33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

קונטרס- י"ג מידות הרחמים של הקב"ה–"תומר דבורה"/ הרמ"ק-עם ביאור של "תורת חסד על לשונה-תורת השם תמימה"


קונטרס

י"ג מידות הרחמים של הקב"ה – "תומר דבורה"/הרמ"ק

[עם ביאור של ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה - תורת השם תמימה"]

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

תפילת תודה

בעה"י נפתח את הלימוד ב'תפילת תודה לקב"ה':

האומר תחינה זו מהלב הופך מידת דין לרחמים ויזכה לראות ניסים גלויים מבורא עולמים:

"מלך מלכי המלכים, הקב"ה אדון עולם, ריבונו של עולם, תודה!!! תודה על רוב רִבֵי ריבבות פעמים שעזרת לי, תמכת בי, הושעת אותי, היצלת אותי, שימחת אותי, ריפאת אותי, שמרת עלי, עודדת אותי. תודה שאתה תמיד איתי. תודה שאתה נותן לי כח לעשות מצוות, כח לעשות מעשים טובים, כח להתפלל. תודה על כל הפעמים שעזרת לי ולא ידעתי להגיד תודה. תודה על החסדים שאתה עושה עִמִי בכל רגע ורגע. תודה על כל נשימה ונשימה שאני נושם/נושמת. ותודה לך מלך מלכי המלכים גם על הדברים שאין לי, תודה לך שקשה לי לפעמים, תודה שקצת עצוב לי לפעמים, כי הכל לטובתי, ואפילו לא תמיד אני רואה שזה לטובתי, עמוק בלב אני יודע/יודעת שכל מה שמגיע ממך, הוא הדבר הטוב ביותר עבורי, והוא נעשה במיוחד בשבילי, בהשגחה פרטית מדוייקת ומושלמת, כמו שרק מלך מלכי המלכים יכול לעשות. תודה שלפעמים קשה לי, כי רק ככה אני יודע/יודעת להעריך את הטוב, רק אחרי שנמצאים בחושך אפשר להעריך את האור. תודה על החיים הנפלאים שנתת לי. תודה על כל דבר הכי קטן שיש לי, כי את הכל אתה נתת לי, ולא אף אחד אחר. תודה שאתה תמיד שומע את התפילות שלי.

בורא עולם, אני מבקש/מבקשת סליחה ממעמקי לבי אם היו פעמים שלא הערכתי את מה שנתת לי, ובמקום לומר תודה רק התלוננתי.

אני עפר ואפר ואתה כל העולם. אנא אל תרחק ממני לעולם".

 

 

הסכמת הגאון בעל השל"ה הקדוש לספר 'תומר דבורה'

"בהיות שהספר הנכבד הזה כולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו יתברך, והולך בדרכי מידותיו יתברך, ובודאי מי שרגיל בספר הנכבד הזה ומקיימו יש לו מַהְלְכִים בין העומדים [כתוב בזכריה (ג, ז): "כֹּה-אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה", ומבאר 'מצודות דוד': "אם בדרכי תלך" -  רוצה לומר אם זרעך ילכו בדרכי ואמר כמדבר עליו כי זרע האדם יחשב כמוהו וכן אקחך זרובבל (חגי ב). "ואם את משמרתי תשמור" - ר"ל אם ישמרו הדברים שצויתי לשמרם וכפל הדבר במ"ש. "וגם אתה תדין" - ר"ל גם זרעך כמוך יהיו כ"ג ופקידים עד עולם לדון את ביתי וע"פ יעשה כל צרכי הבית, "וגם תשמור" - ר"ל בידם יהיו שמירות חצרי וכפל הדבר במה שאמר. "ונתתי לך מהלכים" - ר"ל ומלבד זאת לא יקופח שכרם בעולם הנשמות כי אתן להם מהלכים וטיולים בין המלאכים האלה העומדים פה כמ"ש למעלה ויאמר אל העומדים לפניו. וכן כתוב (שם, ד): "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת", ומבאר 'מצודות דוד': "ויען ויאמר" - המלאך שעמד יהושע לפניו אמר אל המלאכים העומדים לפניו הַסירו מיהושע הבגדים המלוכלכים, רוצה לומר, הַפרישו את בניו מנשותיהם הנכריות למען יוסר העון מיהושע. "ויאמר אליו" - המלאך אמר ליהושע, "ראה העברתי" - במה שצויתי להפריש בניך מהנכריות העברתי מעליך העון שהיה בך מה שלא מחית בהם, "והלבש" - צויתי להלביש אותךמחלצות" - ר"ל כשיוסר העון יגולה הזכות] וזוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא שכולו טוב, וַחֲזֵי מַאן גַבְרָא רַבָא [וְרָאוּי מי אדם גדול (תלמיד חכם)] חִיבֵּר הספר הנכבד הזה, איש אלקים קדוש המאיר לעולם כולו בחכמתו וחסידותו כמוהר"ר מֹשֶה קוֹרְדוֹוָאִירוֹ זצ"ל.

על כן אני אומר, שראוי ונכון להדפיס הספר הנחמד הזה כדי לזָכות את ישראל, כי התלמוד בו מביא לידי מעשה ויראה וחסידות... וכל מי שרגיל בספר הזה ואומר אותו בכל שבוע או בכל חודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וְאַשְרֵי לו וטוב לו מי שמרגיל עצמו בו. ובאמת מצווה לכל אדם לקנות הספר הזה... ". עכ"ל השל"ה הקדוש.

אם כן, השל"ה הקדוש מבטיח לנו: שהלימוד תדיר בספר 'תומר דבורה', מביא לידי מעשה, יראה וחסידות. הלומד זוכה להסיר מעליו את כל העוונות. זוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא שכולו טוב. אמן, כן יהי רצון!

 

חיזוק – בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל!

"כִּי בֶּאֱמֶת בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ נְשָׁמָה יְקָרָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ גָּדוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו, כִּי אִם לֹא הָיָה כֹּחַ בָּאָדָם לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע - לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא נוֹתֵן לוֹ יֵצֶר הָרָע כָּזֶה, כִּי "אֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו". וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל שֶׁאֵין מִי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מְנִיעוֹת שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲמֹד בָּהֶן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ד, ז): "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" - אִם תִּרְצֶה תִּתְגַּבֵּר עָלָיו, עַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י. עַל-כֵּן צְרִיכִין לָדַעַת וּלְהַאֲמִין שֶׁבְּוַדַּאי כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, הוּא בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁלּוֹ, וְעִקַּר כָּל הַחֲטָאִים וְהַתַּאֲווֹת שֶׁהָאָדָם נִלְכָּד בָּהֶם חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק מֵחֲמַת שְׁטוּת - שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִכֹּחוֹ". 
(ליקוטי הלכות, ברכת הריח וברכת הודאה ד', אות א')

 

 

פֶּרֶק רִאשׁוֹן - "הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ"

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ [כמו שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", חז"ל דורשים: "וְאַנְוֵהוּ" – 'הֶוִי דומה לו' – מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. ורש"י אומר: לשון "אַנְוֵהוּ" – זה אני והוא, אעשה עצמי כמותו להידבק בדרכיו, 'זה אלי ואני והוא'. ויותר מכך, רוממותו של הקב"ה בעולם תלויה, כביכול, באדם, כמו שכתוב (שם): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – זה אלי תלוי באנוֵהו, אם האדם מתדמה לקונו במידותיו, אז הוא מביא נוי לקב"ה ומכתיר אותו לאֵל, באשר על ידי כך משתקפת בו, באדם, תפארתו וגדולתו של הקב"ה. אם כן, האדם צריך להנהיג עצמו באותן מידות, בהן הקב"ה בחר להנהיג את עולמו] וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, צֶלֶם וּדְמוּת [וכך כתוב (ישעיהו מט, ג): "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר", הקב"ה מתפאר בישראל, כשהולכים במידותיו, וחז"ל אומרים (ברכות ו, א): אמר הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם]. שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ ולֹא בַּפְּעֻלּוֹת, הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִקַּר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כַּצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו, וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ [מעשי הבן מקרינים על הוריו. אפילו דומה להם בצורתו החיצונית, מה מועיל, אם לא יהיה דומה להם בהתנהגות ובמידות הטובות. ישראל, מכח בחירתם בטוב, נותנים כביכול כח לקב"ה והוא יתברך מתפאר על ידם. גם מלאכי השרת מקלסים את הקב"ה בזה ואומרים: 'ברוך השם אלוקי ישראל'. ולא עוד אלא שהקב"ה קרא ליעקב אבינו – "אֵל", שנאמר (בראשית לג, כ): "וַיִּקְרָא-לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" והכל משום כח הבחירה שהוטבע בהם, שבידם להתדמות למידות של הקב"ה, שרק הודות לכך משתקף צלם האלוקים ומתגלת דמותו, כביכול]. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר, שֶׁהֵן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת, וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח-כ): 

"מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא; יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם; תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".

אִם כֵּן, רָאוּי שֶׁתִּמָּצֶאנָה בוֹ [באדם] שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁיו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ". עכ"ל.

 

חיזוק – "עִקַּר הַתְּשׁוּבָה"

"כִּי זֶה עִקַּר הַתְּשׁוּבָה - כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְשׁוֹאֵל וּמִצְטַעֵר - "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ" - וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ". 
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה י"ב)

 

 

הא' – "מִי אֵל כָּמוֹךָ"

"הוֹרָה עַל הֱיוֹת הַקָּבָּ"ה מֶלֶךְ נֶעֱלָב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן, מַה שֶּׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעֲיוֹן, הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק. וְעוֹד, אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו. וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, וְעִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חוֹטֵא בַּכֹּחַ הַהוּא [באותם כוחות שמשפיע הקב"ה על האדם – הוא חוטא נגדו ולמרות זאת], לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל [את השפעת השפע לקיום איבריו], אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּבָּ"ה עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס, וְהַקָּבָּ"ה סוֹבֵל, וְלֹא תֹּאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא, חַס וְחָלִילָה, שֶׁהֲרֵי בְּכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרֵהּ, לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם [כדכתיב (מלכים-א יג, ד): "וַיְהִי- כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית-אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת-יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו"– ירבעם הרים ידו להורות לתפוס את איש האלוקים, אך ידו נתפסה באוויר – נשתתקה. כך גם יכול לעשות הקב"ה לחוטא ולשתק את איבריו שלא יחטא באמצעותם – אך הוא יתברך אינו עושה כן, אלא ממשיך ומשפיע על החוטא חיוּת וכוחות]. וְעִם כָּל זֶה, שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחֲזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא, וְהָיָה לוֹ לוֹמַר: "כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חוֹטֵא נֶגְדִי, תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ וְלֹא בְשֶׁלִּי", לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם וְלֹא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לָאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶּׁלֹּא יְסֻפַּר [ישוער]. וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּבָּ"ה "מֶלֶךְ עָלוּב" (פרקי היכלות סוף פרק כד). וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ "מִי אֵל כָּמוֹךָ", אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִּיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנָקֵם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֶה אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב [וממשיך להשפיע חיים וכוחות לחוטא] עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה.

הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ – רְצוֹנִי, הַסַּבְלָנוּת. וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלָב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ, וְעִם כָּל זֶה [למרות כל העוול שנעשה כלפיו] לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְקַבֵּל [לא יצטער על הנתינה ולא יִמְנָע אותה]". עכ"ל.

 

חיזוק – "אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה"

"וְזַכֵּנִי לְהִתְדַבֵּק בְּךָ תָּמִיד בֶּאֱמֶת, וּלְהַכִּיר אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְמִצְוֹתֶיךָ, אֲשֶׁר בָּהֶם מְלֻבָּשׁ אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר אַתָּה אוֹהֵב אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אַהֲבָה אֲמִתִּיִּית אַהֲבָה וְחֶמְלָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית, אֲשֶׁר מֵאַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה וּמֵחֶמְלָתְךָ הָאֲמִתִּית עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, צִמְצַמְתָּ אֱלֹהוּתךָ כִּבְיָכוֹל וְהִלְבַּשְׁתָּ אַהֲבָתְךָ בְּהַתּוֹרָה וּמִצְוֹת הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר נָתַתָּ לָנוּ בְּאַהֲבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה נְבִיאֶךָ נֶאֱמַן בֵּיתֶךָ, אֲשֶׁר כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה הִיא שִׁעוּר וְצִמְצוּם הַקָּדוֹשׁ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה עַל יְדֵי זֶה לְהַכִּיר אוֹתְךָ וּלְהַשִּׂיג אוֹתְךָ וּלְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה". 
(ליקוטי תפילות, תפלה ל"ג)

 

 

הב' – "נוֹשֵׂא עָוֹן"

"וַהֲרֵי זֶה גָּדוֹל מֵהַקּוֹדֵם [ממידה א'], שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבְרָא מַשְׁחִית, כְּדִתְנָן (אבות פ"ד, משנה יא): "הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד", וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּיגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה וְאוֹמֵר: "פְּלוֹנִי עֲשָׂאָנִי"; וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה [כלומר עתה, לא רק שהקב"ה משפיע חיים על החוטא, אלא גם מקיים את הקטגור שנברא מעוונו], וַהֲרֵי הַמַֹשְחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו, וּבַמֶּה מִתְקַיִּם? הַדִּין נוֹתֵן שֶיֹּאמַר הַקָּבָּ"ה: "אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים, יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ [כלומר: ילך אל החוטא, שבעוונו הוא נברא] וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ", וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיָּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ, אוֹ כּוֹרְתוֹ, אוֹ נֶעֱנָשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הָמַּשְׁחִית הַהוּא. וְאֵין הַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה כֵן, אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הֶעָוֹן, וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה, עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים – אוֹ שֶיָשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגּוּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנָּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר קַיִן (בראשית ד, יג): "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא בראשית פרק ד, סימן ט) "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל", יִרְצֶה – זָן וּמְפַרְנֵס, "וַעֲוֹנִי כָּבֵד, שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְסָבְלוֹ?", פֵּרוּשׁ – לְפַרְנְסוֹ [את המקטרג שנברא מאותו עוון] עַד שֶׁאָשׁוּב וַאֲתַקֵּן. אִם כֵּן הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה, שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא, עַד שֶׁיָּשׁוּב [בתשובה].

יִלְמֹד הָאָדָם כּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עָוֶל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרַע, עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת שֶׁחָטָא נֶגְדוֹ, וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו, וְכַיּוֹצֵא". עכ"ל.

 

חיזוק – "הַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ"

"וְהָעִקָּר, כִּי הַצְּעָקָה בְלִבּוֹ בְּעַצְמָהּ הִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁבָּאִים עָלָיו כְּפִירוֹת גְּדוֹלוֹת וְקֻשְׁיוֹת, עִם-כָּל-זֹאת מֵאַחַר שֶׁצֹּעֵק עַל-כָּל-פָּנִים בְּלִבּוֹ, בְּוַדַּאי עֲדַיִן יֶשׁ בּוֹ נִיצוֹץ וּנְקֻדָּה מֵהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי אִם חַס וְשָׁלוֹם לֹא הָיָה בּוֹ עוֹד שׁוּם נְקֻדָּה מֵהָאֱמוּנָה כְּלָל - לֹא הָיָה צֹעֵק כְּלָל, נִמְצָא שֶׁהַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ הִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, וְהָבֵן זֶה. וְגַם עַל-יְדֵי הַצְּעָקָה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה, הַיְנוּ שֶׁהַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ הִיא בּחִינַת אֱמוּנָה כַּנַּ"ל, רַק שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא בְּקַטְנוּת גְדוֹלָה, וְעַל-יְדֵי הַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ יָכוֹל לִזְכּוֹת לֶאֱמוּנָה, הַיְנוּ לְהַעֲלוֹת וּלְגַדֵּל אֶת הָאֱמוּנָה עַד שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ הַקֻּשְׁיוֹת מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ זוֹכֶה לָזֶה עֲדַיִן, אַף-עַל-פִּי-כֵן הַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ טוֹבָה מְאֹד". 
(שיחות הר"ן, קמ"ו)

 

 

הג' – "וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע"

"זוֹ מִדָּה גְּדוֹלָה. שֶׁהֲרֵי אֵין הַמְּחִילָה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא עַל יָדוֹ מַמָּשׁ שֶׁל הַקָּבָּ"ה, כְּדִכְתִיב (תהילים קל, ד): "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא", וּמַה הִיא הַסְּלִיחָה? שֶׁהוּא רוֹחֵץ הֶעָוֹן, כְּדִכְתִיב (ישעיהו ד, ד): "אִם רָחַץ ה' אֶת צוֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְגוֹ", וְכֵן כְּתִיב (יחזקאל לו, כה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹ". וְהַיְנוּ "וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע", שׁוֹלֵחַ מֵימֵי רְחִיצָה וְעוֹבֵר וְרוֹחֵץ הַפֶּשַׁע.

וְהִנֵּה מַמָּשׁ כִּדְמוּת זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת הָאָדָם, שֶׁלֹּא יֹאמַר, "וְכִי אֲנִי מְתַקֵּן מַה שֶּׁפְּלוֹנִי חָטָא אוֹ הִשְׁחִית?" לֹא יֹאמַר כָּךְ, שֶׁהֲרֵי הָאָדָם חוֹטֵא, וְהַקָּבָּ"ה בְּעַצְמוֹ, שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, מְתַקֵּן אֶת עֲוֹנוֹ וְרוֹחֵץ צוֹאַת עֲוֹנוֹ. וּמִכָּאן יִתְבַּיֵּשׁ הָאָדָם לָשׁוּב לַחֲטוֹא, שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ רוֹחֵץ לִכְלוּךְ בְּגָדָיו". עכ"ל.

 

חיזוק – "חִישׁ קַל מְהֵרָה"

"וְעָזְרֵנִי וְהוֹשִׁיעֵנִי וְהַצִּילֵנִי וּמַלְּטֵנִי וּפְדֵנִי מִכָּל מִינֵי קֻשְׁיוֹת וּסְפֵקוֹת וּבִלְבּוּלִים וּמְנִיעוֹת הַמֹּחַ, לְבַל אֶסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, וְלֹא יַעֲלוּ וְלֹא יָבוֹאוּ עוֹד עַל לִבִּי וְדַעְתִּי וּמֹחִי כְּלָל, רַק אֶזְכֶּה תָמִיד לֵידַע וּלְהַאֲמִין בְּהָאֱמֶת, בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וַחֲזָקָה וּנְכוֹנָה בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּבִלְבּוּל וּנְטִיָּה אֶל הַצַּד כְּלָל. עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְגַּבֵּר גַּם עַל הַמְּנִיעוֹת וְהַמְּסָכִים הַגַּשְׁמִיִּים מִבְּנֵי אָדָם אֲחֵרִים, אוֹ מִתַּאֲווֹת גּוּפִי, לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְגַּבֵּר לַעֲמֹד כְּנֶגֶד כֻּלָּם וְלִכְנֹס בְּדַרְכֵי ה' בֶּאֱמֶת, לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ וּלְהַצַּדִּיקִים וּכְשֵׁרִים הָאֲמִתִּיִּים, וּלְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה, לָסוּר מֵרָע וְלַעֲשׂוֹת טוֹב, וּלְהַתְחִיל וְלִגְמֹר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁהֵם רְצוֹנְךָ בֶּאֱמֶת - חִישׁ קַל מְהֵרָה". 
(ליקוטי תפילות, ח"ב, תפלה ל')

 

 

הד' – "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ"

"הִנֵּה הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה, לוֹמַר: "מָה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבַי, שְׁאֵר בָּשָׂר יש לִי עִמָּהֶם", שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּבָּ"ה, וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי, כִּדְפֵרְשׁוּ ז"ל (שיר השירים ג, יא; שיר השירים רבה סוף פ"ג), וּכְתִיב (תהלים קמח, יד): "יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ", מַמָּשׁ קֻרְבָה [קירבה, קירבת משפחה] יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם, וְהַיְנוּ "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ", לְשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר, וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמָה אוֹמֵר: "אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי" [אומרת הגמרא (ברכות נט, ע"א): בשעה שהקב''ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו], כְּדִכְתִיב (ישעיה סג, ט): "בְּכָל צָרָתָם (לֹא) [לוֹ] צָר" ["בְּכָל-צָרָתָם (לֹא) [לוֹ] צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל-יְמֵי עוֹלָם" (שם), אמר הקב"ה בכל צער וצער שיש לישראל כביכול אני עמהם שנאמר לו צר, אל תקרי 'לו צר' אלא 'לי צר', כי כשעם ישראל יורד לגלות, הקב"ה יורד איתם, שנאמר (בראשית מו, ד): "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה"], כְּתִיב בְּאָלֶ"ף ['לא צר'], לוֹמַר שֶׁצַּעֲרָם מַגִּיעַ לַפֶּלֶא הָעֶלְיוֹן לְדוּ פַּרְצוּפִין, שֶׁבָּהֶן עִקַּר הַהַנְהָגָה, וְקָרִינָן בְּוָא"ו "לוֹ צָר", וּכְתִיב (שופטים י, טז): "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל", לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל ["אינו יכול" לסבול] צַעֲרָם וּקְלוֹנָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ.

כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ [עם ישראל צאצאים של שניים עשר שבטים, אחים – בנים של אב אחד יעקב (ישראל) אבינו], מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד, יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה, וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוָה (מלבי"ם בחקותי, תו"כ ויקרא כו, ח), וְכָל זֶה מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם. וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרָם לִבְרָכָה (ברכות מז:) עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו, מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, הֲרֵי הֵם עֶשֶׂר פְּעָמִים עֲשָׂרָה – מֵאָה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵאָה, אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה, הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה. וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה (שבועות לט.), מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד – פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ. נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא, חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו, אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר [שאר בשר] זֶה עִם זֶה.

וּלְכָך רָאוּי לָאָדָם להיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חִבֵרוֹ, וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ, וְכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא – הוּא מַמָּשׁ [עם ישראל גוף אחד ונשמה אחת, שנאמר (יחזקאל לד, לא): "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם", אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם מיתיבי (במדבר לא, פסוקים: מ, מו): "וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף" (מסכת יבמות סא.)].

ומִטַּעם זֶה נִצְטַוִּינוּ (ויקרא יט, יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בּוֹ [לא ירצה בגנות ובצער חברו], כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה רוֹצֶה בִּגְנוּתנוּ וְלֹא בְּצַעֲרֵנוּ, מִטַּעַם הַקֻּרְבָה [קירבת אב לבניו], אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ, וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתָהּ טוֹבָה". עכ"ל.

 

חיזוק – "כַּמָּה שַׁעֲשׁוּעִים גָּרַם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

"וּכְמוֹ שֶׁרוֹאִין בְּחוּשׁ, לְמָשָׁל כְּשֶׁיֵּשׁ תִּשְׁעָה אֲנָשִׁים, אֲפִלּוּ אִם כֻּלָּם צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, אַף-עַל-פִּי-כֵן אֵין יְכוֹלִין לוֹמַר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה 'בָּרְכוּ 'אוֹ 'קַדִּישׁ' וּ'קְדֻשָּׁה', וּכְשֶׁבָּא אֶצְלָם אָדָם אֶחָד, אֲפִלּוּ פָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים מִן הַשּׁוּק, מְצָרְפִין אוֹתוֹ לְמִנְיַן עֲשָׂרָה - וְנִגְמָר עַל יָדוֹ אֲמִירַת הַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה; אַף-עַל-פִּי שֶׁתֵּכֶף וּמִיָּד חָלַף הָלַךְ לוֹ וְחָזַר אֶל הַשּׁוּק, אַף-עַל-פִּי-כֵן כַּמָּה שַׁעֲשׁוּעִים גָּרַם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - כִּי כָּל הַקְּדֻשָּׁה נִגְמֶרָה עַל יָדוֹ". 
(משיבת נפש, ל"ג - ע"פ ליקוטי הלכות)

 

 

הה' – "לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ"

"זוֹ מִדָּה אַחֶרֶת, שֶׁאֲפִלּוּ שֶהָאָדָם מַחֲזִיק בְּחֵטְא, אֵין הַקָּבָּ"ה מַחֲזִיק אַף [נשאר בכעסו]. וְאִם מַחֲזִיק, לֹא לָעַד [לא לעולם], אֶלָּא יְבַטֵּל כַּעְסוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יָשׁוּב הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ (מלכים-ב יד, כה-כז), שֶׁהֶחֱזִיר הַקָּבָּ"ה גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְהֵם הָיוּ עוֹבְדֵי עֲגָלִים, וְרִחֵם עֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁבוּ. אִם כֵּן לָמָּה רִיחֵם? בִּשְׁבִיל מִדָּה זוֹ, שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, אַדְרַבָּה – מַחֲלִישׁ אַפּוֹ [מחליש כעסו], עִם הֱיוֹת שֶׁעֲדַיִן הַחֵטְא קַיָּם, אֵינוֹ מַעֲנִישׁ, אֶלָּא מְצַפֶּה וּמְרַחֵם אוּלַי יָשׁוּבוּ, וְהַיְנוּ (תהילים קג, ט): "לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר", אֶלָּא הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג בְּרַכּוּת וּבְקָשׁוֹת, הַכֹּל לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל.

וְזוֹ מִדָּה רְאוּיָה לָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ עָל [עם] חֲבֵרוֹ. אֲפִלּוּ שֶׁהוּא רַשַּׁאי לְהוֹכִיחַ בְּיִסּוּרִים אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת בָּנָיו, וְהֵם מִתְיַסְּרִים, לֹא מִפְּנֵי זֶה יַרְבֶּה תּוֹכַחְתּוֹ, וְלֹא יַחֲזִיק כַּעְסוֹ אֲפִלּוּ שֶׁכָּעַס, אֶלָּא יְבַטְּלֶנּוּ וְלֹא יַחֲזִיק לָעַד אַפּוֹ [ביטול הכעס שלנו הוא התבטלות – אין אני, יש רק השם], גַּם אִם אַף [כעס ש-] הוּא הַמֻּתָּר לָאָדָם, כְּעֵין שֶׁפֵּרְשׁוּ "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂוֹנַאֲךָ רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שמות כג, ה) וּפֵרְשׁוּ (פסחים קיג:) מַה הִיא הַשִּׂנְאָה הַזֹּאת? שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה, וְהוּא יָחִיד אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד, וְשׂוֹנֵא אוֹתוֹ עַל דְּבַר עֲבֵרָה [אפילו שהקב"ה מתיר לאדם לכעוס על חבירו, שעובר עבירה כנגד הקב"ה, שזה כעס לשם שמים], וַאֲפִלּוּ הָכִי אָמְרָה תּוֹרָה (שם) "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" [אפילו כך, אם תראה שזקוק לעזרה – עזור לו], שְׁבוֹק יָת דִּבְלִבָּךְ [עזוב את שבליבך], אֶלָּא מִצְוָה לְקָרֵב אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה, אוּלַי יוֹעִיל בְּדֶרֶךְ זוֹ. וְהַיְנוּ מַמָּשׁ מִדָּה זוֹ, "לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ" [לא לשמור על הכעס, אלא לבטלו]. עכ"ל.

 

חיזוק – "לְצַפּוֹת לִישׁוּעָה תָּמִיד"

"אַף-עַל-פִּי-כֵן - כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לָזוּז עוֹד בְּאֵבֶר אֶחָד, צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְרוּחוֹ לְצַפּוֹת לִישׁוּעָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, כִּי אֵין שׁוּם תְּנוּעָה שֶׁל קְדֻשָּׁה וְלֹא שׁוּם אֲנָחָה וּצְעָקָה וְכִסּוּפִין דִּקְדֻשָּׁה וְכוּ' - נֶאֱבָדִים כְּלָל לְעוֹלָם". 
(ליקוטי הלכות, תפילין ה', אות ט')

 

 

הו' – "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא"

"הֲלֹא כְּבָר פֶּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ (פרדס רימונים, שער ההיכלות, סוף פרק ה), שֶׁיֵּשׁ בְּהֵיכָל יָדוּעַ מַלְאָכִים מְמֻנִּים לְקַבֵּל גְּמִילוּת חֲסָדִים שׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד אוֹתָם הַמַּלְאכִים מַרְאִים הַחֶסֶד הַהוּא וְהַקָּבָּ"ה מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָפֵץ בְּחֶסֶד. וְעִם הֱיוֹת שֶׁהֵם חַיָּבִים [בשל עוונותיהם], אִם הֵם גּוֹמְלִים חֶסֶד זֶה לָזֶה – מְרַחֵם עֲלֵיהֶם. וּכְמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבְרִיאֵל (יחזקאל י, ב): "בֹּא אֶל בֵּינוֹת [בין] לַגַּלְגַּל [הגלגל, והם האוֹפָנִים (מצודת ציון)] [אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵא חָפְנֶיך גַחֲלֵי אֵש מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וּזְרֹק עַל הַעִיר] וגו'", כִּי הוּא שַׂר הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְנִתַּן לוֹ [ע"י הקב"ה] רְשׁוּת לְקַבֵּל כֹּחוֹת הַדִּין בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִתַּחַת לַכְּרוּבִים מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, דְּהַיְנוּ דִּין גְּבוּרַת הַמַּלְכוּת, וְהָיָה הַדִּין מִתְחַזֵק עַד שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת הַכֹּל, לְקַעְקֵעַ [לעקור, להסיר מן השורש] בֵּיצָתָן [שורשם (רש"י, בראשית לב, כו)] שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה, וּכְתִיב (יחזקאל י, ח): "וַיֵּרָא לַכְּרוּבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם" [מידת החסד סינגרה, שתבנית יד אדם מעידה על כך, שעם ישראל מושיטים יד לעזרה], וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה לְגַבְרִיאֵל, "הֵם גּוֹמְלִים חֲסָדִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ" (ויקרא רבה כו, ח), וְאַף אִם הֵם חַיָּבִים, נִצּוֹלוּ וְהָיָה לָהֶם שְׁאֵרִית ["שארית נחלתו" (מידה ד)]. וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי מִדָּה זוֹ, "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא", רוֹצֶה – בְּמַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים חֶסֶד, וְאוֹתוֹ צַד מַזְכִּיר לָהֶם [את גמילות החסדים שעושים זה עם זה], עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים בְּצַד אָחֵר [שכן, עדיין חוטאים כלפי השם בעברות אחרות].

אִם כֵּן בְּמִדָּה זוֹ רָאוּי לָאָדָם לְהִתְנַהֵג, אַף אִם רָאָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לוֹ רַע וּמַכְעִיסוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ צַד טוֹבָה, שֶׁמֵּטִיב לַאֲחֵרִים, אוֹ מִדָּה טוֹבָה שֶׁמִּתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה [יחפש בו נקודות טובות], יַסְפִּיק לוֹ צַד זֶה לְבַטֵּל כַּעְסוֹ מֵעָלָיו וְיֵרַצֶה לִבּוֹ עִמּוֹ וְיַחְפֹּץ חֶסֶד, וְיֹאמַר "דַּי לִי בְּטוֹבָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ". וְכָל שֶׁכֵּן בְּאִשְׁתּוֹ, כִּדְפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרָם לִבְרָכָה (יבמות סוף סג. – תחילת סג:) "דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא" [שזה בשבלינו גמילות חסדים גדולה]. כָּךְ יֹאמַר עַל כָּל אָדָם. "דַּי לִי בְּטוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁעָשָׂה לִי אוֹ שֶׁעָשָׂה עִם פְּלוֹנִי אוֹ מִדָּה טוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁיֵּשׁ לוֹ", וְיִהְיֶה "חָפֵץ חֶסֶד". עכ"ל.

 

חיזוק – "וּתְזַכֵּנִי לִהְיוֹת טוֹב לַכֹּל תָּמִיד"

"עַל כֵּן בָּאתִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּעַזְרֵנִי בְרַחֲמֶיךָ וְתַדְרִיכֵנִי וְתוֹרֵנִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לִשְׁמֹר עַצְמִי בְּרַחֲמֶיךָ שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בְּשׁוּם דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ טוֹב, וְלֹא אוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנֶךָ, וּתְזַכֵּנִי לִהְיוֹת טוֹב לַכֹּל תָּמִיד, וְלֹא אֶחְקֹר לְעוֹלָם אַחַר חוֹבוֹת בְּנֵי אָדָם חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְרַבָּא אֶזְכֶּה לְהִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד בְּכָל כֹּחַ וָעֹז וּגְבוּרָה לִמְצֹא תָמִיד זְכוּת וָטוֹב, בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ הַקָּדוֹשׁ, אֲפִלּוּ בְּהַפָּחוֹת שֶׁבַּפְּחוּתִים, וַאֲפִלּוּ בְּהַקַּל שֶׁבַּקַּלִּים, אֲפִלּוּ בְּהַחוֹלְקִים וְהָרוֹדְפִים אוֹתִי - כֻּלָּם אֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לְדוּנָם לְכַף זְכוּת תָּמִיד, וְתִתֵּן לִי שֵׂכֶל וָדַעַת מֵאִתְּךָ, אֵיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בָהֶם זְכוּת וּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת תָּמִיד". 
(ליקוטי תפילות, תפלה ל"ח)

 

 

הז' – "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ"

"אֵין הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאִם הִכְעִיסוֹ חֲבֵרוֹ, כְּשֶׁהוּא מִתְרַצֶּה [מתפייס] עִמּוֹ, מִתְרַצֶּה מְעַט לֹא כָּאַהֲבָה הַקּוֹדֶמֶת; אֲבָל [לא כן אצל הבורא יתברך] אִם חָטָא אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַעֲלָתוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה עִם הַקָּבָּ"ה. וְהַיְנוּ (ברכות לד: כגי' הע"י בסנהדרין צט.): "בַּמָּקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמֹד". וְהַטַּעַם כִּדְפֵרְשׁוּ בְּפֶרֶק "הַבּוֹנֶה" (מנחות כט:) בְּעִנְיַן ה [האות ה], לָמָּה הִיא עֲשׂוּיָה כְּאַכְסַדְרָה? שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת מֶעוֹלָמוֹ יֶצֶא [שנאמר (יומא לח:): "בא לטמא פותחין לו"]. פֵּרוּשׁ – הָעוֹלָם נִבְרָא בְּה' [באות ה], וְהַקָּבָּ"ה בָּרָא הָעוֹלָם פָּתוּחַ לְצַד הָרָע וְהַחֵטְא לִרְוָחָה, אֵין צַד שֶׁאֵין חֹמֶר וְיֵצֶר הָרָע וּפְגָם, כְּמִין אַכְסַדְרָה, אֵינוֹ בַּעַל גְּדָרִים [גבולות וחומות] אֶלָּא פִּרְצָה גְּדוֹלָה פְּרוּצָה לְצַד הָרָע לְצַד מַטָּה, כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ, כַּמָּה פְּתָחִין לוֹ, לֹא יִפְנֶה לְצַד שֶׁלֹּא יִמְצָא צַד חֵטְא וְעָוֹן לִיכָּנֵס אֶל הַחִיצוֹנִים. וְהִיא פְּתוּחָה מִלְּמַעְלָה, שֶׁאִם יָשׁוּב יְקַבְּלוּהוּ [הרוצה בתשובה מסייעין לו משמים, שנאמר (יומא לח:): "בא לטהר מסייעין אותו"]. וְהִקְשׁוּ "וּלְהַדְרוּהוּ בְּהַאי [בזה]"? – "לָא מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא" [עכשיו נבין מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה (מנחות כט:): מפני מה נברא העולם הזה בה' (באות ה') מפני שהוא דומה לאכסדרא, שכל הרוצה לצאת יצא. כיצד כותבים אות ה' - אות ר' ועוד אות י' קטנה בפנים. לכן למטה (בין הריש ליוד למטה) זה כמו מרפסת אכסדרא, פתוח לגמרי. ומדוע העולם נברא באות ה'? כי יש בחירה, והרוצה לצאת יכול להחליק למטה בקלות דרך האכסדרא. רש"י אומר: כל הרוצה לצאת ממנה לתרבות רעה – יצא. אף אחד לא ימנע אותו. אבל לכאורה מה שייך לומר לצאת מהריבונו של עולם, לאן יצא? הלא מלוא כל הארץ כבודו?! אתה לא יכול לברוח מהשם או להיסתר מפניו. אלא כך גזרה יכולתו יתברך, שאדם יכול לצאת ממנו כביכול. כך השם החליט, שאם אדם רוצה למרוד, לפשוע, הוא יכול לצאת ממנו יתברך. ומ''ט (ומהי טעמא) תליא כרעיה? ולמה הרגל בצד שמאל היא תלויה באוויר? הכוונה לאות יוד שבה', מדוע היא לא מחוברת למעלה כמו הרגל הימנית של האות ה'? ותשובת הגמרא היא: דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, אם אותו אחד שירד למטה ויצא מאת השם יתברך רוצה לחזור בתשובה, אז מעלים אותו דרך החריץ למעלה ולכן יש רווח והפרש, שהיא תלויה באוויר, כדי שיהיה לו מקום להיכנס להגיע לְגָגָה של ה-ה'. רש"י אומר: בפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו (לגג שלו- קו העליון של ה-ר'), כדי שיוכל לעלות. שואלת הגמרא: וליעייל בהך פתח התחתון דנפיק מינא? למה צריך להיכנס דרך החריץ למעלה, שיחזור באותה דרך, מהאכסדרא שהוא נפל?!, אומרת הגמרא: לא מסתייעא מילתא, לא מקבל סיוע מן השמים בשביל לחזור באותה דרך, זה כבר אי אפשר לחזור חזרה, כאילו לא היה כל שינוי, כמו כניסה ויציאה מאותה דלת. אלא זה כמו דלת שביציאה נטרקת ואז בכדי להיכנס חזרה צריך לעשות סיבוב ולהיכנס בדלת אחרת. צריך התאמצות יתרה בשביל להגיע לאותו מקום שהיית בו קודם. כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (משלי ג, לד): אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו. זה סוד הדבר: כל הרוצה לצאת – יצא. מתחילה קל הדבר מאוד להחזיק על מעמדו – אתה שומר תורה ומצוות, כל זמן שאתה שומר, אין בעיה. ואם רוצה, עומד על מצבו ומקומו בקלות, אבל אם הוא כבר יצא, לכאורה היה יכול לשוב גם בקלות כמו שיצא בקלות. אבל זה לא כך! אתה לא יכול לשוב למקום הראשון ולמצב הקודם. ולמה לא? מגלים חז"ל את סוד הדבר: אחרי שאדם יוצא פעם אחת מעולמו לא מסתייעא מילתא, יותר כבר אין לו סיוע. עכשיו הכל הולך בכבדות, הוא צריך לסיוע וודאי ובדרך הראשונה הוא כבר לא ימצא אותו. לא מסייעין לו מן השמים – רק אם הוא יבוא להיטהר! בא לטהר מסייעין אותו. אם יחזור מעצמו אז יסייעו לו, אבל קודם יָרְאֶה שהוא בא להיטהר, עושה את הכל עד כמה שהוא יכול וברגע שהוא כבר לא יכול, שמה יקבל את הסיוע]. רָצוּ בָּזֶה, שֶׁהַשָּׁב בִּתְשׁוּבָה לֹא יַסְפִּיק לוֹ שֶׁיִּהְיֶה נִגְדָּר בְּעָוֹן כְּגֶדֶר הַצַּדִּיקִים, מִפְּנֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ, גָּדֵר מְעַט יַסְפִּיק אֲלֵיהֶם [ב'ברכת התשובה' בתפילת 'שמונה עשרה' אנו מבקשים: "השיבנו אבינו לתורתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" - על התורה נאמר השיבנו, ועל התשובה נאמר החזירנו. מה ההבדל בין השיבנו להחזירנו? כתוב אצל שמואל הנביא (שמואל-א ז, יז): "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה", כששמואל הנביא היה יוצא לזכות את עם ישראל היה יוצא מצד אחד עושה סיבוב ומגיע מצד שני חזרה הביתה. הוא לא היה חוזר באותו דרך, זה ניקרא שִיבָה – שיבה זה לחזור, אבל לא באותו דרך. חזרה – זה בדיוק באותו דרך. הרמב"ם בהלכות תשובה כותב, שכדי שזה יהיה חזרה בתשובה גמורה, צריך אותו יהודי להגיע לאותו מצב, באותו עניין ולעמוד בנסיון]. אָמְנָם הַחוֹטֵא שֶׁחָטָא וְשָׁב, לֹא יַסְפִּיק לוֹ גָּדֵר מְעַט, אֶלָּא צָרִיךְ לְהַגְדִּיר עַצְמוֹ כַּמָּה גְּדָרִים קָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הַגָּדֵר הַמְּעַט כְּבָר נִפְרַץ פַּעַם אַחַת, אִם יִתְקָרֵב שָׁם, בְּקַל יְפַתֵּהוּ יִצְרוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד. וְלָזֶה לֹא יִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח הָאַכְסַדְרָה שֶׁהַפִּרְצָה שָׁם, אֶלָּא יִתְעַלֶּה וְיִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח צַר, וְיַעֲשֶׂה כַּמָּה צָרוֹת וְסִגּוּפִים לְעַצְמוֹ וְיִסְתֹּם הַפְּרָצוֹת [ומדוע לא יכול לחזור מאותה דרך ראשונה שיצא? כי שמה הכל פתוח לכל הרוחות המנשבות, וצריך עכשיו פתח יותר עליון, כי שם צריך לעבור כבר עם חשבונות רבים ובדרך של פלפולים שהם קשים ורבים יותר, עד שיעמיד עצמו על המצב הראשון שהכל פשוט וקל. ברגע שהתגברה עליו התאווה, אז היה לו חשבון למה לעזוב את המצב והמעמד שלו שהיה בתור דתי, והוא החליט לצאת, אז כיוון שהחליט לצאת, עכשיו בשביל לחזור, הדרך כבר יותר מפותלת, יותר מסובכת. אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו, שיעשה תשובה, שנאמר (שמות י, א): "כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ" (של פרעה). אמר לו ריש לקיש, יסתם פיהם של המינים אלא ש"אִם-לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ" (משלי ג, לד), שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל ליבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. זה סוד הדבר: כשבאו משה ואהרון אל פרעה ועשו לו את המופת הראשון, היה נקל לו מאוד לראות ולהבחין בין מעשה השם למעשה כשפים, אבל הוא אשם מאחר ולא שת ליבו (לא שם על הלב) ולא העיר רוחו אז הבא להיטמא פותחין לו, להיות לץ ודאי, שנאמר (משלי ג, לד): "אִם-לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ". כיוון שהוא האשם, ישא את הפירות. ואז הופכים קלות לחמורות – מה שהיה קל לו להבין, נהיה לו חמור וקשה, מה שהיה פשטות הופך לכבדות וצריך כבר חשבונות ופלפולים רבים בשביל להגיע לנקודה הראשונה הפשוטה ביותר – שזה האלוקים הוא המכה. אחרי עשר מכות, שמתו הבכורות, אז הוא הבין. מדוע לא הבין קודם, במכה הראשונה? ואפילו עוד קודם, במופת הראשון, במטה? אם היה מבין, היה נגמר אז! וכאן ודאי יִסתם פיהם של המינים, כי הדברים בעצמם פשוטים בתכלית, אלא הוא (פרעה, והרמב"ם כתב לְבְּנוֹ, כי יצר הרע נקרא פרעה) הגורם לעצמו, הוא בעצמו סיבך את עצמו בחשבונות רבים, הוא בעצמו המשיך עליו את עורלת הלב והטמטום, והבא להיטמא פותחין לו. מניחין אותו לדרכו עד שישתגע וירדוף אחריהם ויבוא הוא בעצמו בתוך הים. זה מה שרבינו יונה (שערי תשובה א, ב) הפליא כ"כ "ברעת המתאחר מן התשובה כי רבה היא" – ככל שהאדם מתאחר לשוב בתשובה, הרעה רבה ונכפלת יותר ויותר וחרון אף כלפיו עז ביותר, כי יש לו דרך לנוס שמה והוא לא נס, אז כל מכה תהיה יותר קשה. כל שמתאחר הולך וכבד, מה שאתמול היה פשוט וקל, היום זה כבר כבד מאוד וכבר ניצרך לחשבונות רבים, כדי לחזור למצבו של אתמול. וגם מה שהיום קל ופשוט, מחר יתקשה עוד יותר וכך הולך האדם הלאה נבוך ואבוד בכל החשבונות המסובכים ולא מבין כבר אפילו דברים הכי פשוטים. ויותר מזה, הוא הופך את הדרך המקולקלת שלו לשיטה וכך היצר הרע מורידו לשאול תחתית. אבל צריך לדעת שגם אחרי כל הכבדות וגם אחרי כל המצבים ואפילו אם הרבו לפשוע ולמרוד, ככתוב (ישעיהו כד, טז): "וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ", לא סגר הקב"ה דלתי התשובה מהם, שהרי הוא קורא להם "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה" (ישעיהו לא, ו). רוצה לומר, אם כי הדרכים אומנם נעשים יותר כבדים מיום ליום למי שמתאחר בתשובתו והולך ויורד עוד יותר ועוד יותר, אבל לא נסגרו הדלתות לגמרי והבא להיטמא פותחין לו – אבל לא סוגרין בעדו! האדם יכול לעלות מלמעלה, דרך הה' מלמעלה. הבא לצאת, אף אחד לא עוצר בעדו, ירד למטה דרך הפתח הרחב למטה בה'. האדם רוצה לחזור, לא סגרו לו את הדרך, אבל צריך לחזור בדרך קשה יותר, צריך לעלות כבר למעלה ולהיכנס דרך הפתח הצר מלמעלה בה'. בהתחלה לוקחין ממך את הסיוע. רק אם תתעורר מעצמך ותהיה אמיתי, אז יבוא סיוע מן השמים. אבל לא נמנעת לעולם אפשרות התשובה, גם מהאדם היותר גרוע בתבל, ומנשה יעיד על כך, שהיה המלך הכי רשע שהיה בישראל, יותר מירובעם בן נבט ולמרות זאת כשחזר בתשובה, נתקבלה תשובתו והוא ראש ישיבה של בעלי תשובה בעולם העליון].

וּמִטַּעַם זֶה "בַּמָּקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמֹד", מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הַצַּדִּיקִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עִם הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא נִצְטַעֲרוּ וְעָלוּ דֶּרֶךְ פֶּתַּח הָעֶלְיוֹן וְסִגְּפוּ עַצְמָן וְנִבְדְּלוּ מִן הַחֵטְא יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַצַּדִּיקִים, לְכָךְ עָלוּ וְעָמְדוּ בְּמַדְרֵגָה ה', הֵיכַל חֲמִיֹשִי שֶׁבְּגַן עֵדֶן, דְּהַיְנוּ גַּג הַהֵ"א, וְצַדִּיקִים בְּפֶתַח הַהֵ"א – בִּכְנִיסַת הָאַכְסַדְרָה. וְלָזֶה, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, דְּהַיְנוּ תָּשׁוּב ה' אֶל מְקוֹמָהּ, וְיַחֲזִיר הַקָּבָּ"ה שְׁכִינָתוֹ עָלָיו, אֵינוֹ שָׁב כָּאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבָד, אֶלָּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְהַיְנוּ "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ" – שֶׁיּוֹסִיף רַחֲמִים לְיִשְׂרָאֵל וִיתַקְּנֵם וִיקָרְבֵם יוֹתֵר. [שולי רנד מספר על עצמו, כי בצעירותו התרחק מדרך התורה, ורק בזכות הוריו, שקירבו אותו והשפיעו עליו אהבה יותר מן הרגיל, נפתח לו פתח, שדרכו הרגיש, שיכול לחזור חזרה לאבא שבשמים].

וְכָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ. לֹא יִהְיֶה נוֹטֵר אֵיבָה מֵהַכַּעַס הַקּוֹדֵם, אֶלָּא כְּשֶׁיִּרְאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מְבַקֵּשׁ אַהֲבָתוֹ, יִהְיֶה לוֹ בְּמַדְרֵגַת רַחֲמִים וְאַהֲבָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִקֹּודֶם, וְיֹאמַר: "הֲרֵי הוּא לִי כְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁאֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד אֶצְלָם", וִיקָרְבֵהוּ תַּכְלִית קֻרְבָה [קירבה] יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמְּקָרֵב אוֹתָם שֶׁהֵם צַדִּיקִים גְּמוּרִים עִמּוֹ, שֶׁלֹּא חָטְאוּ אֶצְלוֹ". עכ"ל.

 

חיזוק – "קְחוּ"

"כְּלַל הַדְּבָרִים, שֶׁעִקַּר הַהִתְרַחֲקוּת מֵהַתְּשׁוּבָה הוּא מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין שֶׁאָנוּ נִתְעוֹרֵר לָשׁוּב אֵלָיו, וְהַהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי קָשָׁה מְאֹד, וּבִפְרָט לְמִי שֶׁכְּבָר נִתְרַחֵק וְעָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה; וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ - אַךְ קָשֶׁה וְכָבֵד לָהֶם לְהִתְעוֹרֵר, וְכֻלָּם רוֹצִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְעוֹרֵר אוֹתָם וְיַחֲזִירֵם לַמּוּטָב. אֲבָל [העצה] כְּשֶׁיּוֹדְעִים וּמַאֲמִינִים בְּהָאֱמֶת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹחֵר בָּזֶה בְּעַצְמוֹ - שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנֵנוּ וְחֶפְצֵנוּ תָּמִיד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, וְשֶׁאֵין אָנוּ צְרִיכִין רַק לִיקַח דְּבָרִים וְלָשׁוּב אֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ י"ד): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'", וְדָרְשׁוּ רז"ל, "אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא דְּבָרִים"; וּבֶאֱמֶת - גַּם הַדִּבּוּרִים בְּעַצְמָם מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לְהִשְׁתַּדֵּל לִיקַח אוֹתָם עִמָּנוּ וּלְדַבֵּר בָּהֶם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְזֶהוּ "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" - "קְחוּ" דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁהַדְּבָרִים כְּבָר מוּכָנִים מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְבַקֵּשׁ שֶׁנִּקַּח אוֹתָם עִמָּנוּ לָשׁוּב אֵלָיו עַל-יְדֵי זֶה". 
(ליקוטי הלכות, קריאת שמע ה', אות י"ח)

 

 

הח' – "יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ"

"הֲרֵי הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּמִדָּה זוֹ, וְהִיא סוֹד כְּבִישַׁת הֶעָוֹן [לכבוש = למנוע כניסה]. כִּי הִנֵּה הַמִּצְוָה הִיא כְּפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, וּבוֹקֵעַת וְעוֹלָה עַד אֵין תַּכְלִית [אין דבר שמונע ממנה] לִכָּנֵס לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. אָמְנָם הָעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם כְּנִיסָה שָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא כּוֹבְשָׁם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ, כְּדִכְתִיב (תהילים ה, ה): "לֹא יְגוּרְךָ רָע", "לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ [בבית השם] רָע" (שבת קמט:), אִם כֵּן אֵין הֶעָוֹן נִכְנָס פְּנִימָה. וּמִטַּעַם זֶה "שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָא" [שכר מצווה בעולם הזה – אַיִן] (קדושין לט:), מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהֵיאַךְ יִתֵּן לוֹ מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו שָׂכָר רוּחָנִי בְּעוֹלָם גַּשְׁמִי, וַהֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ כְּדַאי לְמִצְוָה אַחַת וּלְקֹרַת רוּחַ אֲשֶׁר לְפָנָיו.

וּמִטַּעַם זֶה לֹא יִקַּח שֹׁחַד [שנאמר (דברים י, יז): "כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד"] שֶׁל מִצְוֹת. הַמָּשָׁל בָּזֶה – אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, "עָשָׂה אַרְבָּעִים מִצְוֹת וְעֶשֶׂר עֲבֵרוֹת, נִשְׁאֲרוּ שְׁלֹשִׁים מִצְוֹת וְיֵלְכוּ עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר", חַס וְחָלִילָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר וְעָשָׂה עֲבֵרָה אַחַת, דּוֹמֶה לְפָנָיו כְּאִלּוּ שָׂרַף אֶת הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיְּרַצֶה [ישלם] חוֹבוֹ, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל שְׂכַר כָּל מִצְוֹתָיו [במלואן]. וְזֶה חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּבָּ"ה עִם הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְוֹת חֲשׁוּבוֹת מְאֹד וּמִתְעַלּוֹת עַד לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהֵיאַךְ יְנַכֶּה מֵהֶן בִּשְׁבִיל הָעֲבֵרוֹת. כִּי שְׂכַר הָעֲבֵרָה הוּא מֵחֵלֶק הַגֵּיהִנָּם, מֵהַנִּבְזֶה, וְהַמִּצְוֹת שְׁכָרָן מֵהַנִּכְבָּד, זִיו הַשְּׁכִינָה, הֵיאַךְ יְנַכֶּה אֵלּוּ בְּצַד [כנגד] אֵלּוּ? אֶלָּא הַקָּבָּ"ה גּוֹבֶה חוֹב הָעֲבֵרוֹת וּמַשְׂכִּיר שְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת. וְהַיְנוּ "יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ", שֶׁאֵין הָעֲוֹנוֹת מִתְגַּבְּרִין [שאין העוונות נכנסים] לְפָנָיו כְּמִצְוֹת, אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אוֹתָם שֶׁלֹּא יִתְעַלּוּ וְלֹא יִכָּנְסוּ. עִם הֱיוֹת שֶׁהוּא מַשְׁגִיחַ עַל דַּרְכֵי אִישׁ, הַטּוֹב וְהָרָע, עִם כָּל זֶה הַטּוֹב אֵינוֹ כּוֹבְשׁוֹ, אֶלָּא פּוֹרֵח וְעוֹלֶה עַד לִמְאֹד, וְנִכְלָל מִצְוָה בְּמִצְוָה וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ בִּנְיָן וּלְבוּשׁ נִכְבָּד; וַעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם סְגֻלָּה זוֹ, אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אוֹתָם, שֶׁלֹּא יַצְלִיחוּ הַצְלָחָה זוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ פְּנִימָה.

אַף מִדָּה זוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ, שֶׁלֹּא יִכְבֹּשׁ טוֹבַת חֲבֵרוֹ וְיִזְכֹּר רָעָתוֹ שֶׁגְּמָלָהוּ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, יִכְבֹּשׁ הָרָע וְיִשְׁכָּחֵהוּ וְיַזְנִיחֵהוּ וְלֹא יָגוּר בִּמְגוּרוֹ (בביתו) רָע, וְתִהְיֶה הַטּוֹבָה סְדוּרָה תָּמִיד לְפָנָיו, וְיִזְכֹּר לוֹ הַטּוֹבָה וְיַגְבִּירָהּ לוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה לוֹ. וְלֹא יְנַכֶּה בְּלִבּוֹ וְיֹאמַר: "אִם עָשָׂה לִי טוֹבָה הֲרֵי עָשָׂה לִי רָעָה", וְיִשְׁכַּח הַטּוֹבָה. לֹא יַעֲשֶׂה כֵן! אֶלָּא בָּרָעָה יִתְרַצֶּה [יתפייס] כָּל דֶּרֶךְ רִצּוּי שֶׁיּוּכַל, וְהַטּוֹבָה אַל יַזְנִיחָהּ לְעוֹלָם מִבֵּין עֵינָיו, וְיַעְלִים עֵינוֹ מִן הָרָעָה כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַקָּבָּ"ה כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת, כִּדְפֵרַשְׁתִּי". עכ"ל.

 

חיזוק – "הֲיֵשׁ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ?"

"וּמִי שֶׁמַּאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מַאֲמִינִים, בְּוַדַּאי אֵין שִׂמְחָה בָּעוֹלָם כְּמוֹ שִׂמְחַת עֲשִיַּת הַמִּצְווֹת - שֶׁאָנוּ זוֹכִין לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וּבוֹרְאֵנוּ יִתְבָּרַךְ, וְאָנוּ קוֹנִים לָנוּ חַיֵּי עוֹלָם לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, עַל-יְדֵי [למשל] חוּטֵי הַצִּיצִית שֶׁקּוֹנִים אוֹתוֹ בְּעַד גָּדוֹל [מטבע] אֶחָד, וְאָנוּ נִכְלָלִים עַל-יְדֵי זֶה בְּאוֹר הָאֵין סוֹף - הֲיֵשׁ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ?". 
(ליקוטי הלכות, נפילת אפים ד', אות ד')

 

 

הט' – "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם"

"זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְהַקָּבָּ"ה. שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ, מְסָרָם בְּיַד פַּרְעֹה [שנאמר (בראשית כז, כב): "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" – כשעם ישראל עושים רצון השם – הקול "קול יעקב", אבל כשעם ישראל חוטאים – נוֹתְנָם השם ביד עשו] וְשָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה, לָמָּה יַעֲנִישׁ פַּרְעֹה. וְכֵן סַנְחֵרִיב וְכֵן הָמָן וְדוֹמֵיהֶם? [הרי הם שליחיו?!] אֵין הַקָּבָּ"ה מִתְנַחֵם בִּלְבַד לוֹמַר: "שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה, אִם כֵּן לֹא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד רָעָה, אִם כֵּן יִסְתַּלֵּק הָמָן מֵעֲלֵיהֶם, אוֹ פַּרְעֹה אוֹ סַנְחֵרִיב" [לא מספיק לקב"ה, שיסלק מעל בעלי התשובה את הרעה]. זֶה לֹא יַסְפִּיק, אֶלָּא יָשׁוּב עֲמַל [עבֵירה] הָמָן עַל רֹאשׁוֹ [אותה רעה, שהמן שמח לעשות לישראל, תחזור על ראשו, שנאמר (תהלים ז, יז): "יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל-קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד" ו"בעל הטורים" מבאר מה שנאמר (מסכת מגילה טז:) על הכתוב (בראשית מח, ב): "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה", וישב (יעקב) על המיטה (למרות שהיה חולה וזקן), "וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה" – שצדיקים אפילו כשהן חלשים מתחזקים, שנאמר (שם): "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה" והרשעים אפילו בתוקפן הן נופלים, שנאמר (אסתר ז, ח): "וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה"], וְכֵן פַּרְעֹה [שנאמר (שמות ז, ג-ה): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה" וגו' "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם", "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו, ו)] וְכֵן סַנְחֵרִיב ["כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה" (שופטים ה, לא)].

וְהַטַּעַם לְהַנְהָגָה זוֹ הוּא בְּסוֹד "וְנָשָׂא הַשָׂעִיר [השעיר לעזאזל] עָלָיו [על גופו] אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם [של ישראל] אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה [כי הגזרה תובעת את שלה]" (ויקרא טז, כב) [לכן אנו מבקשים מהקב"ה, שיעביר את רוע הגזירה, לא "לבטל" אלא "להעביר", כי הגזירה דורשת את שלה, לכן דוד המלך אומר (תהלים עט, ו): "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל-מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ"], וּפֵרוּשׁוֹ, שֶׁהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹת מַמָּשׁ, וְזֶה קָשֶׁה מְאֹד, וְכִי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ וְהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא? [כלומר: השעיר נושא את עוון החוטא במקומו], אֶלָּא הַמִּדָּה הִיא כָּךְ – הָאָדָם מִתְוַדֶּה וְכַוָּנָתוֹ בַּוִּדּוּי לְקַבֵּל עָלָיו טָהֳרָה [בהיות השב (בתשובה) מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ומצטער בליבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ז): "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע – כלומר: שתחשב עקירת הרצון - כעקירת המעשה ("מסילת ישרים", פרק ד, רבינו הרמח"ל זצוק"ל). אומר תרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (שמות ג, כה): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" – שכל אחד מעם ישראל חזרו בתשובה בסתר (כל אחד חזר בתשובה, מבלי לראות ולדעת שגם רעהו חזר), אבל השם יתברך ראה וידע, וזו היתה הסיבה שהפסוק הבא אומר (שם, ג, א): "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ וגו' וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" והקב"ה מתגלה אליו בסנה ושולח אותו לגאול את עם ישראל. יֵּדַע - מלשון חיבור, ברגע שהקב"ה ראה, שעם ישראל מקבלים עליהם תשובה, אז התחבר אליהם בַֹּשֵנִית, שנאמר (מלאכי ג, ז): "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם", ומיד משה רבינו נשלח לגאול את עם ישראל], כְּעִנְיַן שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים נא, ד): "הֶרֶב [הרבה] כַּבְּסֵנִי [נקני] מֵעֲוֹנִי", וְכֵן הוּא אֲמָרֵנוּ: "מְרוֹק [נקה היטב, צחצח] בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים", אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יִסּוּרִים קַלִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה [אלו הם הבזיונות (כך אומר ה"חפץ חיים"), שנחשבים יסורים "קלים", כי בְּעֶטְיָים (בגללם) אין הפסד כלכלי, נזק למשפחה או לבריאות וכדומה, שעלולים לגרום לביטול תורה]. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים רָעִים". וְכָךְ הוּא מְכַוֵּן בִּהְיוֹתוֹ אוֹמֵר: "וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי", מַמָּשׁ הוּא מְקַבֵּל יִסּוּרִים בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְהִתְכַּפֵּר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁיִּסּוּרִים מְמָרְקִים אוֹ מִיתָה מְמָרֶקֶת. וְכָך הִיא הַמִּדָּה, מִיָּד שֶׁזֶּה מִתְוַדֶּה בִּתְפִלָּתוֹ. [העוונות של החוטא עוברים ממנו ברגע שעושה תשובה. ולאן יעברו? לאותו שעיר, לעשו ודומיו]. וּפֵרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (רסב:), שֶׁהוּא חֵלֶק סמא"ל כְּעֵין הַשָּׂעִיר, מַהוּ חֶלְקוֹ? שֶׁהַקָּבָּ"ה גּוֹזֵר עָלָיו יִסּוּרִים וּמִיָּד מִזְדַּמֵּן שָׁם סמא"ל וְהוֹלֵךְ וְגוֹבֶה חוֹבוֹ, וַהֲרֵי נוֹשֶׂא הַשָּׂעִיר הָעֲוֹנוֹת, שֶׁהַקָּבָּ"ה נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ, וְיִשְׂרָאֵל מִתְטַהֲרִין. וְהִנֵּה הַכֹּל יִתְגַּלְגֵּל עַל סמא"ל. וְהַטַּעַם – שֶׁהַקָּבָּ"ה גָּזַר עַל עוֹלָמוֹ שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵן יִתְבַּטֵּל [כל העושה תשובה, עוונותיו עוברים אל השעיר, ובכך כוח הטומאה, וההשפעה של העוונות מתבטלים מעל בעל התשובה]. וְזֶה טַעַם "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (ויקרא כ, טו) [כדי לבטל (לחלוטין) את המציאות של העוונות, שעברו אל הבהמה], וְכֵן הָאֶבֶן שֶׁל מִצְוַת הַנִּסְקָלִין וְהַסַּיִף שֶׁל מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין טְעוּנִין קְבוּרָה (סנהדרין מה:), לְבַטֵּל מְצִיאוּתָם וְכֹחָם אַחַר שֶׁיִּגְמֹר דִּינָם [אדם שחטא ועשה תשובה (וידוי, חרטה וקבלה לעתיד), העוונות שלו עוברים אל השעיר. הסמא"ל מקבל את שלו מהשעיר. השעיר נשחט והשחיטה מבטלת את מציאות העוונות. כח הטומאה וההשפעה של העוונות מתבטלים לגמרי (כי דינם נגמר אחרי שהחוטא חזר בתשובה), והיסורים שבאו על האדם – מתבטלים].

וַהֲרֵי בָּזֶה מַמָּשׁ סוֹד הַצֶּלֶם [אומר הקב"ה למשה רבינו (שמות ד, ט): "וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת", ומבאר רש"י: "וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר", רָמַז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלוהותם, כשהקב"ה נפרע מן האומות, נפרע מאלוהותם תחילה, ובמצרים שהיו עובדים לנילוס הַמְחַיֶּה אותם, והפכם לדם. ובמכת בכורות נאמר (שמות יא, ה): "וּמֵת כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה", לפי שהיו עובדין לה וכשהקב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלוהיה. עכ"ל רש"י. ובדומה למצרים, מבאר הרב הרמ"ק את סוד הצלם (האליל)] שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַר (דניאל ב, לב-לד), נִמְסְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל [גלות בבל], "רֵאשֵׁהּ דִּי-דְהַב" [ככתוב (דניאל ב, לב): "הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי-דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסָף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ", ומבאר מצודת דוד: הצלם ההוא היה ראשו של זהב טוב, החזות שלו וזרועותיו היו של כסף, בטנו וירכותיו היו של נחושת], נִכְנַע הַהוּא רֵישָׁא [הראש ההוא], וְנִמְסְרוּ [ישראל] בְּיַד פָּרַס [גלות פרס] שֶׁהֵן "חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף" [(הפסל שלהם) חזה שלו וזרועותיו היו של (עָשוּיִין) כסף (רש"י)], וְכֵן הֻדְּחוּ אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ עַד שֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְ"רַגְלוֹהִי מִנְּהוֹן דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהוֹן דִּי חֲסַף" [(הצלם, הפסל) שוקיו היו של ברזל, רגליו, מקצתם היו של ברזל ומקצתם של חרס, רוצה לומר, מקצת של כל רגל היה של ברזל ומקצתו של חרס (מצודת דוד), והוא מלכות רביעית כמבואר בקרא והיינו מלכות אדום וישמעאל. בפרשת וארא (שמות ו, ו-ז) אומר הקב"ה למשה: "אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", ד' לשונות של גאולה כנגד ד' מלכויות ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום (בעל התורים). וכתיב (שמות ב, כג-כד): "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחו (במעט כוחות שנשארו התפללו) בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ (מקירות הלב) וַתַּעַל שַׁוְעָתָם (תפילה חרישית, תפילת הלחש) אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם (התפללו באפיסת כוחות)" – ואלו הן ארבע לשונות של תפילה וזעקה כנגד ארבע לשונות של גאולה]. וּמַה יִהְיֶה תַּכְלִית הַטּוֹב? בַּסּוֹף, הַקָּבָּ"ה מַעֲמִידָם וְעוֹשֶׂה בָּהֶם דִּין [עם פַּרְעֹה, נְבוּכַדְנֶצַר, סַנְחֵרִיב, הָמָן וְדוֹמֵיהֶם (כל המלכויות). וזהו סוד הצלם: כמו שהשעיר מקבל על עצמו את העוונות של החוטא (שחזר בתשובה) ונשחט לכפרה ובכך מתבטלת מציאות העוונות וכוח השפעתן מעל החוטא, כך לעתיד לבוא, הקב"ה יֶכָלֶה זעמו על כל הצלמים והמלכויות וישמיד אותם (וילכו כפרה על עם ישראל) ובכך תתבטל המציאות של טומאתם והשפעתם מעל ישראל – וישראל בעה"י יצאו מגלות לגאולה שלימה, אמן ואמן סלה!], כְּדִכְתִיב (דברים לב, כג): "חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם" [הקב"ה מְכָלֶה (משמיד לחלוטין) בכעסו את שונאי ישראל, אפילו שהיו שליחיו מלכתחילה, על זאת ששנאו את בניו שנאת-חינם] – "חִצַּי כָּלִים [מלשון כְּלָיָה, סוף] וְיִשְׂרָאֵל אֵינָם כָּלִים" (סוטה ט.) [הקב"ה אומר: "החיצים שלי (עֵשָו ודומיו) שנשלחו להרע לישראל (כשחטאו) – יש עליהם כלייה, אבל לא על בָּנָי, ישראל, כי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד.)]. "בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה [אז הודקו יחד, נשחקו ונכתתו כאחד] פַּרְזְלָא- חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וְגוֹ" (דניאל ב, לה) [ברזל, חרס, נחושת, כסף וזהב, כלומר: אז נשחקו ונכתתו כאחד הברזל, החרס, נחושת, כסף וזהב (מצודות דוד), כל הצלמים מכל הגלויות, סופם, שהקב"ה יכה בהם וְיִֹשְחָק אותם עד דק ויתבטל כח הטומאה שלהם ותוּסָר שליטתם והשפעתם מעל עם ישראל]. הִנֵּה בַּהַתְחָלָה כְּתִיב (שם שם, לד): "וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי" [והיכה הצורה (את הצלם, הפסל) על רגליו אשר מברזל וחרס וְֹשָחַק אותם דק דק (מצודות דוד)] – אֵין מִכָּל הַצֶּלֶם אֶלָּא רַגְלָיו, שֶׁכְּבָר נִתְבַּטֵּל כֹּחָם וְעָבְרוּ רֹאשׁ [הראש שלו] וּדְרָעוֹהִי [וזרועותיו] וּמְעוֹהִי [ובטנו], וְעִם כָּל זֶה בַּסּוֹף "דָּקוּ כַּחֲדָא" [הודקו יחד, נשחקו ונכתתו כאחד], עָתִיד הַקָּבָּ"ה לְהַעֲמִיד סמא"ל וְהָרְשָׁעִים עוֹשֵׂי מַעֲשָׂיו וּפְעֻלּוֹתָיו, וְיַעֲשֶׂה בָהֶם הַדִּין. וְהַיְנוּ (מיכה ז, יט): "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם", יִרְצֶה – מַֹשְלִיך כֹּחַ הַדִּין לְהִפָּעֵל עַל יְדֵי אֵלּוּ שֶהֵם מְצֻלוֹת יָם; "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" (ישעיה נז, כ) [הרשעים נחשבים כ"ים" הסוער ורוצה (הרוצה) לצאת חוץ (מחוץ) לגבול החול ואינו יכול לנוח מפני רוח הסוער (רש"י דניאל ב, יד) ומקיא הרפש והטיט העוכרים את מימיו אל שפתו, "ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים" - נילוס עולה אחת למ' שנה ומשקה את הארץ וכשהוא עולה מעלה רפש וטיט על שפתו וכשחוזר מהשקות, חוזר על גדותיו ומימיו מצטללין והוא קרוי שיקוע שהטיט העוכר את מימיו נשקע ונגרש, כמו (ישעיה כז) "ויגרשו מימיו רפש וטיט", אף הארץ תקיא רשעים שבתוכה ואחר כך תנוח (רש"י עמוס ח, ח)], אֵלּוּ הֵם הָעוֹשִׂים דִּין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁיָּשִׁיב אַחַר כָּךְ כָּל גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם. וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁאַחַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל קִבְּלוּ הַדִּין, הַקָּבָּ"ה מִתְנַחֵם אֲפִלּוּ עַל מַה שֶּׁקָּדַם, וְתוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנָם [שנאמר (ירמיה ב, ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָּׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהֹוָה", ומבאר ה"מצודות דוד": כל הגוזלים ומכלים את ישראל יהיו אשמים והרעה תבוא אליהם, רוצה לומר, אף שישראל יהיו נמסרים ביד האומות בעבור חטאם, עם כל זה, על כי המה קודש לה', אהיה נפרע בסוף מן האומות על שהרעו להם, ונאמר (תהלים קו, י-יא): "וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב, וַיְכַסּוּ-מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר"]. וְלֹא דַּי, אֶלָּא "אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה" (זכריה א, טו) ["וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל-הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה" (שם) - ומבאר "מצודת דוד": אני קצפתי (כעסתי) מעט על ישראל והמה עזרו (הוסיפו מדעתם ורצונם) אל הקצף לעשות רעה עוד יותר ממה שקצפתי. עכ"ל. לכן, אומר הקב"ה, עכשיו, שְעמי חזרו בתשובה, הקצף שלי (הכעס שלי) - מופנה אליהם (אל עושי הדין בישראל), להשיב כל גמולם בראשם].

גַּם בְּמִדָּה זוֹ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע מְדֻכָּא בְּיִסּוּרִין – אַל יִשְׂנָאֵהוּ, שֶׁ"אַחַר שֶׁנִּקְלָה [מלשון קלוי, מיובש מרוב יסורים] הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ" (מכות כג.). וִיקָרֵב הַמּרוּדִים [מורד שנענש] וְהַנֶּעֱנָשִׁים וִירַחֵם עֲלֵיהֶם, וְאַדְּרַבָּה יַצִּילֵם מִיַּד אוֹיֵב, וְאַל יֹאמַר: "עֲוֹנוֹ גָּרַם לוֹ", אֶלָּא יְרַחֲמֵהוּ בְּמִדָּה זוֹ, כִּדְפֵרַשְׁתִּי". עכ"ל.

 

חיזוק – "הַכֹּל אֶזְכֶּה לְשַׁבֵּר"

"וְאֶזְכֶּה לְהִתְגַּבֵּר בַּעֲבוֹדַת ה' בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּזְרִיזוּת גְדוֹלָה וּבְשִׂמְחָה רַבָּה וַעֲצוּמָה, וְלֹא אַשְׁגִּיחַ בְּדַעְתִּי עַל שׁוּם בִּטּוּל וּבִלְבּוּל וּמוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב, וְלֹא אֲבַלְבֵּל דַּעְתִּי עֲלֵיהֶם כְּלָל, וְלֹא אָחוּשׁ וְלֹא אֶסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל. וְלֹא תִּפֹּל עָלַי שׁוּם עַצְלוּת וְעַצְבוּת וּכְבֵדוּת וַחֲלִישׁוּת הַדַּעַת כְּלָל, רַק אֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְהִתְגַּבֵּר עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל לְגַמְרֵי כָּל מִינֵי עַצְלוּת וּכְבֵדוּת וּמְנִיעוֹת הַמֹּחַ, וּמְנִיעוֹת גַּשְׁמִיּוֹת, וְעַצְבוּת וּמָרָה-שְׁחוֹרָה, וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּבִלְבּוּלִים, וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב - הַכֹּל אֶזְכֶּה לְשַׁבֵּר בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים וְהָעֲצוּמִים". 
(ליקוטי תפילות, תפלה פ"ד)

 

 

הי' – "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב"

"מִדָּה זוֹ הִיא, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל מַעֲלָה, אוֹתָם הַבֵּינוֹנִים [צדיקים, שמקיימים את כל מה שכתוב ב"שולחן ערוך", קלה כבחמורה] שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לְהִתְנַהֵג "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין", וְהֵם נִקְרָאִים "יַעֲקֹב", מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מִתְנַהֲגִים אֶלָּא עִם הַנְהָגוֹת אֲמִתִּיּוֹת, גַּם הַקָּבָּ"ה יֵשׁ לוֹ מִדַּת "אֱמֶת", שֶהוּא עַל צַד מְצִיאוּת הַמִּשְׁפָּט וְהַיֹּשֶׁר, וְאֵלּוּ הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם בְּיֹשֶׁר, וְהַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג עִמָּהֶם בֶּאֱמֶת, מְרַחֵם עֲלֵיהֶם עַל צַד הַיּוֹשֶר וְהַמִֹשְפָּט [מידה כנגד מידה – כפי שאדם נוהג עם זולתו – כך הקב"ה מתנהג עמו].

גַּם כֵּן הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵירוֹ עַל צַד הַיוֹשֶר וְהָאֱמֶת בְּלִי לְהַטּוֹת מִֹשְפַּט חֲבֵירוֹ, לְרַחֵם עָלָיו בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ שֶה' יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת הַבֵּינוֹנִים בְּמִדַּת אֱמֶת לְתַקֵּן אוֹתָם". עכ"ל.

 

חיזוק – "מִי שֶׁרוֹצֶה הָאֱמֶת לַאֲמִתָּה"

"הַנִּצָּחוֹן [מידת ההתנצחות] אֵינוֹ סוֹבֵל הָאֱמֶת, וְאַף אִם יְבָרְרוּ לְעֵינָיו דְּבַר אֱמֶת - יִדְחֶה אוֹתוֹ מֵחֲמַת נִצָּחוֹן. עַל-כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה הָאֱמֶת לַאֲמִתָּה, יְסַלֵּק מִקֹּדֶם מִדַּת הַנִּצָּחוֹן, וַאֲזַי יָכוֹל לִרְאוֹת הָאֱמֶת אִם יִרְצֶה". 
(ליקוטי עצות, אמת ואמונה, ל"ג)

 

 

הי"א – "חֶסֶד לְאַבְרָהָם"

"הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין כְּאָבְרָהָם אָבִינוּ [מעבר למה שנתבקשו עפ"י מידת האמת - מידה י], גַּם הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֵינוֹ מֶעֲמִיד עִמָּהֶם הַדִּין עַל תָּקְפּוֹ אַף לֹא בְּדֶרֶךְ הַיֹּשֶׁר, אֶלָּא נִכְנָס עִמָּהֶם לִפְנִים מִן הַיֹּשֶׁר, כְּמוֹ שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים. וְהַיְנוּ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם", הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג בְּמִדַּת חֶסֶד עִם אוֹתָם שֶׁהֵם כְּמוֹ "אַבְרָהָם" בְּהִתְנַהֲגוּת.

גַּם הָאָדָם, עִם הֱיוֹת שֶׁעִם כָּל אָדָם יִהְיֶה מִתְנַהֵג בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר וּבְמִשְׁפָּט, עִם הַטּוֹבִים וְהַחֲסִידִים תִּהְיֶה הַנְהָגָתוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין [שנאמר (תהלים יח, כו): "עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד"]. וְאִם לִשְׁאָר הָאָדָם הָיָה סַבְלָן קְצָת, לְאֵלּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר [כי הם בחרו להנהיג עצמם מעבר למה שנדרשו, לכן באותה מידה צריך לנהוג כלפיהם – לפנים משורת הדין]. וִירַחֵם עֲלֵיהֶם לִכָּנֵס עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בָּהּ עִם שְׁאָר הָאָדָם. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ חֲשׁוּבִים לְפָנָיו מְאֹד מְאֹד וַחֲבִיבִים לוֹ וְהֵם יִהְיוּ מֵאֲנְשֵׁי חֶבְרָתוֹ" [אומר רבי שמעון בר יוחאי (זוהר, תרומה): מי שמשתדל אחרי הקב"ה בליבו, בנפשו וּברצונו, ודאי מזה שאנחנו יודעים שהשכינה שורה בו. ואז אנו צריכים לקנות את זה האדם בכסף מלא, להתחבר אליו וללמוד מדרכיו ועל זה אמרו הראשונים (אבות א, ו): "וּקְנֵה לְךָ חָבֵר" – בכסף מלא צריך לקנותו, כדי לזכות בשכינה השורה על חברו]. עכ"ל.

 

חיזוק – "הַדְלָקַת וְהֶאָרַת אוֹר הַנְּשָׁמָה"

"נִמְצָא, שֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ: הָאֵשׁ, וְהַנֵּר, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַפְּתִּילָה, הַמַּדְלִיק, וְהַנִּדְלָק - הַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אִם לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם הַמַּעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא - לִיקַח הַנֵּר וּלְהַדְלִיק בּוֹ אֲחֵרִים, בְּוַדַּאי לֹא יִהְיוּ נִדְלָקִים מֵעַצְמָם; כִּי כָּךְ בָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַבְּרִיאָה - שֶׁהֵכִין הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל בְּחָכְמָתוֹ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן רוֹצֶה דַּוְקָא שֶׁאֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה וְנִגְמֹר עַל-יְדֵי הִתְעוֹרְרוּתֵנוּ מִלְּמַטָּה, אַף-עַל-פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, כִּי כָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא בִּבְחִינַת הַדְלָקַת וְהֶאָרַת אוֹר הַנְּשָׁמָה". 
(ליקוטי הלכות, קריאת שמע ה', אות י"ט)

 

 

הי"ב – "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ"

"יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים [עוברים עברות של בן אדם למקום, ובין אדם לחברו], וְהַקָּבָּ"ה מְרַחֵם עַל כֻּלָּם. וּפֵרְשׁוּ בַּגְּמָרָא (ברכות ז.) "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג, יט) – "אָמַר הַקָּבָּ"ה: "אוֹצָר זֶה לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים". יֵשׁ אוֹצַר חִנּוּנִים, שֶׁהַקָּבָּ"ה חוֹנֵן וְנוֹתֵן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם. לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה: "הֲרֵי יֵשׁ לָהֶם זְכוּת אָבוֹת [אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד ושלמה], אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לָאָבוֹת, אִם כֵּן, עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים, יִזְכּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם מִזֶּרַע הָאָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָהֶם, לְפִיכָךְ אַנְהִלֵם וְאַנַהִיגֵם [בִּזְכוּת האבות בלבד, מאחר ולהם עצמם אין זכויות ממעשיהם] עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ".

וְכָךְ יִהְיֶה הָאָדָם, אַף אִם יִפְגַּע [יפגוש או יִפָגע מְ-] בָּרְשָׁעִים אַל יִתְאַכְזֵר כְּנֶגְדָּם אוֹ יְחָרְפֵם וְכַיּוֹצֵא, אֶלָּא יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיֹאמַר: "סוֹף סוֹף הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אִם הֵם אֵינָם כְּשֵׁרֵים – אֲבוֹתֵיהֶם כְּשֵׁרִים וַהֲגוּנִים, וְהַמְבַזֶה הַבָּנִים מְבַזֶה הָאָבוֹת, אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּתְבַּזּוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יָדִי", וּמְכַסֶּה עֶלְבּוֹנָם וּמְתַקְּנָם כְּפִי כֹּחוֹ [שנאמר (תהלים לז, י): "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל-מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ", וראה עוד בתורה רפ"ב לרבי נחמן מברסלב]. עכ"ל.

 

חיזוק – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"

"אֲבָל בַּמֶּה יִהְיֶה בִּטְחוֹנוֹ חָזָק שֶׁלֹּא יִפֹּל מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם? הָעִקָּר הוּא רַק אֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכְּשֶׁהוּא חָזָק בָּאֱמוּנָה הַקּדוֹשָׁה - בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְהִתְיָרֵא מִשּׁוּם מִלְחָמָה וְשׁוּם נִסָּיוֹן שֶׁבָּעוֹלָם. וְזֶה שֶׁאָמַר לָהֶם הַכֹּהֵן "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה", וְדָרְשׁוּ רַז"ל "אֲפִלּוּ אֵין בָּכֶם זְכוּת אֶלָּא מַה שֶּׁאַתֶּם אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' - אַתֶּם רְאוּיִים לְנַצֵּחַ אֶת אוֹיְבֵיכֶם". 
(משיבת נפש, ס"ט - ע"פ ליקוטי הלכות)

 

 

הי"ג – "מִימֵי קֶדֶם"

"הֲרֵי מִדָּה שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּבָּ"ה עִם יִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁתַּמָּה זְכוּת אָבוֹת וְכַיּוֹצֵא, מַה יַּעֲשֶׂה? וַהֲרֵי הֵם מִצַּד עַצְמָם אֵינָם הֲגוּנִים. כְּתִיב (ירמיה ב, ב): "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ [כשהיה נער, במלוא אונו (כוחו) ועבד את השם בהתלהבות] אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ" ["כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (שם), ומבאר "מצודות דוד": "זָכַרְתִּי לָךְ" - זוכר אני לך את החסד אשר עשיתי עמך בימי נעוריך בעת בחרתי אותך לי לעם כי מצאת חן בעיני, "אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ" - האהבה שהיה לי עליך בעת היית ככלה בזמן חופתה וזהו במעמד הר סיני לקבל התורה], מַמָּשׁ זוֹכֵר הַקָּבָּ"ה יְמֵי קַדְמוֹנִים, אַהֲבָה שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם [כמו שחתן וכלה נזכרים ביום הכלולות (יום החופה) ברגעים הקשים, כדי לאזור כח להמשיך הלאה ביחד], וּמְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל, וּבָזֶה יַזְכִּיר לָהֶם כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשׂוּ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלְדוּ [והרי אֵלוּ עברות יכול לעשות תינוק בן יומו? אבל גם זה יחשב לו בחשבון שעורך הקב"ה, וְלוּ בכדִי (במטרה) למצוא עבורו זכויות], וְכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהַקָּבָּ"ה מַנְהִיג בָּהֶם עוֹלָמוֹ, וּמִכֻּלָּם עוֹשֶׂה סְגֻלָּה לְרַחֵם בִּשְׁבִילָם [ומצרף זכות לזכות – להרבות זכויותיו, כמו שעושה במידה הח' – "יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ" – "וְנִכְלָל מִצְוָה בְּמִצְוָה וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ בִּנְיָן וּלְבוּשׁ נִכְבָּד"]. וַהֲרֵי זוֹ הַמִדָּה כּוֹלֶלֶת כָּל הַמִּדּוֹת כֻּלָּם, כִּדְפֵרְשׁוּ בָאִדְּרָא (נשא קלד:).

כָּךְ הָאָדָם יְתַקֵּן הַנְהָגָתוֹ עִם בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא יִמְצָא טַעֲנָה מֶאֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת, יֹאמַר: "כְּבָר הָיָה שָׁעָה קֹדֶם שֶׁלֹּא חָטְאוּ, וַהֲרֵי אוֹתָהּ שָׁעָה, אוֹ בְּיָמִים קַדְמוֹנִים, הָיוּ כְּשֵׁרִים", וְיִזְכֹּר לָהֶם הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּקַטְנוּתָם, וְיִזְכֹּר לָהֶם אַהֲבַת גְּמוּלֵי מֵחָלָב [שנגמלו מהנקת החלב (מצודת דוד)] עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם [הנעתקים משדי אמן (מצודת דוד)] (ישעיהו כח, ט), וּבָזֶה לֹא יִמָּצֵא אָדָם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהֵטִיבוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל עֵל שְׁלוֹמוֹ וּלְרַחֵם עָלָיו.

 

עַד כָּאן הִגִּיעוּ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, שֶׁבָּהֶן יִהְיֶה הָאָדָם דּוֹמֶה אֶל קוֹנוֹ, שֶׁהֵן מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת.

וּסְגֻלָּתָן – כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְנַהֵג לְמַטָּה, כָּךְ יִזְכֶּה לִפְתֹּחַ לוֹ מִדָּה עֶלְיוֹנָה מִלְמַעְלָה, מַמָּשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיִּתְנַהֵג, כָּךְ מַשְׁפִּיעַ מִלְּמַעְלָה, וְגוֹרֵם שֶׁאוֹתָהּ הַמִּדָּה תָּאִיר בָּעוֹלָם.

וּלְכָךְ אַל יָלוּזוּ [יִנְטוּ (מצודות)] מֵעֵינֵי הַשֵּׁכֶל שְׁלֹשׁ עֶשְׁרֵה מִדּוֹת אֵלּוּ, וְהַפָּסוּק לֹא יָסוּף [יסוף מלשון סוף, כלומר: לא יפסק] מִפִּיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמַזְכֶּרֶת [כי שינון – הופך להרגל וטבע באדם (חלק מטבעו, חלק ממנו ומהנהגתו)]. כַּאֲשֶׁר יָבֹא לוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדָּה אַחַת מֵהֶן, יִזְכֹּר וְיֹאמַר: "הֲרֵי דָּבָר זֶה תָּלוּי בְּמִדָּה פְּלוֹנִית, אֵינִי רוֹצֶה לָזוּז מִמֶּנָּה, שֶׁלֹּא תִּתְעַלֵּם וְתִסְתַּלֵּק הַמִּדָּה הַהִיא מִן הָעוֹלָם" [מזה אנו לומדים, שלמידות הרחמים יש קיום (מציאות) בעולם הזה – אך ורק בזכותינו, עי"כ שננהיג עצמינו בעולם הזה, בי"ג מידות הרחמים העליונות ובכך גם נגדיל את שמו של השם בעולם – והשם יהיה אלוקי השמים והארץ (ולא רק אלוקי השמים)]" . עכ"ל.

 

חיזוק – "עזות דקדושה"

"אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבוד אותו יתברך כראוי כי אם על-ידי עזות ועקשנות דקדושה, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור. ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על-ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אזי אי אפשר לו שישאר על עמדו. בפרט כשרוצה לעשות דבר גדול (מצווה חשובה)... בודאי אי אפשר לנצח מלחמה זאת כי אם על-ידי עקשנות גדול מאוד. וזה עיקר ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל, העיקר הוא בהעזות והעקשנות של האיש הישראלי שמפילין אותו בכל פעם והוא מתחזק בכל עת בעקשנות גדול ואינו מניח להפיל את עצמו בשום אופן. ועיקר קבלת התורה, שהוא כלל ההתפארות, הוא רק על-ידי זה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (גמרא, מסכת ביצה כה, ע"ב): "מפני מה ניתנה תורה לישראל, מפני שהם עזין" – ובזה תלוי כל עבודת איש הישראלי מתחילה ועד סוף".

(השתפכות הנפש, כא, עמ' מז)

 

 

"וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה".

(ישעיה יא, ב)

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

חזק חזק ונתחזק!

יהי רצון ויקויים בנו הפסוק (מלאכי ג, ד):

"וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת"

אמן ואמן סלה!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

  {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת