22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חביתה

כמו בחיים, הכל בה ב"חביתה"

תפוז - או המפגש הראשון שלי עם ישראל

"צריך שתהיה לך מולדת כדי שלא תזדקק לה",  מתוך "מעבר לאשמה ולכפרה" של ז'אן אמרי

 השנה היא  1953, פולין, העולם אבֵל עדיין על לכתו של אבי האומות, שמש העמים, בבית דווקא הגיפו את הוילונות ושתו לחיים, מת יוזף סטלין, הצורר הגדול. אני בת שש, אבא מנהל עכשיו חנות. כולם קוראים לו "אדון מנהל". לפעמים, אמא  מסייעת בידו, סגנית המנהל. אני בחנות, גם כן מסייעת, מתבשמת מריח התפוזים שבתיבת הפרי, שואפת אותו לקרבי, תפוזי Jaffa, מארץ-ישראל, אבא אומר, נדמה לי שאני שומעת גאוה בקולו, ששש... שאף אחד לא ישמע.

לאט לאט אני קרבה לתיבת התפוזים, עולה על שרפרף, שעומד שם בשבילי, חשה בדגדוג בנחיריים, בשינויים החלים בעוצמתו הגוברת. ככה מדגדג לי בנחיריים גם כשבצק נאפה. מיד אגיע אל התיבה, אתמהמה לי להאריך את הרגע, לספוג, להספג.

אחר- כך, כמו מבינה את גודל השעה והמעשה, אני מוציאה מהתיבה תפוז עטוף נייר פרגמנט כתום, מעבירה אותו מיד ליד, יראה להסיר את הנייר הדקיק, שלא יברח לי הריח.

בזהירות, שלא אמות מעוצמת הרגע, אני מסירה את נייר הפרגמנט כמו מי שמוריד מכסה מסיר רותח, מגוללת וממוללת את הנייר באצבעותיי, שידבק בהן הריח, ומביאה אותו אל נחיריי, וחוזר חלילה, אני מכינה את נחיריי לשיא, לקודש הקודשים, לריחה של קליפת התפוז: תפוז ג'פה מארץ-ישראל.

          וכשסוף-סוף הקליפה צמודה לאפי, אני מתמלאה גאווה, שהרחתי תפוז מארץ-ישראל, לא, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.

אני כבר בת עשר.

"חיפה! רואים את האורות של חיפה!" אני מבדילה בין המילים, ודרגש הברזל, שאני שוכבת עליו, זע פתאום, כאילו התחשמל.  אחי הקטן מקפץ על המיטה, מרטיט את המזרון, כאילו לא היה המזרון, אלא המית לב.

"הגענו!" הוא צוהל.

אנחנו עדיין מפליגים, תנודות האניה מהפכות את מעיי, הבחילה נודדת מבטני לגרון, ראשי סחרחר,  גופי מרוקן.

פתאום, טובל התא הקטן באור יום, ואני לבדי. לראשונה מזה שבועיים אין לי בחילה ואין לי סחרחורת. בבת אחת אני מזנקת מן המיטה, רצה אל הסיפון. כולם נקהלו שם. שמות של קרובים נזרקים לאוויר, מוטלים לעברו האחר של הרציף, וחוזרים משם מהדהדים, אחרים נותרים ללא מענה כמו איבדו את ההד. הכל קוראים במלוא גרונותיהם, מנופפים בידיים, מנופפים בחלקי ביגוד.

מישהו מן הקהל שעל הרציף משליך תפוז אל הסיפון. עיני הנוסעים עוקבות אחרי מעופו. התפוז צונח למים בקול נפץ וברסיסים ניתזים. צף רגע ושוקע.

"טבע, טבע בים!" ילד אחד על הסיפון מבכה אותו.

בינתיים תפוז נוסף מושלך אל הסיפון, מתגלגל על רצפת העץ, הילדים שעל הסיפון מתגלגלים אחריו לתופסו, מי יתפוס ראשון. קובוש, אחי הקטן, רוכן על התפוז, מרים אותו, מנצח.

"זה בשבילך," הוא אומר לי.

"JAFFA” אני מחפשת את החותמת הסגולה שעל הקליפה, "JAFFA," אני לא מוצאת אותה, מה זה חשוב, תפוזים מארץ-ישראל, כמו בחנות של אבא, רק בלי חותמת ובלי נייר פרגמנט, לא אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע אותי.

אני מקרבת את התפוז לאפי, מריחה ומיד מוסרת אותו לאדון  שיפמן, שעומד לידי, שיריח גם הוא.

"זה תפוז?" אני שואלת אותו.

"בטח," עונה לי אדון שיפמן, מקרב את הפרי הסגלגל לאפו, "תפוז בלי ריח של תפוזים," הוא מחזיר לי אותו, צוחק.

שלושה תפוזים נוספים מושלכים אל הסיפון, נוחתים ליד רגליי. אני לא טורחת להרים.

ולמטה, השיר הראשון שלמדתי בעברית עם הגיעי לארץ, למדתי אותו בעל פה, בלי להבין ממנו מלה

 

כתבה:באבא יאגה

(C)כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת