22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

מונדיאל ברוסיה

10/07/2018

 

שוב טורניר גביע העולם בכדורגל לנבחרות לאומיות, הפעם ברוסיה. שוב אני צופה בחלקי משחקים בטלביזיה, ובסופי שבוע גם במשחקים שלמים. אהובה לא מתה על זה, אבל מה היא כבר יכולה להגיד, כשברוב ימות השנה זו היא שרובצת מול הטלביזיה וצופה באינספור פרקים של סדרות על רופאים ועורכי דין. ביום ששי היינו בארוחה משפחתית אצל אמא של אהובה, ובתום הארוחה, אהובה ביזמתה פתחה את הטלביזיה והכריזה באזני כל, שאני בוודאי רוצה לצפות בכדורגל. אהובה יודעת שאינני קנאי ואינני כפייתי בחיבה שלי לשידורי כדורגל, צופה במשחק פעם בשנה ובטורניר פעם בשנתיים בסך הכל. ובכל זאת, היה לה נח להציגני ככזה. אולי רצתה לעורר עליה חמלה, אולי רצתה לקבל הערכה לנדיבותה. הנחתי לה ולא אמרתי דבר. אחיה הצטרף אלי, ואחריו אשתו, שבקשה שנסביר לה איך להנות מצפייה בכדורגל. על מה מסתכלים, מה צריך לדעת. ואני, נזכרתי ברשומה שפרסמתי לפני שמונה שנים, כאשר הטורניר התקיים בדרום אפריקה, ובה כתבתי מה אני אוהב בשידורי טלביזיה מטורנירים לנבחרות לאומיות. כשחיפשתי את המילה "כדורגל" בבלוג, מצאתי שמונה עשרה רשומות שהמילה הופיעה בהן. המלה "כדורסל", לשם השוואה, הופיעה רק בארבע רשומות. ברוב הרשומות, השתמשתי בדימויים מעולם הכדורגל כדי לחוות דעה בנושאים שונים לגמרי. במיעוטן, הכדורגל שימש כרקע לאירועים שקרו לי, או קרו בנוכחותי, בשכונה ובבית הספר.

התחלתי להתעניין בכדורגל בכתה ה', כשעברנו לבית הספר בברנע. בהפסקות, היינו אצים למגרש החנייה המאולתר, ומשחקים כדורגל נגד כיתה ו': כל הבנים של ה' נגד כל הבנים של ו'. אני זוכר פעם אחת, שהבנים של ו' התלוננו שאנחנו רבים מדי, ופרוספר מלך הכיתה הורה לי לצאת החוצה. רק לי. יצאתי, מה יכולתי לעשות, כולם ידעו שאני שחקן עלוב, גם אני ידעתי. אבל לא הלכתי משם: התיישבתי על ערימת בלוקים בפאתי המגרש, וקראתי קריאות עידוד קולניות לכיתה ו'. בדרך חזרה לכיתה, עופר זרק לי איזו קללה. אבל חוץ ממנו, אף אחד לא אמר כלום.

רכישת היכולת לדבר על כדורגל הניבה לי תוצאות קצת יותר טובות. סוף סוף יכולתי להשתתף בשיחות הבנים בכיתה, ואפילו ליזום שיחות כאלה. הבנתי, שעלי לבחור לי קבוצה מהליגה הישראלית שעימה אזדהה. בחרתי בקבוצת "מכבי נתניה", היות שזכרתי שהזמר הישראלי שהערצתי, שלמה ארצי, הקליט עם שחקני קבוצה זו את שיר האליפות האלמותי "מה מה מה נה נה נה". כאן המקום לציין, שעד כיתה ה' היה לי עניין כפייתי בזמר עברי: דפדפתי בלי סוף באלבומי מלים ותווים שהיו לנו בבית, הקלדתי במכונת הכתיבה במשרד של אבא מלים של שירים שלקחתי מהאלבומים, ושרתי לעצמי שירים של הזמרים הנערצים עלי. המבוגרים שסביבי ראו בכך עניין חמוד ומשעשע, ושמחו שהילד מעסיק את עצמו.

מהר מאד, העניין שלי בכדורגל דחק את מקום  העניין בזמר עברי.  התחלתי להאזין לתכנית "שירים ושערים" מדי שבת, התחלתי לקרוא את עמודי הספורט בעיתונים. היינו מנויים על הביטאון המפלגתי "על המשמר", שמדור הספורט בו היה מצומצם, ולכן קניתי לי בדמי הכיס שלי את "ידיעות אחרונות" מדי יום ראשון, והתעמקתי בדיווח על משחקי הליגה בשבת. כש"מכבי נתניה" ניצחה, התהלכתי בבית הספר כטווס בחופתו וקינטרתי את הבנים שהקבוצות האהודות עליהם הפסידו. כש"מכבי נתניה" הפסידה, התהלכתי חפוי ראש, ספגתי את קינטוריהם, והאשמתי את השופט. למרבה המזל, שנות השבעים היו שנים מוצלחות בשביל "מכבי נתניה". הבנים מהכיתה, וגם בנים מכיתות גבוהות יותר, העריכו את ידענותי. לפעמים לגלגו, שאני יודע שמות של קבוצות שחקנים והרכבים, אבל לשחק אני לא יודע. אבל, לפחות התייחסו אלי. ראו אותי מפן אחר, לא רק בתור הגאון שקפץ כיתה. עד היום אני שואל את עצמי, איך היו הדברים מתפתחים אילו היה לי השכל לבחור בקבוצה שאותה אהד פרוספר, או לפחות בזו שאהד ארון. אולי הייתי מצליח להתקרב אליהם קצת יותר. האמת, שאינני זוכר איזו קבוצה אהד פרוספר. הוא היה הכי טוב בכיתה בכדורגל, אבל בשיחות על כדורגל, כמעט שלא נשמע. ארון אהד את "הפועל כפר סבא". בן דוד שלו שיחק בקבוצה הזו, וכך ראה ארון משחקים בליגה הלאומית כחלק מן ההווי המשפחתי. בשלב מסוים התחלתי גם אני לספר, שיש לי דוד שלוקח אותי למשחקים של "מכבי נתניה". עד שביום ראשון אחד ואחרון, פרוספר אמר לי: "למה אתה משקר? ראיתי אותך אצלכם במרפסת בשבת אחרי צהריים" .

 

 

אני לא זוכר איך בדיוק גיליתי את המגזין "פנדל". זו הייתה חוברת בעלת כריכה צבעונית, עם עשרים-שלושים עמודי טכסט. בעמודים האחרונים נדפסו קומיקסים מתורגמים מאנגלית, שגוללו סיפורים בהמשכים מעולם הכדורגל של האי הבריטי. באמצע, על כפולת עמודים, צורף פוסטר צבעוני של שחקן כדורגל ישראלי. הייתה תקופה, שמדי יום דיוושתי באופניי הקטנים במעלה הכביש למרכז אפרידר, כדי לשאול בקיוסק אם כבר הגיע גיליון חדש של "פנדל". הקיוסקאית הייתה אומרת לי "תבוא מחר", ואני, בתמימותי, באתי גם למחרת. כך, עד שגיליתי שהגיליונות נדפסים ומופצים בראשון ובארבעה עשר לכל חודש, ובא קץ לדיוושים היומיים. את הפוסטרים הייתי תולש, ומדביק ללוחות העץ ששימשו כקירות בפינה בסלון ששימשה לי כחדר שינה. מקום של כבוד שמרתי לפוסטר של עודד מכנס, כוכב "מכבי נתניה", שהיה הכדורגלן הנערץ עלי. הפוסטר של שלמה ארצי קופל ונתחב לארון, יחד עם גליונות של "פנדל" למן היווסדו. כי אני שלחתי צ'ק של אבא למערכת המגזין, והם שלחו לי עותקים מגליונות העבר של המגזין, שגם בהם קראתי חזור וקרוא. עם השנים, גם ניסיתי בעצמי לכתוב על כדורגל, ואפילו קומיקס ציירתי. המבוגרים שסביבי כבר לא ראו בכך עניין חמוד ומשעשע, אבל עדיין שמחו שהילד מעסיק את עצמו.

והנה בא הקיץ, ועימו גיליון חגיגי לכבוד המונדיאל הממשמש ובא. על השער נדפסה תמונתו של פרנץ בקנבאואר, קפטן נבחרת מערב גרמניה, שבארצו התקיים הטורניר באותה שנה, ושנבחרתו זכתה בגביע אירופה לאומות שנתיים קודם לכן. הפוסטר באמצע כלל שתי תמונות קבוצתיות של שתיים מהנבחרות, והמערכת הבטיחה להביא בגליונות הבאים תמונות של כל שש עשרה הנבחרות. תליתי את כל הפוסטרים, בלעתי בנשימה עצורה את עלילות השחקנים והנבחרות בטורנירים לדורותיהם, וציירתי בדמיוני את הדרמות שהתרחשו על מגרשי הכדורגל באירופה הקרירה והירוקה. במיוחד שבתה את דמיוני הדרמה של גמר מונדיאל 1954, שבו נבחרתה האפורה של מערב גרמניה נצחה במפתיע את נבחרת הפלא ההונגרית. ואז עשיתי שגיאה גדולה מאד: סיפרתי שאני אוהד את נבחרת מערב גרמניה. "אתה לא מתבייש?", הוכיחו אותי הבנים, "אחרי כל מה שהגרמנים עשו לנו?". אני זוכר שהיו גם מבוגרים שאמרו לי אותו הדבר. אלו לא היו אנשים שהתעניינו בכדורגל, סתם אנשים ששאלו אותי על תחומי העניין שלי, והזדעזעו למחשבה שילד יהודי יכול לאהוד נבחרת כדורגל גרמנית. עד היום אני שואל את עצמי, איך היו הדברים מתפתחים, אילו היה לי השכל לבחור בנבחרת הולנד, נציגת המדינה שסירבה להיכנע לחרם הערבי שהוביל ארגון המדינות המפיקות נפט, שבניה החביאו את אנה פרנק ומשפחתה בזמן השואה. אמנם היו אלה הולנדים שגם הלשינו על משפחת פרנק, אבל באשקלון של שנות השבעים, הפרט הזה קצת נשכח. בסופו של דבר, בגמר הטורניר ניצחה נבחרת מערב גרמניה את נבחרת הולנד, והוכתרה לאלופת העולם. צפיתי במשחק בטלביזיה הישראלית בשחור-לבן, הוא היה הרבה יותר משעמם מאשר עלילות הגבורה ב"פנדל". הקפטן בקנבאואר הניף את הגביע, ואני נותרתי בין האחרונים שנבחרו לקבוצות במשחקי הכדורגל בשכונה ובבית הספר.

 

 

מה משך את לבי אל עולם הכדורגל, עולם שלא יכולתי לקחת בו חלק פעיל עקב מגבלותיי הגופניות? מה מושך אותי עד היום אל שידורי המונדיאל בטלביזיה, אל הפודקאסטים, אל מדורי הספורט ברשת? היום אני מבין: אני נמשך אל הסיפורים שרוקמים העיתונאים ובעלי הטור סביב השחקנים והקבוצות. סיפורים על עלייה ונפילה, מאבקי דוד וגליית, אסטרטגיות וטקטיקות, דימויים ותדמיות. העניין שלי בכדורגל ישראלי התחיל לדעוך באמצע התיכון, כאשר התקרבתי לגילם של השחקנים הצעירים בליגה הלאומית. התחלתי להבין שאלה לא ממש הטיפוסים שהייתי רוצה לעצמי בתור חברים, בלשון המעטה. כיוון שכך, שוב לא יכולתי לראות בהם גיבורים מהאגדות, והעניין שלי בהם פחת. גם השנים הטובות של "מכבי נתניה" הסתיימו, והיא ירדה לליגה השניה.

אבל מהר מאד נתפסתי לתשוקה חדשה. נהייתי חבר של בן כיתתי שמואל, והתחלתי להתעניין כמוהו ברוק מתקדם. במקום מגזינים, התחלתי לקנות תקליטים. במקום שיידבקו לי לראש שמות של שחקני כדורגל, התחילו להידבק לי שמות הנגנים בהרכבי רוק מתקדם ידועים. חשוב לי להדגיש, שמעולם לא השקעתי מאמץ כלשהו בשינון השמות הללו, שכבר אז ידעתי שאין בו טעם ותכלית. ידעתי, שכמו שלא אהיה עיתונאי ספורט, גם עיתונאי מוסיקה לא אהיה. אבל הטריוויה הזו פשוט נדבקת אלי, ארצה או לא ארצה. כמו שהייתי כפייתי לכדורגל בלי לשחק בשום קבוצה, כך הייתי כפייתי למוסיקה בלי לנגן בשום הרכב, וכאן איני יכול להיתלות בהיעדר כישרון בתור תירוץ, כי כשרון מוסיקלי דווקא יש לי, תמיד היה. אולי הרצינות שלי בלימודים לא הותירה מקום לרצינות בשום תחום אחר. אולי לא הבנתי כמה נגינה בגיטרה יכולה לקדם אותי מבחינה חברתית. אולי העדפתי סיפורים על עשייה. אולי פשוט חדלתי להאמין בעצמי.

בהמשך חיי אימצתי לי תחומי עניין נוספים, ובכולם הפכתי להיות אנציקלופדיה מהלכת: מתימטיקה, ספרות, קולנוע, הורות, יהדות, טכנולוגיה. אבל בכל התחומים האלה, הקפדתי לשים לעצמי סייגים: אני לא מבזבז עליהם יותר מדי כסף, ולא ממלא את הבית בג'אנק. כמעט לא קונה ספרים, אלא רק שואל אותם. לא קונה מוסיקה, אלא מאזין רק למה שפתוח לשימוש חינם. כניסת האינטרנט לחיינו עוזרת לי ללמוד שפות זרות בלי שאצטרך לרכוש ספרי לימוד, אף שאני קצת מוטרד מכמות המחברות החצי-משומשות שאני מתחיל לצבור. וכך גם במה שנוגע לצפייה בשידורי כדורגל: פעם בשנה אני צופה בגמר ליגת האלופות, אם יוצא לי, ופעם בשנתיים אני צופה בטורניר אליפות אירופה לנבחרות או בטורניר המונדיאל. לא בכל המשחקים אני צופה, ולא כל משחק אני רואה מתחילתו עד סופו. בבחירה בין החוגים שלי לבין צפייה במונדיאל, הבחירה תמיד תיפול על החוגים. אבל עכשיו, כשאפשר לצפות בתקצירים באתר "כאן", אני צופה בהם בשמחה. בכל זאת, כדורגל זה דבר יפה לעין, במיוחד עם כל השיכלולים בטכניקות הצילום וההקרנה.

אני לא כפייתי, לא. אבל פעם הייתי, ואהובה לא יודעת.  

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת