33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שלום ימין - עושר ואושר לעד ?

אינסטוש - שלום ימין

11/04/2018

 

 

מאז שעינבל קנתה את מקל הסלפי החדש מאי ביי, לא נחה לרגע. בכל זמן שהוא, הייתה חייבת לצלם את עצמה לאינסטוש. ככה הם קוראים לאינסטגרם. ברוב הפעמים הדבר היחידי שמשתנה זה המיקום של הצילום. כי הפרצוף הוא אותו פרצוף עם השפתיים המשורבבות קדימה והמבט ההוא בעיניים. זה מה שהרוב עושים היום. מצטלמים לאותה אפליקציה בטלפונים הסלולאריים ומחכים שאחרים ייתנו לייק. לב. מחכים שיהיו מאות אלפי אנשים שיעקבו אחרי המפרסם ואולי יתמזל מזלו והוא יעשה כסף מפרסום וממוצרים שאותם יקבל בדואר, או שסתם יהיה מפורסם כי ככה.

ואני רק יוצא מנקודת הנחה שכל מי שחי היום או לפחות תשעים אחוז הבינו את מה שכתבתי קודם. כי סלפי, אינסטוש, לייק....זה מה שהולך היום. מי שלא יודע לא בעניינים. וחוץ מפרסום, אין תכלית. ריקנות גדולה שמתמלאת ומתרוקנת בכל פעם מחדש. זו אינה רק נחלת הצעירים. לאט ובטוח מצטרפים מבוגרים רבים למהפיכת האינטרנט. שלא לאמר זקנים. תושבי בתי אבות וסתם תושבי ביתם. זקנים בסביבות שנות השמונים תשעים שלהם. חלקם מהקשישים האלה, ששרדו ימים אפלים. לא הרבה אנשים נשארו איתנו. שנות דור עברו מאז והדור ההוא הולך ונעלם. והאחרונים שעדיים כוחם במותנם, זיהו את האינסטגרם. לא. הם לא משרבבים שפתיים ולא מעפעפים בעיניים. הם מצטלמים עם הנכדים והנינים על רקע עצים נופים וים. צילומי צבע. מסורקים ולבושים יפה. בקושי מחייכים. בקושי זזים. לידם יש אולי מטפלת או מטפל מארצות הניכר. עוזרים להם לחיות את העת שנותרה.

צלצול הפעמון הכריז על הפסקה בבית הספר שבו לומדת עינבל. כולם מיהרו החוצה לחצר. חלק מהבנים ילך לעשן במחששה שמאחורי אולם ההתעמלות. כל כך שנות השמונים. הרי אפשר לעשן בעוד מקומות מהר ובלי שיראו אותך. אבל מאחורי אולם ההתעמלות יותר כייף. עינבל יצאה החוצה ובדרך פגשה את יובל, חברתה מהכיתה המקבילה. זאת השנה האחרונה שלהם בתיכון והלב כבר מתחיל לדפוק במרץ לנוכח המחשבה על השרות הצבאי הקרב ובא. חלק מהחברים לא ישרתו בצבא מבחירתם. אבל הרוב יעשו את השרות. מי ביחידה קרבית ומי ביחידת עורף. העיקר לעשות את מה שצריך. ענבל שלפה את הטלפון הסלולרי מהתיק וחיפשה מקום מתאים לעשות צילום סלפי. יובל הביטה החוצה וחייכה. היא ראתה את גרם המדרגות בכניסה מואר על ידי השמש באופן כזה שהקרניים צבעו את הזכוכיות שמאחור בצבעים מרהיבים.

כשיצאו החוצה ראו חבורת זקנים חביבה יושבת על הספלים ליד הכניסה. לידם עמדה מורה שחייכה אליהם וסיפרה משהו. ענבל התעכבה לרגע וחייכה לאחד הקשישים החביבים שחבש כובע ולבש חליפה עם עניבה. הוא חייך לה חזרה. היא ניגשה אליהם והמורה הפסיקה לדבר ופנתה אליה. "היי עינבל" עינבל חייכה אליה. "היי ". המורה הסבירה לה שזהו ביקור של ניצולי שואה שבאו לספר לתלמידים על אותם ימים כדי שהזיכרון לא יעלם לאחר מותם. עינבל התרגשה מאד. סבתא שלה נפטרה לפני שלוש שנים. סבתא הייתה ניצולת שואה וכיום היא כל כך חסרה לה. היא הרגישה שלא דיברה איתה מספיק. ממש בקושי התייחסה אליה. היא יותר נגעלה כי סבתא הייתה מה שקוראים סיעודית ולא הצליחה ממש לשמור על הנקיון סביבה. עינבל נמנעה מלהתקרב אליה ולא זכתה לשמוע את הסיפורים הרבים שהיו לה על השואה. מאז שנפטרה הסבתא נוצר חלל גדול שאי אפשר לסגור אותו. דבר שגרם צער רב לעינבל. חבורת הזקנים הזאת הייתה אולי סוג של הזדמנות עבורה. היא לא חיפשה אותה אבל כנראה שההזדמנות מצאה אותה בעצמה. עינבל הציעה למורה עזרה בליוי של הקבוצה ובהסבר על בית ספר. יובל הביטה עליה בחוסר סבלנות וסימנה לה להגיע להצטלם. עינבל חייכה וקראה לה. יובל כעסה ולא רצתה להתקרב. היא לא סובלת זקנים. יש לה בבית סבתא שיושבת בסלון כל היום וזה מעצבן אותה בגלל הריח של התרופות. "אני הולכת למצוא מקום להצטלם" צעקה יובל לעינבל. עינבל שכחה לגמרי את עניין הסלפי שתיכננו לעשות בחצר.

מה אתן מצטלמות לסלפי ? שאלה פתאום אחת הקשישות בחיוך. עינבל הביטה עליה. "איך את יודעת מה זה סלפי ? " היא שאלה את הקשישה. הקשישה צחקה בקול. "מידלה, תאמיני לי שאני יודעת. יש לי חמש מאות עוקבים. כל בתי הדיוק המוגן בארץ והנכדים שלי" היא קראה לעינבל והראתה לה את האינסטגרם הפרטי. "רוצה לעקוב אחרי ?" היא שאלה.  "ברור" ענתה לה עינבל. "זה צילה 19787896779 " אמרה הקשישה לעינבל. "מה זה המספר הזה? " שאלה עינבל. הקשישה משכה את השרוול שלה כלפי מעלה. המספר היה רשום לה על הזרוע. "זה המספר יקירתי" ענתה לה. "זה המספר שלי במחנה ההשמדה והוא רשום באינסטגרם בתור חלק מהשם שלי כדי שלא ישכחו לעולם מה היה שם" ענתה בקול תקיף. עינבל הורידה את הראש ושתקה. פעם ראשונה שהיא שומעת על הרעיון כזה מדהים. להשאיר את זכר הניצולים באמצעות האינסטגרם.

יובל התייאשה והלכה. עינבל הביטה בתמונות של צילה וראתה שהיא צוחקת בכולם ומסביבה אנשים וילדים. אלף וחמש מאות תמונות בחשבון שלה וחמש מאות עוקבים. "רוצה לעשות איתי סלפי ? " שאלה צילה פתאום את עינבל. " עינבל חייכה ואמרה שכן בתנאי שצילה תעשה איתה סלפי. "וזה לא יפגע לך באינסטוש ? " שאלה צילה "לעשות תמונה עם זקנה מקומטת כמוני ? ירדו לך מלא עוקבים" "שירדו " ענתה עינבל. "מהיום אני מוסיפה לאינסטגרם שלי את המספר של הסבתא שלי שכבר לא בחיים" בעיניים שלה עמדו דמעות שאיימו להתפרץ החוצה. צילה חיבקה אותה בחום והתרגשה מאד.

יום השואה קיבל השנה משמעות חדשה ועוצמתית יותר עבור עינבל. גם נוספו לה מאות עוקבים לאינסטגרם. נשים נאות וגברים נאים. כולם צעירים בני שבעים עד שמונים ממקומות רבים בארץ. חברים רבים של עינבל הוסיפו את המספרים לשמות שלהם. הזכרון חייב להמשיך לעד.

 

כל הזכויות שמורות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dj shalom1 אלא אם צויין אחרת