33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שלום ימין - עושר ואושר לעד ?

אח בכור - שלום ימין

17/04/2018

אח בכור – שלום ימין

סיפור ליום הזיכרון.

 

שי ישב מול מסך המחשב הנייד שלו ובהה בפייסבוק. כשהוא בבית, הוא לא אוהב לגלוש מהסמארטפון. סוג של עוף מוזר. נער בן חמש עשרה וחצי שלא נוהג ברשתות החברתיות כמו יתר חבריו. לא רק בעניין הפייסבוק הוא שונה מכולם. תמיד היה שקט ומופנם שלא עשה את מה שכולם עושים. פחות יצא למסיבות ומפגשים ולא היה מעורה בכל מיני פעילויות שנעשו פה ושם במהלך השנים. רק מה שבית הספר מחייב. הביט בתמונות ובפוסטים הרבים שרצו על המסך. יותר מתוך שעמום מאשר עניין אמיתי.

בבית הספר התיכון המקומי למדו מאות תלמידים. המוסד נחשב למוסד מכובד שרבים חלמו להגיע אליו ואולם רק מצטיינים בלימודים הצליחו להתקבל. הייתה כמובן קבוצת כדורסל של בית הספר שכולם התגאו בהישגיה ומגמת מדעים ועוד כמה מגמות שעשו שם מצויין למוסד הוותיק והידוע. שי למד שם במגמת עיצוב. מקצוע שלא מצריך ממך לפטפט או להיות פעיל חברתי. אומנים הם אנשים שנמצאים רוב הזמן עם עצמם ועם אומנותם. כיתת עיצוב מנתה עשרים וחמישה בנים ובנות. זוהי השנה הראשונה של שי בתיכון ועדיין לא גיבש לו חברים קרובים מלבד נער גדול מידות. אורי. נער שאפשר לאמר שהיה ענק ממדים וליבו הטוב היה עוד יותר גדול. הם היו חברים טובים עוד מהחטיבה ולכן החברות המשיכה גם לתיכון. מדי פעם נפגשו בבית זה או אחר של שי או של אורי ושיחקו בעיקר בקונסולת המשחקים שהייתה לכל אחד מהם. משחקי יריות ומלחמות.

בביתו של שי שרר שקט תמידי. הוריו שנראו מבוגרים מכפי גילם עבדו קשה רוב שעות היום ולא הרבו לשוחח או לעסוק בפעילויות פנאי. שי הוא בן שני. הוא תמיד אומר שיש לו אח בן 20  כבר חמש שנים. אחיו הבכור נהרג במילוי תפקידו באחד מהמבצעים הצבאיים של צה"ל. געגועיו לאחיו, תמיר היה שמו, מעולם לא פסקו. משפחה שכולה. כך הם הוגדרו על פי כללי משרד הביטחון. ביום שנודע להוריו על נפילתו, גזרו על עצמם שתיקה כואבת. חדלו לשמוח בחיים. ושי חי בבית שקט ועצוב מאז שהיה בן עשר. הוא חי בתחושה שאחיו הגדול איתו. וכל דבר שעשה חשב על כך שיהיה נוח ומתאים לאחיו . לכולם תמיד חזר ואמר שוב ושוב שיש לו אח בן 20 כבר חמש שנים. כולם ידעו ושתקו. המצב לא היה תקין. אולם לא אמרו דבר.

לקראת אירועי יום העצמאות למדינה, הוחלט להטיל פרוייקט של יצירת כרזה בכיתת העיצוב. הכרזה הזוכה, תהייה הכרזה המובילה באירועי יום העצמאות של בית הספר. המשימה הוטלה על כולם לפני חופש פסח. רוב החברים בכיתה התלוננו שזה הורס להם את החופשה המתוכננת. לשי זה לא הפריע. ממילא לא תיכנן לעשות משהו מיוחד בחופש. הוא הסתכל על אורי ושם לב שאורי מאד מאוכזב כמו כל שאר הכיתה. בהפסקה נשארו כל התלמידים והחליטו שהם לא עושים את העבודה בחופש פסח בגלל שזה על חשבון הזמן הפנוי שלהם. אורי הסתכל על שי במבט שואל. שי כתב לו מסר בוואצאפ שהוא כן הולך לעשות את העבודה. פניו של אורי התכרכמו והוא נראה כועס. זאת הפעם הראשונה שהוא כעס על שי ככה. הוא כתב לו חזרה שזה לא בסדר. שי כתב לו שהוא מקדיש את העבודה לזכר אחיו. אורי כתב לו שאחיו כבר מת ולא הוא צריך להנות בחופש ולכן זה לא משנה לאדם מת אם עושים כרזה לכבודו או לא. שי הביט על אורי בזעם וסימן לו לצאת החוצה לדבר.

דמעות עמדו בעיניו של שי. " איך אתה מדבר על אחי ? " אורי הביט בו. "כי כבר נמאס לי שאתה מתייחס אל אחיך כאדם חי" הוא ענה לשי. פעם ראשונה שהוא אומר את אשר על ליבו לחברו הטוב. נמאס לו וכואב לו לראות ששי נושא את אחיו על כתפיו וחי כאילו שהוא עדיין איתו. לכל מי ששואל הוא אמר שיש לו אח בן 20 כבר חמש שנים. בכל פעולותיו הוא מתחשב באחיו המת. "אי אפשר להמשיך ככה לחיות ביחד עם המת. " הוסיף אורי. שי היה המום ושתק. "אני מכבד את זכר אחיך אבל אוהב אותך ורוצה שתתחיל לחיות. תחייך. תכיר חברים נוספים. ותמשיך לזכור אותו כפי שהיה. אל תמות איתו" הדברים היו קשים ודמעות עמדו בעיניו של שי. הוא לא ענה לאורי והחל ללכת הביתה. "תלך. תלך כמו שאתה מתעלם כל הזמן " אמר אורי. מאד כאב לו לאמר את הדברים הקשים אבל הוא הבין שרק זה יעזור לשי להשתחרר.

שי הגיע הביתה ונכנס לחדרו. הוא נעל את הדלת ונשכב על המיטה. דמעות זלגו מעיניו. היו בדברים הקשים חלקים רבים שהסכים איתם. סוף סוף נסדקה החומה שהוא חי מאחוריה. סוף סוף היה לו ספק בדרך חייו וחייהם של הוריו היקרים שאותם כל כך אהב וכל כך חשש להעציב. הוא חשב על דבריו של אורי. הוא אהב את אורי. תחילה כעס עליו מאד ולא הבין למה הוא מדב אליו ככה. אך ככל שנקפו הדקות הלך והתרכך בדעתו. הוא היה עייף מאד ממה שקרה היום.

דפיקה נשמעה בדלת. שי קם ופתח אותה. בדלת עמד תמיר אחיו הבכור. שי חיבק אותו בחוזקה. תמיר שתק ושניהם התיישבו על המיטה. זה היה כל כך טבעי שתמיר יבוא להרגיע אותו. "שי " פנה אליו תמיר. " הגיע הזמן שניפרד. " הוא אמר. שי הביא אליו ודמעות ירדו מעיניו. "למה ? " הוא שאלה בבכי. "ככה. כי לכל דבר בעולם יש זמן ומקום." ענה תמיר. אתה תמיד יכול לבוא לבקר אותי. לספר לי מה קורה. אבל אתה כבר נער ואתה לא יכול לגרור אותי איתך לכל מקום" שי בכה. תמיר הביט בו וליטף את ראשו. " אני הולך ומקווה שתבוא לבקר אותי ביום הזיכרון" הוא חיבק את שי והחל להתרחק. שי לא יכול היה לזוז. כאילו קפא על מקומו. "אני אבוא...אני מבטיח " הוא מלמל. הדלת נסגרה. לפתע קפץ ממקומו. כל גופו רעד. הוא נרדם כנראה בזמן ששכב על המיטה. איפה תמיר....הוא חיפש ואז הבין שהכל היה חלום. לפתע התפשטה הרגשה מוזרה בגופו. משהו אחר. שונה. הגעגוע הפך לאהבה וזיכרון. הוא הבין מה קרה בחלום. הוא קם והלך לשטוף פנים. פתאום הרגיש רעב גדול. נזכר שלא אכל כלום מאז שחזר מבית ספר. הוא גם חייב לדבר עם אורי. הרבה דברים רצו לו בראש.

בבוקר יום הזיכרון נעמד שי גאה מול קברו של אחיו הבכור. בידיו החזיק כרזה מודפסת ליום העצמאות. "הכרזה הזאת בזכותך ובשבילך אחי" הוא דיבר אל המצבה ולא הרגיש שום דבר מוזר. הוא ידע שתמיר רואה אותו מלמעלה. או מלמטה. למען האמת הוא עדיין לא החליט מאיפה המתים מתקשרים עם החיים. זה לא חשוב. "הכרזה שלי ושל אורי זכתה במקום הראשון" הוא הוסיף. "תודה לך אחי. אני אוהב אותך". הוא הניח את הכרזה על המצבה. נתן נשיקה לשיש הבוהק והלך.

 

כל הזכויות שמורות.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dj shalom1 אלא אם צויין אחרת