00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

שנה חדשה

אין רגע דל, אין רגע קל.

אבל ממשיכים קדימה.

התארחנו אתמול בסוכה של חברים.

גוזל מתקשה לחגוג בחגים, הוא מאוד משתדל אבל איכשהו זה מציף אותו ברגשות.

משהו רע מאוד קרה לגוזל באחד החגים, לפני שנים רבות, בחיים "אחרים".

הוא לא זוכר הרבה מאותו יום, אבל הוא זוכר שהיה זה יום של חג.

נראה לי שכל המשפחתיות בחגים מזכירה לו מאוד את השבר. את הגלגל שאי אפשר להחזיר לאחור.

את המשפחתיות שהייתה לו אז, הראשונה.

 

פעמים רבות אני אומרת לעצמי, "לא נחגוג. לא נורא. פעם אחת, נישאר בבית. נראה סרטים. נעשה יום שקט ורגוע".

זה כל כך הרבה יותר קל לשבת בבית, ולא להתעמת עם הזכרונות, עם האי שקט, עם הרגשות הקשים.

אבל אז אנחנו מקבלים הזמנה ממשפחה או מחברים, והלב רוצה קצת לחגוג, החיים מנצחים את הכל, וגוזל גם הוא רוצה לשבת בסוכה - ואני אומרת לעצמי, יאללה, החיים ממשיכים. ההתמודדות קשה אבל היא נחוצה. צריך לזרום, ולהסתכל קדימה.

ואז אנחנו הולכים, והפעם זה אחרת. גוזל נהנה כל כך. המשפחה אליה הוזמנו מקסימה, הילדים במשפחה נהנים לשחק עם גוזל וגם הוא נהנה ושמח. הוא סופג אליו את החום המשפחתי, הוא מרגיש אהוב, הוא מרגיש שייך ובטוח, ולרגע הוא שם.. ברגש הזה. במקום הבטוח שלו.

 

אנחנו כל כך נהנים שאנחנו מחליטים בשנה הבאה לעשות סוכה משלנו במרפסת. איזה כיף זה לחגוג, להזמין עוד אנשים לשמוח איתנו, ולפגוש את השנה בשמחה.

ואז זה מגיע. אחרי הארוחה, אחרי כוסות היין. אחרי הברכות והמשחקים, השיחות והצחוקים, זה מגיע כי זה תמיד שם...

פצע שצריך ללטף אותו, לחמול אותו, לחבק אותו ובעיקר לתת לו מקום כל פעם מחדש - ולא להיבהל מעוצמתו, כי מי שמפחד ממנו הכי הרבה הוא גוזל.

"אני אשרוף אותך," אומר גוזל, "אני אשרוף אותך ואת X ואת Y ואת כל הבית ולא אשאיר כלום!"

"אותי תשאיר," אני אומרת בחיוך. "אתה יודע, כדי לטפל בך."

"לא, אני לא אשאיר אותך! אני אשרוף את ה כ ל !"

לרגע כולם שותקים, קצת קשה להגיב.

"את אמא שווה להשאיר," אומר אז האבא במשפחה בחצי צחוק. 

 

וגוזל גם צוחק, בצחוק מבהיל כזה שכנראה אמור להבהיל אותנו. בווליום גדול, כמעט בשירה... קצת כמו וולדמורט מהארי פוטר... כן, סליחה על ההקבלה, אבל כך זה נשמע. אני מצטמררת, אבל ממשיכה להתנהג רגיל. משתדלת. פעם שאלתי את הפסיכולוגית שלנו האם צריך להיבהל מזה, האם הוא מתכוון באמת, האם יש בו רגש אלים שמאיים לפרוץ החוצה? והיא אמרה מהיכרות עמוקה עם המקום הנפשי שלו: "לחלוטין לא. הוא לא ילד אלים" (וזה נכון, הוא אף פעם לא הרים יד על ילד אחר אם זה לא הרים יד עליו, תמיד אוהב ומעניק ועוזר), היא ממשיכה: "זה לא איום, זה רגש. הוא פשוט מתאר את החוויה שלו. את הקושי שלו. ואת משאלת הלב שלו - שכל זה ייעלם, יישרף... והוא יהיה בבית הראשון שלו, וכל משפחתו שלמה. המילים קשות, כי חוויתו קשה."

וממשיכים קדימה.

וגוזל עובר מהאמירות הקשות האלו לצחוק, והולך לקפוץ בטרמפולינה, וחוזר לשחק במרץ, כאילו לא אמר כלום.

 

ובבית הרגש הזה עוד יחזור, ובבית כנראה שנדבר על זה יותר לעומק. ניתן לחוויה הקשה הזו מקום, בדרך זו או אחרת. וגוזל יחזור לנשום. עד לפעם הבאה, שכל חוויה משפחתית תהדהד לו עם רגש חבוי, ואנחנו נדבר על זה, ואמצא את עצמי שוב מחפשת את התגובה המתאימה.

כי הכי קל להיסגר כשרגש כזה בא, הכי קל להשתיק את הרגש וללבות את הפחד. קל להיבהל ולומר "איך אתה מדבר?" או "ככה לא מדברים!!" ולפעמים אני נשברת, לפעמים הרגש קשה מלהכיל ואני טועה, אבל אני מנסה לעשות את ההיפך. לתת לרגש הזה מקום, כדי שלא יינעל בתוכו - ואז באמת זה עלול להגיע לכדי אלימות שלו כלפי עצמו או כלפי הסביבה. לתת מקום, אבל כן לשקף לו שהדברים שאמר הם קשים, ולעזור לו למצוא מילים מתאימות יותר, לא קשות ולא אלימות, לבטא את הרגש הזה. איזון עדין שכזה בין מקום להרגיש, לבין סידור הרגש מחדש בתוך גבולות שאפשר לנשום איתם... מלאכת המחשבת של ההורות. 

"אני רוצה לרוץ לכביש ולהידרס", אמר לי פעם.

"אתה אומר דברים קשים. אם תידרס יהיה לי קשה, כי אני אוהבת אותך מאוד".

"לא, סתם אמרתי, בצחוק" אמר וצחק.

אמרתי "זה לא כל כך מצחיק לאמא לשמוע על דבר שיפגע בבן שלה. יש לך דרך אחרת להגיד את מה שניסית להגיד? "

"כן. אני מתגעגע ל-מ'. אני לא באמת רוצה למות, אני פשוט מתגעגע אליו - ורוצה להיות איתו בשמים."

הו, זה כבר דבר אחר. ועם זה אפשר לעבוד. ואת זה אפשר לחבק. ולהבין. כל כך, כל כך להבין ולחמול. הנה הצלחנו לתת לרגש הזה מילים מקרבות ולא מרחיקות.

כמה קל לגוזל להרחיק אחרים, כמה מנגנונים יעילים הוא פיתח בשביל זה. "לכו ממני" - אומרים המנגנונים שלו. "תנו להיות לבד. ננטשתי מספיק, עזבו אותי בשקט" אבל קשה להרחיק אותי. מה לעשות, קשה להרחיק אמא מהבן שלה.

לימים, כשתיארתי את השיחה הזו בטיפול, אמרה לי הפסיכולוגית, את כל כך מופנמת בתוכו. אל תדאגי. הוא יודע מה טוב. את מרגיעה אותו. הוא סופג כל מילה ומילה שלך. הוא הופך להיות שלך.

ואני? אני שומעת ולא מאמינה, מקשיבה אבל מנידה בראשי. שלי? לא של הטראומה? באמת? 

גוזל יקר שלי, אני מאחלת לך לשנה החדשה שתהיה יותר שלי - ופחות של הטראומה.

זה כל מה שאני מאחלת לך, ולעצמי - אותו דבר. 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת