00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

לפחד מהפחד

"אדם צריך שתהיה לו מילה,
קצת מקום בעולם,
אהבה לא נשכחת.
וקול אמיתי לתפילה,
ורגע מושלם,
כדי לתת ולקחת,
ולא...לפחד מהפחד"

- מילים ולחן: שלמה ארצי

 

כל יום אנחנו מתחככים באסון, חולפים על פני תהום, מקבלים טעימה קטנה מהפחד הכי גדול שלנו.

וכל יום, אנחנו חוזרים לעניינינו כאילו לא קרה דבר.

 

רוכב האופנוע שעוקף אותנו בכביש המהיר, האוטו שיוצא מחנייה בלי לאותת וכמעט נכנס בנו. 

הוירוס שהוציא את גופנו מאיזון, החיידק שכמעט וגרם לילדנו נזק בלתי הפיך. 

 

השריפה שפגעה במכולת שלמטה, החתול הדרוס על הכביש.

הגשר שקרס במדינה לא כ"כ רחוקה מאיתנו, האישה שנעלמה מיישוב קרוב אלינו.

אמא של חבר שחלתה בסרטן.

 

אנחנו מסבים מבט, מזדעזעים, מתחלחלים, מודים על כך שזה לא קרה לנו - וממשיכים הלאה.

 

רוב האנשים חיים להם את חייהם באין מפריע, עד שהאסון מתרחש. 

יש ששואלים "למה זה מגיע לי?" 

ויש שמעבירים את כל חייהם בבריחה מן האסון.

אבל יש מי שמבינים שהאסון הוא מנת חלקו של כל מי שחי.

 

הסוף, הכאב, הפתאומיות, הזמן שעוצר, החיים החולפים, החורבן והצער.

גוזל יודע אמת אחת אכזרית וקשה על החיים:

זה יכול לקרות לכולם, זה יכול לקרות בכל רגע, ואין איך לברוח מזה.

 

יום אחד, כשנתפס לי הצוואר וסבלתי מכאבים, משהו שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אבל גם עובר, חולף, ולא נורא -

גוזל נבהל והתחיל לצלוע.

"מה קרה לך, גוזל?" שאלתי.

"יש לי כאבים ברגל," אמר גוזל, "ואני צולע".

 

אבל אני, שכבר מכירה אותו ויודעת עד כמה בלתי נסבל עבורו לראות אותי חלשה, אמרתי: "גוזל, לא לך יש כאבים. לי יש."

 

"אהה נכון," אמר גוזל, והפסיק לצלוע. 

"באמת לא כואב לי," הודה.

ואז, ממש כאילו יצא מתוך ספר פסיכולוגיה, אמר לי את הדברים הבאים: "זה מתוך פחד. אני פשוט פוחד... פוחד שלעולם לא תבריאי."

"אני אבריא," הרגעתי אותו, "זה רק צוואר שנתפס. זה קורה לפעמים, וזה עובר. זה כואב, אבל לא נורא. כמה ימים של מנוחה, מסאז' בצוואר... ותוך 2-3 ימים זה עובר".

"מאיפה לך לדעת שזה עובר?" שאל.

"כי זה כבר קרה לי בעבר," הסברתי, "וכי זה לא דבר חמור".

אבל גוזל כבר יודע יותר מידי.

"אבל האמא הראשונה שלי חלתה ולא חזרה לעצמה," אמר, "אז זה יכול לקרות גם לך."

"כל מיני דברים קורים בחיים, אמא," הוסיף בידענות, והמשיך הלאה בעיסוקיו.

 

בערב ישבנו יחד ושוחחנו על זה שוב.

אמרתי לו שהוא צודק בהחלט.

שמה שהוא אומר זה נכון, ואמיתי.

זה נכון שאיש אינו יודע מה יקרה לו בעתיד, ושכל מיני דברים קורים בחיים.

אבל, אני חזקה, ולא כל כאב בצוואר יביא אותי למצב בלתי הפיך.

 

אני לא יכולה לדעת מה יקרה לי בעתיד.

בעצם, אף אחד אינו יודע.

אבל, אי אפשר להעביר את כל חיינו בפחד.

 

אם נפחד כל יום מהפחד, לא נוכל ליהנות מהחיים.

 

תראה, גוזל, אמרתי, אם יקרה לי משהו תמיד יהיה מי שיגדל אותך.

יש לך הרבה מאוד בני משפחה אוהבים.

יש את X ואת Y ואת Z. ויש את אמא א' שיכולה להתחזק.

אבל, אני גם יודעת שאני בריאה וחזקה, ותמיד התגברתי על דברים. 

מעבר לזה, אני לא באמת יודעת מה יקרה.

 

אבל בוא, גוזל, אמרתי לו. בוא נחיה היום, נהנה היום.

היום נהיה בריאים וחזקים. 

בוא נבלה יחד, נלמד יחד ונשתעשע.

בוא נכיר חברים חדשים.

בוא נגשים את כל חלומותינו.

בוא נצחק ונאהב ונשתגע כמו שאנחנו יודעים.

ובוא נהיה כל כך מאושרים יחד, שגם אם משהו יקרה - נדע להגיד -

וואו, היה לנו כל כך הרבה כיף!!!

 

גוזל עבר יותר מידי דברים בחיים מכדי להאמין ל"הכל יהיה בסדר".

 

לכן, יכולתי רק להציע לחיות בשמחה עד הסוף.

 

ו...

"לזה אני מוכן," אמר גוזל.

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת