11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג (הרשמי) של נתאי

מלחמת הצפון שלי

לכל תושבי הצפון
 
את החופשה הזאת, אני בחיים לא אשכח. היא הייתה כל-כך מדהימה!
זה היה לקראת החופש הגדול, שאחותי רצתה לנסוע לצפון ואז אבא שלי הציע שכל המשפחה תסע לחופשה שם. בהתחלה, לא היה לאף אחד מאיתנו כוח, כל אחד טען שהוא עסוק ושאין לו זמן לחופשה.
אבא שלי, מיד שלף את העיתון והראה לנו איזו תמונה של נחל בצפון ואמר שיש צימרים. ברגע זה, הכל השתנה, כולנו רצינו לצאת לצפון. באותה תמונה ראינו איזה חופש יש שם. איזו הנאה.
 
ארזנו את המזוודות, לקחנו כל מה שרק אפשר בשביל חופשה מדהימה כזאת, שאתה רק יכול לחלום עליה. אתם בטח מכירים את התחושה הזאתי שכשאשר אתה רואה מקום מסוים בתמונה, וכ"כ בא לך להיות בו, אתה כבר מתחיל לדמיין את עצמך שמה. זה בדיוק מה שקרה לי ואני מניח שלכולנו.
 
הנסיעה הייתה די ארוכה, אבל היו מלא הפסקות, ככה שלא ממש הרגשנו אותה, אלא יותר התפעלנו מהנופים. כשהגענו לשם היה כבר לילה, לא היה לנו כוח וישר הלכנו לישון. כשמגיעים יש את תמיד את הקטע הזה שלא מוצאים הכל והכל בלאגן, בכל אופן, ישר נכנסו לצימר והלכנו לישון.
הגיע הבוקר, קירקור התרנגול הוא מה שהעיר אותנו, כי הייתה שם חווה, ממש ליד הצימר שלנו. כשיצאנו ממנו, ראינו את הנוף הנפלא של אותו המקום, זה אותו אחד מהמקומות הללו שאתה מתחיל לשאול שאלות כמו: "זה לא גן-עדן פה?", "אני מת או שסתם הגעתי לגן-עדן?", ולומר דברים כמו: "בטח אלוהים נתן לנו את החתיכת אדמה הזאתי כדי שנדע איך נראה גן-עדן".
היה כל-כך מדהים, שכל מה שהיה בא לנו זה לצאת לטייל באותו נוף מדהים .
ארזנו את כל מה שהיה צריך ויצאנו לדרך. אני זוכר שהיה מאוד חם ושתינו המון, אבל זה לא מה שהשפיע, עדיין הנוף הדהים אותנו כל שניה מחדש, כל זוית אפשרית נראתה לנו מדהימה. תאמינו לי שמי שהיה רואה אותנו בלי הנוף היה חושב שאף פעם לא יצאנו לטייל.
 
כשירדנו בוואדי, נחנו באיזו פינה שם, שרואים ממנה את הנוף הכי יפה, אם היינו יכולים היינו נשארים שם לנצח, אבל לצערי זה היה רק להפסקת צהריים.
פתאום אנחנו שומעים קולות מאחורינו, הסתכלתי אחורנית וראיתי אישה צעירה ועוד מישהו הולכים לאותו מקום שבו אנחנו יושבים ומתיישבים לידינו. היא מסתכלת עלי לשניה ואומרת לי "ואוו, דיז איז ורי ביוטיפול פלאיס" (וואו, זה מקום מאוד יפה [באנגלית]). עניתי לה באנגלית שאני יודע, ואני כל-כך שמח שמקום הזה הוא חלק מהארץ שלי, שהוא בעצם שייך לי.
אותה תיירת, אמרה לי כמה שכיף וכמה שגם היא הייתה רוצה שזה יהיה בארץ שלה.
 
אבא שלי הצטרף לשיחה וסיפר בגאווה שלא רחוק מפה נפלו קטיושות אבל אנחנו נלחמנו...
אותה תיירת התפרצה לדבריו ואמרה בפליאה [באנגלית]: "כל הכבוד לכם שנלחמתם על האיזור הזה. כל הכבוד לכם שלא ברחתם ונלחמתם על האיזור הזה. הרווח הוא כולו שלכם.". "בכלל" היא אמרה בהתפעלות "מדהים אותי כל-כך איך שאתם שורדים פה. איך שאחרי כל המחלחמות אתם עדיין פה".
 
שאר הטיול כבר לא ממש עניין אותי. השיחה הזאת עשתה לי אותו, והבנתי שלמורת שקשה אסור להתאייש.
 
 
עוד סיפור שמדבר על אותו נושא - מצה של שוקולד

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ny22 אלא אם צויין אחרת