00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

הציפור הלא צבועה

לא ידעתי שאפחד כל כך מהטלפון.

לפני שגוזל הגיע, חיכיתי לטלפון. קפצתי בכל פעם שהוא צלצל, רצתי אליו, הרמתי אותו במהירות, חיכיתי 2 צלצולים כדי שלא יחשבו שאני יותר מידי נרגשת, ואז עניתי בלב שמחסיר פעימה: "הלו?"

רציתי שיגידו לי: "היי, יש גוזל, את רוצה להיות אמא שלו?"

ורציתי להגיד "כן".

אז הטלפון ההוא באמת הגיע. באופן סימלי, הוא הגיע ביום ההולדת שלי. וקיבלתי בו את המתנה הכי גדולה שהחיים יכלו להציע לי.

 

ומאז, אני לא מחכה יותר לטלפון. מאז, הוא מפחיד אותי. מאז, הוא האויב הכי גדול שלי.

בכל פעם שהוא מצלצל, אני קופצת וליבי מחסיר פעימה. אני הודפת אותו מעליי, בורחת ממנו, ומחכה כמה צלצולים שצריך כדי שהוא יחריש. לא רוצה לקבל את הטלפון הזה. לא מחכה לו. כי טלפון אחד מפריד ביני לבין הבשורה ההפוכה.

 

שלא תבינו אותי לא נכון, אני רוצה שאמו הביולוגית תשתקם, וכבר כתבתי על כך בבלוג די הרבה. אני רוצה שיהיה לה טוב. אני רוצה לראות אותה מאושרת כי שהיא מאושרת גם הוא מאושר. גם בשבילה, גם בשבילו, אני רוצה שהתא המשפחתי שלו יתאחד. אהיה אמיתית, אני רוצה שהוא יחזור אליה.

אבל, אני גם רוצה אותו כאן, יחד איתי, במשפחתנו הקטנה והאוהבת. אהיה אמיתית גם פה - אם יילך ממני (או שמא - כשיילך?), ליבי ייקרע לחתיכות קטנטנות. 

 

פרדוקס. שיגעון. טירוף מוחלט. לרצות שני דברים מנוגדים, באותו הזמן ובלי שום גבול. באומנה, הכל אפשרי.

יש פרדוקס מובנה באומנה: מצד אחד, אתה צריך לגדל ילד בכל האהבה שיש בנימי נפשך, ומצד שני אתה צריך להיות מוכן להיפרד ממנו. הפרדוקס הזה לא אנושי, והוא אולי מתאים לאותו יצור-על מוזר שקוראים לו "אמאומנת", אבל הוא ממש לא מתאים לבנאדם שבי.

יש פרדוקס מובנה ברגשותיהם של הורי אומנה, והוא אולי גם שיקוף של רגשות הילדים עצמם. גוזל עצמו רוצה להיות עם אמו הביולוגית, אך אינו רוצה להיפרד ממני.

 

אבל אני תוהה, האם הפרדוקס הזה אינו מנת חלקם של הורה וילד באשר הוא? האם לא כל אמא מתמודדת עם אותו הדבר כשהיא משחררת את בנה לעולם הגדול? והגוזל שעוזב את הקן, האין גם הוא מרגיש את אותם הפחדים? אותו הפרדוקס? 

האם לא נגזר עלינו, תמיד, בכל שלב בחיים, הורים וילדים, להתנדנד בין הלבד לביחד?

האם הפרידה לא מתגנבת אלינו מן הרגע הראשון - שבו נחתך חבל הטבור בין האם לילד? לעולם, לעולם מן הרגע הזה לא יהיו עוד גוף אחד.

 

גוזל צבע את כל הציפורים בחוברת הצביעה שלו, את כולן חוץ מאחת. אני לא יודעת למה, בעוונותיי לא שאלתי. אולי נמאס לו לצבוע, אולי התעייף, אולי רצה שאחת מהן תהיה שונה ומיוחדת. אני לא יודעת. לא יודעת מיהי הציפור הלא צבועה בשבילו, אבל אני יודעת מי היא בשבילי. 

 

היא הגורם הלא ידוע, החסר. היא הרטט בלב כשהוא מחסיר פעימה, הטלפון שמצלצל באישון לילה, הפחד שאין לו שם, המילה שלא נאמרה, המחווה שלא נעשתה, הצליל שעל קצה הלשון. היא מה שלא הספקנו, מה שהתחרטנו, מה שלא ביקשנו אבל קרה, מה שביקשנו אבל לא קרה. היא הציפייה שהאכזבה תכאב פחות. היא החיים בצל הפרידה המתקרבת. היא כלום. היא הכל. היא פרדוקס. היא אומנה.

היא ציפור אחת קטנה שלא ברור מה קורה איתה, בתוך ים של ציפורים צבעוניות ו-ודאיות. והיא כל כך שונה, וכל כך יפה, וכל כך מיוחדת, שאי אפשר שלא לאהוב אותה.

וזה שאין לה צבע... זה נהדר. אפשר לדמיין אותה באיזה צבע שרוצים, ואפשר תמיד להחליף צבע כיד הדמיון הטובה עלינו. קצת כמו הנסיך הקטן שביקש מהטייס: "צייר לי כבשה!"

 

אי אפשר לדעת את הציפור הלא צבועה. אי אפשר לחזות מתי היא תקפוץ לבקר. עלינו לשזור בחיינו רגעים מופלאים של הורות כיד הדמיון הטובה עלינו. רגעים של פליאה ואושר, של נזקקות ושל עצמאות, של שמחה ושל כאב. לאהוב ולהיות אהובים. וגוזל? הוא יצבע את הציפור שלו בכל צבע שיבחר, אולי אפילו.....

 

"כשאני אהיה גדול, אני אאמן," אומר לי גוזל. "אני ואשתי נאמן ילד."

"כן," הוא אומר בהיסח הדעת בעת שהוא מצייר, "זה מה שאני אעשה. אאמץ או אאמן..."

ושנינו יודעים שלא הכוונה לכדורגל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת