00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

הימים הראשונים

הימים הראשונים של גוזל אצלי היו קשים לכולם.

לגוזל, לי, למשפחת קלט החירום שנפרדה ממנו, למשפחה הביולוגית.

גוזל הגיע אליי בשמחה גדולה שמלווה בהרבה כאב, והכאב הזה היה נוכח מאוד בימים הראשונים.

 

יחד עם הכאב, היו הרבה דברים ללמוד, והמלאכה היתה מרובה.

גוזל התגלה כילד מקסים ושמח, חייכן ואוהב. הדבר שהכי אהב זה לתת חיבוקים. החיבוקים שלו היו חזקים וכואבים. קצת חונקים אפילו. הוא תמיד התנגש בי, ורק אז חיבק. בדיוק כמו הימים הראשונים האלה, גם החיבוק שלו היה תזכורת לכך שאהבה כואבת.

 

הוא רצה לדבר עם ההורים האומנים מקלט החירום בטלפון. נתתי לו. הוא שאל אותם: "מתי אני חוזר אליכם?" והם הסבירו לו שעכשיו הוא אצל אמא קטנצ'יקית, ושהוא לא חוזר והם יודעים שיהיה לו טוב אצלי. "לאאאאא אבל אני לא רוצה להישאר אצלה!!" הוא ספק אמר ספק זעק, וגרם ללבי לשקוע קצת בתוך חזי, והייתי צריכה להסביר לעצמי שוב ושוב שהוא לא אומר את זה כי רע לו אצלי, הוא אומר את זה כי הוא מתגעגע אליהם.

 

הוא דרש לדבר עם קלט החירום מידי יום ביומו, ואני מתוך רצון להקל עליו תמיד הסכמתי, עד ששמעתי בקול שלהם שזה כבר פחות מתאים להם שנתקשר, לא כי הם לא רוצים אלא כי זה לא מאפשר את השחרור. נהיה להם קשה יותר ויותר לדבר איתו, הם אהבו אותו מאוד וגם בשבילם, לא רק בשבילו, זו היתה קריעה. אז אמרתי לו שאנחנו נעשה קצת הפסקה עם הטלפונים.

 

היה צריך ללמד אותו כל כך הרבה דברים.
 

הוא לא ידע שצריך להיזהר מזרים, הוא היה פונה לכל אדם ברחוב ומבקש חיבוק. אפשר להאשים אותו? אנשים זרים לחלוטין נהיו ההורים שלו, פעמיים. אז איך יבדיל בין הזר למוכר? הסברתי והסברתי, עד שלמד. וגם כשלמד, במשך קרוב לשנה עדיין היה לו צורך לפנות לזרים, אבל הוא כבר ידע שזה אסור והיה נזכר פעמים רבות לאחר מעשה ואומר "אופס, דיברתי עם זרים, אסור לי".

 

הוא היה צריך ללמוד צבעים, צורות, שירי ילדים. הוא לא ידע מה זה מיטה או ארון. כלומר, הוא ידע מהם, אבל לא ידע שכך קוראים להם. הוא לא ידע שמות של מאכלים ושל חיות. ממש הרגשתי שהיה צריך להשלים חמש שנים בשנה. מהר לקחתי פיקוד וישבתי איתו על ספרים, על מילים, על צבעים וצורות. צפינו ביוטיוב בסרטי ילדים שמלמדים צבעים, פעם אחר פעם עד שהמידע נקלט. לקחתי אותו לטיפולים רבים: קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק, טיפול פסיכולוגי. השלמנו פערים,  למדנו ולמדנו, הכרנו ואהבנו... כל כך אהבנו.

 

כמו שהיה צריך להשלים חמש שנים בשנה מבחינה לימודית, כך גם היה צריך להשלים אותן מבחינה רגשית. הייתי צריכה לשזור רגעים רבים של אימהות בתוך הטיפול בו, רגעים שאמא עושה בפעם הראשונה כשהילד עוד תינוק או פעוט, אבל הייתי צריכה לעשות אותם עם ילד בן חמש. הקנייה הראשונה של נעלי הספורט, התספורת הראשונה, גזירת הציפורניים הראשונה (אוי הוא כל כך פחד!!!), היום הראשון בגן ויום ההולדת הראשון, ויחד עם כל הרגעים הראשונים האלה פרחה לה האהבה הגדולה של אמא לבן ושל בן לאמא, אהבה שאי אפשר להסביר במילים.

 

גוזל הלך והשתפר מבחינת התנהגות. הוא למד חוקים וכללים, למד להקשיב. הוא המשיך לבחון את הגבולות, מה שעדיין קורה, אבל לראשונה הוא התחיל לקבל אותם, גם אם זה לאחר בחינה ממושכת. אם בעבר היה צועק "לא!!" כשביקשתי ממנו לעשות דברים, או היה מתפרץ בכעס / בכי, או אפילו מנסה לברוח ולהיעלם, אז עם הזמן הוא היה מקבל את הגבולות כשהיה מבין מה ההיגיון מאחוריהם. הוא רצה שאסביר לו את הכל, הוא לא הסכים כך סתם, הוא היה צריך להבין בדיוק למה הוא מסכים. אם אמרתי שעכשיו אין זמן לשבת לאכול במסעדה, אז הוא היה צריך להשתכנע שזה נכון מבחינה הגיונית ומה היתרונות והחסרונות של ההחלטה הזו. הרגשתי שאני מנהלת משא ומתן עם עו"ד. אבל שמחתי כל כך על כך שהפסיק לצעוק והתחיל לדבר, לשאת ולתת.

 

גוזל לא קרא לי אמא עד לפעם הראשונה שבה כעסתי עליו. 

אני חושבת שבימים הראשונים נורא נזהרתי. רציתי שהוא ירגיש שהגיע למקום יציב ובטוח. אז ניסיתי לא לכעוס עליו. ההתנהגויות שלו לא היו קלות. הוא בחן אותי כל פעם מחדש, אינספור פעמים ביום. לא היתה דקה שבה היה לי קל איתו. הוא לא קיבל שום דבר כמובן מאליו, תמיד בדק אותי עד קצה גבול היכולת, שואל ובודק בהתנהגויות וכשהתחיל לבטא עצמו טוב יותר אז גם במילים - "אם אני אתנהג לא יפה, את לא תרצי אותי יותר?" ותמיד היה לי חשוב לעמוד חזקה ואיתנה ויציבה ולהגיד לו "אתה אהוב. זה המקום שלך. לא משנה מה תעשה, ולא משנה איך תתנהג, אני אמשיך לרצות אותך. חשוב לי שתתנהג בצורה מכבדת, אבל אם לא תעשה כך - זה לא ישנה את אהבתי אליך."

ככה במשך כמה שבועות, או חודשים, כבר לא זוכרת. הולכת על קצות האצבעות, מעניקה המון אהבה, סבלנות, תמיכה ועידוד. לא כועסת בכלל. מגיבה תמיד בסבלנות וברוגע. עד שיום אחד אמרתי לו ללכת למיטה, והוא לא הלך. זה היה יום קשה במיוחד, וזה לא היה מה שעשה שהכעיס אותי, אלא כל מה שהיה לפניו. כל הימים של הסבלנות, הקושי והמאמץ שהשקעתי בכל התהליכים המסובכים שעמדו לפנינו, עמדו לנגד עיניי, והתפרצתי, בפעם הראשונה, וצעקתי עליו. ואמרתי לו: "לך למיטה!" בצעקה. והוא הלך למיטה. והוא נבהל שצעקתי, וביקשתי ממנו סליחה על שצעקתי ואמרתי לו שלפעמים אנשים כועסים. גם הוא כועס לפעמים, גם אני. זה בסדר. משתדלים להיות רגועים וסבלניים, אבל לפעמים זה לא מצליח. גוזל הקשיב בדממה וספג את המילים, ונראה היה שהיתה לו הבנה. 

 

גוזל עד היום נרתע מכעס. זה מזכיר לו כל מיני דברים רעים שקרו לו. אבל החל מהיום ההוא, בו כעסתי לראשונה, הוא התחיל לקרוא לי "אמא". לפני כן היה קורא לי בשמי הפרטי. אני לא יודעת בדיוק מה גרם לשינוי הזה, אבל בתחושה שלי, זה כאילו הוא הבין שאימהות אמיתיות גם כועסות. וגם אני עברתי איזשהו סוג של הבנה שלהיות אמא אמיתית זה לשזור עם הילד יחסים אמיתיים שכוללים את כל סוגי הרגשות. כאילו ברגע ההוא שבו נתתי לעצמי להרגיש את כל סוגי הרגשות, גם הוא נתן לעצמו להרגיש, והיחסים בינינו נהיו אמיתיים. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת