אל העבד ושאלו אותו: מדוע עשית זאת?  עכשיו בטוח המלך יתלה אותך.

ענה להם: פשוט, ברגע שקבלתי מהמלך עונש על עניין הזבוב שנכנס למשקה, אמרתי לעצמי, מה יגידו כל האנשים בממלכה על המלך שלנו? יגידו איזה מלך קפדן, מה, העבד שולט בזבובים? בשביל זה היה צריך להחמיר איתו? אז כדי שלא יצא שם רע למלך, עדיף שאשפוך עליו את הכוס ואז יגידו, ברור שהגיע לו עונש!

כך בעצם דוד המלך אומר, שנכשל בעוון, כדי שלא תצא מציאות מכל העניין, שהוא 'זכי למריה', שְעֶבֶד ניצח את אדונו בתוכחתו, כלומר: כביכול, ניצח את הקב"ה.

דרש רבא מאי דכתיב (תהלים לח, יח): "כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד", כל מה שמדובר בעוון דוד, זה לא עבירה של 'אשת איש', כי בת-שבע היתה גרושה, כי כל מי שיצא למלחמה, היה קודם מגרש את אשתו, כדי שאם ימות במלחמה ולא תימצא גופתו, היא לא תשאר עגונה, אלא זה רק, שהוא לא המתין שהחיילים ישובו מהצבא, כלומר: הוא עבר על התקנה של עצמו, שהוא תיקן 'תקנת מלכות', שלא קשורה להלכה, שאין נושאין את הנשים של אלה שיצאו לצבא, עד שיחזרו, אבל היות שהוא המלך, ומלך 'פורץ גדר', והמלך שתיקן הוא גם המלך שיכול לאסור או להתיר וכו', לכן, בלאו הכי, לא היתה לו שום בעיה לקחת את בת-שבע, משום שהיא היתה גרושה ומלך יכול להינשא לגרושה. אמר לו (לדוד) הנביא נתן, מדוע נתת לליצנים לנאץ את השם ולהגיד: הנה דוד המלך עשה כך וכך עם אשת אוריה החיתי, אמר רבא: "ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב" [לא בקלות, ע"י נסיון]. והקב"ה סלח לדוד המלך, לכן אנו אומרים 'בבקשה קודם אמירת תהלים': "וּמִשָׁם יִמָשֵׁךְ לָנוּ שֶׁפָע לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה לְטַהֲרֵנוּ מֵעֲווֹנוֹתֵינוּ וְלִסְלוֹחַ חַטֹאתֵינוּ וּלְכַפֵּר פְּשָׁעֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁסָלַחְתָ לְדָוִד שֶׁאָמָר מִזְמוֹרִים אֵלוּ לְפָנֶיךָ, כּמוֹ שֶׁנֶאֱמַר (שמואל-ב יב, יג): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהֹוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד גַּם-יְהֹוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת".

אותו דבר, שקרה לדוד עם בת-שבע, קרה לו גם עם אבשלום בנו:

אומרת הגמרא (שם): "אמר רב יהודה אמר רב, בִּקש דוד לעבוד עבודה זרה, שנאמר (שמואל-ב טו, לב): "וַיְהִי דָוִד בָּא עַד-הָרֹאשׁ אֲשֶׁר-יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל-רֹאשׁוֹ", ואין ראש אלא עבודה זרה, שנאמר (דניאל ב, לב): "הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי-דְהַב טָב" [והוא צלם, פסל, ראש של זהב טוב], והנה לקראתו חושי הארכי [חברו של דוד] קרוע כתנתו ואדמה על ראשו [עשה קריעה ושם חול על ראשו, כמו אָבֵל] אמר לו לדוד: יאמרו מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו [דוד]: מלך שכמותי יהרגנו בְּנוֹ? מוטב יעבוד עבודה זרה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא!".

כשדוד המלך רואה, שבנו רודף אחריו להורגו, והוא עצמו צדיק וחסיד עם השם, מה יגידו אנשים? מי שלח את הבן שלו להורגו, הרי מגלגלים חובה ע"י חייב, אז הוא נשלח משמים, וכביכול תהיה טרוניה על הקב"ה: מה כבר עשה דוד המלך, שצריך שבנו יהרוג אותו!?

אמר דוד המלך: עדיף ואלך לעבוד עבודה זרה, ואז יאמרו: אם כך, מגיע לו שבנו הרגו. דוד המלך העדיף, שכל הסירחון, כביכול, יצא כלפיו ולא כלפי קודשא בריך הוא! (וכמובן, שדוד המלך לא עבד עבודה זרה, אלא רק חשב לעשות כך).

תמיד, כל החשבון והשיקול של דוד המלך זה: איך יתרבה כבוד שמים בעולם! וחלילה לא יתחלל כבוד שמים בעולם!

הקב"ה מעיד על דוד המלך, שליבו היה שלם איתו, כמו שנאמר (מלכים-א יא, ד): "וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ [של שלמה המלך] שָׁלֵם עִם-יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו". כל מחשבות דוד, זה איך ליצור מציאות, שכמה שיותר יהיה קידוש השם בעולם.

ונאמר בגמרא (סנהדרין קז, ע"ב): "בשעה שבָּנָה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס [את] [ה]ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה [ולא רצו להפתח] אמר [שלמה] עשרים וארבעה רננות [כ"ד לשונות רינה ותחינה דאיתה בתפילת שלמה (רש"י, מסכת שבת ל, א)] ולא נענה, אמר (תהלים כד, ז-ח): "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהֹוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהֹוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה", ונאמר (תהלים כד, ט-י): "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", ולא נענה, כיון, שאמר (דברי הימים-ב ו, מב): "יְהֹוָה אֱלֹהִים אַל-תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" – מיד נענה!".

 

 

"מי שיש בידו למחות ואינו מוֹחֶה, גזרו דינו לִתָּפֵס בעוון החוטאים עצמו" (שבת נד, ב)

מצינו בירושלמי (ה, ד), שפרתו של שכנתו של רבי אלעזר בן עזריא [ראב"ע] הייתה יוצאת [בשבת] ברצועה שבין קרניה, ומחמת שלא מיחה בשכנו נקראת על שמו, ונחשב לו הדבר כעוון, והושחרו שיניו מרוב התעניות שהתענה לכפר עוונו [ואומר רבינו האר"י הקדוש, שבזמן הזה, בחשכת הגלות, אף צעקה ואנחה אחת הבאה מעומק הלב, על שלא הוכיח את עמיתו, נחשב לו כתעניות רבות].

ביאור נפלא אמר הרה"ק רבי שלומ'קה מזוויעהל זיע"א בדברי הגמרא (ביצה כג, א), שהקשו מדוע אמרו פרתו של ראב"ע – וכי זו הייתה פרתו ותו לא, הרי י"ב אלפי עגלים היו 'מעשר בהמה' שלו בכל שנה ושנה, נמצא שהיו לו ריבי רבבות של פרות, ותירצו, תנא, שלא שלו היתה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה – נקראת על שמו. ומבאר הרה"ק, כי כל שאר הפרות לא נחשבו שלו, שהרי 'לא במותו יקח הכל'... רק פרה זו נחשבת לו, כי הרי יציאתה ברצועה בשבת נחשב לראב"ע כעוון, ועל עוון זה שב בתשובה מאהבה, ומכיוון שהשב מאהבה נחשבים לו עוונותיו לזכויות לכן, 'נקראת על שמו', כי הזכויות שבאו לידו ע"י ילוו אותו אף בעולם העליון, נמצא שזו היתה פרתו היחידה. (מתוך: באר הפרשה, פרשת נשא, הרב אברהם אלימלך בידרמן שליט"א).

 

חסידות = יראת הרוממות – שלימות המידות – שלימות המעשה – אהבת השם

אומרת המשנה: "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת" (משנה, נדרים, ג, יא), כְּלוֹמַר שֶׁלְּכָךְ בָּאוּ בְּמִסְפַּר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, לוֹמַר לְךָ שֶׁזֹּאת הַמִּצְוָה שְׁקוּלָה וּגְדוֹלָה וּבְרִית כְּרוּתָה עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּכְרַת בְּרִית עַל הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְשָׁם נֶאֱמַר הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית, שֶׁאֵין שׁוּם אַחַת מֵהֶן חוֹזֶרֶת רֵיקָם (עיקר תוי"ט).

והרמב"ם מבאר, [שְ]שלש עשרה בריתות, הם מילת "ברית" ו"בריתי" הנכפלים במצות השם יתברך לאברהם אבינו בברית מילה במעמד אחד בפני עצמו (בראשית יז), ואלו מניינם:

א. "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית ז, ב).

ב. "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ" (שם, פסוק ד).

ג. "וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (שם, פסוק ז).

ד. "לִבְרִית עוֹלָם" (שם).

ה. "וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (שם, פסוק ט).

ו. "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ" (שם, פסוק י).

ז. "וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שם, פסוק יא).

ח. "וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם" (שם, פסוק יג).

ט. "לִבְרִית עוֹלָם" (שם).

י. "אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר" (שם, פסוק יד).

יא. "וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ" (שם, פסוק יט).

יב. "לִבְרִית עוֹלָם" (שם).

יג. "וְאֶת-בְּרִיתִי אָקִים אֶת-יִצְחָק" (שם, פסוק כא). הנה אלו י"ג בריתות נכפלו בזה הדיבור, ואז נסתלק ממנו הדיבור, כמו שאמר אחר כך: "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם".

וממשיכה המשנה ואומרת (שם): "רַבִּי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֶמַר (בראשית יז): "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", דָּבָר אַחֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לג): "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

[וְ]אֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב (משנה, נדרים, ג, יא).

מכאן אנו למדים, כי העוקר את עורלת לבבו ומתקן את מידותיו והולך בדרך י"ג מידות הרחמים של הקב"ה, וכפי שאומר רבינו הרמ"ק (תומר דבורה פרק א): "רָאוּי [האדם] שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר, שֶׁהֵן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת – אדם זה נקרא שלם, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שנאמר (בראשית יז): "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".  

בשיעור הקודם (שיעור 62) למדנו על ה'אדם השלם' מרבקה אמנו, עם שלימות מידותיה ושלימות מעשי חסדיה.

אדם, שבעה"י, מתקן (משלים, בחינת שלמות) את המידות שלו, מעיד על כך, ללא ספק, שהוא אוהב את השם, כי כל שאר המצוות הן תענוג לאדם: שבת- עונג שבת, מנוחה אמיתית לגוף ולנפש; טהרת המשפחה- בריאות הגוף והנפש ושלום בית בין איש לאשתו, זוכה לבנים בריאים בגופם ובנפשם; כשרות- בריאות הגוף והנפש. תלמוד תורה- עם היגיעה, היא אושר ושמחה לנפש ולגוף. על כל המצוות ידוע, שהן נעשות לטובת האדם, אם בעולם הזה ועם בבא ועם סיעתא דשמיא וקצת מאמץ מצד האדם יכול לקיימם בלא קושי וזוכה מיד לראות בברכה שבהן.

לעומת זאת, תיקון המידות מורה בוודאות, שזה נעשה למענו יתברך, כי הדרך לשלמות המידות ארוכה, קשה ומלאה ביסורים, נסיונות, נפילות וְקִימוֹת, ורק לאחר מכן באה בריאות הנפש והגוף – בזכות השגת השלמות הזאת.

לכן אדם, ששם לו למטרה ולתכלית (כי אדם נשאר עם מידותיו לנצח נצחים), לתקן מידותיו – בידוע שעושה זאת למענו יתברך, מאהבתו אליו.

לכן, בבואנו לפרק י"ט, בבאור חלקי החסידות- עמוד העבודה "האהבה", המלמד על שלימות המעשה, שגם אם לא התבקש, אבל עושה זאת מתוך אהבה עזה אליו יתברך [כמו שהרחיב רבינו בעמוד העבודה- "היראה", (עיין בשיעור 62)], יכול לפעול כך רק מי שהגיע לשלמות המידות, כי כמו שלמדנו, אדם שקיבל על עצמו שמטרתו ותכליתו היא לתקן מידותיו למענו יתברך- כל מצווה שיעשה, יעשה אותה בשלמות על כל פרטיה ודיקדוקיה, בשל אותה אהבה אליו יתברך.

כמו אמא ורעיה שמוותרת על כל צרכיה, רצונותיה, מאווייה ותאוותיה למען בניה ובעלה (בעה"י) ורואה רק אותם מול עיניה, בשל אהבתה אותם, וכל מעשיה בשלמות, מעל ומעבר למה שנתבקשה, וכל זה, כי רואה בהם את מטרת חייה. כך יהודי, שאוהב את הקב"ה אהבה עזה, ישלים מידותיו ויעשה פעולותיו ומצוותיו בשלימות יתרה למענו יתברך, בשל אותה אהבה עזה אל בורא עולמים, יתברך יתעלה וישתבח שמו לעד, אמן!

 

נסיים לימוד נפלא זה עם תפילה:

אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה!

"וְזַכֵּנִי לְהִתְדַבֵּק בְּךָ תָּמִיד בֶּאֱמֶת, וּלְהַכִּיר אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה, שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְמִצְוֹתֶיךָ, אֲשֶׁר בָּהֶם מְלֻבָּשׁ אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה, אֲשׁר אַתָּה אוֹהֵב אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אַהֲבָה אֲמִתִּיִּית אַהֲבָה וְחֶמְלָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית, אֲשֶׁר מֵאַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה וּמֵחֶמְלָתְךָ הָאֲמִתִּיִּית עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, צִמְצַמְתָּ אֱלֹהוּתְךָ כִּבְיָכוֹל וְהִלְבַּשְׁתָּ אַהֲבָתְךָ בְּהַתּוֹרָה וּמִצְוֹת הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר נָתַתָּ לָנוּ בְּאַהֲבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה נְבִיאֶךָ נֶאֱמַן בֵּיתֶךָ, אֲשֶׁר כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה הִיא שִׁעוּר וְצִמְצוּם הַקָּדוֹשׁ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה עַל יְדֵי זֶה לְהַכִּיר אוֹתְךָ וּלְהַשִּׂיג אוֹתְךָ וּלְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה חוּס וְחָנֵּנִי וְזַכֵּנִי לְקַיֵּם כָּל מִצְוֹתֶיךָ בְּאַהֲבָה גְדוֹלָה, וְתַעַזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שֶׁאֶזְכֶּה לְהַשִּׂיג וּלְהָבִין אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבַּדַּעַת, שֶׁהוּא סִתְרֵי תוֹרָה שֶׁהִיא אוֹרַיְתָא דְעַתִּיקָא סְתִימָאָה דַּעֲתִידָא לְאִתְגַּלְיָּא לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁהִיא הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיָה בֵּינְךָ וּבֵין יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ קדֶם שֶׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר הָאַהֲבָה הַזּאת הִיא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְהַמִּדּוֹת וְהַיָּמִים, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹר הָאַהֲבָה הַזּאת כִּי אִם עַל יְדֵי צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים הַכּוֹפִים אֶת יִצְרָם, וּמְבַטְּלִים כָּל הַתַּאֲוֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל וְלִבָּם בִּרְשׁוּתָם" אמן ואמן סלה! (ליקוטי תפילות, תפלה ל"ג, אות תצה).

 

 

יהי רצון וייקויים בנו הפסוק (מלאכי ג, ד):

"וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת"

אמן ואמן סלה!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן______________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת