00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

כלא הדעות הקדומות

הצרכים המיוחדים של גוזל הם כאלה שאין להם שם.

יש להם הרבה שמות, והם באים יחד.

כשאומרים צרכים מיוחדים, אנשים בדרך כלל חושבים על פיגור או על אוטיזם.

אבל גוזל הוא ילד עם צרכים מיוחדים שהאבחנות שלו אחרות. אנשים לרוב לא מכירים אותן, כי הן לא בבחינת ידע כללי. וגם אלה שמכירים, הם מכירים כל אבחנה לגופה - ולא תמיד יודעים איך היא מתבטאת בשילוב עם אבחנות אחרות.

אנשים לא יודעים מה דורשת הורות לילד כמו גוזל.

 

גוזל לא נראה "ילד עם צרכים מיוחדים". הוא פשוט נראה כמו כל ילד. אין לו סימן "צרכים מיוחדים" על המצח. לפעמים, אנשים נוטים לפקפק בצרכים המיוחדים שלו, או מנסים להפוך אותו בכוח לרגיל (מה שניסו לעשות לו בביה"ס - "אם רק תשקיע ותלמד בבית ותתאמן ותעתיק ותקרא - "), ויש ששופטים אותו או שופטים אותי.

רק אם מכירים את גוזל מספיק זמן, מבינים כמה קשה לו. קשה לו להבין חוקים וכללים, קשה לו להתאפק, לחכות, להקשיב, להסביר את עצמו. קשה לו לקרוא, להעתיק מהלוח, לרכב על אופניים. לרוץ בלי ליפול. לשמור על שיווי משקל. להתחשב באחרים. לשלוט בעצמו. לא לכעוס. להיות סבלני. להחליש את הצעקה. לא להתפרץ. לא לצאת מכליו. לוותר. להירגע. "לשחרר". ובלתי אפשרי עבורו "פשוט להשקיע" או "פשוט להתאמן".

שום דבר לא "פשוט" לגוזל.

 

"צרכים מיוחדים" הם מגוונים, וטומנים בתוכם סוגים רבים ושונים של קשיים התפתחותיים, רגשיים, חברתיים והתנהגותיים.

לפעמים אלה מספר אבחנות, שכל אחת מהן לבדה אינה נחווית כ"צורך מיוחד", אבל כשכולן באות יחד הן הופכות את הצרכים של הילד למיוחדים.

כל ילד הוא מיוחד, אבל ילדים עם צרכים מיוחדים דורשים מהסביבה הרבה יותר הכלה, הרבה יותר סבלנות והרבה יותר תיווך בין הילד לבין העולם. 

 

 

וזהו גוזל.

הוא ילד מיוחד, ומקסים, שובה לב ומתוק, אהוב ואוהב, מלאאאא בשמחת חיים. והקסם שלו מנצח. והאהבה שלו גדולה.

אבל כך גם האכזבה שלו מדברים וכך גם הכאב.

כל תו שישמע יהיה עוצמתי, כל כאב שירגיש יהיה בדרגה 11, כל שמחה שיחווה תהיה ענקית וגדולה מהחיים. כל אכזבה תהיה מהממת. החיים נחווים כבליל מטורף של דברים חזקים. אין איזון. אין שקט.

הכל מורגש כמו אלף אלפי דקירות בעור הדק, כמו מסיבה ענקית או כמו חושך גדול ומוחלט.

חלק גדול מהקשיים קשור לסיפור חייו, ולטראומות שעבר בהם - ופה יכול להיות שינוי, יכול להיות שיפור, בעבודה הדרגתית ואיטית לאורך החיים. אבל חלק אחר, מורגש לא פחות, הוא אורגני, מולד וחלק בלתי נפרד ממי שהוא - אולי לנצח.

 

וכאן אני רוצה לכתוב משהו, משהו שלפעמים קשה לי להסביר בע"פ להורים אחרים. משהו שהייתי רוצה שיבינו בטרם שופטים.

כשאתם רואים ילד שקצת יותר קשה לו, אל תסיקו ישר שההורים שלו אשמים / שלא חינכו אותו כמו שצריך / שהוא חוצפן או לא מנומס.

ולא כל ילד שנראה רגיל, הוא "רגיל". ולא כל מי שיש לו צרכים מיוחדים, רואים עליו. ואם אתם רואים ילד ש"מאבד את זה" אבל ההורה לא מגיב כפי שציפיתם שיגיב - אל תבקרו את ההורה לפני שהייתם יום אחד בנעליו.

 

היו פעמים שגוזל התנהג כמו ילד בן שנתיים שובב במיוחד, וזה היה לגמרי מותאם לצרכיו המיוחדים, ואילו היית יודע זאת - מורה לג'ודו - אולי לא היית מוציא אותו משיעור הניסיון בצורה בה הוצאת, מול כל הילדים, בקלות כה גדולה, וגורם לו לבכות.

אולי גם לא היית אומר לי, "הוא בטח בן ארבע, למה הבאת אותו לחוג של בני חמש??" בכזו תוכחה. כמה כעסתי עליך, כמה התאכזבתי מהאכזבה שלו - מבכי התמרורים שלו - אבל מזל שגוזל לא זוכר את זה - מה שטוב בצרכיו המיוחדים, הוא שהם מאפשרים לו גם לשכוח. 

ולפעמים, קורה דווקא ההיפך: גוזל נראה לסביבה מחונך להפליא ומתנהג למופת, ובכל זאת אני "מחזיקה אותו קצר", כי רק אני יודעת מה גוזל בעצם רוצה להגיד / להראות בהתנהגותו - שנראית "מקסימה" מבחוץ - דברים שאנשים לא רואים במבט של רגע, אבל אני רואה כי אני מכירה אותו.

למשל, הפעם ההיא בה גוזל קיבל נזיפה על שחיבק מישהו שהכיר רק קצת - כי אני בדיוק חינכתי אותו להיזהר מזרים, אחרי שהיה רגיל לתת חיבוק לכל אדם שעובר ברחוב. המבט שקיבלתי על כך שאני נוזפת בילד שבסה"כ חיבק אדם אחר - היה בלתי ניתן לתיאור.

קיבלתי לאורך הדרך המשותפת של גוזל ושלי מבטים גם על "אובר זהירות" וגם על "חוסר זהירות", על "אובר חינוך" וגם על "חוסר חינוך", על שאני "מתעקשת", על שאני "מוותרת", על שאני עומדת מימין ועל שאני עומדת משמאל... על כל מה שאפשר היה לשפוט אותי עליו - נשפטתי. ישבתי בכלא הדעות הקדומות יותר מידי ימים.

עד שהבנתי, שלא משנה לי מה אחרים חושבים, אני הולכת עם האמת שלי - כי מה שחשוב הוא התהליך שאני עוברת עם גוזל. ובתהליך הזה, מי שמכיר אותו הכי טוב הוא -אני. אז הפסקתי להתייחס למבטים ולקולות.

 

אבל אני מודה, לא תמיד זה קל. לפעמים, למרות שאני משתדלת להיות חזקה, זה כואב לקבל ביקורת. זה כואב במיוחד בימים הקשים יותר. הסיבה היחידה שזה כואב, היא שאני עושה את הטוב ביותר שלי - וביקורת זה דבר מחליש. אני לא רוצה לקבל "כל הכבודים", אבל אני גם לא רוצה לקבל ביקורת בזמן שאני מנסה לעשות את הטוב ביותר שלי. זה כמו לשפוך על ראשי דלי של מים קרים ביום של חורף. 

מה שאנשים לא מבינים במבטיהם, בביקורותיהם, בשפיטתם המהירה, הוא: שההורות לילד מיוחד היא שונה מהורות לילד רגיל.

הניואנסים הם רבים ומיוחדים, ההתנהגות המיוחדת היא חזרתית ולא נעלמת "עם הרבה עבודה" ולפעמים צריך להכיל ולחבק ופחות "לחנך". ולפעמים, צריך "אובר לחנך" כי אם לא נעשה כך, הילד ימצא את עצמו בסכנה.

לפעמים הדרך בה הורה מסוים נוהג, היא הדרך שגם אתה היית נוהג בה, לו היה לך ילד עם אותם הצרכים המיוחדים.

בעצם, סביר להניח שאם תבלו יום שלם במחיצת אותו הילד, תגיבו כפי שהגיבה חברתי הטובה - בהלם - "ככה הוא כל הזמן, כל יום?? איך את מסתדרת???" 

אז אני פונה להורים שפוגשים אותי בקניונים, במשחקיות, בבריכות ובהצגות - תרחיבו את הלב, תפתחו את הראש. אל תבקרו כל כך בקלות. אתם לא צריכים להציע עזרה, אני מסתדרת בעצמי, אני כבר יודעת מה לעשות ואיך לפעול. וגם הוא - הוא חכם, ויודע כבר איך לעזור לעצמו, ולהיעזר בי. רק אל תשפטו אותי. ואל תשפטו אותו. אל תגרמו לנו להרגיש רע יותר ממה שאנחנו מרגישים גם כך בסיטואציות הקשות שלנו. אנחנו תמיד קמים מהן חזקים יותר, ותמיד תמיד אוהבים -

ואנחנו קצת כמו כולם, וקצת לא. 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת