22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ניבה-רשימות מצרפת

"אני סיזיפוס", "ארטו","מקבת" "ברוכים הבאים לאזור האי נוחות"

מי לא מכיר את החוויה הבאה. במהלך טיסה שגרתית,נדלק האור האדום במטוס ונשמע קול מוקלט "בשל תנאי מזג האוויר,הנכם מתבקשים לשים את חגורת הבטיחות"

רק לפני רגע,המטוס שייט לו בנחת בשמיים והנה חל שינוי דרמטי. קפיצות חדות מטלטלות את המטוס ואת הנוסעים בתוכו.מי שנרדם מתעורר,ומי שהיה ער נכנס למצב של דריכות. הרגע הזה הרגוע נותר מאחור וכל מה שהנוסע מבקש זה להחזיר את אותה יציבות ושלווה,לעזוב כבר את האזור הזה המציק של האי נוחות ולהיכנס שוב למצב של שקט בו המטוס מתאזן בשמיים ואז גםתחושת הביטחון חוזרת.

החוויה הזאת של כיס האוויר הפתאומי,של הטלטלה גם היא לא נעימה,ואפילו לעתים די מפחידה,(לא כולם מודים בזה)היא מציאותית לגמרי והיא חלק מההתמודדות האפשרית בטיסה ויש אולי אי שם נוסעים שאפילו נהנים מזה,כבר שמעתי מישהו שאמר לי "אני דווקא אוהב כיס אוויר זה סוג של אקשן ,זה מרגיש כמו להיות ברכבת הרים."

איך זה מתחבר לתיאטרון? משום שמחזה שהוא מתעסק באיזו הוויה פנימית מורכבת ולא מובנת ככל שתהיה,היא בדיוק המקום הזה שבחיים לא תמיד נעים ומובן להתעמת אתו. אך במדיום התיאטרון היא הכרחית על מנת להפוך את החוויה  מסתם התבוננות במה שמתרחש על הבמה,למסעירה. כי מה יותר מרתק מלנסות להבין את נפש האדם? דווקא בתיאטרון כמו בקריאת ספר הצופה יכול להתמודד עם מצבים אנושיים שנחשפים אליו,אבסורדים ככל שיהיו,הם תמיד מתכתבים עם אמת שהוא מבקש לעתים להדחיק אותה בחיי היום יום.

התיאטרון הוא מדיום אפילו יותר מקולנוע בו נדרש ריכוז מקסימאלי על מנת לא להתנתק. דרוש איזה כוח חזק המניע את ציר העלילה בה הצופים שוכחים מהמציאות הקיימת בחוץ ושוקעים לגמרי בחוויה הבדיונית המוצגת מולם

הסיטואציה של אזור אי הנוחות בתיאטרון היא זאת שגורמת לצופה להיות בסוג של סערת חושים,במצב של התכוננות נפשית.כל דקה בעלת משמעות וכך המתח הקיים על הבמה עובר לצופה במעין דיאלוג  של התת מודע שהוא המקביל למה שמתרחש על הבמה.

אני מאוד מעריכה יצירה שאינה מנסה לחקות את המציאות .להפך היא בוראת עולם סוראליסטי ,מעזה לשבור כללים וחוקים ומצליחה לקחת את הצופה לסוג של מסע פיוטי כחלום לילי שמתעוררים ממנו רק כשהאורות נדלקים.

לאחרונה ראיתי שתי הצגות בתל אביב שהזכירו לי עד כמה תיאטרון כשהוא מעז ומאתגר את עצמו יכול לרגש ולעורר את הדמיון.שתי ההצגות האלה הזכירו לי הצגה נוספת מעולה שראיתי בפריס בחודש נובמבר "ארטו הילד" בתיאטרון נסלה. יצירה של שחקנית ברזילאית מאורה ביאצ'וני בהשראת כתביו של אנטונן ארטו(1896-1948 )המחזאי והיוצר הצרפתי מהראשונים שדברו על אמנות חיה ובועטת בכל המסורת של תיאטרון קלאסי. הגה רעיונות מהפכניים כמו בספר הידוע שכתב "התאטרון וכפילו" ובו הוא מדבר על תיאטרון האכזריות ובעקר על שחרור השחקן מטקסט שמרני. הוא צריך לעבוד עם הדחפים,היצרים והדמיון שלו .שפת הגוף משמעותית אם לא יותר מהמילה המדוברת.

ההצגה המצוינת "אני סיזיפוס" בתיאטרון תמונע,הייתה חוויה מרתקת וחזקה שעובדת עם התפיסה תיאטרלית(שהיא לא רחוקה מחשיבתו של ארטו) בה גוף השחקן מהווה חלק חשוב מההוויה של הטקסט. ועל השחקן להתקלף מכל השכבות המגוננות עליו על מנת להיות המהות עצמה של האמירה.

למרות התכנים השונים לחלוטין. ב"ארטו הילד". הטקסט היה קיים רק בחלקו,זאת הייתה יותר עבודה של השחקנית עם הגוף שלה ועם סוג של ריטואל תנועתי בעל מאפיינים פולחניים. הדרך שהיא חווה את הדמות המורכבת ומרובת הפנים של אנטונן ארטו שהווה השראה גדולה להרבה יוצרים,מחזאים ובמאים. דמות שהיא ספק מטורפת עם הזיות המנותקות מהמציאות ושיגעון גדלות ויחד עם זאת  בעלת גאונות יצירתית. מעניין היה לצפות בדמות הנשית של השחקנית עם השערות הארוכות שהוו חלק מהריקוד,כיצד היא נכנסה לדמות של גבר.ארטו  בעל מראה ומיניות לא מוגדרים וכיצד בהדרגה תוך כדי ההופעה, היא דמתה לו יותר ויותר.

בהצגה "אני סיזיפוס" בבימוי של מאיה ניצן תרגום אבי גולומוב שגם מגלם דמות של חוקר כריזמטי,סדיסט ובלתי צפוי.הוא עם  צוות השחקנים הנוספים היו מדויקים ומאוד טובים: אייל נגר,יולי סקר,מורן רוזן איתמר שרון/ תום חודרוב. משקל ההצגה היה בין הטקסטים רבי העוצמה לעבודת השחקנים.

מדובר בשלשה מחזות קצרים של "עוד כוסית לדרך" של הרולד פינטר "בלב ים"  סלאמוביר מרוז'ניק ו"שדה לאחר קרב" דניאל בוצר

החבור בין שלש השקפות עולם של שלושה מחזאים מתקופות שונות תרבויות אחרות(אנגלי,פולני וישראלי,לפי סדר השמות) היה מהפנט. הרבה מן המשותף ביניהן מתגלה תוך כדי ההצגה. הבמה לבנה ,סטרילית שהתפאורה בה מורכבת מכיסאות ומסך לבן עליו הוקרנו מידי פעם סרטי וידאו .השחקנים נראו כלקוחים מאיזה מועדון פסיכאדלי,ניו וייב גלמו באיפוק ובכוח עוצמתי את הדמויות שנעות בציר בין סיוט לתקווה. בין חלום בלהות למציאות עתידנית. בזכות המשחק הטוב שלהם הבמה נצבעה בדמיון במקומות ובהתרחשויות עליהם הם דברו

אהבתי מאוד את אלמנט החזרה, בתנועות הגוף שלהם הריקודיות כמו ביצירה של "ארטו הילד" בה השחקנית עבדה עם הגוף במעין טראנס. הטקסטים  של שלשת המחזות הם תמציתיים ,חזקים ואף אכזריים ונדרש מהשחקן להיות מאוד נוכח פיזית ונפשית כיוון שלא מדובר במילים קלות לעיכול ובעקר לא מדובר בסוג הצגה ריאליסטית  בה הצופה יכול לשקוע בכסא ולהרפות ואפילו להציץ בהחבא בנייד.

זה הזכיר לי מאוד את עבודתו של אנטונן ארטו שהגה את הקונספט תיאטרון האכזריות וגם את הבמאי הפולני גרוטובסקי שהושפע ממנו,שפתח שיטה של "living theater" "ובחזרה לתיאטרון העני"
על השחקן מוטל כל כוח המשקל של ההצגה.הוא לא יכול להישען על תפאורה ובגדים יצוגיים (הממקמים אותו באיזו תקופה מסויימת).זהו משחק נטו בלי כל מיני אביזרים ותוספות .

אזור האי נוחות הוא אזור שבו חייבים להתמודד עם מצב לא מוכר.ברגעים כאלה לכל אחד מהצופים נגלית איזו אמת פנימית שמגיעה מהמעמקים וברגעים אלו מבהירה לו כיווני מחשבה עליהם לא חשב קודם.

מה שמאוד אהבתי ב"אני סיזיפוס" זאת החוויה התיאטרלית החזקה בזכות השחקנים המוכשרים,בחירת הטקסטים שהשתלבו היטב זה בזה והשלימו אחד את השיני,עד שהפכו למקשה אחת זורמת. כמו גם את  העיצוב האסתטי של הבמה,התלבושות(מאי ברנע) והמוזיקה(קובי ויטמן).המחזות הקצרים הם אוניברסלים,מעבר לזמן ולמקום מסוים, הם יכלו להתרחש במציאות הישראלית כמו הצרפתית או האמריקאית. האדם,הפרט, והמאבק שלו בחברה כוחנית ואלימה. מה שהידק את העובדה כשמשהו עובד,אז הוא פשוט נכון. הוא מדבר לכל התרבויות ואינו תלוי באמצעים חיצוניים. הסגנון המאופק העצים את ההתרחשות הבימתית. אין צורך בצעקות כדי לבטא אמירות כואבות. במינמיליזם מדויק הם בטאו מגוון רגשות תוך כדי שימוש בתנועות גוף ,בקצב מסוגנן שיצרו סימטריה בין המילים לדרך בה הם הביעו אותן.בשתי ההצגות "ארטו הילד" ו"אני סיזיפוס" היה שמוש  במולטימדיה. מסכי הוידאו שליוו את ההצגות הוסיפו מימד ויזואלי מעניין.

כשהסתיימה ההצגה.המטוס התייצב שוב בשמיים והסערה נותרה מאחור אך אי אפשר היה לשכוח אותה במהרה.

 

הצגה נוספת טובה מאוד שראיתי היא של תיאטרון אינקובטור הפעם מדובר באחד המחזות הנודעים של שייקספיר "מקבת" או  בשם הנוסף שלו"הטרגדיה של מקבת"

הפעם "שייקספיר בקצב הראפ"בבמויו של עמית אולמן שגם מגלם בהצגה את מקבת. פה השחקנים דווקא מתמקדים בטקסט העשיר ונותנים לו גוון שירי קצבי עם משחק מילים וסוג של תנועת גוף בסגנון הראפ.וכפי שהם קוראים לו "ספוקן וורד" שירת רחוב.שהוא בעצם נשען על החוויה המוזיקלית.מקבת במתכונת קצת אחרת,פחות צמודה למחזה הקלאסי ויותר כמו איך היא משתקפת בעיני רוחם של שחקנים צעירים שרוצים להחיות את המחזה בדרכם ולחבר אותו למציאות העכשווית.

בתיאטרון מרכז תרבות עינב על הבמה היו,מה שנראה למרחוק כקופסאות שחורות או עמודים  בגדלים שונים  כשהשחקנים  מזיזים אותם כל פעם על מנת להעביר את תחושת המיקום כמו היער,או הארמון. במעט אמצעים בימתיים ויזואליים תאורה עמומה ובעקר בזכות מנעד הקולות של השחקנים וצלילים שונים של כלי מוזיקה. אפשר היה להתחבר דרכם,לעולמו העשיר והמסויט של מקבת שהושפע מכל מיני אירועים שאי אפשר לדעת אם הם באמת מתרחשים בחייו,או אלו הם פרי דמיונו הקודח המורים  לו להיות מלך סקוטלנד.

ראיתי כמה וכמה גרסאות של מקבת ,גם בתיאטרון חפצים וצלליות. כל במאי לקח את הטקסטים בשפה העמוקה והשייקספירית והוסיף את תפיסת העולם שלו.ולכן כל פעם זו כמו צפייה חדשה ורעננה במחזה הנודע שהועלה אין ספור פעמים ואף גרסה לא דומה לשנייה.

 צוות השחקנים עומר הברון,עמית אולמן,דנה ידלין,דניאל שפירא, יפתח לייבוביץ,יוסף אלבלק היו אנרגטיים מאוד על הבמה ובעלי קולות חזקים עם נוכחות. אהבתי את השילוב בין שמירה על כוחו של המחזה יחד עם הגמישות היצירתית.

היה משחק מיוחד של שלוב הקולות כמו במקהלה יוונית (אלמנט החזרה על צליל של מילים ) יחד עם מקבת עצמו שנסה כל פעם לצאת מהמעגל  שסוגר עליו.מבקש למצוא הגיון באקט של טרוף שהוא מבצע פעם אחר פעם.

אחד הדברים הקשים ביותר הוא לתרגם את שייקספיר ובכלל לראות מחזות שלו בשפות אחרות משפת האם הבריטית בה הוא נכתב ודווקא התרגום של צוות היוצרים של המחזה היה טוב ונגיש.השפה העברית התנגנה יפה ובטעם בפי השחקנים שחיו וחוו את הסערות בממלכת סקוטלנד ושאבו אליהם את הצופים.

 

שלש הצגות, נושאים שונים לחלוטין. המשותף הוא האומץ להתמודד עם מחזות מורכבים באופן מקורי. לצאת למסע ייחודי של התבוננות אישית על יצירות שזכו כבר להרבה עיבודים ולהביא בזכות מנוף הדמיון,אנרגיה מרגשת. הם הצליחו לקחת אותנו הצופים יחד אתם למסע מסתורי,לחוויה שמטלטלת ומוציאה אותנו במהלכה מאזור הנוחות וזה מאוד משתלם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ניבה יוסף אלא אם צויין אחרת