22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

איזון עדין – רוהינטון מיסטרי

האיזון העדין הוא זה שבין תקווה לייאוש, וסוד החיים הוא היכולת לשמור על איזון זה. יכולת זו עומדת למבחן בלתי פוסק אצל ארבעת גיבורי הרומן הגדול הזה: דינה דלאל - אלמנה ענייה המתעקשת לשמור על עצמאותה ומסרבת להינשא בשנית: מאנק - סטודנט שנעקר מכפר הולדתו בהרים ונשלח ללמוד בעיר, אישוואר ואחיינו אום - חייטים שבאו לחפש את מזלם בעיר הגדולה. הגורל מזמן את הארבעה לדירתה המצומקת של דינה, ויחד הם מיטלטלים בים החיים הסוער, ולומדים לשרוד בתוך עיר מזוהמת השורצת קבצנים וחסרי בית, שהפוליטיקאים שלה מתעמרים בשם הקידמה בעניים ובחלשים ורומסים ברגל גסה את כבודם של בני האדם ואת חירותם. איזון עדין הוא רומן מדהים בעוצמתו, שעלילתו המסועפת והסוחפת מתרחשת אי שם בהודו, בעיר גדולה לחוף ים, באמצע שנות השבעים. זהו סיפור עצוב ונוגע ללב על הישרדות בעולם קשה ובלתי נסבל, עולמם של הרעבים והאומללים.

לפעמים קורה לי, שאני מתחיל לקרוא ספר, נוכח שהוא אינו מסב לי הנאה, ובכל זאת מושך וקורא אותו עד הסוף. גם כשמדובר בספר עב כרס, אחד שקשה להחזיק ביד. אני רוצה להאמין, שזה לא סתם מעקשנות. שזה לא קיבעון שמקורו בימי בית הספר, לקרוא עד הסוף כי אין לדעת מה יהיה במבחן ומה לא. לפעמים, זה משום שיש בספר משהו שנראה לי חשוב שאכיר. לפעמים אני חושב, שעכשיו קשה, אבל בדיעבד אשמח שלא נשברתי ונטשתי. זה הרי קורה גם עם טיולים רגליים מפרכים, שבדיעבד זוכרים בעיקר את הרגעים היפים שלהם. לפעמים אני מתחיל לחבב את הגיבורים, וסקרן לדעת מה נגמר איתם. הייתי סקרן לדעת מה נגמר עם ארבעת גיבורי "איזון עדין". ואוי, כמה רע שזה נגמר.

"איזון עדין" הוא רומאן עב כרס מאת הסופר ההודי-קנדי רוהינטון מיסטרי. כמו מרבית הרומאנים על הודו שיוצאים לאור בישראל, הוא נכתב באנגלית ופורסם לראשונה במערב. רוב הספר מתרחש בעיר גדולה בהודו, שלא נמסרים עליה פרטים מזהים, חוץ מאשר שהיא שוכנת לשפת הים. מיעוטו מתרחש בכפר קטן בפריפריה של אותה עיר, וכן בעיירה מרוחקת, השוכנת בהרים. רוב הספר מתרחש בין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות השמונים, ימי שלטונה של אינדירה גנדי, ראש מפלגת הקונגרס. מיעוטו מוסר את הסיפור המשפחתי של ארבעת הגיבורים, החל מסוף שנות הארבעים, מהימים בהם הפכה הודו הקולוניאלית לשתי מדינות עצמאיות: הודו ופקיסטאן.

מצד אחד, זה ספר ידידותי למשתמש: הוא כתוב בשפה פשוטה, שפת יום יום. הוא מחולק לתתי פרקים קצרים, שמאפשרים לנטוש אותו ולחזור אליו כל אימת שרוצים. בכל תת פרק כזה קורות התרחשויות, אין רגע מת. אין נאומים ארכניים, אין תיאורי טבע פיוטיים, אין הפניות להערות שוליים. בכך הוא מזכיר את הרומאנים הגדולים שנכתבו בבריטניה ובארה"ב במאה הי"ט. מצד שני, זה ספר בלתי ידידותי בעליל, משום שההתרחשויות התכופות הן בדרך כלל אירועים אלימים מאד, שפרטיהם נמסרים לקורא ללא שום ייפוי או ריכוך. אלימות משטרתית, הלקאות, אונס, מעשי טבח על רקע דתי, רצח תינוקות, כריתת איברים, הטלת מומים, עיקור בכפיה, סירוס, שריפת אנשים חיים, שפיכת עופרת רותחת לאזניהם. אני זוכר את הפרט האחרון הזה משום שהוא מוזכר באחד הדפים האחרונים, לא משום שהוא המזעזע מכולם.

האלימות נמצאת בכל מקום: בכפרים, שם בני הקאסטות הגבוהות עושים בבני הקאסטות הנמוכות ככל העולה על רוחם, בערים, שם השלטון ושלוחיו עושים בעניים ככל העולה על רוחם, לא פעם בשמם של רעיונות שמצלצלים יפה לאוזן המערבית, כמו "תכנון המשפחה" ו"התחדשות עירונית", במוסדות החינוך, שם הסטודנטים הבוגרים מבצעים טקסי חניכה אלימים, ברחובות, במדרכות, בתוך הבתים. אלימות שלטונית, אלימות מעמדית, אלימות דתית-אתנית. מול כל האלימות הזו, מעמיד הסופר את רעיון האיזון בין הייאוש והתקווה, איזון שמאפשר להמשיך לחיות גם תחת התנאים הקשים ביותר. כקורא, אני מצאתי שכף המאזניים נוטה בבירור לצד הייאוש. תיאורי החמלה והאנושיות לא איזנו אצלי את שפעת תיאורי האלימות והרשעות. שוב ושוב שאלתי את עצמי בשביל מה אני צריך את זה. ובכל זאת המשכתי לקרוא.

כשאני מוצא בספר כל כך הרבה חימה שפוכה, אני מנחש שיש כאן איזשהו סדר יום, שזה לא סתם ספר שנכתב כדי לשעשע את הקורא ולייצר הכנסות לסופר. אני מניח, שאם הסופר ראה לנכון לזעזע כל כך את הקורא, כנראה שיש לו איזה מסר להעביר, במיוחד לקורא המערבי מן המעמד הבינוני. אולי דחוף לו לנאץ את ארץ המוצא שלו באזני קהל אוהד, כפי שקורה לישראלים מסוימים. מה רצית לומר לי כאן, אדון מיסטרי?  שמבאס להיות עני, ועוד יותר מבאס להיות עני בהודו? ידוע, ידוע. שעלי להתנער מהדימוי שיש לי על הודו כארץ רוחנית ושלווה? בסדר, התנערתי. ששלטונה של אינדירה גנדי היה מרושע ואכזרי, שהדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אלא העמדת פנים אחת גדולה? וואללה, לא ממש נפלתי מהכסא. לא שבמערב חסרות העמדות פנים, אגב.

בספטמבר נטוס לטיול בהודו, אהובה ואני. להודו של התיירים, מן הסתם, לא לגיהינום עלי אדמות שמתאר מיסטרי בספרו. מה אני לוקח מהספר לטיול? וואללה, לא יודע. לא הרבה. העביר לי את שעות הפנאי בחודש וחצי האחרונים, זה הכל.

איזון עדין, רוהינטון מיסטרי, מאנגלית: צילה אלעזר, זמורה 2000, 745 עמ'

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת