22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חביתה

כמו בחיים, הכל בה ב"חביתה"

הטאפטים האלו שבתוכי - רשימה מצולמת

25/03/2018

הטאפטים האלו שבפנים, התמונות המתחלפות בקצב קבוע, חובטות בקירות התודעה, שגם הגוף שותף להן, כמו מתמסר לגלים, סומך על המים, על קצבם, על קצפם, בוטח בעצמו, שדבר לא יקרה, ואם יקרה, יוכל לו הגוף.

ימים, אגמים, נהרות כל הכחול האין סופי הזה

הנופים האלו, שלא ידעתי על קיומם, יְפי הטבע, השדות שֶׁבִּי, יריעות בד פרושות עד האופק,  טרסות שתולות אורז, יערות, קרחות יער, מדבריות שפניהם לשמים, לשמש, בְּרדים וּבְרקים, קַרחונים וּפְסגות מושלגות, צוקים שנוגעים בשולי עליונים.

אלפיי ירוקים בטרסות האורז

והנופים האורבאניים, ערים שנפתחות אלי, גורדי השחקים והמשתקף  בהם, הקליידוסקופ, התנועה, ושוב...

והנופים האורבאניים האלו, שסינגפור היא דוגמה להם

הטאפטים האלו, שִפעת צורות, אֵלו שראיתי בחיי, ואלו שלא ראיתי מימי, ובכל זאת נצברו, באו בי בימים, אולי הגיעו לפני לידתי, עם לידתי, עם לידת האנושות. אנושות שחבויה בי מבראשית... לא, לפני רֵאשית. משוכפלת בי, כמו הופקדתי לִשַַׁמר רובד תת קרקעי.

איך הגיע אלי הקופִּי הזה, ואולי מדובר במקור, איך הגיע אלי דבר קיומו.

והצורות והצבעים שבהם מתגוררים אנשים

איך בו בזמן אני יכולה, אתה יכול, אנחנו יכולים  להניע את הגוף, להיות זה וזאת במרחב, בזמן, בחברה, בדת ובדעת, לא חשוב, איך אפשר להיות גוף, שאוכל ומעכל ויודע להכין את המאכל,  להגדיר ולקצוב מידה, לשאת אחריות למידות, למגרות, לסייגים, לנוע ולנוח, לחשוב ולדבר על כך, להגיע לפסגות ולשְאוֹל תחתיות, ולדבר... ולדבר את עצמו לדעת ושלא מדעת, ובו בזמן לחשוב את הזולת, את העולם - תודעת ראי.

ושפע הפנים האנושיות והאדום הזה

השכבות האלו של הקיום, העומק, הַאוצָר שטמון בנו, שרק אם נתמזל מזלינו נחווה אותו, פעם, אולי פעמיים, ויהיו שיחוו אותו בחלום, ועם בוא העֵרות, כשהמציאות תתעורר עם הגוף הקם למלאכת השגרה, מי מאתנו יצליח לשחזר את ריבוי הרבדים, המימדים, מי יצליח להגיע לאופק ומעבר לו, לתפוס שמאחורי האופק יש עוד אופק ועוד אחד, ובו בזמן, הגוף וקיומו, הצורך להתגרד. למשל. אי הנוחות תחזור שוב ושוב, צריך יהיה לעשות איזה דבר, לרגע יתעורר ספק, אם היד תהיה מסוגלת לפעול, לסלק את אי הנוחות, את הגרוד. היד תכוּון למְקום אי השקט, האצבעות תגרדנה, תבוא הקלה זמנית, היד תתפנה לפעילות אחרת.

והאבק הוולקני  של הרי געש שגעשו וכבו וכל מה שהוא מעלה בראשינו

וכל  שהתרחש יתרחש ברובד חיצון, שאחראי על חיבור הגוף למציאות, הרובד שכמו קרוב ביותר לפני העור, שקרוב למרחב שמחוץ לעור, החיבור בינינו ובין העולם.

וכמו הכל לראשונה – לנעשה, לנראה, אפילו הבחנה בין קפלים של תחתונים, שהונחו על השיש בחדר רחצה,  האור והצל  שבקפלים, או כמו פלא, שלושה גבישי מלח שנותרו בצלחת לאחר ארוחה וגרגיר של שומשום מיותם לידם. או כל המפעל הזה של טחינה בפה, בשיניים, לאט לאט, שלא ייתקע, בליעה וקודם הפרוק בלשון, ההפרדה בין קליפת פול השעועית למחית שבפנים, שנימוחה, דייסה, עלה פטרוזיליה, הוֶשט שהוכן להכלה, שהפרור לא ייעצר על הסף, שלא יזעיק נשימה, מיצי הפירוק הנאספים, המתכוננים, המשך ההחלקה...

הטאפטים האלו, הצבעים, הניואנסים של הצבעים, מה שאנחנו קוראים לו גוונים ובני גוונים ובני-בני גוונים. זאת אומרת, שבו בזמן שהגוף פועל  במרחב, בטוח בעצמו ובאפשרות להכנס ולצאת מן המרחב הפיזי אל עצמו והחוצה מעצמו, בו בזמן התודעה ערה לצבעי העולם, לפאלֶטה של הצייר, ליכולת לבחוש, לערבב, להמיס, ליצור אין סוף גוונים, שיצא מתוכם עולם ומלואו.

והשמש העולה בהר ברומו באינדונזיה, לא מפתיע שהאדם עבד את השמש ושם ממשיך לעבוד אותה

וכל המראות וכל  הצורות, והגוף שהוא סוף וחלק מאין סוף, ומה עושה פה ההבנה של היחס בין צייר לצופה והאמירה, "מה זה בכלל הקשקוש הזה ", שלא אחת שמעתי מפי צופה אקראי שהתבונן בציור, בעיקר מי שהתבונן באבסטרקט כלשהו של אמן. אמן, שכפי הנראה, לא הצליח לרדת אל עֹמק התודעה שלו, ועשה עצמו כאילו הצליח וזייף ויצר באמת איזה קשקוש, שאינו יותר ממנייריזם קישוטי, או אולי כן הצליח, קרא וכרה ממעמקיו מה שמצא והעביר אל הבד או החומר האחר, אבל נכשל בתרגום לצורות ולצבעים המוכרים לצופה האקראי,  או אולי דווקא הצופה לא הצליח לרדת לסוף תודעתו שלו ולמצוא בה את שפת הצורות והצבעים שבהם דִבר אליו האמן, כי הוא הצופה, נאטם לעולמו של האמן, והכניס את עצמו למגרה הזאת של "מה זה בכלל הקשקוש הזה".

וטקסי המוות, שהאדום שולט בהם

והנופים, הנופים, שאני מזהה מחיי ומהחלומות, שמתגלגלים לפנַי בסדר משלהם, ורובד תודעה שמוביל כמו עצב שמפעיל שריר, החלטה ברורה, לנצל את  המרחב הירוק לריפוי הגוף, כמה הוא נזקק, והידיעה שאפשר  להרפות, לרפא את הגוף מפצעי הזמן, לזהות את גרעין הכאב, שהתיישב, למשל, בשקע מתחת לבֹהן הרביעי בכף רגל שמאל, לרכז, לכוון אליו את כח החיים, כאילו שהוא חשוב, טבור העולם, לנשום אליו ולנשוף ולהרחיב את הכאב הצרוף עד אין סוף, ככל שיגדל ויתפשט, כך  יתחלק לאלפי חלקיקים, לאטומים, לרשת, יתפוגג במרחב, ייעלם.

והדיוק באיתור רשת הכאב, חוטי הכאב המחַברים בין ראש סיכה של כאב לרעהו,  תזוזת הגוף מבפנים, נגיעה סמוך לכאב, תזוזה קטנטנה של שריר, גיד, שינוי תנוחה, עצב.  והדיוק - מנין הדיוק, כאילו כל תורת הרפואה, מימי היות האדם מתמצֵית בדיוק הזה, והניע, והני, והנ וה, ו, שמרפה את הכאב, מיטיב.

והדיוק של חי, צומח, וכלה

והצורך המוגדר לבחון כל הזמן ובו בזמן את הגבולות, האם הדבקות לרובדי התודעה לא תשתק את פעילות הגוף, האם היד תוכל לקבל את ההוראה, לבצע אותה, לגעת בכאב המרוכז, לעסות את הכָאוב, האם תוכל לַכְּאב. האם אברי הגוף יודעים עדיין, כפי שידעו קודם לכן, את המרחב הפיזי, האם  השרירים יבצעו כל מה שנהגו לבצע באופן אוטומטי לפני השינה, כל אחד והרגליו הוא, ובמקרה הקטן הפרטי שלי, הסרת איפור,  משיחת קרם לילה על הפנים, צחצוח שיניים, כיבוי האור.

כשהגוף כבר מונח והעיניים נעצמות, ובו בזמן נפקחות פנימה, לספוג את גלי המראות, והגוף עולה ויורד עם כל גל של התודעה כמו ספינה זעירה שעולה ויורדת, ערה לנעשה על פני הים ומתחתיו, בלי חשש, שום סכנת טביעה, גופעולם אחד, גל, פעימת עולם.

עד כמה חשוב הקצב האחיד, עד כמה הוא מרגיע, מרפד בבטחון, אמון  בַאֲני, שאינו אלא חלק מתודעה עצומה, מכילה, אין סופית, אמא תודעה, שהכל אפשרי, הכל ייתכן, ובו בזמן אפשר לסנן, להגביל, לגדר, לסייג, לסווג. לכוון, פשוט להגיד, אם רוצים, לכאן אַתְּ תודעה לא תכנסי כרגע, ואם יפלוש, למשל, האחר, שמחוצה לה, תוכל, אם תרצה,  להוריד אותו מהבמה, להתמקד בעצמה, לטרוק דלת, לנפנף אחרים מתדפקים, להגיד שאת רגעי השיא העגולים תקדיש לעצמה.  

ההחלטה הזאת לא תהיה כרוכה באשמה, כמו ידעה התודעה להרגיע, שתמיד תוכל להרים מסך, לפתוח אשנב לאחרים. ובינתיים חש הגוף בחום ובקור ובאיברים שצריכים חמום, אולי בשמיכה נוספת, במגע אצבעות, שיזרִם הדם, וייחם.

והתודעה מנמיכה עוד, שכבה ועוד שכבה, יודעת את יכולתה לגעת בַּיֵש וּבאַין, להתפשט במרחב, להיות בטוחה ביכולתה, לחבֹר לעמק, לגובה, לכל מימד, למֶשך הזמן. לא, לא למֶשך, כי הזמן מבֻטל, והסדר גם, ואף על פי כן, השפה והכתיבה והדיבור קורים ומוגדרים בזמן,  דבר דבור על אופניו מול תודעה נדהמת, שפע של מלים שמוסיפות לנסות ולהתנסח, לפרוט תודעה לפרוטות ולאותיות, של זה ועוד זה ועוד זה, וקצרה ידן מלומר, אולי במקום שמצליח הציור, נכשל הסיפור.

והסנה הבוער של התודעה

 

 

כתבה וצלמה (באינדונזיה ובסינגפור): באבא יאגה

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת