00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

להיכשל טוב יותר

Ever tried. Ever failed. No matter. Try Again. Fail again. Fail better." - Samuel Beckett"

זהו ציטוט שמלווה את חיי.

 

העולם מתחלק לשלושה סוגים של אנשים:

אלה שלא יודעים מה זה אומנה, אלה שתמיד היה להם חלום קטן בלב לעשות אומנה, ואלה שחושבים שאומנה זו הצלת נפשות.

 

לפני כמה ימים, אמרה לי מישהי ממש נחמדה שיצא לי להכיר שאני פשוט מצילה את הילד הזה.

אמרתי לה, שממש לא. היא אמרה, בטח שכן! את נותנת לו בית חם!

אני מבינה על מה היא דיברה. אני גם מבינה מאיזה מקום היא דיברה...

אבל לצערי, היא  טועה.

 

אני נותנת לו בית חם. אולי פשוט יותר לומר, אני נותנת לו בית. אבל אין פה שום הצלה.

 

יש גוזל, ויש לו אמא אוהבת שמתמודדת עם החיים.

אמא שלו לא יכולה לגדל אותו, נכון להיום, בגלל סיבות שלא אפרט כאן, אבל כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו במצבה. 

כמו שאמא שלי תמיד אומרת, אף אחד לא הבטיח לנו חיים קלים.

העולם הוא קשה, וכל יום אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם קשיים שלא אנחנו בחרנו.

אבל יש אנשים שסוחבים על גבם שק כבד יותר של צרות.

 

יש מצבים בהם אנשים זקוקים לזמן בו יוכלו להשתקם ולהתחזק, כדי שיוכלו לחזור לתפקוד ולהמשיך לגדל את ילדיהם.

ולשם כך נוצרה האומנה. אומנה איננה אימוץ, אומנה היא מטבעה זמנית. אומנה היא גשר על פני מים סוערים.

לפעמים היא ארוכה יותר ממה שחושבים, לפעמים היא קצרה יותר משחושבים. אבל מטרתה היא תמיד: איחוד בין הורה לילד.

 

האומנה באה מנקודת הנחה שהכי טבעי בעולם שילד יגדל עם הורהו, ואם הם נאלצים להיפרד הרי שהם אמורים להתאחד שוב.

הפרידה הזו אמורה להיות קצובה בזמן, אלא אם כן ממש אין לילד הורה מתפקד שהוא יכול לחזור אליו, ואז במקרים מסוימים היא יכולה להימשך עד גיל 18, או במקרים ממש נדירים האומנים יכולים לאמצו.

האומנה חותרת לאיחוד בין ההורה הביולוגי לילד, ואולי זוהי ההצלחה, ומי יודע אולי אנחנו בדרך אליה.

 

לא הצלתי את גוזל המתוק. לגוזל היו חיים לפני שהגיע אליי, והחיים האלה נקטעו בבת אחת. הוא היה רק גוזל קטן שלומד לעוף, ועוד לפני שהוא למד איך להשתמש בכנפיים - הוא איבד את הקן שלו. 

כשהוא רק הגיע אליי, האומנה עצמה הייתה הטראומה בשבילו. האומנה הייתה עבורו טרגדיה. לו היו שואלים אותו, הוא בכלל לא רצה את האומנה הזו. "מה בכלל קורה פה, ואיפה החיים שהיו לי?" שאל גוזל הקטן במגוון דרכים. הוא בטוח לא רצה שיצילו אותו. הוא רק רצה את משפחתו האהובה בחזרה.

 

היום, גוזל מרגיש אחרת. היום יש לו שתי משפחות אהובות, והוא חי עם זה בשלום. אחרי שעבר תהליכים, וגם גדל ובגר, הוא מבין שהכל נעשה לטובתו. הוא רוצה להיות אצלי (ואצלה). היום הוא אוהב אותי ורואה בי אמא שלו (וגם אותה). הוא אוהב את חייו כפי שהם (עם שתינו). הוא גר אצלי, והוא נפגש איתה. הוא אוהב את המפגשים איתה כמו שהוא אוהב להיות איתי, אין פה תחרות כי שתינו נותנות אחת לשנייה את המקום הראוי לה. הוא מדבר איתה מתי שהוא רוצה בטלפון, והוא מרגיש שהוא למעשה גדל אצל שתינו. סוג של הורות משותפת. 

היום זה קל יותר, כי החלטנו לעשות את זה קל יותר. שתינו עשינו מאמץ כביר כדי להפוך את החיים האלה לקלים יותר עבורו. לפעמים, כדי לעשות זאת, נלחמנו בטחנות רוח. אבל לא הפסקנו להילחם. תמיד ידענו כאימהות מה עלינו לעשות עבורו.

אבל אם היו שואלים אותו אז, הוא ממש לא היה מבין שכל הדבר הזה הוא בכלל לטובתו ובשבילו.

 

עדיין, למרות האיזון העדין שיצרנו עבורו, גוזל חי בתוך טראומה. וכך גם היא. וכך גם אני.

אני מבינה היום את מה שלא הבנתי קודם - שהאומנה היא טראומה לכל המעורבים בה.

לאמא הראשונה שבוכה עליו, לאמא השנייה שאולי עוד תבכה עליו. לגוזל שחי באי ודאות, אותה אנחנו מאוד מנסות שתינו לחסוך לו אבל לצערי לא תמיד מצליחות. 

אין דבר כזה הצלחה באומנה. אומנה היא דרך קשה ושוברת לבבות. היא הורות מכמירת לב בתוך ים סוער. היא אהבה רכה, בלתי אמצעית וכואבת שנוצרה בין ילד לאמא שאימצה אותו אל ליבה וגם הוא מצידו בחר לאמצה אל ליבו. היא געגוע עז ונוקב לאמא הראשונה שהעניקה לו בית וחיים, וכמיהה נצחית לפתרון הקונפליקט.

אין באומנה הצלחה. במצב ההפוך הזה אפשר רק להיכשל, אבל אפשר ללמוד להיכשל טוב יותר. אפשר ללמוד לאהוב את הכישלונות, ולאהוב את עצמנו עם הכישלונות שלנו. אפשר ללמוד לצמוח מאותם הכישלונות לכדי בני אדם שלמים יותר וטובים יותר. אז אני משאירה את הציפיות לכריות, ואני לא מצפה לשום הצלחה.

אני אוהבת חזק יותר, אני מלמדת את עצמי לחיות בתוך טראומה וכתוצאה מכך גם הוא לומד, אני סוחטת את הלימונים ללימונדה המתוקה ביותר בעולם ואנחנו נהנים ממנה יחד.

כל התהפכות נוספת הופכת אותי למאוזנת יותר. כל התמודדות הופכת אותי לטובה יותר. כל כישלון הופך אותי לחזקה יותר. כל כאב הופך אותי לחסינה יותר. בכל יום שעובר, אני נכשלת טוב יותר.

ואיזה כישלון מפואר יש לנו, לגוזל ולי... ארמון של ממש 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת