33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אבא פולניה

ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה, כנראה רק הבדל פרשני.

לאחרונה ניטש ויכוח בין מצדדי פיסקת ההתגברות לבין מתנגדיה. למען אלה שאינם מעודכנים, אגיד בקצרה שזה מאבק על כינונו של סעיף בחוק המאפשר לכנסת לחוקק חוק ולהעמידו על מכונו מחדש, לאחר שנפסל על ידי בית המשפט העליון. בלשון העם: חוק עוקף בג"צ.
 
בתוך המשפט הזה תיארתי את הדילמה כולה: בית משפט מבטל חוק שקבע המחוקק הנבחר הלגיטימי. מנגד - המחוקק מעמיד שוב את החוק. בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מתניים (נחום, ב', יא'). לדעתי, כל הסיפור הוא תהליך שהתחיל לפני הרבה שנים, כאשר בתי המשפט לקחו לעצמם עוד ועוד סמכויות מכל הבא ליד - ואין פוצה פה ומצפצף.
 
אני מוצא עצמי נקרע בין כמה מחשבות. הראשונה: אני מתנגד לראש הממשלה, בנימין נתניהו, השקוע רובו ככולו במלחמה לשמירת נהנתנותו וביצור מעמדו כראש ממשלה. כל מהלכיו מכוונים לכך. במילים פשוטות - הוא רוצה להיות דיקטטור, בלי לקרוא לזה דיקטטור. כך רצה גם ראש הממשלה אהוד אולמרט בשעתו. אולמרט רצה לשנות את החוק כך שלא כל הממשלה תהיה הרשות המבצעת אלא ראש הממשלה לבדו. דיקטטור כבר אמרתי?
השניה: אני מתנגד לכך שבית משפט יתערב בחקיקה, בין שיעמיד אותה ובין שיפסול. בית המשפט הוא רשות שופטת ולא מחוקקת. ברגע שלקח לעצמו סמכות חקיקה או פסילת חקיקה - שם עצמו מעל המחוקק והרי הוא דיקטטור. דיקטטורה שיפוטית. מכאן שנתניהו צודק בבואו להגביל את סמכות בית המשפט להתערבות בחקיקה. כאן בדיוק המחשבה השלישית: נתניהו רוצה לנצל את ההגבלה לתועלתו העצמית ולא לטובת הכלל. פלונטר.
 
גורמים רבים, בעיקר פוליטיים, מדברים בסיסמאות. מה זו פוליטיקה ומה זו סיסמה? לפוליטיקה יש הגדרה אקדמית: מאבק בין אינטרסנטים על הקצאת משאבים מוגבלים. סמכות היא משאב מוגבל. מרגע שקיים מאבק על סמכות - הנאבקים הם פוליטיקאים. אך טבעי הוא, שחברי כנסת, חברי ממשלה, גופים ושתדלנים שונים, מנהלים מאבקים כאלה. זה לא מאבק בינם לבין מישהו חיצוני מהם. הם נאבקים זה בזה. זמן, כסף, כח, סמכויות, שטח, חומרי גלם, אוצרות טבע, ידע ומידע, מים, כל אלה ועוד רבים אחרים הם משאבים מוגבלים, שאם לא כן - לא היה צורך לחלקם, להקצותם ולהגבילם בין אינטרסנטים. בית המשפט לא אמור להיות חלק ממערכת מאבקים זו. מרגע ששופטים נלחמים על סמכויות ורוצים להגדיר אותן כסמכויותיהם, הם הפכו לפוליטיקאים לכל דבר. אל נא ינהגו בצביעות ויכריזו שאינם כאלה. הם כאלה.
 
אל תטעו. זה לא התחיל היום, זה לא התחיל אצל נתניהו. אם נתייחס לישראל, זה התחיל מיום שקמה המדינה. כל אחד מנסה להשתלט על משאבים הנחוצים לו לדעתו,  או אם נדייק - להשתלט על משאבים שחשקה נפשו בהם, תוך שהוא מתאמץ לגזול אותם מאחרים, בהם הוא רואה יריבים. בית המשפט אינו יוצא מן הכלל. זה בדיוק מה שעולה מזעקתה של נשיאת בית-המשפט העליון חיות: "תוקפים אותנו. רוצים לגזול את חרותנו". זו בדיוק זעקתו של פוליטיקאי כנגד מי שהוא תופס כיריבו. כשבית המשפט רואה במחוקק יריב, זה כבר לא מאבק בין תומכי הדמוקרטיה לבין השואפים לדיקטטורה. זה מאבק בין שתי השקפות עולם דיקטטוריות. כל צד רוצה למשוך משאבים לדיקטטורה שלו. אוי לנו שככה לנו.
 
ומה היא סיסמה? יש לכך הרבה הגדרות. כל אחד מגדיר אותה על פי צרכיו ונטיותיו. בעיני, סיסמה, במיוחד סיסמה פוליטית, היא אמירה הבאה לתמצת, כביכול, תפיסת עולם שלמה לכמה מילים. אמרתי "כביכול" משום שהיא מצניעה את כל מה שמשמיע הסיסמה לא רוצה שתדעו או שהוא רוצה שתראו אותה באור מסוים המתאים לצרכיו ומאוויו. קחו את הסיסמה "חרותו של בית המשפט". לכאורה אמירה נאורה ודמוקרטית. אז זהו - שלא. לא בישראל. זו לא אמירה אחת מונומנטלית ובעלת משמעות אחת המקובלת על כולם. כל צד משתמש בה אחרת ומנפנף בה לכיוון שלו לפי צרכיו ומטרותיו ללא קשר לאמת אוניברסלית, כי אין כזו. מדובר בקואליציה, אופוזיציה, מערכת המשפט והעיתונות. בפועל, השופטים טוענים שמנסים לפגוע בחרותם להיות המחליטים הבלעדיים. בעצם הם רוצים, והם אינם מתאמצים להסתיר זאת, שחרותם תהיה בלתי מוגבלת. אני מכיר לכך רק הגדרה אחת: הפקרות. לחילופין הם טוענים שהם עצמם צריכים לקבוע את גבולות סמכויותיהם. במילים פשוטות - שיתנו לחתול לשמור על השמנת. זו אותה הפקרות בדיוק.
 
לא טוב ולא נכון שבמדינה נאורה, או המתיימרת להיות נאורה, יהיה גוף שלטוני כל-שהוא שסמכויותיו בלתי מוגבלות, או שהוא קובע לעצמו את גבול סמכויותיו - שזה בדיוק אותו דבר. מכאן ועד לעריצות, המרחק הוא כלום ואפס. מי שקובע את גבולות הסמכות של כל גוף שלטוני הוא הריבון - המחוקק. לכאורה, נראה שהמחוקק הוא בעל סמכויות לא מוגבלות, שכן הוא קובע לכולם את גבול סמכויותיהם, כולל לעצמו. במבט ראשון זה נראה כאילו סותר את שאמרתי קודם. אבל לא. במדינה דמוקרטית מי שקובע את גבול יכולותיו של המחוקק זה הציבור. מה שאנו עדים לו, בין היתר, זה שבמקביל למאבק בין השלטון לבין המערכת המשפטית, מתנהל מאבק נוסף של השלטון, להצר את צעדי הציבור ביכולת להגביל את כוחו של המחוקק או ביכולת להחליפו. במהפך השלטוני בבחירות בשנת 1977 (נפילת המערך ועלית הליכוד לשלטון), ראינו ביטוי לכך, עת חבר-הכנסת יצחק בן אהרון ז"ל (חבר המערך, ומזכ"ל ההסתדרות בעבר) אמר בכעס "לא צריך להחליף את השלטון. צריך להחליף את העם". אמירה זו מצביעה על כך שהוא וחבריו ראו עצמם כשליטים הנצחיים שאין בלתם. הם ראו את המדינה כרכושם, בדיוק כמו תפיסת העולם הסובייטית: המדינה שייכת למפלגה, העם (בלשונו של בן-אהרון - "המוני העם", כי לא רצה לומר "הפרולטריון") צריכים לשרת את המפלגה ואת ראשיה. במילה אחרת - דיקטטורים.
 
בואו נחזור לעניננו ונראה מה קרה במערכת המשפטית במרוצת השנים. אתמקד בבית המשפט העליון כי הוא הקובע הלכות משפטיות לכל המערכת המשפטית. לכאורה, חזק ממנו רק המחוקק, אך במשך הזמן התפתח מאבק בין המחוקק לבין בית-המשפט העליון. כל אחד רצה ועדיין רוצה להיות המחליט והקובע. דיקטטור כבר אמרתי?
בתחילה, נטל לעצמו בית המשפט העליון את החרות לקבוע הלכות משפטיות שהמחוקק לא הכתיב אותן. לפעמים זה לגיטימי ונחוץ. לדוגמא: קורה שמתקיימת סתירה בין שני דברי חקיקה החלים על האזרח, כך שאם יקיים חוק אחד - הוא מפר בכך את החוק האחר. קבע בית המשפט העליון, שבמקרה זה בית המשפט ינקוט בדבר החקיקה המקל עם הנאשם. הלכה הגיונית. היא הוראה שיפוטית לבתי המשפט שתחתיו. זו איננה הוראה למחוקק. אלא שמהר מאד בית המשפט הרשה לעצמו לקבוע כל מיני דברים שכלל אינם בסמכותו. למשל: למדינת ישראל אין חוקה. לא משנה מדוע: המחוקק לא הצליח או לא יכול, המחוקק לא רוצה - וסיבותיו עימו, או כל סיבה אחרת. בשורה התחתונה - אין חוקה לישראל. בית המשפט לא רשאי לבוא תחת המחוקק, ליטול את המושכות לידיו ולקבוע חוקה. זה לא מסמכותו. בשום מדינה נורמלית בית המשפט לא קובע חוקה או תחליף חוקה. בהחלטת כנסת בענין כינון חוקה נאמר:
 "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, אם הוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה". ויקיפדיה (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93)
מן הכתוב, עולים הדברים הבאים: לא נקבעה חוקה אלא הדרך להכנתה והתנאים לכינונה. זאת ולא יותר; ועדת חוקה, חוק ומשפט, צריכה להכין הצעה, להגישה לכנסת ולהודיע שסיימה את עבודתה. העמדת חוקי יסוד נפרדים איננה הכנת חוקה; המחוקק מגדיר שכל אחד מפרקי החוקה יראוהו כחוק יסוד, אך לא הגדיר שחוק יסוד שנחקק והועמד בפני עצמו, יראוהו אוטומטית כחוקה. בנוסף, ישראל כנראה אינה מדינה נורמלית. כי בניגוד לאמור, קבע שופט בבית המשפט העליון שיש חוקה לישראל. לשיטתו ולפי פסיקתו, חוקי היסוד הם החוקה. ואיש לא ההין לומר לו - בלום פיך. אין לך סמכות לקבוע חוקה. אין לך סמכות להכנס לנעלי המחוקק ולנהל מהלכים תחיקתיים. הרי אם יש חוקה, צריך להיות גם בית-משפט לחוקה. ומי יהיה זה? תשובתך ברורה לי: אתה שם עצמך להיות גם בית המשפט לחוקה. מי יצילנו מידיך? המחוקק ורק המחוקק רשאי לקבוע בית משפט לחוקה. מרגע שנטלת לעצמך סמכות לא לך - אתה כגנב בלילה - מנצל הזדמנות שהמחוקק אימפוטנט.
 
לא זאת, אף זאת, בעבר קבע בית משפט שכאשר דברים נוגעים לאזרח, כל מה שלא נאסר - מותר. אולם כאשר דברים נוגעים לרשות, כל מה שלא הוסמכה לו - אסור עליה. רגע, רגע. המערכת המשפטית היא רשות. אם כך כל מה שלא הוגדר לה - אסור עליה. מנין החוצפה להוציא עצמה מהכלל?
 
לא מזמן חגגנו את הפסח וקראנו בהגדה. ומה נאמר על הרשע? לפי שהוציא עצמו מהכלל - כפר בעיקר. ואני אומר שאם המערכת המשפטית מוציאה עצמה מהכלל הרי היא כופרת בעיקר ולכן היא רשעית.
 
לא רק זאת, אלא שבאחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון הוא הרחיק לכת וקבע כלל חוקתי:
"אף על פי שנהוג לקבוע בחוקה תנאים נוקשים לשינויה, רוב חוקי היסוד במדינת ישראל אינם משוריינים כלל ואחרים משוריינים על ידי דרישה ל-61 חברי כנסת כדי לשנותם, אך אף חוק בישראל אינו משוריין שריון אופטימלי שעל מנת לשנותו דרוש רוב אל-זמני. בפירוט, חוק יסוד: הממשלהחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: משאל עם הם חוקים משוריינים, וניתן לשנותם רק ברוב של 61 חברי כנסת לפחות. כמו כן משוריינים אחדים מסעיפיהם של חוק יסוד: הכנסת וחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. יתר חוקי היסוד, כולל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינם משוריינים.
למרות שרק חוקי יסוד ספורים כוללים בתוכם שריון פרוצדורלי מפני שינוי, קבע בית המשפט העליון בפסק דין [...] כי אמנם חוקי היסוד הכוללים שריון - ישונו אך ורק לפי דרישות השריון (רוב של 61 חברי כנסת ושינוי שנעשה בחוק יסוד). אך מוסיף בית המשפט ואומר כי אף חוקי יסוד שאינם משוריינים רשמית, כוללים מעתה שריון פסיקתי, הקובע כי שינוי של חוק יסוד ייעשה אך ורק בחוק יסוד[4]. אם כן, כחלק מהמהפכה החוקתית אשר הנהיג [באותו] פסק דין [...], נוסף מכשול בפני אלה הרוצים לשנות חוק יסוד". (שם)
מקריאת הטקסט המודגש, ברור כי בית המשפט התערב בחקיקה, סמכות שלא הוקנתה לו. יותר מכך, ברור שכל קביעה של "חוק שאיננו חוקתי" אין לה על מה לסמוך כי אין לנו חוקה. בתוך ההיררכיה התחיקתית, חוקה עליונה על פני חוק "רגיל". אינני מכיר חקיקה לפיה נקבע שחוק יסוד הוא עליון ועדיף על חוק "רגיל" ומכאן שאינו שווה ערך משפטי לחוקה. כל קביעה אחרת של בית משפט היא חריגה מסמכות והטלת דיקטטורה שיפוטית. והמחוקק היכן הוא? שותק. פוחד מהצל של עצמו פן יאמרו שהוא אנטי-דמוקרט. בוא נזכור את דבריו של איש ממשל אמריקאי: The government should govern (הממשלה צריכה למשול). הממשלה. לא בית המשפט.
 
את התערבותו הבוטה והפסולה של בית המשפט בענייני חקיקה, עטפו באיצטלה ונתנו לה סיסמה: 'חקיקה שיפוטית'. שם נאור לאקט פסול. לבשם את הסירחון. מאוחר יותר ראו שהסיסמה לא מספיק מטשטשת את החריגה של בית המשפט מתחום סמכותו וקראו לה 'אקטיביזם שיפוטי'. היינו-הך הוא, שימת חותמת "כשר" על החזיר. זו התערבות פסולה של בית משפט בחקיקה.
 
עם האוכל בא התאבון ויותר מאוחר קבע נשיא בית-המשפט העליון "הכל שפיט". במילים ברורות יותר - הכל כפוף להחלטות בית המשפט - כלומר אליו. ואני שואל - מי שמך? אינך אדון עולם. מי אתה שתקבע מה שפיט ומה לא. זה תפקידו של המחוקק. לא שלך. אני כאזרח לא רוצה שהכל יהיה נתון לשיפוטך. "הכל" פירושו - הכל. בזה הפכת את החשק האנושי לשפיט ואף לעבירה, אהבה ושנאה - לפשע, שהרי גם הם שפיטים, דעה הפוכה לשלך - לחטא, על פי משפטך. המדיניות הנובעת מדעה של שלטון שנבחר כדין - והוא נבחר בשל דעותיו, יכולה להפוך בידך לעורבא פרח. מה פתאום?! אני לא רוצה שתוכל לקבוע שמלכת היופי שנבחרה תודח ואחרת תוכתר תחתיה, אני לא רוצה שתוכל לקבוע איזה שיר ייצג את המדינה בארוויזיון, אני לא רוצה שתפסול את דעתי מפני דעתך - רק משום שכך אתה רוצה כשדעותינו לא זהות. אני לא רוצה שתהיה בידך הברירה לקבוע שגדר מסוימת היא פוליטית או בטחונית, אני לא רוצה שתוכל לקבוע אם הגדר תישאר, תוזז או תוסר, אם היא חוקית או לא, אני לא רוצה שתוכל לקבוע אם שוהים בלתי חוקיים יגורשו, יכלאו או יקבלו זכויות אזרח. לא רוצה. לשם כך קיים הריבון - המחוקק: הכנסת והממשלה שנבחרו באורח דמוקרטי. מרגע שנטלת לעצמך את החירות לשפוט מעשים אלה, הפכת לדיקטטור - לעריץ. הדבר היחיד שעוד לא קבעת הוא - שגם האלוהות שפיטה בפניך (או שבעצם אולי כן, משום שהכל שפיט).
 
התאבון גבר עוד ועוד ולא רחק היום ובית המשפט שם עצמו לקבוע שהוא מוסמך לפסול חוקים שהעמיד המחוקק. ממתי בית המשפט הוא מחוקק על? ממתי הוא מעל המחוקק שנבחר באופן דמוקרטי וחוקי לחלוטין? צריך לזכור שבמדינה דמוקרטית, לקראת כינון חוק, יש תהליכים. קוראים להם "תהליכים דמוקרטיים". חלקם חברתיים, חלקם ממשליים. לפעמים מתנהל דיון ציבורי, אחריו באים דיונים ממשלתיים או פרלמנטריים. כך מתנהלת דמוקרטיה. כאשר בית משפט קובע סוג של תחיקה, לא מתנהל שום דיון דמוקרטי. בית המשפט קבע - וזהו. דיקטטורה בהתגלמותה, גם אם היא דיקטטורה שיפוטית.
 
מחדלו של הריבון - המחוקק, שהוא אינו מעז להעמיד את בית המשפט במקומו. תחת זאת הוא מנהל משא ומתן עם המערכת המשפטית. למה? הרי בכך הוא מזמין מאבק של השופט במחוקק. שומו שמיים. אסון של ממש. השופט רוצה להיות השליט והקובע. חס וחלילה. בשום פנים ואופן. בית המשפט כפוף לקביעות המחוקק ואינו רשאי לקבוע או לנהל מדיניות משל עצמו. אדרבא, אם היו השופטים מעמידים עצמם לבחירתו של הציבור היו דבריהם אחרים לחלוטין.
 
בצד הדברים אזכיר שלא בכל המדינות המתקדמות, בית המשפט הוא כל יכול. בחלק מהמדינות הוא אף אינו קובע אשמה או זיכוי. את זה עושים נציגי ציבור (החברה) שכלל אינם משפטנים.
 
מסקנה מתבקשת: פיסקת ההתגברות מיותרת לחלוטין. כל שצריך לעשות זה למנוע בחקיקה מבית המשפט להתערב בחקיקה. יתרכז השופט בשפיטה וישפוט רק מה שהמחוקק קבע לו. אם קרה ובית המשפט נתקל בסוגיה בה אין קביעת מחוקק, יתן צו ביניים או פסיקה קצובה בזמן ויפנה למחוקק למתן תשובה. אם המחוקק פעל לא נכון, לא בית המשפט, אלא אנחנו - הציבור, צריכים לשלוח אותו לכל הרוחות.
 
ואני אומר לבית המשפט העליון: הכח משחית? אתם הדוגמא הטובה ביותר לכך.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל lseugy אלא אם צויין אחרת