33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

סבא אשר - הגיבור הפרטי שלי

11/06/2018

היום סבא שלי נפטר.
הוא הגיע לשיבה טובה, גיל 94 וחצי.  בארץ שמו היה אשר ברזילי, אבל הוא נולד בשם אנדריי פויראייזין (משמעות שם המשפחה היא רתך, או מישהו שעוסק בברזל ולכן השם עוברת בישראל לשם ברזילי) בעיירה פראשוב בצ'כוסלובקיה (היום חלק מסלובקיה).
מכירים את זה שבתור ילדים אנחנו אוהבים לשחק ולהיות כל מיני גיבורים שונים? אני אהבתי לשחק בפליימוביל ולבנות סיפורי גבורה בעזרת דמויות שיכלו לעוף, להיות חזקות, לעבור דרך קירות. הרבה גיבורי על היו שם וגם סבא שלי הופיע שם. גיבור אנושי שתמיד יודע מה לעשות, איך להסתדר, איך להיחלץ ממצבים מסוכנים. בין כל אותם גיבורים אגדתיים, סבא היה הגיבור האמיתי, הפרטי שלי.
הוא היה רק נער בן 16 כשהוא היה צריך לעזוב את בית הוריו, לברוח ולהילחם על חייו. הוא ברח ממקום למקום, התחזה לנוצרי, הצטרף לפרטיזנים, שרד לבד ביערות עבותים, ברח ממחנה עבודה והצליח לשרוד ולשטות בכולם במשך כל שנות הכיבוש הנאצי.

סבא וסבתא שלי, אשר (אנדרי) 1924-2018
ושושנה (ורה) ברזילי, נולדה
1925

סבא תמיד אהב לספר את סיפורי מסע ההישרדות שלו מזמן מלחמת העולם השנייה. בתור ילד כבר הכרתי את כולם. ראיתי אותו כגיבור, מעין ג'יימס בונד שהצליח לברוח במשך כל המלחמה ולהתחזות לגוי מבלי שיתפסו אותו. ואם תפסו אותו הוא תמיד ידע איך להתחמק ולהמשיך לברוח. במשך כל תקופת המלחמה הוא הצליח לשרוד בעזרת חושיו המחודדים, נודד מעיר לעיר ובורח ליערות כשצריך. הסיפורים נשמעו כמו עלילה מותחת מתוך סרט מרתק, אך מאחורי העלילה ישנו אדם שחווה אותם על בשרו. הוא היה רק בן 16 כשגילה שהוא נרדף למוות על ידי מכונה משומנת שרוצה להרוג אותו וכבר היה חייב להילחם על חייו. מה מרגיש מי שיודע כי חייו בסכנה מתמדת כל רגע ורגע? כמו חיה מבוהלת שרואה ציידים מכל עבר. איך שורדים את הפחד הקיומי המאוד ברור הזה? מאיפה הביטחון להמשיך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה? תמיד להיות על המשמר, תמיד להתחזות למישהו אחר, תמיד להיות מוכן לברוח. איך שומרים על שפיות? איך זוכרים מי אתה באמת?

 

תמונת בר המצווה של אשר כשלוש שנים לפני פרוץ המלחמה

אבל אנחנו לא דמויות שטחיות מתוך סרט, וסבא היה גיבור בן תמותה. עד יומו האחרון למשל, אי אפשר היה למדוד את קצב פעילות ליבו. הקצב שלו לא היה סדיר מספיק. אני לא אתפלא אם ההפרעה הלבבית הזו התפתחה בעקבות הסכנה והלחץ איתם הוא היה צריך להתמודד יום יום במשך כמה שנים. גיבור אנושי מתבטא לא רק בהתנהגות יוצאת דופן במצבים קיצוניים, אלא גם כיצד מתמודדים עם החוויות הללו אחרי שהן נגמרות. סבא תמיד היה אדם טוב לב ורגוע. תמיד עם חיוך, למרות כל מה שעבר. הוא אהב לספר לנו סיפורים מזמן השואה. למשל, אני זוכר כילד איך כולנו ישבנו לאכול ארוחת ערב אצלם. אני כהרגלי עושה בעיות עם האוכל שלי ואז סבא מחייך ומספר לי את הסיפור הבא:

כשברחתי מהנאצים הייתי צריך לשרוד ביערות של הרי הטאטרי. הלכתי שם כמה ימים בלי אוכל והייתי מאד רעב. לפתע, אני רואה בקתה באמצע היער ואיש זקן מאד יושב בחוץ. אני ניגש אליו ושואל אותו האם יש לו אולי אוכל שהוא יכול לחלוק איתי. הוא מסתכל עליי ואומר לי "בודאי ילדי, אין לי הרבה מה להציע, כנס לבקתה, יש לי שם מרק". אני נכנס לבקתה ומוצא קערת מרק ישנה על השולחן. המרק מלא בחרקים, נמלים שנכנסות ויוצאות ממנו וחיפושיות. אבל מה אני אגיד לך, הרמתי את הקערה ושתית את כל המרק. זה המרק הטעים ביותר שאי פעם שתיתי!"

תודו שזה סיפור מצויין לשמוע כשאוכלים ארוחת ערב..
אני חושב שהזיכרון הזה מתמצת את סבא אשר במדוייק! איש חייכן שתמיד יש לו סיפור מתאים למצב, כמו מספר סיפורים טוב.

הוא אהב לספר!
בשנות השמונים בנו, גדי, מחליט שצריך לתעד את הזכרונות הללו, אבל אני מקדים את המאוחר. במקביל לסיפור ההשרדות של אנדריי שלנו, חברתו ורה פריד, הסתתרה עם ההורים שלה (עד שאביה נתפס ונרצח) באורווה אצל איכר שהסכים להחביא אותם. אחרי שנגמרת המלחמה ורה ואימה ואנדריי נפגשים שוב. הם מתחתנים ובסופו של דבר עולים לישראל ומקבלים את השמות אשר ושושנה ברזילי, סבא וסבתא שלי מצד אימי. נולדים להם בת בכורה בשם יוספה (על שם האמא של אשר) ובן בשם גד. כמו שרשמתי, גדי מתחיל להקליט את כל הזכרונות של אביו והתוצאה היא שמונה קסטות של זכרונות. עותק אחד מהם נשלח ליד ושם. אני זוכר איך היה לי מספיק אומץ לשמוע את כל הזכרונות מההתחלה ועד הסוף כשהייתי בכיתה י'. בכל יום בצהריים אחרי בית ספר הייתי חוזר הביתה ומקשיב לעוד פרק בזכרונות שלו.
הקשבתי בשקיקה, לסיפור המדהים שלו. הנה כמה דוגמאות:
מסתבר למשל שהוא היה פעיל בתנועת בית"ר הרווזיוניסטית ואיך יום אחד מופיע חבר מנשיאות בית"ר ואומר לאמא שלו שאנדרי חייב לקנות ניירות אריות ולברוח לעיר הגדולה, ברטיסלאבה. אז הם החלו להשיג תעודות מזוייפות. אבא שלו היה סנדלר והוא לימד את אנדריי הצעיר לתפור ולהכין נעליים, כדי שיהיה לו מקצוע שתמיד צריך. עבד אצל אבא שלו בחור צולע מכפר מרוחק, קראו לו ברטולומיפיסטרק והם החליטו שזה יהיה שמו של אנדרי פויראייזן מרגע זה בעזרת תעודות מזוייפות. אנדריי למד כמובן את כל ההיסטוריה של הבחור הזה ואז ברח והתחזה להיות ברטולומיפיסטרק למשך כמה שנים. הוא היה צריך לסמוך על החושים שלו ולשים לב האם מישהו חושד בו. הוא הבין מאד מהר שהוא חייב לדבר רק סלובקית ולהתחזות כמו ברטולו שלנו, שהוא אינו יודע הונגרית ורוסית. מסתבר שזו הייתה החלטה נבונה מאד כי רק יהודים ידעו הונגרית ורוסית מעבר לסלובקית וכך עלו על יהודים מתחזים. הנה למשל סיפור שלו אחרי שהוא ברח, הגיע לעיירה אחרת והתחיל לעבוד כשולייה בחנות נעליים, בה עבד גם יהודי מקומי מאותה עיירה:

"ואז הגיע הבוקר הגורלי, ואלה היו הרגעים הגורליים ביותר, שכמובן בהמשך אז לא ידעתי, היו הרבה הרבה יותר קשים. בבוקר אני בא לעבודה כרגיל, מתחיל לעבוד. בא פרנץ, בא סלובנקי, בא היהודי, כולנו עובדים כרגיל, פתאום נכנס מישהו מהמשטרה הכפרית. נכנס, ושואל את שמו של היהודי, ואומר לו "קח את הכלים בוא איתי". כולם נעמדנו ומסתכלים. השוטר יוצא, פתאום חוזר אומר לי "מה שמך? בוא אתה איתי גם". אני אומר לו "מה פתאום?"
-"מה שמך?", אני אומר לו "ברטולומיפיסטרק". מסתכל עליי, זה לקח שנייה, שתי שניות, והוא יוצא. היה זה איזה רגע גורלי מאוד. חס וחלילה הוא היה לוקח אותי, לא יודע מה היה קורה. אבל הביטחון שלי הציל אותי. פרנץ והשני צחקו "נו, כמעט שלקחו גם אותך".
אז לא ידעתי עוד, איש מאיתנו לא ידע שלמעשה זה היה הגירוש של התפר היהודי והמשפחה שלו".

מאיפה היה לו את האומץ והביטחון המטורפים האלה?

 

סיפור ההישרדות של סבא אשר מהדהד לי בכל פעם שאני שומע את השיר המדהים הזה של ערן צור שנכתב על הזכרונות של אביו מזמן השואה. שימו לב למילים ולשאלה שמרחפת מעל, האם אני הייתי מצליח לשרוד אם הייתי במקומו של סבא אשר?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יחפשו לא ימצאו/ערן צור

מסתתר בין הסלעים
בנקיקי שובר גלים
מבחוץ אני שומע אנשים מדברים גרמנית
ארבייט מאכט פריי

יחפשו - לא ימצאו, לא ימצאו

אבי ואני מחליפים תפקידים
מחליפים שמות, מחליפים פנים
אני בורח יערות בארץ כבושה
שדות בין הכפרים

יחפשו - לא ימצאו, לא ימצאו

מה היית עושה בן, אם היית שם
היית מסוגל לעמוד בזה?
מה היית עושה בן, אם היית שם
אתה היית עומד בזה?

- לא, לא

עזבתי משפחה - אחיות והורים
בעיר בית לחם
אני חזק, אני צעיר, אני בן המקום
מכיר כל אבן

יחפשו - לא ימצאו, לא ימצאו

לא, לא


כל הזכרונות האלה נתנו לי פרספקטיבה על החיים ומה באמת חשוב וקריטי ומה לא. הם גם הבהירו לי כמה כוח יש באדם ועד כמה כל ההתנהלות האנושית היא סוג של משחק. משחק שיכול לעיתים להכריע בין חיים ומוות, כמו בזמן השואה, ומשחק עם תוצאות פחות קריטיות בחיי היום יום שלנו. הכל משחק ולכן כדאי לנו להבין זאת, ללמוד את חוקי המשחק וללמוד איך אפשר לכופף את החוקים המומצאים הללו כשצריך. למרות גילו הצעיר, סבא הצליח להתחזות ולהבין מתי הגיע הזמן לברוח לכפר הבא ולהתחיל מחדש. הוא אפילו הצליח להגיע לעיירה של חברתו ולפגוש שם כמה חברים ותיקים בלילות כשאף אחד לא רואה. הוא וחבר בשם ולאדו החליטו בשלב מסויים להצטרף לפרטיזנים ביערות של הרי הטאטרי. הנה זיכרון נוסף מהיערות הללו:

"ידענו שהגרמנים נעים בכבישים, והם למעשה מכתרים את מדינת הפרטיזנים. המשכנו בדרכנו ביער ושמענו הפגזות של תותחים ואנחנו מתקרבים ומתקרבים. ופה קורה משהו שאפשר היה להבין, אבל קשה מאוד היה לקבל. נעמדנו בתוך הר, יער עבות, וולאדו שהיה בחור אמיץ, אין מה לדבר, אומר לי "אונדרי, תראה, אם אנחנו ממשיכים יחד וניתפס יחד אז אנחנו אבודים. אם ניפרד וכל אחד ילך לדרכו אז אולי יש לנו סיכוי, אולי לא לשנינו אבל אולי לאחד מאיתנו. למי אינני יודע. אבל אני מציע שניפרד". עליי להזכיר עוד משהו חשוב. כשעזבנו את העיירה ניטרה לקחנו איתנו מפות של ההרים. אלו הרים ענקיים, לא האלפים, הם קצת יותר נמוכים, אבל ההבדל מהאלפים הוא שזה אזור מיוער, מיוער בצורה עצומה. עם עצים ענקיים, יערות ענק שאפילו את השמש לא רואים. בתוך יער עבות כזה אומר ולאדו "תראה, מפות זרקנו, הלוא כל אזור שעברנו השמדנו את המפה וקברנו אותה". כך זה היה. למעשה נסיגה כמעט ולא הייתה אפשרית כי לא ידענו לאן נסוגים. יכולנו למעשה ללכת רק קדימה. וולאדו אומר לי "בוא ניפרד, זה הצעה שלי, ואני חושב שכדאי". אני קיבלתי את זה. וכך היה. התחבקנו, אני הייתי למעלה בהר, וולאדו חיבק אותי ונפרדנו. הסתכלתי אחריו, הוא נעלם בתוך היער. נשארתי בתוך יער ענק ולמעשה אין אני יודע איפה אני נמצא. מפות לא היו לי, את האקדח החלטנו גם כן שלמעשה נקבור באיזה שהוא דרך. אם ניתפס עם אקדח אז זה סופנו. בלי אקדח אולי, אולי נוכל להינצל.
כך למעשה נשארתי לבד, בלי נשק, בלי מפות, וגם בלי ולאדו".

וכך הזכרונות ממשיכים וממשיכים עד סיום המלחמה, המפגש עם ורה, החתונה וסיפור העלייה לארץ. לא יאמן שאחרי כל מה שהם עברו, גם סיפור העלייה לארץ אינו פשוט והכי מוזר הוא שגם ההתייחסות של הארגונים הציוניים היתה מחפירה. אשר מספר, למשל, שהם היו אחראים מטעם השומר הצעיר על רכבת של ניצולים צעירים שאמורים לעלות בחשאי לישראל (עדיין תחת המנדט הבריטי) ולהקים את קיבוץ לוחמי הגטאות. הבריטים עוצרים את הספינה בדרך לחופי הארץ ומורידים אותם בקפריסין. שם, האחראים מהקיבוץ שואלים אחד אחד, את כולם מה הם מתכננים לעשות כשהם יגיעו לארץ והאם הם רוצים להצטרף לקיבוץ. אשר עונה להם שקודם כל הוא רוצה להתאחד עם משפחתו ואז נראה. בתגובה הוא מוצא החוצה מהכפר הזמני בו כולם שהו והוא היה צריך, שוב, לשרוד לבד באוהל יחיד..

אני לא יכול לסיים את הפוסט הזה מבלי לשים את השיר היפהיפה של לאונרד כהן - הפרטיזן
השמיעו את השיר וקיראו את המילים.

השיר מוקדש לך סבא
























הפרטיזן - לאונרד כהן
כשהם היו ליד הגבול הזהירו אותי להיכנע, 
את זה לא יכולתי לעשות
לקחתי את האקדח שלי ונעלמתי.

שיניתי את שמי לעתים כה קרובות,
איבדתי את אשתי ואת ילדי,
אבל יש לי הרבה חברים, 
וכמה מהם איתי.

אישה זקנה נתנה לנו מחסה, החביאה אותנו בגג,
ואז באו החיילים.
היא מתה בלי לחישה.

היינו שלושה הבוקר,
אני היחיד בערב, אבל אני חייב להמשיך
החזיתות הן הכלא שלי.

או, הרוח, הרוח נושבת, 
דרך הקברים הרוח נושבת,
החירות בקרוב תבוא
אז נבוא אנחנו מן הצללים.

 

בערך באותה תקופה בה אני שומע את כל הזכרונות של סבא, אחי, יניב, הופך את הקסטות לדיסקים ומאוחר יותר לקבצי MP3. לפני ארבע וחצי שנים, לכבוד יום הולדת 90 של סבא אשר, הגיע תורי ואני הופך את הזכרונות לספר בעזרתה של חברה טובה שהיא גם מתרגמת ומתמללת במקצועה, פז רפפורט. בעתיד, אני רוצה להוציא ספר שיהיה מורכב מפרקים בהם מסופר הסיפור של סבא ופרקים בהם אני, הנכד, רושם את תגובותיי ותחושותיי מסיפור חייו. ועכשיו הוא נפטר. הנער שהיה צריך להתחזות ושראה איש זקן ביער, הזקין בעצמו. זה מה שקורה לגיבורים אמיתיים ולמרות הגבורה, האומץ, הבטחון והנחישות שלהם, גם הם אחרי הכל רק בני ובנות חלוף.
"הצבי ישראל, על בימותך חלל, איך נפלו גיבורים!"

נותר רק להמשיך הלאה, לספר את הסיפור שלו, לחנך דור חדש לגבורה בחייהם, להראות מודלים לחיקוי וכך להמשיך דכרו של סבא, את דרכם של הגיבורים האמיתיים.
תודה סבא יקר,

היתה לי הזכות להיות הנכד שלך ויש את הזכות לספר את הסיפור שלך לעולם כולו!

ניר

הנה עברו כמה ימים מאז שסבא נפטר. בגלל שאני גר בקליפורניה לא יכולתי להגיע אל ההלווייה. אחי, יניב, הקריא את ההספד שלי. אבל משהו חסר. לכן, החלטתי לעשות טקס פרידה פרטי מסבא אשר. טקס שלא קשור לדת או למיסטיקה. טקס אישי על סבא, על מה עושה אדם גיבור, על מסע ההשרדות שלו בשואה, על החיים ועל המוות. החלטתי שיהיה מתאים לערוך טקס אשכבה לסבא ביערות עצי הרדווד בצפון קליפורניה. עצים אדירים ועתיקים שחיים מאות ואלפי שנים. כך הוא יהיה שייך בין ענקים, כיאה לגיבור. הטקס כולל שני חלקים:

חלק ראשון, ההספד

חלק שני (החל מדקה 11:07), הטקס הסמלי בו אני מטמין קפסולת זמן - צנצנת סגורה עם ההספד והתמונות של סבא, בתוך "מקדש הגזע העתיק" - גזע גדוע ומרשים של עץ רדווד עתיק בפארק הרדווד הלאומי בקליפורניה:


השיר בוידאו: The partisan - Leonard Cohen

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת