00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

הכל בסדר

אני לא אשכח את הרופאה ההיא.

זו שנכנסתי אליה ברגליים רועדות.

זו ששאלתי אותה, "נראה לך שהכל בעצם בסדר? זה יכול להיות, שהכל בסדר?"

והיא חייכה חיוך עקום, יודע דבר, ואמרה: "אם הכל היה בסדר, לא הייתם פה".

 

היא הייתה יפה מאוד. גבוהה ורזה, עיניים כחולות, שיער בלונדיני מתולתל. מאופרת ומוקפדת. מתרוממת מולי על נעלי עקב גבוהות.

היא היתה ההיפך הגמור מה"לוק של אמא לילד עם צרכים מיוחדים" שהיה לי, שמורכב ברובו מחולצות טריקו ומכנסיים ישנות.

היא נראתה אישה אנינת טעם. כזו שמזכירה חמודה מכינה לה קפה כל בוקר, אולי אמריקנו עם חלב בצד או הפוך בלי קצף... 

 

"תן לי הפוך עם מלא קצף," אני אומרת לאיש של הקפה בהיסח הדעת, ובזמן שהוא מכין את הקפה אני ממשיכה לחשוב על הרופאה היפה.

 

היא קמה כל יום בחמש בבוקר כדי להתאפר ליום עבודה חדש, והבת שלה מביאה לה את הפודרה ומנסה גם. הרופאה צוחקת, מפזרת קצת פודרה על לחייה של הילדה ואז מנגבת אותן עם מטלית.

"יש לך עוד חיים שלמים להתאפר, חכי קצת" היא אומרת לה, והבת שלה פולטת "אוף!" קטן, אבל עדיין מחייכת. יש לה חיוך חמוד עם גומות.

לבת שלה כנראה קוראים אביגיל או או רומי או מיכל. היא מחקה את אמה מול המראה ורוצה להיות כמוה כשתגדל.

היא כבר היתה קצת כמוה: יפה כמו נסיכה, תלמידה מצטיינת, מחוננת, מנומסת, מוקפדת, מאותם הילדים שהדודות נמסות מהם... והיא תגדל ותדמה לה עוד יותר, ואמא תהיה גאה. זה לא סיפור מושלם או משהו, בטח יהיו להן מריבות, על החבר בגיל ההתבגרות... על שעת החזרה הביתה... על הבחור שאיתו תתחתן ועל האופן בו תבחר לחיות את חייה. אבל בסוף הן תמיד יישבו יחד מעל שידת האיפור, ואמא תחבק את רומי או מיכל, ורומי או מיכל תסלח שוב לאמא. כל שישי הן ייפגשו לשתות יחד קפה, כשבעלה של רומי לוקח את הילדה מהגן. רומי תקטר קצת על בעלה, אמא תגיד לה שככה זה כשנשואים. 

 

"סליחה," אומר איש הקפה, כשנופלת לו הכוס, חלק מהקפה נשפך, הידיים שלו מנסות למנוע את הנפילה ונכנסות לתוך הקפה.

"הידיים שלי קצת שמאליות היום" הוא מחייך, מתנצל.

"הכל בסדר," אני אומרת, אוספת את הקפה בידיי וממהרת לצאת לדרכי. 

"לא, חכי, אני אכין לך חדש," הוא ממהר להגיד.

"למה חדש?" אני אומרת, "לא צריך, הכל בסדר."

"את בטוחה?" הוא מקמט את מצחו.

"כן," אני אומרת והולכת, ואח"כ תוהה: מה, אנשים באמת מבקשים קפה חדש אם נכנסו לתוכו קצת אצבעות?

חושבת על הברז המרוח באצבעות שיש לי בבית, ועל המראה המלאה משחת שיניים שלא רואים בה את הפרצוף שלי. 

 

אני זוכרת את הרופאה שחרצה את חיי. לעולם לא אשכח אותה. אני זוכרת שהיא היתה מאוד נחמדה. היא דיברה לאט, ובמילים חכמות. היא אמרה הרבה מושגים עם שמות ארוכים. היא ביקשה מהמזכירה שלה קפה חדש, כי גוזל שפך לה אותו בטעות. היא מדדה את גוזל מכף רגל ועד ראש, כשזה עמד לרגע בלי לזוז (אחרי שעתיים שבהן לא הפסיק לזוז).

המזכירה ממהרת להכין לה קפה חדש, והלסת נשמטת לי. אני יושבת מולה, עם חצי לשון בחוץ, לבושה סחבות, על החולצה כבר שלושה כתמים מהבוקר - ולא מהקפה. הבוקר לא הספקתי לשתות אחד. 

איך היא הספיקה להתאפר כל כך יפה? אני תוהה. 

 

אני רק התחלתי את היום, וכבר היו עשרה ויכוחים, תשע "אוףףףףףף!!! ורקיעת רגליים, שמונה התעקשויות, שבעה "אבל למה?!" (שתי המילים האהובות על גוזל), שישה "לאאאאאאא!!!" (המילה השלישית האהובה עליו), חמש נפילות, ארבעה ניסיונות לעשות דברים מסוכנים, שלושה נוזלים שנשפכו שאף אחד מהם אינו קפה, שני "אני יכול לבד!" (ואז נופל ובוכה) ואחד אלוהינו שבשמים ובארץ.

עוד לא שמונה בבוקר וכבר אני בשגרה בלתי נלאית שבה אני מנגבת, מטפלת, מסדרת, מנקה, מפשילה שרוולים, מחנכת, עונה לכל ה"לאאאאאאאא!!!!!", מרגיעה את כל ההתעקשויות, עוצרת את כל המעשים המסוכנים, ומגיעה הרבה לפני שהנוזלים ההם נשפכים - גאה בעצמי - כתוצאה מכך נשפכים רק שלושה.

 

והיא כל כך מוקפדת. כל כך... מוחזקת... ויפה.

היא ישנה בלילה. היא התאפרה בבוקר. היא כל כך מושלמת.

ועכשיו היא כאן, במשרד הזה, וחורצת את חיי.

 

"אני יכול לבד?!" צועק גוזל על האח המסכן שמנסה לקחת לו דם, ושופך את כל המבחנות עליו, על עצמו ועליי. 

עכשיו יש קצת יותר כתמים על החולצה שלי מהשלושה המסכנים שהיו קודם. האח כולו מתנשף, האומלל, נראה לי שהוא צריך קפה טוב. 

עוד מעט מסיימים... עוד מעט... אני מרגיעה את עצמי.

ואז גוזל הולך לגן, ואני לעבודה.

 

גוזל מסיים את הבדיקה, אחרי שש שעות נעימות במיוחד, כנראה, בשבילו.

"זה היה כיף!!!" הוא מכריז בשמחה, "בכלל לא פחדתי! אפשר שוב?!"

כן, נראה לי פחדו קצת ממך, אני חושבת בלב. "אני מקווה שלא נעשה את זה שוב, אבל נחמד שהיה לך כיף..." 

אני שוכחת את העייפות שלי, ומתמלאת בגאווה עצומה על שגוזל הוא כזה ילד טוב וקורן מאושר, אפילו כשלוקחים לו מלא דם ואומרים לו מילים ארוכות ומפחידות.

 

אני נושמת עמוק. הכל בסדר, גם אם לא הכל בסדר.

 

אני לא צריכה ילדה מוקפדת ומסודרת שצוחקת עם אמא שלה מעל שידת האיפור.

אני לא צריכה ילד שאומר "סליחה", "בבקשה" ו"תודה" (ואולי הוא עוד יגיד, אבל זה לא מה שחשוב).

אני לא צריכה ילד שיעמוד ולא יזוז כשמודדים לו את הגוף, אלא בהחלט אחד ששואל כדי להבין למה עושים את זה (ואם הוא לא מסכים, אז לא עושים).

 

אני לא צריכה ילד שהכל בסדר אצלו ולא יודע להתמודד עם קשיים, שיבואו כשיבואו.

אני צריכה בדיוק את הילד הזה, שמשגע אותי כל יום כדי לקבל אהבה, ואני צריכה אותו מאושר.

 

זה לא סיפור מושלם או משהו, אנחנו עוד נעלה אחד על השני על העצבים. וזה הולך להיות קשה יותר ויותר עם הזמן. ואנחנו לא נריב על שעות החזרה הביתה, גם כי יש סיכוי שאמו הביולוגית תריב איתו על זה (בכל זאת, אומנה, ויום יבוא ואולי היא תוכל לגדלו) אבל גם כי סביר להניח שנריב על דברים אחרים. הוא ישנא אותי מאוד, על שאני לא היא. והוא ירצה קפה אחר. והוא יגיד "אפשר לבד?!" וילך.

אבל הוא יחזור. ונצחק יחד מעל שידת האיפו... לא, אצלנו צוחקים מעל מבחנות של דם.

והוא יהיה מאושר. ואני גם.

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת