00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמונת ראי

יום אחד זה יקרה

אני אוהבת מוזיקה.

אני חושבת שלמילים יש כוח, והרבה פעמים כשהן מגיעות בצורת שיר קל לנו יותר להקשיב להן ולשמוע אותן.

לא בכל השירים אני מוצאת משמעות אישית, אבל אלו שכן הם מיוחדים יותר בעיניי, כמו זה:

 

מחכה

מילים: ריטה
לחן: עידן רייכל

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו 

וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה

 

יש מצב שהיום שלי הגיע, או מתקרב.

 

תמיד אהבתי לכתוב.

עוד כילדה בבית הספר היסודי היתה לי מחברת מיוחדת בתיק, מחברת לסיפורים שלי. היו הרבה הפסקות בהן הייתי יושבת ומוסיפה עוד עמוד או שניים, כמה שהרשה לי זמן ההפסקה.

 

עם הזמן הכתיבה עברה למחשב, וביוני 2008 פתחתי את הבלוג.

בבלוג ההתנהלות היתה אחרת. הייתי מוצאת את עצמי פתאום כותבת רשומה בראש, סתם ככה, באמצע כל מיני דברים.

יכולתי לשבת בעבודה ולראות משהו ופתאום התחילו לרוץ לי מילים בראש. זה היה מקרה יחסית קל, כי יכולתי לפתוח וורד ומיד לכתוב מה שרץ לי בראש, לשמור ואחר כך להעתיק לרשומה.

אבל כשהייתי באמצע ישיבה, או באמצע צפייה בתוכנית טלויזיה, או באמצע נסיעה... קצת יותר קשה. ולמרות שהמילים בראש נכתבו בצורה מושלמת, הרבה פעמים עד שהגעתי למחשב הייתי שוכחת את הניסוח שכל כך אהבתי קודם.

היו פעמים שניסיתי בכל זאת לכתוב, אבל בגלל שלא הייתי מרוצה כמו שהייתי מהניסוח המקורי, לא פרסמתי.

 

כך גיליתי שבעצם התחלתי לכתוב רשומה כבר לפני שנתיים, אבל היא לא פורסמה:

"כמעט שנתיים עברו מאז כתבתי בבלוג שלי.

הפוסט האחרון היה בינואר 2014, וגם בו כתבתי שרציתי, שניסיתי, שלא הולך.

אני זוכרת שבאותה תקופה החלטתי שאני לא מכריחה את עצמי.

הבלוג שלי מאז ומתמיד היה סוג של השתקפות שלי, כפי שמעיד עליו שמו, וכפי שאני עברתי טלטלה בחמש השנים האחרונות ומתחילה עכשיו לצאת ממנה, כך גם הבלוג נכנס לתרדמת, ואני מקווה שגם כאן נראה יציאה, ושזה לא יהיה שוב פוסט חד-פעמי.

 

הבוקר, בדרכי למשרד, הראש שלי התחיל, כמו פעם, נסח את הרשומה הנוכחית.

זה מבחינתי היה סימן שהגיע הזמן לכתוב שוב. אם המשפטים מתחילים לרוץ – אז צריך לספק להם מקום לרוץ בו.

לצערי מאז עברו כמה שעות טובות, והמשפטים ההם, הניסוחים ההם, נעלמו להם.

אבל אני זוכרת שחשבתי על אבא שלי, על אמא שלי.

אבא נפטר לפני חמש שנים, אמא לפני ארבעים ושתיים."

 

אפילו לא זכרתי שכתבתי אותה... ובטח שאני לא זוכרת איך רציתי להמשיך, מה היתה הפואנטה.

 

בימים האחרונים התחילו שוב לרוץ לי מילים בראש.

אז הבוקר פתחתי את המחשב, נכנסתי לבלוג שלי והתחלתי לקרא.

אני אוהבת לקרא דברים שכתבתי. זה מזכיר לי חוויות, ואני ממש נהנית מהכתיבה.

אני יודעת שזה נשמע אולי שחצני אבל אני באמת חושבת שאני כותבת לא רע בכלל. במיוחד כשזה בא מהלב, זה יוצא מרגש. העדות שלי היא שיש רשומות שעד היום, לא משנה כמה פעמים קראתי אותן, אני מתרגשת מחדש, צוחקת או בוכה בהתאמה.

 

קראתי שוב את הרשומות שכתבתי על אבא. הן תמיד עושות לי את זה, ומאז שכתבתי אותן אני מוצאת את עצמי כל כמה שנים חוזרת וקוראת אותן, נזכרת בפרטים קטנים ששכחתי, מתאהבת מחדש בתגובות שקיבלתי, נזכרת בכמה אהבה הייתי עטופה.

לפעמים אפשר לקרא משפט ושהוא לא יחדור, ואחרי זמן מה לקרא אותו שוב ופתאום קוראים אותו אחרת. פתאום נופלים אסימונים.

 

בין התגובות היו כמה משפטים שכאלו:

 

הדר כתבה לי: "זכרת אותו באינסוף פוסטים ומפגשים, תמיד זה נשמע כאילו הוא בן אדם יוצא דופן ובכלל יש לך משפחה מיוחד במינה!! אני קוראת ודומעת, בין השורות יש כ"כ הרבה אהבה וזכרונות..."

אני יודעת שאני מדברת על אבא הרבה.תמיד דיברתי עליו הרבה. אהבתי והערצתי אותו המון, ואני חושבת שהוא אדם שהכי השפיע עלי בחיי. התגובה הזו, כמו גם אחרות, רק הוכיחה לי כמה הדברים השתקפו במה שכתבתי וסיפרתי עליו, וזה שימח אותי.

 

כך גם עלה מהתגובה של חגית (?) – kookadoo: " אני יודעת שאת קשורה לאבא שלך (ואני בכוונה משתמשת בלשון הווה). כתבת עליו לא מפעם והוא נשמע אדם נפלא, כך שזה באמת עצוב גם למי שלא הכיר אותו אישית אלא רק באמצעות הכתיבה שלך."

 

וגם מהתגובות של דפנה: " גם מבלי לקרוא את הפוסט הזה אני זוכרת פוסטים קודמים שלך עד כמה אביך היה חשוב לך..."

של נילי: "... יודעת איזו דמות משמעותית הוא היה כל חייך עבורך..."


ושל לה סרניסימה: " אני מכירה אותך ואת אביך ז"ל רק דרך הרשומות בבלוג, אבל התרשמתי מעומק האהבה והקשר ביניכם..."

 

בקי כתבה לי: "אין מחיר לגעגוע, והגעגוע ישאר לתמיד, זכרי הוא תמיד יהיה לצידך.
כפי שאבי שעבר מן העולם כמעט לפני 10 שנים, עדיין כאן איתי ועם משפחתי 
והוא עדיין גורם משפיע במותו, כמו שהיה בחייו. מבחינתי הוא לא מת כלל אלא עבר לפאזת חיות אחרת. .."

כל כך, כל כך נכון. גם אבא שלי עדיין איתי בכל כך הרבה רמות, כל יום,  כל הזמן.

 

ענבל כתבה לי תגובות בשני פוסטים נפרדים: " אני מאמינה שהוא ימשיך ללוות אותך בדרכו, שאת תמשיכי לדבר אליו בליבך ובמעמקי ליבך גם תשמעי את תשובותיו."

כל הזמן. יודעת בדיוק מה הוא היה אומר לי, גם חולמת עליו לפעמים.

והמשפט שהכי גרם לי לעצור ולחשוב: "איך זה שתמיד געגוע הוא המתנה של האהבה".

אני חושבת שיש המון אמת, אבל המון עצב במשפט הזה. אני יודעת שאמשיך לחשוב עליו בימים הקרובים.


מכיוון שחלפו שנים מאז כתבתי, אין לי מושג אם מישהו יקרא את הפוסט הזה, אבל אם כן, שתדעו כמה כח יש לתגובות. במיוחד כאלו שבאות מהלב, כמו הדוגמאות שהבאתי למעלה, ותאמינו לי, אלו רק חלק קטן.

בשנים ההן הייתי מעורה מאד בעולם הוירטואלי של האמנות, בפורומים, קומונות, מפגשים וסדנאות.

הכרתי עשרות רבות של נשים יוצרות, נשים נפלאות, חלק מהן חברות קרובות עד היום, עם חלק נולדה אהבה אמיתית, כזו שגם אם אנחנו לא מדברות או נפגשות הן עדיין עמוק בלב שלי, וכל פעם שבמקרה יוצא לנו להיפגש – זה כאילו לא נפרדנו מעולם.

אני לא חושבת שאי פעם כתבתי את זה, אבל אני מודה על כל אחת ואחת מכן, גם על אלו שעקבו אחרי הבלוג והגיבו ברגעים הקשים שלי ברצון לחזק אותי, גם ללא ההיכרות האישית.

 

 

לפני כשבועיים התחילו לדגדג לי האצבעות לצייר שוב.

זה לא שלא יצרתי שום דבר במהלך השנים. אני לא יכולה בכלל בלי. אבל יצרתי ממש מעט:

קופסאות מתוקות לראש השנה

 

ציור שציירתי על כריכת מחברת בעבודה תוך כדי שיחות טלפון 

 

מסיכות חמודות לפורים שעבר שחילקתי לחברים בעבודה כברכה לפורים יחד עם קופסה מלאת מתוקים:

 

פה ושם כרטיסי ברכה

 

וממש בשבועיים האחרונים, הציור הזה. כמובן, לא בבת אחת, כל פעם הוספתי משהו.

 

זהו להפעם. 

יצא קצת ארוך יותר ממה שחשבתי, ואני מקווה שיהיו המשכים.

 

 

 

 

 

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת