33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 62] – מסילת ישרים / הרמח"ל – המשך פרק י"ט – בבאור חלקי החסידות

 

המשך פרק י"ט – בבאור חלקי החסידות

 

"החלק השני מן החסידות הוא באופן העשיה והנה גם זה נכלל בשני ענינים. אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים, ושניים הראשיים הם: היראה והאהבה – שני עמודי העבודה האמתית שזולתם לא תִכּוֹן [תִכּוֹן- תתבסס ותקיים (רש"י, על משלי יב, יט)] כלל [אומר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק ב, הלכות א-ב): "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו, שנאמר: (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ" ונאמר: (דברים ו, יג): "אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים וְיִרְאֶה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. עכ"ל. הרב אביגדור מילר בספרו "לאן" מביא דוגמאות מעולם החי, שהוא מתעכב עליהם, להראות את פלאי הבריאה. אומר הרב: "שערה אחת של הַנָמֵר מכילה תחכום ותכנון רבים יותר מאשר עמוד של ספר. היא נצבת מושרשת בתוך באר שמן זעירה, והקשקשים שלה מסודרים בצורה סימטרית הולכים וצרים כלפי מעלה, יצירת אמת רבת מעללים של בניין ותכנון רב תכליתי. היא עשויה מחומר גמיש, מרחיקה את הקור ושומרת על חום הגוף, משמנת את עצמה, יכולה לחדש עצמה משורשיה, עמידה בפני מים, מגינה על העור מחבטות ושריטות, ומספקת במקרים רבים קשת צבעים לצרכי הגנה. כך מלמדת שערה אחת, בבהירות שאינה מותירה מקום לטעות על החכמה העצומה של מתכננה... אפילו האדם הלא מלומד ניצב המום לנוכח פלאי החכמה המוצגים בכל יצור חי, וכמו שאמר דוד (תהלים מב, ג): "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי" וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד (המלך ע"ה), (תהלים ח, ד): "כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ", (שם, פס' ה): "מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ" ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". עכ"ל].

בכלל היראה יש –

ההכנעה מלפניו יתברך,

הבושת בִּקְרֹב אל עבודתו,

והכבוד הנעשה אל מצוותיו, אל שמו יתברך ואל תורתו.

ובכלל האהבה – השמחה, הדבקות והקנאה.

ועתה נבארם אחד אחד:

הנה, עיקר היראה היא יראת הרוממות [אומר הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א: "היראה והאהבה הם שני עמודי העבודה האמיתית, בלעדי אלו: בלי יראת ה' ואהבת ה' יתברך, אי-אפשר לעבוד את ה' באמת. עיקר היראה היא יראת הרוממות. יראת הרוממות זו יראה של התפעלות, של הערצה. זו לא יראה חיצונית, מפחידה, שאדם מבקש לברוח ממנה, שהיא מעיקה עליו ומכבידה עליו והיא רובצת עליו בעל כורחו. לא כן יראת הרוממות שהיא התבוננות בגדלות ה', ברוממותו יתברך, וההתבוננות מרוממת את האדם המתבונן, והוא מתמלא התפעלות מהגדוּלה האלוקית, הבלתי ניתנת לתיאור ולהשגה. שהוא יתברך מרומם על כל ברכה ותהילה, שלם מכל שלמות, נעלה מכל השגה. כל מחשבה ותהיה גדולה ככל שתהיה - לא יכולה להשיג אותו, שנאמר (תיקוני זהר קכא, ב): "לית מחשבה תפישא ביה" (אֵין מחשבה תפוסה בּוֹ) - גבוה מכל תיאור דמיוני ויהיה זה דמיון גדול ככל שאפשר בכוחו של הדמיון לֶדָמוֹת, "וְאֶל-מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" (ישעיהו מ, כה). ההתבוננות בָּגדוּלה האלוקית מביאה לידי הערצה, להתפעמות, לרצון להיות שייך לגדולה האלוקית, להיבלע בתוכה, להתבטל כלפיה. לא התבטלות של חידלון, אלא התבטלות שמגדילה את האדם ולא מקטינה אותו. הוא נעשה מוקף וממולא באור האלוקי. הוא בַטֵל מצד עצמו, אבל נעשה חלק מהגדולה האלוקית. יראת הרוממות זו יראה שאדם כָּמֵהַ אליה, צמא אליה"], שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא. והוא מה שהזהיר התנא (ראה ברכות כח, ב): "וכשאתה מתפלל, דע לפני מי אתה מתפלל" [כדי שתתפללו ביראה ובכוונה (רש"י)]. והנה שלושה דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב כדי שיגיע אל זאת היראה, האחד: [ההכנעה], שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו, ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו. ותראה כי זה הוא היותר קשה שֶיִצְטַיֵּר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בליבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן, ומאיתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו מקשיב ושומע אליו. ואחר שיקבע זה בדעתו צריך שיתבונן על רוממותו יתברך אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהילה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין.

ועוד צריך שיתבונן על [השני: הבושת] שפלות האדם ופחיתותו, לפי חמריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו, כי על כל אלה אי-אפשר שלא יחרד לבו, ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך ומזכיר בשמו ומשתדל לְהֵרָצוֹת לו. הוא מה שאמר הכתוב (תהלים ב, יא): "עִבְדוּ אֶת-יְהֹוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" [מבאר מצודות ציון: "עִבְדוּ אֶת-יְהֹוָה בְּיִרְאָה" - לקבל עול מלכותו, "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" - אז תשמחו בעת בוא רעדה על המורדים, כי לא עליכם תהיה הרעד. ומבאר רש"י: כשתבוא אותה רעדה שכתוב בה (ישעיה לג, יד): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים", תגילו ותשמחו אם עבדתם את ה']. וכתיב (תהלים פט, ח): "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד-קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל-כָּל-סְבִיבָיו" ["אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד-קְדֹשִׁים"- כי הוא אל אמיץ בחבורת עדת קדושים רבה וגדולה הם מלאכי מעלה, "עַל-כָּל-סְבִיבָיו"- הם המלאכים המסבבים כסא כבודו (מצודות דוד)]. כי המלאכים – להיותם יותר קרובים אליו יתברך מִבְּנֵי הגוף החמרי, קל להם יותר לְדַמּוֹת שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם. ואמנם דוד המלך ע"ה היה משבח ואומר (שם ה, ח): "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" ["וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל קָדְשְׁךָ" - אבוא ביתך להודות לך ברוב חסדך שהפלאת עלינו, להראותינו נקמה מהם (רש"י), בעבור רוב החסד שתעשה עמדי אבוא בביתך להשתחוות (מצודות דוד), "בְּיִרְאָתֶךָ"- ולא להתיהר בפני אנשים (מצודות דוד)]. וכתיב (מלאכי ב, ה): "וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא" ["נִחַת הוּא" - שרשו חתת, ופירושו נשבר ונדכה מפני שם ה'. (הרד"ק)]. ואומר (עזרא ט, ו): "אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ". ואולם היראה הזאת צריך שתתגבר בלב בתחילה, ואחר כך תֵּרָאֶה פעולותיה גם באיברי הגוף, הלא המה: כובד הראש וְהַהִשְתַּחֲוָאָה, שיפלות העינים וּכְפִיפַת הידים, כעבד קטן לפני מלך רב, וכן אמרו בגמרא (שבת י, א): "רָבָא פָּכַר יָדֵיהּ וּמַצְלֵי, אֲמַר: כְּעַבְדָּא קַמֵּי מָארֵיהּ" [רבא שדי (השליך) גלימיה (טליתו מעליו קודם התפילה, שלא יראה כאדם חשוב) ופכר ידיה (חיבק ידיו באצבעותיו, כאדם המצטער מאימת רבו) ומצלי (ומתפלל). אמר: (יש לעמוד בתפילה) כעבדא קמיה מריה (כעבד לפני אדוניו או רבו. והיינו, שנהג להיפך ממנהג רבה בר רב הונא, שהיה מתנאה בתפילה. והרמב"ם פירש בפרק ה'- מהלכות תפלה, הלכה ד', שמניח ידיו על לבו, זו על זו. והר"ח שהובא בר"ן פירש, שנותן ידיו לאחוריו כעבד דנפיק (שיוצא) בקולר. וכתב הבית יוסף בסימן צ"ה בשם מהר"י אבוהב, שהכל הוא לפי דרך אנשי המקום כשעומדים לפני מלך)].

והנה דברנו עד עתה מן ההכנעה ומן הבושת. ונדבר עתה מענין [השלישי:] הכבוד. הנה, כבוד המצוה ויקרה כבר הזהירונו עליו חז"ל ואמרו (שבת קלג, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) [בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים (רש"י)] [ר' ישמעאל אומר (מכילתא שמות טו):] "הִתְנָאֶה לפניו בְּמִצְווֹת – ציצית נאה, תפילין נאה, ספר תורה נאה, לולב נאה" וכו'. וכן אמרו (בבא קמא דף ט, עמ' ב): "הידור מצוה עד שליש, עד כאן משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא" [אמר רב הונא (בבא קמא ט, ע"א-ע"ב): במצוה עד שליש מאי (מה הוא) שליש אילימא (אם נֹאמַר) שליש ביתו, ומבאר רש"י: שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו. בהידור מצוה עד שליש במצוה, שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור]. הרי דעת שפתותיהם ז"ל בָּרוּר מִלֵּלוּ, שאין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה, ולהוציא ממי שֶלְהָקֵל על עצמו יאמר: "אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקדוש ברוך הוא אינו חושש לזה כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצוה נעשית לאמיתה די בזה". אמנם האמת הוא, שהאדון ברוך הוא נקרא אל הכבוד ["קוֹל יְהֹוָה עַל-הַמָּיִם אֵל-הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהֹוָה עַל-מַיִם רַבִּים" (תהלים כט, ג)], ואנו חיבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לִכְבוֹדֵנוּ ולא כבודנו חשוב וְסָפוּן לפניו [סָפוּן (מלאכים-א ז, ז) - מחופה (רש"י), מכוסה (מצודות דוד), והכוונה לא נסתר מעיני השם], ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות, אינו אלא חוטא, הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בִּדְבַר ה' (מלאכי א, ח): "וְכִי-תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ – אֵין רָע [וכי אין דבר זה רע?! (רש"י) בעיניכם?! (אבן עזרא)] וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע [ויותר מזה, "וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה", שמומו ניכר יותר מְעִוֵּר, הכי זה אין רע?! הלא בזה תגישו לחם מגואל אחר שהבעל מום לא ירצה לקרבן (המלבים)] הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ [כמו: פחת יהודה (אבן עזרא), המושל והשלטון (הרד"ק)] הֲיִרְצְךָ [שיאהבך בלבו?! (אבן עזרא); וכי יקבל מנחה כזאת לרצון?! (המלבים)] אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ" [לעשות בקשתך (אבן עזרא); גם אם אתה איש שראוי לנשיאת פנים לא ישא עוד פניך אחר שְיִחַר אפו אליך עבור בזיון הזה (המלבים), "וְכִי-תַגִּשׁוּן" (מלאכי א, ח) - כשמביאים לכם שה עִוֵּר לזבוח ולהקריבו אתם אומרים: 'אין זה רע וטוב הוא להקריבו', כי השלחן נבזה והקרבן אינו רע שיהיה נבזה ואתם מגישים אותו על מזבחי, והיה עליכם לומר למביאים אותו: 'זה רע הוא להקריבו', כמו שכתוב בתורה (ויקרא כב, כב): "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ-חָרוּץ אוֹ-יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא-תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָֹה וְאִשֶּׁה לֹא-תִתְּנוּ מֵהֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָֹה" ואתם נושאים פְּנֵי המביאים ומקבלים הפחוּת ותאמרו: "אֵין רָע". "הַקְרִיבֵהוּ נָא "לְפֶחָתֶךָ" - איך תוכלו לומר שאיננו רע להקריבו לְפַנָי ואם תקריבהולְפֶחָתֶךָ" (לשלטונך) בשר ודם "הֲיִרְצְךָ" באותה המנחה?! או "הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ" בעבורה אם תבקש ממנו דבר?! אבל (אלא) ישנאך בעבורה ויכעס עליך! (הרד"ק)]. אולם חכמים ז"ל הזהירונו להתנהג הפך זה בעבודה ואמרו (סוכה נ, א) בענין מים שנתגלו שלא יסננם במסננת, מטעם, אֵימוּר דְאָמְרֵי לְהֶדְיוֹט, לַגָּבוֹהַּ מִי קָאָמַר, לֵית לֵהּ "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ", ראה נא מה חסרון יש במים שנסתננו? וכבר מותרים הם להדיוט, ואפילו הכי אסורים הם לגבוה משום שאינו דרך כבוד [דתניא (סוכה נ, א): כלי שיש מעליו מסננת, והיין נתון במסננת, ומסתנן אל תוך הכלי – יש בו משום חשש "גילוי", ביין שנמצא בכלי, כי שמא יש בו ארס נחש, היות והניח את המשקה שבכלי מְגוּלֶה, בלי לשמור עליו. אמר רבי נחמיה: אימתי יש לחוש לארס הנחש – בזמן שהכלי התחתונה מגולה. אבל בזמן שהתחתונה מכוסה, אף על פי שהעליונה מגולה – אין בה משום גלוי. מפני שארס נחש דומה לספוג, צף ועומד במקומו, ולכן הוא אינו עובר דרך המסננת. אבל חכמים חששו שיתערב הארס במים ואז הוא עובר דרך המסננת אל הכלי שתחתיו. ומשנינן: אפילו תימא שמשנתנו גם לפי רבי נחמיה היא. כי אימר דאמר רבי נחמיה שאין במשקה המסונן איסור לשתותו משום גילוי, לשתייה להדיוט. אבל להביא משקה שהיה מעורב בו ארס, למרות שסיננו אותו, לגבוה – מי אמר?! וכי לית ליה לרבי נחמיה, האם לא סובר רבי נחמיה את הפסול האמור בכתוב (מלאכי א, ח): "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת"! שמכאן למדנו, שאין להביא לגבוה דבר שאינו נאה להביאו לאדם מכובד! ומשקה מסונן מארס אין מביאים לאדם מכובד, וכל שכן לגבוה!]. ואמרו עוד בספרי (ספרי על דברים, פרשת ראה, פסקא סח): "וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם" (דברים יב, יא), דהינו: שלא יביא אלא מן המובחר ["והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם לשכן שמו שם. עולותיכם, עולת יחיד ועולת צבור. וזבחיכם, זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור. מעשרותיכם, ר' עקיבא אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר - אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, ותרומת ידכם, אלו בכורים, (ונדבותיכם) [נדריכם], לרבות נדרים ונדבות - [מבחר], שלא יביאו (אלו) אלא מן המובחר. אין לי אלא נדרים ונדבות. מנין לרבות בכורות ומעשרות, חטאות ואשמות? תלמוד לומר [וכל] מבחר (נדריכם). רבי אומר: אם נאמר למעלה, למה נאמר למטה? ראשונה לענין שילה, שניה לענין ירושלים" (סיפרי על דברים, פרשת ראה, פיסקא סח)]. וכבר מצאנו קין והבל, הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, וקין מן הפסולת – מפרי האדמה, כפרושם ז"ל (בראשית רבה כב), ומה עלה בהם – "וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ [שֶׁהָיָה הֶבֶל הַמַּקְרִיב רָצוּי וּמִנְחָתו גַּם כֵּן רְצוּיָה, שֶׁהָיְתָה מִן הַמִּין הָרָאוּי לְרָצון (ספורנו)] וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" [לא שָׁעָה אֶל קַיִן הַמַּקְרִיב שֶׁהָיָה בִּלְתִּי רָצוּי, וְגַם כֵּן אֶל מִנְחָתו שֶׁהָיְתָה בִּלְתִּי רְאוּיָה לְרָצון (ספורנו)] (בראשית ד, ד-ה) [וטעם שכפל לומר: "וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" - ולא הספיק לומר אל מנחת הבל ואל מנחת קין. כאן רמז כי האדון היה מראה פנים של רצון למקרבי תשורה (אור החיים)]. ואומר (מלאכי א, יד): "וְאָרוּר נוֹכֵל [ארור המערים לומר שאין בידו יותר מובחר להקרבה ממה שהביא, אבל באמת יש בעדרו זכר מובחר וטוב הראוי לעולה (מצודות דוד)] וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר [אַיִל ההגון לעולה והוא נודר זבח (רש"י)] וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת [בעל מוּם (רש"י)] לַאדֹנָי כִּי- מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי [ומהראוי אם כן, להקריב לְפַנָי מן המובחר (מצודות דוד)]". וכמה דברים הזהירונו ז"ל שלא יהיו מצוות בזויות עלינו. וכבר אמרו (שבת יד, א; מסכת סופרים ג, טז; מגילה לב, א): "כל האוחז ספר תורה עָרֹם – נקבר עָרֹם" מפני בזוי המצוה. וסדר העלאת בכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הִדוּרָן של מצוות, שכך שנינו (משנה בכורים ג, ג): "השור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו" וכו'. עוד שם: "העשירים מביאים בכוריהם בִּקְלָתוֹת של זהב, והעניים בסלי נצרים" כו'. עוד שם: "שלוש מדות בבכורים: בכורים, תוספת בכורים וכו'. הרי לנו בְּהֶדְיָא [בְּפֵרוֹּש, בְּגָלוּי] כמה ראוי לנו להוסיף על גּוּפָהֹּ של מצוה כדי לְהַדְּרָהּ. ומכאן נלמד לכל שאר מצוות שבתורה. ואמרו (שבת י, א): "רבא רמי פוזמקי [אנפילאות חשובות ברגליו, שצריך להתנאות כשעומדים לפני הקדוש ברוך הוא בתפלה] ומצלי [ומתפלל], אמר (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת-אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" [הכון לצאת לקראתו בתשובה ובמעשים טובים ויוטיב לך, ויהפוך לך הרעות לטובה, כי הוא אלהיך ומשגיח עליך לרעה ולטובה כפי מעשיך ואינך כשאר הגויִם (הרד"ק)]. עוד אמרו רז"ל (בראשית רבה סה, טז) על הפסוק "בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת" [הנקיות (רש"י), שהיה עובד בהן (את) אביו בשעת אכילה (רשב"ם)] (בראשית כז, טו) – "אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני שמשתי את אבא בבגדים מלוכלכים, וכשהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו – כשהיה משמש את אביו, לא היה משמש אלא בבגדי מלכות". והנה אם כן לבשר-ודם, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהעומד לפניו להתפלל, ראוי הוא שילבש בגדי כבוד וישב לפניו כמו שיושב לפני מלך גדול.

והנה בכלל זה יש כבוד השבתות וימים טובים [וכפי שמנבא הנביא ישעיהו (ישעיהו נו, א-ב): "כֹּה אָמַר יְהֹוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע"], שכל המרבה לכבדם ודאי עושה נחת רוח ליוצרו, שכן צִוָּנוּ (ישעיה נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ" ["אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל-יְהֹוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל-(בָּמֳותֵי) [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר" (שם פס' יג-יד), אומר המלבים: "לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד"- הכבוד יהיה בעבור הקדושה שקדש ה' יום הזה לקדושתו, וע"י שתשמור אותו לשם ה' יהיה הכיבוד גדול, "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ"- שבענין המלאכה תזהר אף מהכין הדרך על יום מחר, ובענין העונג,מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ"- לא יהיה עונג הגוף רק נפשי, וגם תזהר בו אף מלדבר דבר של חול, רק תעסוק בו בעבודת ה']. וכיון שכבר הִתְאַמֵּת לנו שֶכְּבוֹדוֹ מִצְוָה, הנה מיני הכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה חשיבות לשבת, צריכים אנו לעשותו, על כן היו החכמים הראשונים עוסקים בהכנות השבת, איש איש לפי דרכו (שבת קיט, א): "רַבִּי אַבָּהוּ [היה עשיר, ובערב שבת] הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתַּקָא דְשִינָא [היה יושב על מושב עשוי שן פיל] וּמְנַֹשֵּב נוּרָא [והיה מנפח את האש לכבוד שבת]. רַב סַפְרָא מַחְרִיךְ רֵיֹשָא [היה חורך בעצמו את ראש הבהמה לכבוד שבת]. רָבָא מָלַח שִבּוּטָא [דג], רַב הוּנָא מַדְלִיק שְרָגָא [נרות]. רַב פָּפָּא גָדִיל פְּתִילְתָּא [גודל פתיליות]. רַב חִסְדָּא פָּרִים סִלְקָא [מחתך סלק]. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מַצְלְחוּ צִיבֵי [מבקעים עצים]. רַב נַחְמָן מְכַתֵּף וְעָיִיל, מְכַתֵף וְנָפִיק [נכנס ויוצא פעמים רבות כשהוא נושא עמו על כתפיו את צרכי השבת, כדי להראות את חשיבות השבת], אָמַר: אִלּוּ מִקְלָעִין לִי [אִלוּ מזדמנים לי] רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסֵּי, מִי לָא מְכַתְּפִינָא קָמַיְהוּ? [כלום לא, אני מְכַתֵּף לפניהם?]". ותראה הֶקֵֹשוֹ של רב נחמן, שיש לנו ממנו מקום לימוד, כי הנה היה מתבונן מֶה היה הוא עושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבדו, וכזה עצמו היה עושה בשבת.  ועל דבר זה נאמר (ברכות יז, א): "לעולם יהא אדם עָרוּם ביראה" [שיפעל נגד יצר הרע בכל מיני ערמה, כדי לירא את בוראו, ומבאר הרב קוק את המונח "ערום ביראה" (עין איה, ברכות ב, ס): "יש הבדל בין מי שמתנהג בציור יראת השם כפי השכל, או שמתנהג בה כפי הדמיון וכח המדמה לבד. כי בראשית ההשקפה הדמיונית, אין עם יראת השם דבר, כי אם, ציור היראה האלהית לבד, ואין מקום עמה לדרך ארץ, לאנושיות וכבוד הבריות. כיון שיראת השם ממלאת את לבבו וכל רגשותיו, איפוא יכנסו אלה החיובים האנושיים בלבבו. אבל מי שמסתכל ביראת השם בשכל, יכיר כי מטרת יראת השם, היא לתקן כל דרכיו על דרך התיקון היותר טוב ויותר נאה, וימשוך רבים ליראה ולעבודה ולדרך טובים. אם כן, לא ילך אחר הציור הדמיוני, כי אם, (ילך) אחר עצת השכל בפרטי היראה, אז ישכיל, כי גדולי ענפי היראה האמיתית היא, כבוד הבריות ודרכי שלום ודרך ארץ. אז יהיה מענה רך משיב ממה, וידבר (בְּ)שלווה עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו לנכרי בשוק. ולא תטרידהו כל זאת מיראת השם, ולא יראת השם ודביקותו בה תטרידהו מאלה החיובים האנושיים, שהם עטרת תפארת לאדם, וע"י מתקדש שם שמים ומתרבה יראת השם בעולם. ונראה שענין ערמה שנופל על חכמה, היינו טהרת השכל בלא קליפות הדמיון ולבושיו. והוא ענין אחד עם ערום המתואר המופשט מכל לבוש. מפני שכל ציור שכלי, מיד יתלבש בציורי דמיון, שמהבילים אותו ומחשיכים יפעתו. על כן, חכם לב, צריך שיחקור לעמקו של שכל, ולקבלהו בטהרתו בלא לבושי הדמיון, ואז יקרא ערום. ויראה הטהורה יקרא בעליהַ ערום ביראה"] – לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר, ולחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר להראות, הֱיוֹת מכירים גודל רוממותו עלינו. אשר על כן, כל מה שיתיחס לו יהיה נכבד עלינו כבוד גדול, וכיון שהוא יתברך בטובו הגדול עם כל שפלותנו רצה בְּעַנְוָתוֹ לחלוק לנו כבוד ולמסור לנו דברי קדושתו, לפחות בכל כוחנו נכבדם ונראה הַיְקָר אשר להם אצלנו [כתוב בגמרא (ברכות יז, א): "מרגלא בפומיה דר''מ (דבר זה היה רגיל בפיו לומר, כאילו היה זה דברי הכתוב:) גמור (למד) בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי (שכל תיבה שבתורה היא כמו דלת הנפתחת לכמה חדרי הבית. כי בתורה נאמרו רק גופי המצוות, ובגמרא התפרשו כל פרטי הדינים, כך ביאר הגר"א) נצור תורתי בלבך (כשאתה חושב) ונגד עיניך תהיה יראתי (כשאתה עושה מעשה) שמור פיך מכל חטא (בשעה שאתה מדבר) וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון (וגם בדברים המותרים) ואני (ואז אני) אהיה עמך בכל מקום"]. ותראה שזאת היא היראה האמיתית שהיא יראת הרוממות שזכרנו, שבה תלוי הכבוד המתקרב אל חיבוב האהבה, וכמו שאכתוב עוד בְּסִיַּעְתָא דִֹשְמַיַּא. מה שאין כן יראת העונש שאינה העקרית, ואין מעלות המידות האלה נמשכות הֵימֶנָה.

ונחזור לענין השבת: הנה אמרו (שבת קיט, א): "רַב עָנָן לָבִיֹש [לוֹבֵש בערב שבת] גוּנְדָּא" [כלי שחור, להראות שאין לנהוג בחשיבות בערב שבת, ואין ללבוש בו בגד שמקפיד עליו שלא לטנפו, ועל ידי כך להמנע מעיסוק בתבשילי השבת, והרמח"ל נתן לזה טעם נוסף:], דהינו: שהיה לובש בגד שחור בערב שבת, כדי שיהיה ניכר יותר כבוד השבת בְּלָבְשוֹ בו בגדים נאים, נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו ההעדר – שְמִּכֹּחוֹ יִבָּחֵן יותר מציאות הכבוד, גם הוא מכלל המצוה. וכן אסרו (גיטין לח, ב) לקבוע סעודה בערב שבת ["ותקנו זאת כדי שיבוא לָֹשֶבֶת (בשולחן שַבָּת) כשהוא תָּאֵב לאכול" (או"ח סימן רמט, ב)], מפני כבוד השבת. וכן כל כיוצא בזה. [חייב אדם להתבונן ולראות מעשי אבות והראשונים ולרצות לעשות כמעשיהם. חייב לראות מה היתה התשוקה והתאווה של האבות והתשוקה חייבת להיות גם התשוקה של כל אחד ואחד מאיתנו, כמו שאמרו חכמים (תנא דבי אליהו רבה, כה): "לפיכך הייתי אומר שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו האבות העולם הזה והעולם הבא וְימוֹת בן-דוד, אלא בשביל מעשיהם הטובים ותלמוד תורה", ואמר רבי נחמן מברסלב זיע"א: "על ידי סיפורי מעשיות הצדיקים, מתעורר ומתלהב הלב בהתעוררות גדולה להשם יתברך"].

ובכלל היראה עוד: כבוד התורה ולומדיה. וּבְהֶדְיָה [וְעִמּוֹ] שָנִינוּ (אבות ד, ו): "כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת" ["הַדּוֹרֵשׁ הַחֲסֵרוֹת וְהַיְתֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וּמַרְאֶה טַעַם עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ לוֹמַר שֶׁאֵין בָּהּ דָּבָר לְבַטָּלָה, אֵין לְךָ כְּבוֹד תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה. אִי נַמִּי (או גם), הַמְכַבֵּד סֵפֶר תּוֹרָה וּמְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וְהָעוֹסְקִים בָּהּ, כָּל אֵלּוּ בִּכְלָל מְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה הֵן" (רבי עובדיה מברטנורה); "כבוד התורה הוא בהוראת הזריזות בעשייתה ויכבד החכמים המעמידים אותה והספרים אשר חברו בה" (הרמב"ם)]. ואמרו ז"ל (סנהדרין קב, ב): "אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתיים שנה? לפי שכיבד את התורה שניתנה בעשרים ושתיים אותיות, שנאמר (מלכים-א כ, ב-ט): "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-אַחְאָב וגו' וְהָיָה כָּל-מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ... וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן-הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל- אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֶל-עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת". מַאי [מה הוא], "מַחְמַד עֵינֶיךָ"? לא – ספר תורה. ואמרו (ברכות יח, א): "היה הולך ממקום למקום לא יניחנו בשק ויניחנו על החמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו" כו'. ואסרו עוד (מועד קטן כה, א) לישב על המיטה שספר תורה עליה. וכן אמרו (עירובין צח, א; רמב"ם הלכות ספר תורה פרק י): "אין זורקין כתבי הקודש ואפילו הלכות ואגדות". ואסרו (מגילה כז, א) להניח נביאים וכתובים על גבי חומשים. הן אלה דברים שאסרו חז"ל לכל עדת ישראל. והחסיד – יש לו לִלְמֹד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלקיו. ובכלל זה: הנקיון והטהרה הצריכה לדברי תורה, שלא לעסוק בה אפילו בהרהור במקומות המטונפים, ולא בידים שאינם נקיות, וכבר הרבו חז"ל להזהיר על זה במקומות רבים.

ובענין לומדי תורה, הנה מקרא כתוב (ויקרא יט, לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" ["מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָֹה" (שם), מבאר רש"י, "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" – יכול אשמאי זקן? תלמוד לומר: זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה; "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" – איזהו הִדוּר? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו? לכן נאמר: "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ", שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו, שאין מכיר בו אלא הוא. וכל דבר המסור ללב נאמר בו וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ]. וּמִינָּהּ יַלְפִיָנן לכל מִינֵי כבוד [וממנה אנו לומדים כל מיני (סוגים של) כבוד] שאפשר לעשות להם שראוי ודאי לחסיד שיעשהו. וכבר אמרו ז"ל (כתובות קג, ב; מכות כד, א): "וְאֶת-יִרְאֵי יְהֹוָה יְכַבֵּד" (תהלים טו, ד) [את יראי ה' יכבד הגם שאינם קרוביו, שמזה מבואר שעיקר רגשות לבו הוא לכבוד ה', לכבד יראיו ולהבזות עוברי מצותיו (מלבי"ם)] – "זה יהושפט מלך יהודה, שֶכֵּיוָן שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, ואומר לו: רבי רבי מורי מורי". ורבי זירא, כשהיה חלש מִלִּימּוּדוֹ היה משים עצמו על פתח בית המדרש לעשות מצוה כשיקום מלפני התלמידי חכמים (ברכות כח, א). כל אלה דברים שכבר רואים אנחנו היות הבורא יתברך שמו חפץ בם וגילה דעתו העליון בזה, וכיון שכן, מי האיש החפץ לעשות נחת רוח ליוצרו, הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו ולעשות הישר לפניו יתברך.

ובכלל זה כמו כן כיבוד בית הכנסת ובית המדרש (מגילה כג, א) [מצוות מורא מקדש כוללת את בתי הכנסיות ובתי המדרשות, וצריך לנהוג בהם מורא וכבוד, וכה הם דברי ספר ה'יראים': "כתיב (ויקרא יט, פסוקים: יד, לב): "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ", ציוה, בהיכנס אדם למקדש או לבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכבוד, דכתיב (שם, פסוק ל): "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" – ואומר הרמב"ם (משנה תורה, ספר העבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ז, הלכה א): "מצוות עשה ליראה מן המקדש שנאמר (ויקרא כו, ב): "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" ולא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו"], שאין די שלא ינהג בהם קלות ראש, אלא שינהג בהם כל מיני כבוד ומורא בכל מנהגיו ובכל פעולותיו, וכל מה שלא היה עושה בהיכל מלך גדול, לא יעשה בהם" ["בתי כנסיות ובתי מדרשות נקראים ''מקדש מעט'', שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ויש בהם קדושה. ולכן ראוי להזהר מאד בכבודם, ולנקותם היטב. ולשבת שם באימה וביראה, ולהדליק בהם נר תמיד לכבוד" (ילקוט יוסף, הלכות ביהכ"נ וקריאת התורה, עמוד רלה), ופסק הרמב"ם (ב"משנה תורה" ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק יא, הלכה ו' - הלכות הנוגעות לבית הכנסת, לקדושתו וליראה ממנו): "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והתל ושיחה בטילה. ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהן, ואין מטיילין בהן. ואין נכנסין להן לא בחמה מפני החמה, ולא בגשמים מפני הגשמים"]. עכ"ל.

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

"החלק השני מן החסידות הוא באופן העשיה והנה גם זה נכלל בשני ענינים. אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים, ושניים הראשיים הם: היראה והאהבה – שני עמודי העבודה האמתית שזולתם לא תִכּוֹן כלל ".

 

בספר המצוות להרמב"ם (מצוות עשה ג-ד) מצינו שתי מצוות סמוכות:

אהבת ה' ויראת ה'

מצוה ג' היא שצונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת, ולשון ספרי, לפי שנאמר (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ" איני יודע כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר (דברים ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח. וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו וזה על דרך משל, כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה" אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר (בראשית יב, ה): "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" ור''ל כמו שאברהם, מפני שהיה אוהב, כמו שהעיד הכתוב (ישעיהו מא, ח): "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם, מרוב אהבתו, כן אתה אהוֹב אותו עד שתקרא אליו בני האדם. (בפרשת ואתחנן, מדע הלכות יסודי התורה פרק ב).

מצוה ד היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי, אבל נירא ביראת ענשו בכל עת וזהו אמרו (דברים ו, יג): "אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", ובגמרא (גמרא סנהדרין נו, א) אמרו על דרך ויכוח באמרו (ויקרא כד, טז): "וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָֹה מוֹת יוּמָת" ואימר פירש דכתיב (במדבר א, יז): "אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת" ואזהרתיה מן (דברים ו, יג): "אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" רוצה לומר אולי אמרו (ויקרא כד, טז): "וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָֹה" הוא שיזכיר השם לבד מבלתי שיברך, ואם תאמר אי זה עון בזה נאמר כי הוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכיר שמו לבטלה, היה המענה על זאת השאלה ודחיית זה המאמר ואמר חדא דבעינא שם בשם וליכא, ורוצה לומר שיברך השם בשם כמו שאמרו יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה היא וכל אזהרת עשה לא שמה אזהרה, רוצה לומר (כלומר) שזה שאמרת אזהרתיה מן (דברים ו, יג): "אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" אינו אזהרה, כי הוא צווי והוא מצות עשה ואין מזהירין בעשה. הנה נתבאר לך כי אמרו (דברים ו, יג): "אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" זו מצות עשה. (בפרשת עקב, מדע הלכות יסודי התורה). עכ"ל.

בתפילת שחרית (בק"ש וברכותיה) אנו מבקשים מהקב"ה: "הַמְרַחֵם רַחֵם נָא עָלֵינוּ וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. לְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמועַ. לִלְמוד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמור וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתְךָ בְּאַהֲבָה. וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ. וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ... וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁון. וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדול בְּאַהֲבָה לְהודות לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ", ובברכת המזון אנו מברכים: "הָרַחֲמָן הוּא יִטַּע תּוֹרָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ בְּלִבֵּנוּ וְתִהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פָּנֵינוּ לְבִלְתִּי נֶחֱטָא, וְיִהְיוּ כָל מַעֲשֵׂינוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם".

 

בעה"י, בשיעור זה נעסוק בעמוד העבודה הראשון – היראה

התורה הגדירה מה זה "יראת שמים". בספר שמות, בפרשת וארא, לפני מכת הברד, משה רבינו מזהיר את עבדי פרעה (שמות ט, יט): "וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז [כנס, אסוף (אבן עזרא)] אֶת-מִקְנְךָ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ", ומה היתה תגובתם? כתוב (שם, כ): "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר יְהֹוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ אֶל-הַבָּתִּים", ולעומת זאת (שם, כא): "וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ אֶל-דְּבַר יְהוָֹה וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה".

אם כן, יראה היא: שימת לב! מחשבה, התבוננות ודיקדוק בכל פרט ופרט בעבודת השם.

 

הטעם 'שלשלת' מסמל: יראת שמים

בפרשת 'חיי שרה', יש מסר עצום בעבודת השם יתברך: מי שיבדוק בתורה הקדושה, יעבור מילה מילה, יִרְאֶה שבכל חמישת חומשי התורה, רק ארבעה פעמים מופיע הטעם 'שַלֹשֶלֶת'. איך נראה הטעם שלשלת? כמו זיג-זג שפיצי. איך מנגנים את השלשלת? לא מסלסלים בה, אלא רועדים בָּקוֹל. למה? כי הטעם 'שלשלת' מסמל: יראת שמים.

ארבעת הפעמים שמופיע הסימן 'שלשלת' בתורה, זה דוקא על ארבע מילים מסוימות:

א. בפעם הראשונה, מופיע 'שלשלת' אצל לוט, בחומש בראשית (יט, טז):וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָֹה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" – במילה " וַיִּתְמַהְמָהּ" יש 'שלשלת'.

ב. בפעם השניה, מופיע אצל אליעזר, כשהוא עמד על הבאר והתפלל, כתוב (בראשית כד, יב): "וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם", במילה "וַיֹּאמַר" יש 'שלשלת'.

ג. הפעם השלישית, אצל יוסף הצדיק, כשאשת פוטיפר מנסה לפתות אותו, כתוב (בראשית לט, ח):וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי", אז על המילה " וַיְמָאֵן" שוב אנו מוצאים את ה'שלשלת'.

ד. הפעם הרביעית והאחרונה, שהטעם הזה מופיע בתורה זה בפרשת צו, חומש ויקרא (ח, כג): "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית", על המילה "וַיִּשְׁחָט" יש 'שלשלת'.

מה הקשר בין כל המילים עליהן מופיע הטעם שלשלת?

התורה באה להגיד לנו כלל עצום בעבודת השם יתברך.

כשיצר הרע בא לתקוף אותך, בא להחטיא אותך בעבירה, אתה צריך לפעול בארבעה שלבים:

שלב ראשון -" וַיִּתְמַהְמָהּ", קודם כל להתמהמה, לא להיות פזיז. ההתמהמהות מאפשרת כניסה של שיקול הדעת (השכל), שיכול למנוע את האדם מלפעול מיד.

שלב שני - "וַיֹּאמַר", הִתְפלל אל השם, "ריבונו של עולם, יצר הרע תוקף אותי, תציל אותי!", לבקש סיעתא דישמיא.

שלב שלישי - " וַיְמָאֵן", בהחלטיות לסרב לעצת יצר הרע. בלי שום היסוס או ספק. ספק- גמטריה עמלק. וימאן – החלטה חדה וברורה - לא לשתף פעולה עם יצר הרע!

שלב רביעי"וַיִּשְׁחָט", עכשיו אתה כבר יכול לשחוט את יצר הרע שלך!

התורה רמזה לנו, איך עומדים בניסיונות הכי קשים, בעזרת ארבעת השלבים הנ"ל.

יהי רצון, שהשם יזכה אותנו לעמוד בכל הנסיונות, אמן!

 

"הכול בידי שמים – חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב)

הרמב"ם (פרק ו, ג) בהלכות תשובה מבאר, כי יראת שמים היא בבחירתו הבלעדית של האדם: "וכשם שאדם חוטא ברצונו ומדעתו, כך הוא עושה תשובה ברצונו ומדעתו", והוא צריך להגיע אליה בכוחות עצמו בלבד, וכל מה שהאדם יכול לבקש על סייעתא דשמיא בענין יראת שמים הוא רק שהקב"ה יסיר ממנו את הדברים המפריעים והמונעים ממנו להגיע אליה. וכך מפרש הרמב"ם את דברי הכתוב (תהלים פו, יא): "הוֹרֵנִי יְהֹוָה דַּרְכֶּךָ", שיסיר ממנו את המונעים ממנו מלהגיע לדרך השם. ו"החזון איש" כתב (בסוף אורח חיים, ועיין בספר פרקי אמונה והשקפה לפי החזון איש, בהוצאת חברותא), שיכול אדם לבקש מהקב"ה על אדם אחר, שיחזירנו הקב"ה בתשובה, ואין זה סותר את הכלל (ברכות לג, ב): ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כיון שהקב"ה נעתר לתפילתו ולבקשתו של אדם המבקש בעד חברו, ושוב אין זה "בידי שמים", אלא "בידי אדם"! ובשם הגר"ח מוולאז'ין מובא, שכל מדות האדם הם כתוצאה ממה שנשמתו היא חלק אלוה ממעל, אך יראה לא שייכת אצל הקב"ה, ולכן נחשבת כ"אינה בידו" ונתונה ב"אוצר". ור' צדוק הכהן (דברי סופרים כא) ביאר, שגם מעשי המצוות בידי שמים, ואין הקב"ה שואל אלא ליראה בלב, והיינו רק לִבְחוֹר לִרְצוֹת ולהשתדל. ובשם "חידושי הרי"ם" ידוע, שביאר כי כל בקשות האדם הן בידי שמים, אם להענות לְהוּ (לָהֶם) או לא, חוץ מבקשת יראת שמים, שודאי תתקבל בקשתו אף אם אין בידו זכויות. ויש לביאור זה מקור בספר חסידים (קלא, עי"ש, וראה ברכות נ, א), שבדברי תורה יכול לשאול כל תאוותו, שלא ככל בקשת טובה. כתיב (דברים י, יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ", ה"צל"ח" ביאר, שלשון "שֹׁאֵל" מלמד שְֹשוֹנָה יראת שמים מכל המצוות, שבכולם הקדים ה' לגמול טובה עם המקיים (כגון: שנתן לו בן למולו, ובגד להניח בו ציצית), אך יִרְאָה תלויה רק בבחירת האדם, ונמצא שכביכול ה' הוא ה"שֹׁאֵל" וחייב לשלם שכרו. (מתוך "תורת אמת", חברותא על ברכות לג, ב).

כתיב (ישעיהו לג, ו): "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ" ומבאר המלבי"ם: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ" - תחת חוסן השלל שאבדתם, הרווחתם חוסן אחר, כי אמונת עתיך, מה שהאמנתם בה' בעתים הרעים הללו ולא נסוג לבכם מאמונתו, זה היה לכם "חֹסֶן" והון חזק של "יְשׁוּעֹת" של "חָכְמַת וָדָעַת" חוסן זה של חוכמה ודעת הרווחתם. ואם תשאלו: ולאן תניחו החוסן הזה לאצרו שמה? משיב: "יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ" - היראה הוא האוצר ששם תאצרו את החכמה והדעת שהרווחם לשמרו שם באוצר עד עולם, רצה לומר ע"י יראת ה' תתקיים החכמה והדעת בידכם, כמו שיתקיים החוסן אם יונח באוצר. וב"נפש החיים" (ד, ד-ה) ביאר כי מה שאמרו במסכת ברכות (ח, א) "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", אינו סותר לאמור: "יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ", אלא משלים, כי היראה היא בית האוצר לתורה שנחשבת כתבואה, וכפי גודל ה"אוצר" שהכין האדם, כך יוכל להכיל תורה ולשמרה בקרבו.

וכתיב (דברים י, יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ" - אמר רבי חנינא (ברכות לג, ב): הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר (שם):וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ", כי אם ליראה אַטּוּ (מִֹשוּם) יראת שמים מילתא זוטרתא (דבר קטן) היא!? כוונת הגמרא, כי אף שהיראה היא דבר גדול, אצל משה נחשבת כדבר קטן, כי היתה לו; ו"ראש יוסף" אמר על כך, שרק אצל משה נחשבת כדבר קטן, ואילו אצל הקב"ה כדבר גדול. והא''ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחאי אין לו להקב''ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר (ישעיהו לג, ו): "יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ".

כתוב (שמות יט, ה): "וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ", על הפסוק "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ" אומר רש"י הקדוש: מה זה "סְגֻלָּה"? – אוצר חביב! כמו (קהלת ב, ח): "וּסְגֻלַּת מְלָכִים", כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת. עכ"ל.

מלך שָֹם בכספת מה שלא מצוי אצלו בממלכה. דבר שלא ניתן להשיג בקלות אצלו. אומר הגאון מווילנא: אז מה יש בכספת של הקב"ה? אם כתוב: (שם) "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים", אתם לי ישראל עם סגולה, ורש"י אומר: אוצר חביב, אז לעם ישראל יש משהו שאין בכספת של הקב"ה. ומה יש להם שאין לקב"ה וריבונו של עולם אומר לעם ישראל: 'תביאו לי, אני רוצה לשים את זה בכספת שלי'? אומר הגאון מווילנא: כתוב (ברכות לג, ב): 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' – אומר הקב"ה: 'זו הסגולה, זה האוצר החביב, שאני מחפש לשים אצלי בכספת'. "לִי כָּל-הָאָרֶץ" – אומר הקב"ה: 'כל הארץ שלי, אבל יש דבר שהוא לא שלי – וזו "יראת-שמים" של עם ישראל!'.

הידיעה שהשם הגדול והנורא גזר ברחמנותו, שבית גנזיו לא יהיה שלם ללא יראת-שמים של עמו ישראל, היא כשלעצמה מביאה לידי יראה ואהבה את השם יתברך ויתעלה שמו לעד!

 

ובכלל היראה יש:

ההכנעה מלפניו יתברך,

הבושת בִּקְרֹב אל עבודתו,

והכבוד הנעשה אל מצוותיו, אל שמו יתברך ואל תורתו.

ובעה"י נבארם אחד אחד –

 

ההכנעה מלפניו יתברך

"אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא"

אומר רבינו בחיי (חובות הלבבות): "ראוי לך אחי שתבין, כי רוב העניין המכוון במצוות, שהם בגופים ובאברים, הוא להעיר על המצוות שתהיינה בלבבות ובמצפוּנים מפני שעליהם נישען העבודה והם שורש התורה, כמו שכתוב (דברים י, כ): "אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם ולא יתכן לו עד שייפרד מרוב תאוותיו הבהמיות ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו ויעבוד הבורא בגופו ובאבריו עד שיקל עליו לעמוד בהם.

אף לנו ניתנה אפשרות להפיח רוח קודש באש הנשמה שלנו וזה ע"י מעשה המצוות, שיעירו ויעוררו את חובת הלבבות לקיים את מה שנאמר (דברים ד, י): "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל-הַיָּמִים". וכבר באר רבינו עניין זה ב"מסילת ישרים" (פרק ז – "בבאור חלקי הזריזות"): "ואמנם התבונן עוד, שכמו שהזריזות היא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות [שנאמר על אברהם (בראשית כב, ג): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר (עבור מה השכים? לעקוד את בנו, יחידו, בציווי השם!) וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ (היו לו משרתים, אבל מיהר לעשות בעצמו!) וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים", וכשבאו אורחים היה ממהר ומזדרז ומשלים את כל הפעולות האפשריות, במעשה החסד של ה'כנסת אורחים' (בראשית יח, ו-ח): "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי (גם שרה אמנו זריזה בפעולותיה במעשה המצווה) שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם (עומד לידם לשרתם, אולי יזדקקו לעוד משהו) תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ", ועל רבקה אמנו, שבע"ה בהמשך נרחיב את הלימוד על מידותיה המושלמות, נאמר (בראשית כד, יח-כ): "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו" (והיא בסך הכל ילדה בת שלוש!)]... [וּ]כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתִּבער בו תנועתו הפנימית כמו כן והחשק והחפץ יתגבר בו וילך, אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה... ואמנם כבר ידעת שהנירצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חֶפֶץ הלב ותשוקת הנשמה... ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עיצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו כדי שימשך מזה שתיולד בו החמדה בַּטֶּבַע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית, אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תיולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון". עכ"ל.

וממשיך רבינו בחיי: "הנה באר לנו הרמח"ל את היסוד האמור: כי האדם אשר גחלת נשמתו אינה בוערת בו כראוי ופנימיותו טומנת רק מעט ניצוצות גם הוא יכול להלהיב את אִֹשוֹ ולהבהיר את זוהר נשמתו בכח המעשה החיצוני, שיגרום להבעיר בו את הלהט הפנימי שקיים בו. אך ראוי לך אחי שתדע, כי התנועה החיצונה חייבת להעשות בד בבד עם כוחות ההתבוננות והמחשבה, שכן מעשה המצוות הנעשה בלא שיתוף פנימיות הלב ורק באיברים החיצוניים כמצוות אנשים מלומדה, הרי זה האוייב הגדול ביותר, שנאמר (ישעיה כט, יג-יד): "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא".

כל דבר קדוש הנעשה מן השפה ולחוץ (מי שאין פיו ולבו שווים) – סכנה הוא! מאה ברכות גם הם סכנה – כשנאמרים בלא שימת-לב. הקב"ה אמר (דברים י, יב): "מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ", אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אל תקרא מה אלא מאה. מאה ברכות - זה מביא ליראה. כיצד? כששותה משקה זוכר: "שהכל נהיה בדברו", כשאוכל פת: "המוציא לחם מן הארץ", כשצריך לנקביו זוכר כי "אם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת", וכך בכל פעולה ופעולה המצריכה ברכה לפניה, מזה האדם מקבל יראה. מבין וזוכר כל רגע שאם השם לא היה נותן את המשקה לא היה יכול לחיות, אם לא היה דואג הקב"ה שפעולות גופו יפעלו כראוי ובתאום מושלם, לא היה שורד וכו'. ברכות מביאות לידי יראה – אבל למי שמכוון בברכות! כפי שאמרו ז"ל (בבא קמא דף ל, עמ' א): "אמר רב יהודה: "הַאי מָאן דְבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא – לְקַיֵם מִלֵּי דִבְרָכוֹת" (מי שרוצה להיות חסיד – יקיים הלכות ברכות).

"ברוך אתה" – "ברוך" – זה "אתה" מקור כל הברכות, אין שום ברכה בעולם מבלעדי השם. הראשון שאמר "בָּרוּךְ יְהוָֹה" היה דמשק אליעזר, עבד אברהם, אחרי שהשם עשה עימו חסד במציאת הזיווג ליצחק, "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי" (בראשית כד, כז). השני, היה יתרו (שמות יח, י): "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם". יתרו הבין שהבורא הוא משגיח על כל הברואים וידע שהוא מקור הברכות. עד אליעזר לא אמר אדם: " בָּרוּךְ". "בָּרוּךְ אתה יְהֹוָה"- אדון הכל, היה הווה ויהיה – יִחוּד השם, שהשם אחד והכל באחדותו יתברך. "אלוקינו"- תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם המשגיח עלינו בפרט. אדם שמתבונן בזה, זוכה ליראה.

בספר "טעמי המנהגים" ישנו מעשה: היה אחד מחכמי צפת, מקובל אלוקי, ששמע שיש איזה שֵיך ערבי, שהוא יודע להגיד לכל אדם, שבא לפניו, אם יחיה או ימות (להבדיל, כמו חנינא בן דוסא זצוק"ל). המקובל התפלא, כיצד נתן הקב"ה לאדם ערבי לדעת דברים כאלה, והוא עצמו שלמד שבע חכמות והוא ירא שמים ולא זכה לזה. 'איזהו החכם הלומד מכל אדם', אמר ילך לבדוק את אותו ערבי. בא אליו ושאלו: מה הסוד שלך? אמר השיך: אסור לי לגלות לך את הסוד הגדול הזה. החלו לדבר בניהם והשיך ראה שהיהודי חכם מאוד, שאלו השיך: אתה בקי בשבע חכמות? השיב היהודי: כן. אמר השיך: אני גם יודע שבע חכמות אבל חסר לי משהו קטן בהן, אמר היהודי: אלמדך בתנאי שתלמד אותי את סודך. אמר השיך זה לא סוד פשוט, צריך הרבה הכנות של שבעים ושתיים שעות צום וטבילות במקווה והיהודי הסכים לכל דבר ובלבד שיגלה את הסוד. לאחר שעשה היהודי את כל ההכנות כדברי השיך, הוביל השיך את היהודי לגינתו והלבישו בבגדי לבן מיוחדים, אחרי שהיהודי טבל במקווה, אמר לו השיך: אנחנו עכשיו נכנסים למבנה הזה ושם אתה צריך להיות זהיר ומחשבותיך צריכות להיות טהורות ונקיות מהבלי העולם. כנכנסו למבנה, ראה ארון קטן עם שיש וקישוטים והשביעו שלא יגלה את הסוד לאיש. כשפתח השיך את הארון ראה היהודי את אותיות ההויה: י-ה-ו-ה, אמר השיך: זה השם הגדול והנורא, שבשעה שאני פותח את הארון, אם אני רואה את האותיות שהן מבהיקות אני יודע שאותו אדם יחיה ואם הם כבויות אני יודע שימות. הרב תפס את ראשו והבין: י-ה-ו-ה - שם הוויה, שאני הוגה אותו כל יום: "בָּרוּךְ אתה יְהֹוָה" לפני כל פעולה, והוא, הגוֹי הזה, כמה הכנות וזהירויות, צומות וטבילות בדחילו ורחימו וכל זה רק כדי להביט בשם ההויה. מאותו יום הוא הבין מה המעלה של השם הקדוש (וכל זה כשמדובר על מקובל) – כמה אנחנו צריכים להיזהר, להתבונן ולכוון כשאומרים את הברכות.

אם כן, את אותן מאה הברכות צריכים להגיד בשימת-לב ובפרט בני תורה שחייבים לסגל לעצמם את דרכי העבודה כדי לצאת מסכנת החושך, מסכנת הסוֹמא המהלך על שפת הנהר וחובתנו לעורר בכח ההתבוננות את כל מעשינו ולהתבונן מהו הטוב האמיתי שיתדבק בו האדם ומהו הרע שינוס ממנו וזהו סוד ההצלחה – "לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה" (דברים י, יב). "יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל-הַיָּמִים"  (דברים ד, י) – יראה צריכים ללמוד, זה חכמת המוסר. ואם תתמיד יום יום, אפשר שתתעלה במעלות ותשפר את המידות עד שתגיע למצב שתיפרד מהתאוות הבהמיות, תכריח את הטבעים שלך, תקשור את התנועות שלך, תעבוד את הבורא בגוף ובאיברים ויקל לך לעמוד במשימה הַלָזוֹ. (מתוך שיעור של הרב אמנון יצחק שליט"א).

 

הבושת בִּקְרֹב אל עבודתו

בעל ה'שולחן ערוך' (או"ח סימן א, הלכות הנהגת אדם בבוקר) פותח את דבריו בדברי המוסר הבאים: "שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר (ירמיהו כג, כד): "אִם-יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא-אֶרְאֶנּוּ נְאֻם-יְהֹוָה הֲלוֹא אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם-יְהֹוָה" – מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד. (מורה נבוכים חלק ג, פרק נב).

 

הכבוד הנעשה אל מצוותיו, אל שמו יתברך ואל תורתו

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָֹה: וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ" (בראשית ד, ג-ד) –

מבאר ה"כלי יקר": "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים", לא פורש במקרא מהו מקץ ימים, ואימתי התחילו הימים אשר עליהם בא הקץ. ונראה לומר על צד הרמז כי קין והבל היו חלוקים בשלמות האדם מה הוא. אם העולם הזה והצלחותיו סוף שלמות האדם ואין שלמות אחריו, או אם יש עוד עולם אחר נצחי. וכפי הנראה שקין היה אוהב אדמה, סבר שאין חשבון בשאול והעולם הזה אינו משאיר אחריו מאומה. על כן בחר לו לחלקו כל חמדות העולם הזה והצלחותיו, בחשבו כי יתרון ארץ בכל היא. והבל סבר כי יש עוד עולם אחר נצחי, אשר בו ישיג האדם התכלית האחרון. על כן בחר לו להיות רועה צאן, הגורם ההתבודדות כדרך שעשו הרבה נביאים כמשה ודוד וזולתם וכדי להקריב מהם קרבן לה'. ואולי עשוּ חלוקות בניהם. כדאיתא במדרש (שמ"ר לא, יח): בעשו ויעקב שעשוּ חלוקה בניהם. כי עשו לקח לחלקו כל חמודות העולם הזה, כמו שאמר יעבור נא אדוני לפני עבדו, רצה לומר יקח חלקו קודם. ויעקב בחר לחלקו העולם הנצחי, וידו אוחזת בעקב עשו, היינו בסוף ממשלתו של עשו. כך קין והבל עשו חלוקה בניהם וזה כוונת המדרש (בראשית רבה כב, טז) האומר: שקין לקח לחלקו קרקעות, והבל לקח מטלטלין וכו'. הורו בזה מה שהיה בלבם בחלוקת שכר העולם הזה והעולם הבא, כי כל חמדות העולם הזה אין האדם יכול לטלטלן וליקח מהם מאומה להוליכם לעבר עולם הירידה, אלא הם כקרקע העומדת במקומה. דומה למי שהולך ליריד וקונה שם במעותיו קרקעות ובתים, שאינו יכול להוליכם עמו לביתו, ואין לו מהם כי אם מה שהוא אוכל מפריה בעודו בארץ נכריה, ובלכתו לביתו ישוב ריקם ומאומה לא ישא בעמלו אשר בנה ואשר נטע ויעזוב לאחרים חיל וחומה אשר יסד, כך העושה העולם הזה עיקר, אין לו ממנו כי אם מלא כף נחת המושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח, ואינו משתמש בהם כי אם משך זמן גרותו בעולם הזה, זה שבתו בבית מעט כגר וכאורח נטה ללון, ומאומה לא יוליך עמו אל העולם הנצחי כי שם ביתו. וזהו דעת קין וחביריו אוהבי קניני הזמן והבל הוא המהביל כל קניני הזמן, כי מוסר הבלים המה, בחר לו במטלטלין, וזהו קיום מצות השם יתברך, שהאדם יכול לטלטל עמו מן המקום אשר הוא עומד בו כאורח וכגר, אל המקום אשר הוא שם תושב ואזרח כי בית יעשה לו שם.

וכבר נודע שכל אוהבי קנין הממון, לעולם אין עושים שום מצוה וצדקה מן ממונם כל ימי חייהם, במזימות זו אשר חשבו הן עוד היום גדול כאן לאכול לשבעה להשתמש בממונם. וכל זמן שהם רואים את עצמם חזקים אף בריאים, וככוחם אז כן עתה, אין נותנים כלום מהונם ורכושם לצורך עבודת ה', בחשבם מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני. אך מקץ ימי חלדם, בראותם את עצמם קרובים לשערי מות, וכי לא במותו יקח הכל, אז יעבור עליו רוח קנאה לקנא בחבריו עושי דבר ה', ויעשה גם הוא מעט מזער, ויסכים להביא מנחה לה': הן דרך קרבן, הן ליתן לעניים, או בדרך אחר וזה המלווה לעני בשעת דחקו, רצה לומר דוחקו של המלוה שהשעה דוחקתו לעשות. ואף גם זאת בהיותו קרוב לשערי מות אינו נותן לשם מצוה, כי אם החלק הפחות שבממונו זעיר שם ובורר לו הפסולת ושולחו מנחה לה', וכל מלאכה נמבזה ונמס זה חלק גבוה, וכל כתף נתח טוב הוא חלקו, כי מאנו ידיו לעשות לנגוע בחלק המובחר, ורעה עינו בשלו ליתן מנה הגונה מנחה לה'.

לכן נאמר בקין שהיה מן כתות אלו, ויהי מקץ ימים, דהיינו קץ ימי חלדו או בסופם ממש, או זכירת סופם הוא שגרם לו התעוררות זה המעט, שהרגיש בעצמו שיהיה קץ לכל עמלו בעולם הזה. ואילו לא הרגיש בעצמו שיבא קץ כל בשר, ולא הרבה יזכור ימי חייו, אז לעולם לא היה מביא שום מנחה לה'. ואף גם זאת שזכירת קץ הימים לא הועילה כי אם להפריש מן הפחות והגרוע, דהיינו זרע פשתן".

וראיתי בספר "צרור המור", וכן פירש הרא"ם, כי המילה "קרבן" סוף תיבות פשתן, כשתכתוב: קו"ף - רי"ש - בי"ת - נו"ן.

וע"פ דבריהם אלו יפורש מדרש זה האומר, משל לעבד שאכל את הבכורות ושגר (שלח) למלך הסייפות, כי הבכורות היינו הראשי תיבות ממלת קרבן, דהיינו הדבר הראוי לקרבן, והוא החלק המובחר. והסייפות היינו הסוף תיבות, דהיינו פשתן.
והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, לא מצד זכירת הקץ וסוף ימי חלדו, אלא לשם התכלית האמתי, להביא טרף לביתו הנצחי לקץ הימין, כדרך ההולך למרחקים שאינו מקפיד על אכילתו כל זמן היותו אורח, ושולח החלק המובחר לביתו הנצחי. לכך וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, רצה לומר אל הבל - כי כוונתו היתה רצויה אליו יתברך; ואל מנחתו – כי גם המעשה רצוי.

ודבר זה מפורש בתחלת הקרבנות שנאמר (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כשירצה להקריב קרבן שיהיה מקובל לה', אז יעשה כמו שעשה הבל, שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן, כן יביא גם הוא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו', דהיינו בכורות צאנו. ומה שאמר 'תקריבו את קרבנכם', היינו מחלביהן, רצה לומר החלק המובחר שאתה בוחר לך לצורך מאכלך. כי בלי ספק שתבחר לעצמך כל ירק טוב כתף ונתח, זהו נקרא קרבנכם, שאתה מקריב אליך וחפץ בו ואותו חלק המובחר תקריב לגבוה. עכ"ל.

 

"וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרַע בִּינָה" (איוב כח, כח):

אומר הרב קוק זצוק"ל בספרו "מוסר אביך" (א, א – "פנמיות היראה וטבעיותה"): "... כל עניני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות, וכל פרטי המדות, נמצאים באדם בטבע, שהם כלי-מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם, שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא שיהיו כולם פונים אל השם יתברך, שהוא תכלית כל תקוה. וכל החכמה בזה היא רק להבין, איך יהיו כל עניני המדות נוטים אל השי"ת וְֹשֵם כבודו... ולדבר גדול שָֹם הבורא יתברך אלו הכוחות קבועות בנו, שאחרי שההישרה האמיתית לעבוד את השם תמיד אינה ראויה שתסור מן האדם כמעט רגע, וכל דבר-קנין, שאינו מוטבע באדם, הוא נוח לאבדו וקשה לשמרו בכל רגע, על כן שָֹם השם יתברך בחסדו כל אלו הדברים קבועים בטבענו. וכאשר ישכיל השכל להעלותם, אז אם אך ילך בחוקי תורת השם יתברך, ישארו קבועים בלבבו תמיד ממש, כמו שהם קבועים בטבע קודם שבאו לכלל דעת.

ונמשיך עם דברי הרב קוק זצוק"ל (שם, א, ב – "למוד היראה וחכמתה"): "והעֵד על זה, שהעיד לנו החסיד ר' משה חיים לוצאטו בספרו: "פתחי חכמה ודעת",  שצריך לדעת שורש החכמה ונקודתה על מה תסובב; ואמנם השורש, אפשר להימסר בקיצור, אבל אין דרך לידיעתו כי-אם כשילמוד כל פרטי הדרושים שלו בארוכה, כי רק אז יבין חשיבות השורש. לכן ודאי רק יראת השם לבדה היא חכמה, חכמה אמתית שלא תשתנה להיות ידיעה בעלמא בלא חכמה; אבל כל הידיעות שבעולם, בין ידיעות עניני הלכות עמוקות, בין ידיעות טבע הנמצאים מצד עצמם, אינן כי-אם ידיעה, אלא שיפול בהן קושי בהשגת ידיעתן עד שנצטרך להשתמש גם בהן בכח החכמה, שמעיקרו לא נברא באדם כי-אם לצורך היראה לבדה". עכ"ל.

 

"עיקר היראה היא יראת הרוממות" (הרמח"ל)

אומר רבי שמעון בר יוחאי (זוהר קדוש, מאמר "יראת העונש ויראת הרוממות", בבאור 'מתוק מדבש'): "כַּד יָדַע בַּר נָֹש מַאן אִיהִי יִרְאַת יהו"ה (כשאדם יודע מי היא יראת ה', דהיינו כשאדם כבר משיג במלכות), וְדָא אִיהוּ דַּחֲלָא דַּחֲבִיבוּתָא (וזו היא יראה מחמת חביבות ואהבה, והיא יראה דרך פרט, שהיא יראת הרוממות), דְּאִיהִי עִיקָר וִיסוֹדָא לְמִרְחַם לֵיהּ לְקֻדְֹשָא בְּרְיךְ הוּא (שהיא העיקר והיסוד לבוא לאהוב את הקב"ה), הַאי יִרְאָה עָבִיד לְנַטְרָא כָּל פִּקוּדוֹי דְּאוֹרַיְיתָא (יראה זו עושה את האדם לשמור את כל מצות התורה), לְמֶהֱוֵי בַּר נָֹש עֶבֶד נֶאֱמָן לְגַבֵּי קֻדְֹשָא בְּרִיך הוּא כִּדְּקָא יָאוּת (שיהיה האדם עבד נאמן להקב"ה כראוי להיות)".

 

"וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית כד, יט)

חסידות – יראת הרוממות – שלימות המידות:

על כך נלמד, בעה"י, מרבקה אמנו:

כתיב (בראשית כד, יז): "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ" – אם נתבונן בכל המידות כולן, נמצא שכל חסרון פרטי הנובע ממידותיו של האדם, לא ראוי לכנות בשם חסרון פרטי, אלא זה יחשב לחסרון כללי.

לאדם יש מידות רבות וצריך לדעת כיצד להשתמש בהן. כל מידה יש לה שימוש לטובה ולרעה וצריך לדעת להשתמש בהן לטוב. ואם יש לו חסרון במידה מסויימת (לא חסרון גמור, אלא פרט מסויים במידה מסויימת) אז לא נוכל לומר שיש לו חסרון פרטי, אלא זה נחשב חסרון כללי בכל המידות, משום שכל המידות תלויות ונאחזות כל אחת בחברתה, וחברתה בחברתה. כגון: גאווה – אם יש לאדם גאווה, אז זה גם גורם לכעס, זה גורם לקנאה, זה גורם לתאווה, כי בעל הגאווה חושב שמגיע לו הכל. אם יש חסרון בגאווה, יש חסרון גם בהרבה מידות. לכן חסרון במידה אחת זה לא חסרון פרטי אלא כללי, שכל המידות תלויות זו בזו ואם יכשל באחת בהן הוא יכשל בכולן.

לא יוכל אדם לומר: "מה לי אם יחסר לי הפרט הזה? בשאר המידות אני בסדר, פה אני לא כל-כך", אם היה באמת כמו שהוא אומר 'שפרט עומד בפני עצמו', אז זה לא היה כ"כ רע, אבל אם הפרט הזה יגרום קלקול בכל הפרטים כולם של המידות, אם לא יעמוד בניסיון במידה אחת, אז זה יפעל עליו שלא יעמוד בכל המידות כולן, כי מיד שיִתן מקום אל מידה זו, ישיג על ידה צימאון בכל המידות כולן מזה אל זה. וכך מראה הניסיון למי שבוחן את עצמו.

יתכן, שבזה טעה שלמה המלך שהִרבה לו נשים, שנאמר על המלך (דברים יז, יז): "וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים" (כמה נשים מותר למלך? שמונה עשרה, וכמה לקח שלמה? אלף נשים), הוא סבר כנראה שכל מידה זה דבר בפני עצמו וזה לא יגרור אחד את חברו ואם יכשל בפרט אחד – אין המכשול אלא מכשול פרטי. לכן הוא חשב ואמר כך (סנהדרין כא, ב): "אני ארבה ולא אסוּר" – כי על הפרט הזה הוא היה בטוח בעצמו, שיתגבר על יצר-הרע ולא יעשה עליו שום רושם, אבל מה התברר בסוף? כתוב (מלכים-א יא, ד): "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ" – זה גרם להטייה שבלב מאחר שמידה אחת נוגעת לכל המידות וגם נוגעת למה שיצמח מזה לסוף חייו, כי לעת זקנתו הִטּוּ את לבבו וברור שזה היה מסובָּב מן ההתחלה.

על ההקשה הזאת ימצא האדם בעצמו באופן יותר בולט ויותר ניגלֶה, שלא יִמָצֵא חסרון פרטי, שיתחיל מן הפרט ויסיים אל הפרט, אלא לדעת שמה שמתחיל מן הפרט, הסיום יהיה בָּכְּלָל כולו, כלומר: תמיד השלכה של פרט אחד תבוא על כל כלל המידות.

משל למה? אדם קנה כובע יפה ושם אותו על ראשו. אחרי שהסתכל במראה, אמר לעצמו: לא מתאים כובע כזה חדש עם בגדים שאינם נאים, אז צריך לקנות בגדים נאים. מסתכל שוב במראה ורואה שגם הנעליים לא מתאימות, אז הוא קונה גם נעליים מתאימות. אומר לעצמו: זה עדיין לא מושלם, צריך גם שעון זהב. אחרי שהוא מסודר ומגונדר, אז הוא אומר, שלא מתאים לו להסתובב עם החֶבְרָה הקודמת, הוא צריך חברה מכובדת  ופונה לחפש עבורו חברה מכובדת ופורש מהעבר שלו ונמצא ב"עתיד" עם חליפה, כובע ושעון זהב, עד שלבסוף הוא יפרוש לגמרי מכל התורה כולה, והכל התחיל עם "כובע".

כך זה נגרר, דבר גורר דבר והכל קשור – הא בהא תליא.

נמצא שכל המידות כולן הן סובבות אחת את חברתה, והחלקים מסוֹבבים ומסוּבבים אחד עם חברו ואין אדם יכול מפני זה לוותר אפילו על חלק אחד, לא רק מפני אבדת החלק לבד, אלא מפני אבדת הכלל כולו.

אחרי שהבנו כלל זה, ניתן לשמוח, ומה השמחה? כיוון שמוצא האדם בעצמו את ההרגש הזה וכבר מבין שבגלל שיש לי סיבה אחת זה גורם לי בָּכֹּל, לדוגמא: אדם עצלן, הוא עצלן בכל, עצלן ללמוד, לעבוד וכו', זה מתפשט לו על הכל. אדם קמצן, הוא קמצן גם לעצמו, בבגדיו, במאכליו כל שכן לתת מתנות לאחרים, גם ברוחניות יחפש מצוות הכי זולות: תפילין זול, מזוזה זולה, זה משליך על הכל, אם האדם מבין, שפרט אחד משליך על כל המידות כולן ועל כל ענייניו – אז נפתח לנו פתח תקווה גם בשביל לתקן! כי כמו מחוט השערה של מידה אחת יכול לקלקל את כל המידות כולן, ככה בצד השני – אם אדם יתקן את חוט השערה האחת, הוא יכול לתקן בזה את כל המידות כולן. למה? כפי שהוא יתקן, אז בכולן הוא ישמור כפי מידת התיקון. לדוגמא: אם החליט להיות מהיום זריז, אז יהיה זריז בכל, יקום לתפילה מוקדם, יזדרז להקדים לעבודה, יזדרז לכל מצווה. הוא התחיל תיקון רק בדבר אחד, אבל זה ישליך כבר על הכל. ולא צריך להתחיל מכל המידות כולן, אלא צריך ללמוד לעשות פעולה אחת שתהיה טובה, אבל בכל החלקים שיש בה וזה יפעול עליו עד אשר ידע לעשות כן עם כולן (כל המידות) – זה יסוד עצום, שנותן תקווה לכל אדם. אם האדם יבין שכל החסרונות משתלשלים ממידה אחת לחברתה בדרך של סיבה ומסובב, הוא יבין גם כן, שאין צורך להתחיל מכל המידות ביחד, אלא להתעכב על פרט אחד ואותו לעשות בשלמות, כיון שכל אחד גורר את חברו. אין צריך לכולם אלא לאחד מהם ושם ילמד לתקן היטב בכל הצדדים ואז יהיה לו דרך לכולם ויתבע את עצמו לתקן את כולם כפי שתיקן את הפרט במידה הזאת. וכיוון שהם תלויים זה בזה, אז כמו שבקלקול ממידה אחת ופרט אחד שבה אפשר לקלקל את כל המידות, כך הדבר גם בתיקון – אם מתקנים אפילו פרט אחד במידה אחת – זה יתקן את כל המידות. כמו שבהתחלה הוא חשב להימשך אחר רצונו (במשל עם הכובע), כי חשב שרצונו הוא טוב והלך אחר רצונו בפרט אחד והפרט גרר את חברו ואז הוא נמשך אחר רצונו בכל המידות, למה? כי המקור שלו היה הרצון והרצון תוקף אותו בעוד עניינים וממילא אם הוא חושב שהרצון שלו טוב, אז הוא ילך אחר רצונו בכל העניינים, אבל ברגע שהוא הבין שהרצון שלו משך אותו להוציא אותו מן העולם (כי התנתק מעולם התורה) ככתוב (אבות ד, כא): "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" והבין שהשכל הוא החשוב, הוא הטוב והוא העָרֵב, ועכשיו כשהבין זאת, אם הוא יעשה רק פרט אחד מדרכי השכל (ולא הרצון), אז זה יפעל עליו גם כן לסובב את כל הפרטים לטוב, כיוון שהוא החליט: שהרצון הוא רע והשכל הוא הטוב ומעתה הוא צריך להנהיג את כל המידות בדרכי השכל.

עכשיו נראה את הדברים במציאות:

בעת שהלך אליעזר, עבד אברהם, לבחון את רבקה האם היא צדקנית אם לא, האם היא ראויה ליצחק, בן אברהם, במה בחן אותה? בדבר קטן, שלכאורה הרבה תמהים, איך אליעזר בָּנָה על הפעולה הזאת ואמר (בראשית כד, יד): "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק"? כלומר: אם הנערה תעמוד בניסיון, שאני מתווה, זו הראייה שהיא ראויה ליצחק. אבל אולי היא תעשה את הפעולות שהיא עשתה בגלל בושה? לא נעים לה, פנו אליה ובקשו ממנה: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז). אולי משום כבוד, שהיא ידעה שאחרי כן ישבחוה על מעשיה. מי אמר שזה בגלל שהמידות שלה מתוקנות כולן?! ועוד, שאפילו עשתה באמת, לא בגלל כבוד או בושה, למה הוא סמך על זה שהיא מושלמת בכל שאר המידות? אולי בשאר המידות היא כעסנית, קמצנית, לא נקיה וכדומה. אולי היא דוקא בעלת מעלה במידת ההטבה והחסד, אבל במידה אחרת חסר לה השלימות לגמרי. אז איך הכיר אליעזר שהיא באמת מתוקנת בכל המידות, ועל זה הוא סומך, על המבחן הזה, שהיא תהיה ראויה ליצחק?

אם נבקש לבחון ולבדוק מה היה המבחן של אליעזר, אז נשאל שאלה:

מה ההבדל בין אדם השלם (שואף לשלמות בכל מעשיו) לבין אדם הבלתי שלם?

אדם שהוא בלתי שלם, אם נבקש ממנו דבר, די לו אם יתן לנו את הדבר שנשאלנו ממנו לבד בכמות ובאיכות, אבל כשיתבונן הבלתי שלם מן השאלה שבקשנו ממנו לדון מעצמו להשלים את כל החלקים שאפשר לעשות בפעולה הזאת – הוא לא יבקש. לדוגמא: ביקשנו ממישהו כוס תה, עונה: "בשמחה", רץ ומביא כוס תה. זה נקרא לא שלם. למה? כי האדם הבלתי שלם כשנבקש ממנו דבר, די לו אם ייתן לנו את הדבר הנשאל לבד בכמות ובאיכות. אבל אם הוא יתבונן (הבלתי שלם) מן השאלה שבקשנו ממנו לדון מעצמו להשלים את כל החלקים, שאפשר לעשות בפעולה הזאת, הוא לא יבקש להשלים את כל החלקים.

ולהבדיל: בקשו ממישהו תה? הוא יגיע לא רק עם תה, אלא יגיע עם מגש ועליו גם סוכר, כפית, ביקוויטים, עוגיות, פירות – וזה נקרא שלם – הוא מחפש את כל אפשרויות השלמוּת לעשוֹת באותה פעולה.

האדם השלם לא יסתפק במילוי השאלה לבד, אלא הוא ישקוד להשלים את הדבר לפי האפשרות ואם יגדיל האפשרות (יש אפשרות, יש עוגיות, יש פירות), עשיית הדבר על שאלתו בכמה חלקים, שלא שאל השואל, הוא (האדם השלם) לא יגביל את פעולתו כדי לצאת ידי השואל לבד, אלא ישלים כל הדבר עם כל החלקים שיש בו – זה נקרא אדם שלם.

את הדבר הזה מצִינו אצל רבקה.

מה בקש ממנה אליעזר? "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז): "הַגְמִיאִינִי" – רק אותי. "מְעַט-מַיִם" – לא הרבה. "מִכַּדֵּךְ" – אל תשאבי עבורי מים מן הבאר, אלא ממה שיש לך בכד.

ומה רבקה עשתה? (שם, פסוקים: יח-כ): "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ" (עד כאן פעולה שנתבקשה, כמו האדם ה"בלתי שלם"), אבל רבקה אמנו לא מסתפקת במילוי הבקשה שנשאלה, אלא ממשיכה במעשי החסד: "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו" – רבקה משקה את אליעזר ואת עבדיו וגם את הגמלים שלו, ששותים עבור 40 יום, עד תוּמָם, ושאבה מן הבאר הרבה מאוד מים והשלימה את כל החלקים שיכולים להימצא בהטבה הזאת, הגם שהוא לא שאל ממנה את כל זה – זה נקרא שלמות.

והנה, אפילו אם לא היתה משקה גם אותו, או אם היתה משקה אותו אבל מה שהוא שאל ממנה, לא היה מזה רְאָיָה שהיא לא בעלת הטבה, כי על פי הדין, כיוון שהיתה קטנה, בת שלוש שנים והוא יש לו הרבה עבדים, היא לא מחוייבת להשקות אותם, כיון שהם יכולים להשקות את עצמם ואת גמליהם. אבל בכל זאת, אם היתה משקה אותו, רק לפי מה שהוא ביקש, לא היתה ראייה באמת שהיא בעלת מידות, כי אפשר היה לומר, שהיא עושה את זה משום בושה, לא נעים לה לסרב. אבל כשהיא עשתה למעלה מבקשתו והשלימה את כל החלקים בלי בקשה, יש מזה ראייה מוחלטת שהיא בעלת מידות מתוּקֶנֶת ולא רק בעניין הטבה, אלא גם בכל המידות כולן (כמו שלמדנו), שכן אם אדם מחסיר פרט במידה – זה חַסֵר בכל המידות ואם אדם מתקן בשלמות פרט במידה (אפילו) – הוא יהיה מושלם בכל המידות.

למה?

כי אם רבקה היתה עושה את המעשה משוּם בושה, כי המידות יש להם גבול, ולפי גבול הבושה – כך יגביל אדם את הפעולה, אם כן, לפי גבול הבושה, היא היתה עושה רק מה שהוא בקש, "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ".

כשרבקה עשתה יותר מגבול המידות, יש לנו מזה ראָיָה, שהיא לא עשתה את זה מטעם המידות, אלא מטעם השלמות – רבקה אימנו היתה שלמה בִּשלמות, כל דבר שהיא עושה – עושה בשלמות! לזה היתה לו ראיה לאליעזר, שהיא מתוקנת בכל המידות, גם כן.

ומהיכן יודע אליעזר את הסוד הגדול הזה של המידות?

כתוב על אליעזר, עבד אברהם, (בראשית כד, ב): "הַמּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ", אומרים חכמים, שהוא היה מושל בייצרו כמו אברהם אבינו. כמו שאברהם אבינו שלט ברמ"ח אברים ושס"ה גידים שלו, גם אליעזר עבדו היה שולט בייצרו, כמו אברהם רִבּוֹ. מי ששולט בייצרו – הוא שלם במידות. מהיכן תוקף אותנו היצר הרע? מהרצונות, מהמידות שבלב. לכן אומרים בשבת (בברכת "אַתָּה קִדַּשְׂתָּ"): "וְטַהֵר לִבֵּנוּ" כדי שנוכל "לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת", כי המידות יש בהן רצונות, מאוויים, חמדות, חשק, כל זה בא מהלב ובלב נמצאות המידות. העיניים והלב – שני סרסורי חטא (בירושלמי, פרק א הלכה ב, אמרו: "לבא ועינא תרי סרסורי ברה הם"). עין רואה והלב חומד – וְכְּלֵי מעשה גומרים. כל עיקרו של האדם, זה לכפות את יצר הרע שלו ואיך מתבטא יצר הרע של האדם? קנאה, תאווה וכבוד ואלה מוציאין את האדם מן העולם, כפי שבארנו לעיל.

אליעזר משל בכל מידותיו, אז הוא יודע איך משתלטים עליהן, לכן הוא נתן את הניסיון הזה לבחוֹן את רבקה, הוא ידע אם ימצא אותה שלימה במידת החסד, ברור לו שהיא מתוקנת בכל השאר.

השלמות לא יכולה להימצא בפרט אחד, כי המידות תלויות זו בזו, ואם היתה חסרה בשאר המידות אז היא היתה צריכה להיות חסרה גם במידה הזאת. כיוון שראינו שכאן היא (רבקה אמנו) השלימה בשלמות גמורה, יש לנו ראייה שכמו שעשתה כאן כך היא בכל המידות כולן. לכן בנה אליעזר על פעולת ההטבה הזאת, שרבקה מתוקנת במידותיה.

לכן, אדם שרוצה לתקן את מידותיו, לא יבלבל את דעתו בשאלה, איך יתכן שאתקן את כל המידות כולן בפעם אחת, אלא ישתדל להגיע אל השלמות אשר יש ביכולתו בכל פעולה להשלים אותה בכל החלקים שיש בה, אם זה ב'סור מרע' ואם זה ב'עשה טוב', ובזה הוא יבוא מהפרט עד לכלל כולו בדרך של סיבה ומסוּבָּב וזה חייב להשליך לו על הכל. אבל זה לא יבוא מאליו, בלי השתדלות, אלא צריך לקחת מידה, להיות מודע למה שהוא עושה, לעבוד עליה על הצד השלם, לקחת ספר "אורחות צדיקים" שבו מתוארות המידות, וכשישלים מידה אחת על מתקונתה, היא כבר תשליך על כל המידות כולן. (מתוך שיעור נפלא של הרב אמנון יצחק שליט"א).

 

"הָבוּ לַיהֹוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ" (תהלים כט, ב)

אומר רבינו הרמח"ל: "וכיון שהוא יתברך בטובו הגדול עם כל שפלותנו רצה בְּעַנְוָתוֹ לחלוק לנו כבוד", והקב"ה נקרא "אֵל-הַכָּבוֹד" (תהלים כט, ג), מלך הכבוד, שחולק כבוד לבריותיו, היחיד שמחלק כבוד, "ולמסור לנו דברי קדושתו, לפחות, בכל כוחנו, נכבדם ונראה הַיְקָר אשר להם אצלנו" - וזהו שאמר ישעיהו (מג, כא-כב): "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ: וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" - כאשר גאה אתה להיות קורא בשמו יתברך, להיות בן לעם הנבחר ליצגו בעולמו - אינך יגע בעבודתו כלל.

ומה מסר לנו? את התורה הקדושה, כדי שנקיימה. אומר דוד המלך ע"ה (תהלים קיא, י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל-עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" - "ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם" (ברכות יז, א), שאילו נאמר "ללומדיהם" היה משמע למי שלומד חכמה, גם אם אין מקיימה. לכן נאמר "לעושיהם", שמשמעותו למקיימים את מה שלמדו. ונתן לנו את השבת, ונאמר (ישעיהו מג, י): "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-יְהֹוָה", ומבאר "ילקוט שמעוני", אתם עדי נאם ה' ואני אל  -כל מי ששומר את השבת מעלין עליו כְּאִלוּ מעיד לִפְנֵי מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ונח בשביעי, שנאמר (שמות כ, יא): "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", וכשאין אתם עֵדַי, כביכול איני אֵל. ונתבקשנו להקים בתי כנסיות ולהעמיד תלמידים הרבה, ולכבד את תלמידי החכמים, שהם ספרי תורה חיים וכשנכבדם: כבודם – כבודו! מספר הרב אורי יצחק שליט"א, שפעם באה אליו אישה וספרה לו שיש לה בעיה בעין. שְאָלָה הרב: האם דברת בזמן האחרון על איזה תלמיד חכם? השיבה לו בחיוב, ביקש ממנה, שתעשה תשובה על כך. שאלה: מה הקשר בין דיבור על תלמיד חכם - לעין? השיב הרב: תלמידי חכמים נקראים: "עֵינֵי העֵדָה".

 

"אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד" (ישעיהו נח, יג)

מובא בגמרא (שבת קיח, ע"א): אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מְצָרִים. רב נחמן בר יצחק אמר: אף ניצול משעבוד מלכויות. רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. ויש מחלוקת אם מצות עונג שבת מדאורייתא או מדרבנן (ילק"י ד/א א). לכך יש מצוה על האדם להרבות בכבוד השבת, ואם קשה עליו, יצמצם בשאר ימות השבוע לכבוד השבת. ומובא בגמרא (ביצה טו, ע"ב): אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בָּנַי לְווּ עָלַי, וקדשו קדושת היום, והאמינו בי, ואני פּוֹרֵעַ (או"ח סימן רמב, א), [מתוך "מעיין אומר", חלק ב, "הלכות ערב שבת-וההכנות לשבת", סעיף א].

 

יראת הרוממות נמשכת משמחה של שבת-קודש

אומר הצדיק מיבנאל: רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, הִזְהִירָנוּ מאוד מאוד להיות שמח וטוב לב בשבת, כי מעלת וקדושת שבת גדולה ויקרה מאוד (לקוטי-מוהרן, חלק ב, סימן יז), וצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת-קודש, וְלִבְלִי להראות שום עצבות ודאגה כלל, רק להתענג על השם יתברך ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג: הן אכילה ושתיה, הן מלבושים כפי מה שיכול, כי אכילת שבת היא כולה רוחניות, כולה קודש, כולה אלוקות; אשרי מי ששמח כל שבת-קודש, שאז יזכה לְדַעַת הַֹשְּלֵמָה, ולא יירא ולא יפחד משום בריה שבעולם, אלא ממנו יתברך לבד, כי על-ידי ששמחים בשבת נִתְרוֹמֶמֶת וְנִתְגַּדֶלֶת הדעת, ואינם מפחדים משום יִרְאוֹת נפולות וחיצוניות, אלא ממנו יתברך לבד, ומה טוב ומה נעים אם תאמרו את התפילה הנוראה והנפלאה הזאת:

"ריבונו של עולם איום ונורא, עזרני והושיעני, וזכני מהרה ליראת הרוממות, ליראה קדושה עם דעת הנמשך משמחה של שבת-קודש. מלא רחמים, גואל ומושיע, פודה ומציל, פדני והצילני, והוציאני מעבדות לחרות משעבוד לגאולה. זכני לשמחה של שבת-קודש, שאזכה ברחמיך הרבים וחסדיך הגדולים לקבל שבתות מתוך רוב שמחה ומתוך עושר וכבוד ומתוך מיעוט עוונות. עזרני שאזכה לכבד את השבת בכל עוז ותעצומות, בכל מיני שמחה וחדוה. ואזכה להרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוגים, הן להרבות במיני מאכלים ומעדנים וּמַֹשְקוֹת טובים, הן בבגדי כבוד, להשתדל לזכות לבגדים נאים לכבוד שבת-קודש. והעיקר, שתרחם עלי ותעזרני ותושיעני לזכות לשמוח בכל לב בשבת-קודש בשמחה וחדוה גדולה באמת, עד שאזכה על-ידי השמחה לצאת מעבדות לחרות משעבוד לגאולה. עד שאזכה על-ידי השמחה והחרות של שבת, להשלים ולהגדיל דעתי בתכלית הַגַּדְלוּת וְהַשְלֵמוּת כרצונך הטוב באמת. ועל-ידי-זה אזכה ליראה שְלֵמָה, שתהיה היראה עם דעת בלי שום סִכְלוּת כלל. ותעזרני ותושיעני להרים ולהגביה על-ידי הדעת הקדוש את כל היראות הנפולות אליך לבד תתברך, שלא יהיה לי שום יראה נפולה, שלא אפחד ולא אתירא משום בריה שבעולם, לא משום שר ואדון, ולא משום אדם ולא משום חיה רעה ולסטים, ולא משום דבר שבעולם, רק ממך לבד אִירָא ואפחד באמת, ותהיה יראתך על פני לבלתי אחטא.

רבונו של עולם, זכני ליראה שלמה ואמיתית, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את יהוה אלהינו, אותו לבד אירא, ובו אבטח ואשען, ולא אפחד משום דבר שבעולם, ויקויים בי מקרא שכתוב (תהלים כז, א): "יְהֹוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְהֹוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד". ונאמר (שם קיח, ו): "יְהֹוָה לִי לֹא אִירָא מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם", ונאמר (שם נו, ה): "בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה-יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי". ונאמר (ישעיהו יב, ב-ג): "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהֹוָה וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה".

רבונו של עולם, מלא רחמים, טוב ומיטיב לכל. זכני לטעום טעם עונג שבת באמת, זכני לשמחה וחרות של שבת-קודש, ולבטל כל השעבוד של ימי החול, וּלְיַֹשֵּב דעתי בִֹּשְלֵמוּת בלי שום בלבול הדעת כלל. ולא יעלה על דעתי ומחשבתי בשבת-קודש שום מחשבה באיזה עסק ומלאכה ומשא ומתן, ולא שום דאגה וטרדה כלל, רק יהיה בעיני כאילו כל מלאכתי עשויה, ואזכה באמת למנוחה ועונג ושמחה של שבת-קודש, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה. "שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי-אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (תהלים פו, ד). שמחני ברחמיך הרבים תמיד, ובפרט בשבתות וימים טובים, "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ" (תהלים נא, י). כי אין מי שיוכל לשמח את נפשי, כי אם אתה לבד בחסדך העצום לבד, ברחמיך הגנוזים לבד, בִּזְכוּת וְכֹח הצדיקים האמתיים, שהם שַבָּת דְּכֻלְהוּ יוֹמֵי. קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתֶךָ, וטהר לבנו לעבדך באמת, והנחילנו יהוה אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך. "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת-פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תהלים טז, יא). יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי-פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי" (שם, יט, טו). (רבי נחמן מברסלב "ליקוטי תפילות", חלק ב, תפילה יג).

 

"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר-צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהלים לא, כ)

מבאר רש"י: ידעתי לעולם הבא יש שכר טוב ליראיך ומכל מקום בעולם הזה, שהרשעים מקיפים אותם, אני מתפלל עליהם שתסתירם בסתר פניך. ו'מצודות דוד' מבאר: מה מאד רב הטוב אשר צפנת לתת ליראיך בעולם הבא ואף הרבה טובה פעלת להחוסים בך נגד בני אדם, רוצה לומר, אשר כל אדם חזו בו.

 

עֵיצָה ליראת השם

עצה גדולה שיפול על האדם יראת שמים, הוא לספר ספורי צדיקים או לראות הנהגתם של גדולי וקדושי ישראל, ועל כן חשוב מאוד להתבונן בהנהגתם של התנאים והאמוראים המובאים בגמרא (כפי שנוהג רבינו הרמח"ל ב"מסילת ישרים"), וכן לקרא מתולדותיהם ודרך עבודתם של גדולי ישראל שהיו, בכל דור ודור, והרבה צדיקים העידו שהתקרבותם לה' והצלחתם היתה מכך שהיו קוראים ושומעים מהנהגות הצדיקים והקדושים אשר בארץ, ומהם חמדו וחשקו לאהבה וליראה את ה'.

ובפרט יועיל ביותר כאשר יוכל האדם להתחבר לצדיק וקדוש החי ולראות במו עיניו את הנהגתו, ודרך עבודתו את ה' היאך היא בהתלהבות ובחשק, והיאך תפילתו לה' בכלות הנפש ובהתפשטות הגשמיות, וכן רואה את התמדתו בתורה לשמה במסירות נפש, ואת הנהגותיו במדות טובות, ורואה היאך גם בדורנו זה יתכן לעבוד את השם בכל כוחו, שכן כשרואה את מוּסָרֵי חז"ל מיושמים על ידי הצדיק, שמקימן בפועל, מתפעל לבו ביותר, ומקנא קנאת סופרים להיות כמוהו, והוא בדוק ומנֻסה כידוע. (מתוך ספרו של הרב יעקב ישראל לוגסי, "הגיון ליבי", נג).

ואמר החכם באדם, שלמה המלך ע"ה (קהלת יב, יג):

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם".

 

בחסדי השם, נסיים את הלימוד עם "פרשת היראה" (דברים י-יא):

איתא ב'ספר יראים', שצריך לומר פרשת היראה (דברים י, יב-כב; יא, א-ט) ופרשת התשובה. וכן איתא בס' האר"י זצ"ל, שטוב לומר פרשת היראה בתפילין דר"ת (של רבינו תם) וצריך בכל השמות שבפרשה זו לכוין בניקוד יִרְאָה:

יב וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ:
יג לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת יְהוָֹה וְאֶת-חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ:
יד הֵן לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ:
טו רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָֹה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה:
טז וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד:
יז כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד:
יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה:
יט וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
כ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵע:
כא הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּךָ אֶת-הַגְּדֹלֹת וְאֶת-הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:
כב בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:

א וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים:
ב וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֶת-מוּסַר יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֶת-גָּדְלוֹ אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה:
ג וְאֶת-אֹתֹתָיו וְאֶת-מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וּלְכָל-אַרְצוֹ:
ד וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת-מֵי יַם-סוּף עַל-פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהֹוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
ה וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה:
ו וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל: 
ז כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָֹה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה:
ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
ט וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

 

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שְׁתִּטַּע יִרְאָתְךָ וְאַהֲבָתְךָ בְּלִבִּי וּבְלֵב כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לְיִרְאָה אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא בְּכָל לְבָבֵנוּ וּבְכָל נַפְֹשֵנוּ יִרְאַת הָרוֹמְמוֹת שֶׁל אֵין סוֹף, יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה שִׁמְךָ, כִּי גָּדוֹל אַתָּה וְנוֹרָא שְׁמֶךָ אָמֵן סֶלָה.

 

 

יהי רצון ויקוים בנו הפסוק (מלאכי ג, ד):

"וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת"

אמן ואמן סלה!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן______________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת