33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 61]  – מסילת ישרים / הרמח"ל – פרק י"ט – בבאור חלקי החסידות

 

פרק י"ט – בבאור חלקי החסידות

 

"חלקי החסידות הראשיים שלושה – הראשון במעשה, השני באופן העשיה, השלישי בכוונה.

החלק הראשון במעשה אף הוא יתחלק לשני חלקים, האחד במה שבין אדם למקום, והשני במה שבין אדם לחברו.

החלק הראשון שבראשון, הוא במעשה שבין אדם למקום – וְעִנְיָנוֹ – קיום כל המצוות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלה שקְראוּם חז"ל "שְיָרֵי מצווה", ואמרו (סוכה לח, א; מנחות סב, א): "שְיָרֵי מִצְוָה מְעַכְּבִים אֶת הַפֻּרְעָנוּת" ["שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים" (שם), "סמיכה שירי מצוה. ת"ר (ויקרא א, ד): "וְסָמַךְ... וְנִרְצָה" - וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז, יא): "כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר"! אלא לומר לך, שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. ותניא גבי תנופה כי האי גוונא (ויקרא יד, כא): "לִתְנוּפָה לְכַפֵּר" - וכי תנופה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר"! אלא לומר לך, שאם עשאה לתנופה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר" (מנחות צג:)], כי אף על פי שגוף המצווה נישלם זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בְּהַשְלָמָתָם ולא למעֵט בהם כלל.

החלק השני שבראשון הוא במה שבין אדם לחברו – וענינו גודל ההטבה, שיהיה האדם לְעוֹלָם מֵיטִיב לבריות ולא מֵרֵעַ להם [ידועים דברי מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א (לוח היום יום חב"ד ה' אייר), שכדאי לאדם לחיות בזה העולם שבעים ושמונים שנה והכל כדי להיטיב פעם אחת עם יהודי]. וזה בגוף, בממון ובנפש.

בגוף – שיהיה משתדל לעזור לכל אדם במה שיוכל ויקֵל מַשָֹּאָם מעליהם, והוא מה ששָנינו (אבות ו, ו): "נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ" ["כמו שהקדוש ברוך הוא עזרה בצרות נמצא מאד, כן ראוי לאדם שילך בדרכיו ויעזר את חברו בגופו וממונו ובדברים טובים דבר בעתו, ויהא נושא בעל עם חברו ולא יאמר שלום עלי נפשי ומה לי ולצרה הזאת. כי כלנו בני איש אחד נחנו, אחים אנחנו, ואח לצרה יולד. והעוזר, יהיה אלהי''ם בעזרו ועליו יציץ נזרו" (פלא יועץ, אות ע- עזר; בעל "הפלא יועץ" כתב את ספרו, כי הוא ראה שאדם, שאין לו מצווה של זיכוי הרבים, עם מה הוא יבוא למעלה? הרי אם אדם קיים את כל התרי"ג מצוות ולא עבר שום עברות, ולמד תורה ועליו נאמר (בבא בתרא י, ב): "אשרי מי שבא לכאן (לעולם הבא) ותלמודו בידו", הקב"ה עוד ישאל אותו: אם צדקת, מה תתן לו? כלומר: אם היית צדיק גמור, והכל בסדר, אבל מה תתן לו, עשית מה שמוטל עליך, מה שאתה חייב, אומר רבינו בחיי ב"חובת הלבבות", בשער הבטחון: מה מזכה אדם לחיי העולם הבא? א. מי שמחזיר בתשובה, ב. מי שהשם נותן לו בנדבה את העולם הבא!)], ואם מגיע לַחברו איזה נזק בגופו והוא יכול למנוע אותו או להסירו יטרח כדי לעשותו.

בממון – לסַיְעו כאשר תשיג ידו ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוּכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד אין הֶזֵּקָן מצוי, כיון שיכול לבוא לידי כך יְסִיֵרם וְיַעֲבִירֵם, ואמרו ז"ל (אבות ב, יב) [רַבִּי יוֹסֵי (הַכֹּהֵן) אוֹמֵר]: "יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ" [ר' יוסי "חסיד", מחשיב את מידת החסידות וסובר שהעולם בנוי מריבוי של פרטים דקים וקטנים. מכוח זה הוא מגיע להחשיב את ממון האחר, אף מעבר למה שדורשת ההלכה. הרגישות והאכפתיות ל'פכים קטנים' של האחר, היא בעצם חלק נכבד ביחסינו אל האחר, משום שכמוהם כמשל לרגישותנו כלפי נפשו, המורכבת מאינספור פרטים קטנים הזקוקים לתשומת לב חיובית].

בנפש – שישתדל לעשות לחברו כל קֹרַת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד בין בכל שאר הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחברו הוא מקבל נחת רוח ממנו. מצוַת חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מינֵי צער, יהיה באיזה אופן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים ["שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים "(אבות א, ב)], אשר הפליגו חז"ל בשיבחה ובחובותינו בה. ובכלל זה רדיפת השלום ["הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, י"ב)], שהוא ההטבה הכללית בין אדם לחברו.

ועתה אביא לך ראיות על כל הדברים האלה מן חז"ל, אף על פי שהדברים פשוטים ואין צריכים לחיזוק רְאָיָה. בפרק בְּנֵי הָעִיר (מגילה כז, ב): "שאלו תלמידיו את רבי זכאי: בַּמָה [באיזה זכות] הארכת ימים? [אף על גב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (שכר מצווה בעולם הזה - אַיִן), מכל מקום כתבו הראשונים דהיינו דווקא לענין קיום המצוות עצמן, אבל ע"י הידור מצוה - אוכל פירותיהן אף בעולם הזה. והכי איתא בספר 'יעלזו חכמים' (לבעל פלא יועץ): "אם ראית תלמיד חכם שהאריך ימים, דע לך שהוסיף דקדוקי מצווה יותר מחבריו, בדברים שאינם כתובים בתורה וכו'"] אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ד''א (ארבע אמות) של תפילה [משום כבודו של מקום תפילה. ואפילו בהיתר גמור, כגון היכא דשהה כדי הילוך ד' אמות (תוספות)], ולא כִּנִיתי ֹשֵם לחבֵרי [ואפילו כינוי שאינו של גנאי (תוספות), והיינו משום שמראה, שאינו מחשיבו לקרותו בשמו. כדאיתא במידרש (תהלים ד) שהיה דוד המלך מתרעם על שקראוהו "בן ישי" (יעב"ץ)], ולא ביטלתי קידוש היום [הקשה מהרש"א, מאי רבותא, הא אפשר לקדש על הפת, ופת ודאי היתה לו, שהרי אין מקדשין אלא במקום סעודה? ותירץ דה"ק: לא בטלתי קדוש היום על היין. והכי איתא בר"ן: "ולא בטלתי מקדוש היום ביין, שהוא מצוה מן המובחר"]. אמא זקֵנה היתה לי, פעם אחת מכְרה כִּפָה [צעיף] שבראשה והביאה לי [בְֹּדָמֵיהַ] קידוש היום [בא רבי זכאי להוכיח, שהיה נזהר מאד בקידוש היום. דאלא"ה (שאם לא כך), לא היתה אמו מוכרת כפה (צעיף) שבראשה להביא לו יין לקידוש. תנא: כשמתה, הניחה לו שלש מאות גרבי יין, כדאיתא במס' שבת (כג, ע"ב): "הזהיר בקידוש היום, זוכה וממלאים לו גרבי יין". וכתב המהרש"א שם, דהיינו משום דעיקר קידוש הוא על היין. כשמת הוא (רבי זכאי), הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין]". הרי לך פה מן החסידות בְּמַה שנוגע אל דקדוקי המצוות, כי כבר פטור היה מן הדין מהבאת יין לקידוש, כיון שלא היה לו, עד שהיתה צריכה אמו למכור כיפה [צעיף] שבראשה. אמנם ממידת חסידות היה עושה כן, ובמה שנוגע לכבוד חברו, שלא כינהו אפילו כינוי שאינו של גנאי, וכדפרשו התוספות שם. ורב הונא גם כן קשר גְמִי [צמח הגֹמֵא, שניתן להשתמש בו לקשירה] על לבושו, לפי שמכר הֶמְיָנוֹ [חגורתו] לקנות יין לקידוש היום. עוד שם: "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: בַּמָה הארכת ימים? אמר להם: מִיָמַי לא עשיתי קַפַנְדַרְיָא [דרך קיצור] לבית הכנסת [דהיינו, שלא הייתי מקצר הִלוּכִי, דֶרֶך בית הכנסת ואפילו היכא דשרי (היכן שמותר), כגון שהיה שם שביל מעיקרא, כדלקמן (מגילה כ"ט, ע"א). דאלא"ה, מאי רבותא (שאם לא כך, מַה גְדֻלָּה?!). (ריטב"א)], ולא פסעתי על רָאשֵי עַם קֹדֶש [כשהיו התלמידים יושבין בבית המדרש על גבי הקרקע, לא היה הולך למקומו, משום שהיה נראה כאילו פוסע על ראשיהם]". הנה זה חסידות בענין כבוד בית הכנסת ובענין כבוד הבריות – שלא לִפסוע על גב מְסִבָתָן שלא לֵרָאוֹת כמבזה אותם. עוד שם: "שאלו תלמידיו את רבי פְּרֵידָא: בַּמָה הארכת ימים? [הקשו התוספות, הא מה שהאריך ימים, הוא משום המעשה הידוע, שלימד לתלמיד אחד ארבע מאות פעם, יצאה בת קול וכו' ואמר הקב"ה יהבו ליה הא והא (נתנו לו גם וגם), וחיה ארבע מאות שנה! ותירצו, דעתה כששאלוהו במה הארכת ימים, לא ידע שמשום אותו מעשה מאריך ימים, ורק כשהאריך עד ארבע מאות שנה - ידע. (ותוס' בעירובין נ"ד ע"ב תירצו עוד, דהא והא גרמו ליה)] אמר להם: מימי לא קְדָמַנִי אדם לבית המדרש, ולא ברכתי [בסעודה (רש"י) ועיין בתוספות שפרשו דמיירי (שעוסק) בקריאת התורה] לפני כהן [משום דכתיב: "וקדשתו". ודרשינן: לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון, ולברך ראשון], ולא אכלתי מבהמה שלא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ [מתנות כהונה: זרוע, לחיים וקיבה. אמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה – כאילו אוכל טבלים, ולית הלכתא כוותיה (ואין הלכה כמותו) דרבי יצחק, וכתב המהרש"א דהיינו רבותיה דרבי פרידא, דאע"ג (שאף על גב, למרות ש-) דלית הלכתא (שאין הלכה) כרבי יצחק, בכל זאת החמיר על עצמו]". ואמרו עוד (שם כח, א): "שאלו תלמידיו את רבי נְחוּנְיָא בן הקנה: בַּמָה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בַּקלון חֲבֵרִי, ולא עלתה על מטָתי קִללת חֲבֵרִי [שלפני שעליתי למטה - מחלתי לכל מי שעשה לי רעה]", ומפרש הָתָם: "כִּי הָא דְרַב הוּנָא דָרֵי מָרָא [שהרי הרב הונא נשא מעדר] אַכַּתְפֵיהּ [על כתפו], אֲתָא [בא] רַב חַנָּא בַּר חֲנִילָאִי וְקָא [ואמר] דָרֵי מִינֵּיהּ [ישאנה הוא], אָמַר לֵיהּ [השיב לו הרב הונא]: אִי רְגִילַת דְדָרֵית בְמָאתָיךְ [אם אתה רגיל שאתה נושא כלי כזה בעירך] – דְּרֵי, וְאִי לָא [- שָֹא, ואלמלא לא] – אִתְיַקּוּרֵי אֲנָא בְּזִילוּתָא דִּידִךְ לָא נִיחָא לִי [להתכבד אני בבזיון שלך (בבזיון שיהיה לך בעקבות נשיאת מעדר על כתפיך, שאינך רגיל במעשה זה בעירך) - לא נוֹח לי]". הרי לנו, שאף על פי שמשמעות 'בִּקְלוןֹ חֲבֵרוֹ' הוא המשתדל לבזות חברו כדי שעל ידי זה יִרְבֶּה כבודו, הנה לחסידים לא יאות לקבל כבוד אפילו אם חברו הוא הבא וּמִתְרַצֶּה בזה, אם יהיה בזה בזיון לחברו. וכענין זה אמר רבי זֵירָא (שם): "שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי [והיינו, דאף על גב שיש לאדם להטיל אימה בתוך ביתו, ולא יתירה, מכל מקום לא עשה בקפידא ובכעס. (מהרש"א). והבאר מים חיים (בפרשת כי תשא) כתב, דאמנם צריך האדם להשתמש לפעמים אף במדת הכעס המגונה, כגון לדבר מצוה. אמנם בזאת התפאר רבי זירא, שאף כשהקפיד לשם שמים, מכל מקום היה זה רק כלפי חוץ, כדי שישמעו אליו. אבל "בתוך ביתי", כלומר, בפנימיותו, בתוך לבבו - לא היתה שום קפידא], ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני [ביאר המהרש"א, דאמנם איכא בכמה דוכתי דאסור (שאמנם יש כאן  בזה איסור) לאדם להלוך לפני מי שגדול ממנו, אבל איתא ביומא (לז, ע"א), דג' המהלכין (שְשלושה ההולכים) בדרך, הולך הרב באמצע, והגדול מימינו, והקטן משמאלו (והיינו קצת מאחוריו, כדאיתא התם). וקאמר רבי זירא, דאפילו בכהן גדול, כשצעד עם רבו, לא צעד אפילו צעד אחד לפני מי שגדול ממנו], ולא הרהרתי [בדברי תורה] במבואות המטונפות [אף על גב דאיכא בזה איסורא (למרות שיש כאן בזה איסור), כדאיתא בברכות (כד, ע"ב), מכל מקום, כיון שקשה ליזהר בזה - הוי רבותא. מרומי שדה. והמהרש"א בתענית (כ, ע"ב) כתב, דבההיא דברכות איתא, דאסור לתלמיד חכם לעמוד במבואות המטונפות, לפי שאי אפשר לעמוד בלא הרהור תורה. ומשמע, דהילוך שרי (שהילוך מותר), משום דאפשר להלוך בלא הרהור תורה. וקאמר רבי זירא, דאעפי"כ היה נזהר מלילך שם, משום שלעולם לא הלך ד"א בלא תורה, ואילו היה הולך שם, היה מוכרח ללכת בלא תורה. ועיי' שם עוד [ד"ה ולא קראתי], שכתב, דאע"ג דרוב הני דחשיב (שלמרות אלו שחשוב) - עברות גדולות הן, מ"מ, כיון דרובא דעלמא נכשלין (שרוב העולם ניכשלים) בהן, התפאר הוא שלא נכשל בהן. וכאן כתב המהרש"א, דההיא דברכות - היינו בקריאת שמע, ורבי זירא היה מחמיר על עצמו - אפילו בהרהור תורה], ולא הלכתי ד''א (ארבע אמות) בלא תורה [דהיינו, שגרסתי שגורה בפי תמיד] ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שְנַת קבע ולא שנת עראי [אמנם אמרינן בסנהדרין (עא, ע"א) דאסור לישן בבית הכנסת, דכל הישן בבית הכנסת - תורתו נעשית לו קרעים קרעים, אבל היינו דווקא בשינת קבע, ורבי זירא החמיר אפילו בשינת עראי (מהרש"א)], ולא שַֹשְֹתִּי בתקלת חֲבֵרִי [בקרא כתיב (משלי כד, יז): "בִּנְפֹל (אוֹיִבְיךָ) [אוֹיִבְךָ] אַל-תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ". אלא דקרא מיירי (הכתוב עוסק) כְֹּשֶשָֹמֵח בנפילתו משום ששונאו, אבל אם שמח בהפסד חבירו, כגון שקנה ממנו סחורה בזול והרויח - בזה לא מיירי קרא. ואעפי"כ החמיר רבי זירא שלא לשמוח בהפסד חבירו. (מהרש"א). ובשם הרה"ק ר' יצחק מווארקי מביאים, דכך היתה כוונתו של רבי זירא: "ולא ששתי", כלומר, כל הששון והשמחה שלי נשבתו ונתבטלו - "בתקלת חברי". כלומר, בעת שקרתה תקלה לחבירי. כי צרת חבירו - ערבבה את כל ששון לבו], ולא קראתי לחברי בַּחֲנִיכָתוֹ [דהיינו, אפילו באותו כינוי של דופי, שמסודר ובא לו ממשפחתו, כך פירש רש"י. והמהרש"א בתענית הביא את גירסת הערוך: "ולא קראתי לחברי בחניכתי, ואמרי לה בחניכתו". והיינו, ד"בחניכתי" - היינו שלא כניתי לו אני שם. ו"בחניכתו" - היינו שלא קראתיו אפילו בשם שכינו לו אחרים. ובבן יהוידע כתב, ד"חכינתו" הוא כינוי שם. כגון אם קוראין לו אליהו, משנים שמו ל"אליאס". ו"חניכתו" - הוא שם משפחתו. ורבי זירא היה נזהר לקרות לאדם בשמו ממש, ולא בכינויו, ולא בשם משפחתו]". הרי לך מעשי חסידות מכל הדרכים שזכרנו למעלה. ואמרו עוד ז"ל (בבא קמא דף ל, עמ' א): "אמר רב יהודה: הַאי מָאן דְבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא – לְקַיֵם מִלֵּי דִבְרָכוֹת [מי שרוצה להיות חסיד – יקיים הלכות ברכות]", וזה למה שבינו לבין קונו, "וְאֲמְרֵי לָהּ [ויש אומרים] – לְקַיֵם מִלֵי דִנְזִיקִין [יקיים סדר נזיקין, העוסק בסדרים חברתיים]", וזה למה שבינו לבין חברו, "וְאֲמְרֵי לָהּ [ויש אומרים] לְקַיֵּם מִלֵּי דְּאָבוֹת [יקיים מסכת אבות, העוסק בענייני מידות ומוסר]", ששם נכללים ענינים מכל החלקים [הרמח"ל מבאר שלפי הגמרא יש להיות חסיד בשני תחומים: בעניינים שבין אדם לחברו, כענייני נזיקין, ובעניינים שבין אדם למקום, כפרטי ברכות. ואומר שבמסכת אבות נכללים שני התחומים. המהרש"א מסביר שהגמרא עוסקת בשלושה מישורים: במישור המעשי, במישור המידותי ובמישור הרוחני: "ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים, וטוב לבריות, וטוב לעצמו, קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים" (בבא קמא ל, ע"א). המהר"ל מסביר שהגמרא מבררת את השתלמות האדם, "כי שלמות האדם בג' פנים שאין האחד כמו השני", להיות שלם בעצמו, שלם עם זולתו, כלומר עם החברה שסביבו, ושלם עם בוראו (חידושי אגדות, שם)].

והנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסיד, כי חסידות עצמו נגזר מחסד, ואמרו ז"ל (אבות א, ב): "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד", ואחד מהם – גמילות חסדים. וכן מנוהו ז"ל עם הדברים שאוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא ["אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא: כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (משנה פאה א, א)], ואמרו (סוטה יד, א): "דרש ר' שִֹמְלָאִי: תורה – תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים" [העולם נברא בגמילות חסדים. הקב"ה, דבר ראשון, תפר לאדם ולחווה אשתו כותנות עור, ככתוב (בראשית ג, כא): "וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם". כך מתחילה התורה. ואיך היא מסתיימת? בזה שהקב"ה קובר את משה רבינו, ככתוב (דברים לד, ו): "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי". זהו חסד עם המת, שנאמר (תהלים פט, ג): "כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה".], ואמרו עוד (ראה יבמות עט, א): "דרש רָבָא: כל מי שיש בו שלוש מידות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן ובישן וגומל חסדים [ר"ת גב"ר]", ואמרו (סוכה מט, ב): "אמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר (הושע י, יב): "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי-חֶסֶד" [ומבאר "מצודות דוד": "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה" לטובתכם, זרעו את הצדקה למען תקצרו תבואתה לפי החסד שאני עושה ר"ל עשו צדקה ותקבלו גמול בחסדי כי גמול מעשה הטוב גם הוא לחסד תחשב וכמו שנאמר: "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם" (איוב מא, ג), ומבאר המלבי"ם: אז תזרעו צדקה ומעשים טובים במצות שבין אדם למקום, "קִצְרוּ לְפִי-חֶסֶד" - כמו שמן זריעת גרעין אחד יקצרו אלומות, כן השכר שיקבלו יהיה לפי חסדי ה' יותר מן הגמול הראוי לפי האמת והמשפט רק חסד שאין לו קצבה ומדה]. ואמרו עוד (סוכה מט, ב): "בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בגופו. צדקה לעניים, וגמילות חסדים לעניים ולעשירים. צדקה לחיים, וגמילות חסדים בין לחיים בין למתים".

ואמרו עוד (שבת קנא, ב): "וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (דברים יג, יח) – "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים" [ומבאר "אור החיים": ואומרו "וְרִחַמְךָ", הֵעִיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן, ומבאר "בעל הטורים": "וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (דברים יג, יח), וסמיך ליה (דברים יד, א): "בָּנִים אַתֶּם", לומר לך שכל מי שיש בו רחמים ומרחם על הבריות הקב"ה מרחם עליו כאב על הבן]. וזה פשוט, כי הקדוש ברוך הוא מודד מידה כנגד מידה (סנהדרין צ, א), ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עוונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מידה כנגד מידתו, והוא מה שאמרו ז"ל (ראש השנה יז, א; מגילה כח, א): "למי נושא עוון? למי שעובר על פשע" [ר' יוסי בר חנינא אמר: "נושא" (מרים את כף המאזניים של חובה כלפי מטה, ומכריע את כף המאזניים לזכות), שנאמר (מיכה ז, יח): "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע". תנא דבי רבי ישמעאל (בתחילת מניין העוונות והזכויות, הקב"ה) מעביר (שומט את העוון ה-) ראשון (ה)ראשון (שעובר לפניו, שאם היה האדם במדריגת בינוני, ובתחילת משקל הזכויות והעוונות הם היו שווים, מחצה על מחצה. הרי בנטילת העוון הראשון מכף המאזניים ע"י הקב"ה, מכריעה את דינו, לזכות) וכן היא המדה (כך הוא המנהג, לעולם). אמר רבא ועון (ואף על פי שתמיד הקב"ה מעביר את העוון הראשון, בכל זאת העוון הראשון) עצמו אינו נמחק (לגמרי, אלא מונח בצד). דאי איכא (בסופו של דבר, גם לאחר שניטל העוון הראשון) רובא עונות. (והיינו, שלא הכריעה כף הזכות אלא היא נשארה מאוזנת עם כף החובה, נמצא שמתחילה היה לו רוב עוונות, ולכן אז העוון הראשון - מחשיב בהדייהו (שאם יש כאן רוב עוונות מונה אותו עמהם, שהיות והעברת העוון הראשון לא הועילה לו לזכות בדין, מעתה מתחשבים גם בעוון שהועבר, ומצרפים אותו על כף המאזניים לחובה, והרי הוא נידון עם רשעים גמורים). (רבא אמר) כל (אדם) המעביר על מדותיו (העובר על כעסו ומניחו, ואיננו מדקדק עם האנשים המצערים אותו, להשיב להם מידה כנגד מידה, אזי) מעבירין לו (בַֹּשָמָיִם) על כל פשעיו (שאין מידת הדין מדקדקת אחר כל פשעיו, אלא מניחתן והולכת), שנאמר (מיכה ז): "נושא עון ועובר על פשע" (לומר) למי (הקב"ה) נושא (סולח על) עון? - למי שעובר על (ה)פשע (שפושעין כלפיו הבריות). (מסכת ראש השנה יז, ע"א), היינו שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו, אלא מניח מידותיו - והולך לו. ו"מעביר" - היינו כמו "אין מעבירין על המצוות", שמשמעו - אין מניחין מצוה זו, ועושין מצוה אחרת. (רש"י, שם)], ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין ["כתוב ב'פרדס רימונים' (שער ההיכלות, סוף פרק ה), שֶׁיֵּשׁ בְּהֵיכָל יָדוּעַ מַלְאָכִים מְמֻנִּים לְקַבֵּל גְּמִילוּת חֲסָדִים שׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד אוֹתָם הַמַּלְאכִים מַרְאִים הַחֶסֶד הַהוּא וְהַקָּבָּ"ה מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָפֵץ בְּחֶסֶד. וְעִם הֱיוֹת שֶׁהֵם חַיָּבִים (בשל עוונותיהם), אִם הֵם גּוֹמְלִים חֶסֶד זֶה לָזֶה – מְרַחֵם עֲלֵיהֶם. וּכְמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבְרִיאֵל (יחזקאל י, ב): "בֹּא אֶל בֵּינוֹת (בין) לַגַּלְגַּל (הגלגל, והם האוֹפָנִים, מצודת ציון) אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵא חָפְנֶיך גַחֲלֵי אֵש מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וּזְרֹק עַל הַעִיר" וגו', כִּי הוּא שַׂר הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְנִתַּן לוֹ (ע"י הקב"ה) רְשׁוּת לְקַבֵּל כֹּחוֹת הַדִּין בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִתַּחַת לַכְּרוּבִים מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, דְּהַיְנוּ דִּין גְּבוּרַת הַמַּלְכוּת, וְהָיָה הַדִּין מִתְחַזֵק עַד שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת הַכֹּל, לְקַעְקֵעַ (לעקור, להסיר מן השורש) בֵּיצָתָן (שורשם, רש"י, בראשית לב, כו) שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה, וּכְתִיב (יחזקאל י, ח): "וַיֵּרָא לַכְּרוּבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם" (מידת החסד סינגרה), וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה לְגַבְרִיאֵל, "הֵם גּוֹמְלִים חֲסָדִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ" (ויקרא רבה כו, ח), וְאַף אִם הֵם חַיָּבִים, נִצּוֹלוּ וְהָיָה לָהֶם שְׁאֵרִית ("שארית נחלתו", מידה ד'). וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי מִדָּה זוֹ, "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא", רוֹצֶה – בְּמַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים חֶסֶד, וְאוֹתוֹ צַד מַזְכִּיר לָהֶם (את גמילות החסדים שעושים זה עם זה), עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים בְּצַד אָחֵר (שכן, עדיין חוטאים כלפי השם בעברות אחרות)" - "תומר דבורה", הרמ"ק, מידה ו' – "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא"].

ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד, אם הקדוש ברוך הוא עושה עימו שורת הדין? ודוד המלך מתפלל ואומר (תהלים קמג, ב): "וְאַל-תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט [לעשות עמדי כפי גמול ידי (מצודות דוד)] אֶת-עַבְדֶּךָ [עִם עבדך (אבן עזרא)], כִּי לֹא-יִצְדַּק [אם תשלם כפי הגמול אין מי בעולם שיהיה צדיק לפניך לזאת הנח את המשפט ועשה צדקה (מצודות דוד)] לְפָנֶיךָ כָל-חָי" [והטעם: אם חטאתי לך אל תבא במשפט עמי עתה, כי צרה גדולה יש לי מהאויב וכלל "כִּי לֹא-יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל-חָי" ואיך אצדק אני?! (אבן עזרא)]. אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל, ודוד היה מתהלל במידתו זאת הטובה, שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב. זהו מה שאמר (שם לה, יג): "וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק, עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי" ["בַּחֲלוֹתָם" - כשהיו חולים היה לבושי שק והייתי מענה נפשי בצום בעבורם (מצודות דוד)]. ואמר (שם ז, ה): "אִם-גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם" ["אִם-גָּמַלְתִּי" - בעוד שהיה שאול איש שלומי וכי גמלתיו אז רעה תחת טובה כאשר חשב הוא שאני לו לאויב?! "וָאֲחַלְּצָה" - הלא אף בעת שהיה צר עלי לרדוף אחרי בחִנם על לא חמס, יְקָרָה עוד נפשו בעיני והוצאתיו מן המיתה כי הצלתיו מיד אנשַי, אשר בקשו להרגו כמ"ש בשמואל א' וכאומר והנה בעבור זה כרתי מעילו להודיעו זאת שהיה מסור בידי ולא שלחתי בו יד (מצודות דוד)].

ובכלל הענין הזה, שלא לצער לשום בריה, אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם. וכן הוא אומר (משלי יב, י): "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ" [יודע צדיק מה בהמתו ובני ביתו צריכים (רש"י). הצדיק נותן לב לדעת אף רצון בהמתו למלאות תאותה כי קנוי אצלו מדת הרחמנות (מצודות דוד)]. וכבר יש שסוברים (בבא מציעא לב, ב; שבת קכח, ב): "צער בעלי חיים דאוריתא" ועל כל פנים דרבנן.

כללו של דבר: הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרום להם שום צער וכו' ". עכ"ל.

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

אומר הרמח"ל הקדוש, חלקי החסידות הראשיים הם שלושה:

הראשון - במעשה,

השני - באופן העשיה,

השלישי - בכוונה.

בשיעור זה נעסוק בחלק הראשון: במעשה שהוא מתחלק לשני חלקים:

האחד, במה שבין אדם למקום – ועניינו קיום כל המצוות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת.

והשני, במה שבין אדם לחברו – וענינו גודל ההטבה, שיהיה האדם לְעוֹלָם מֵיטִיב לבריות ולא מֵרֵעַ להם. וזה בגוף, בממון ובנפש.

 

"רַבִּי יוֹסֵי (הַכֹּהֵן) אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם" (אבות ב, מי"ב):

יהי ממון חברך חביב עליך כשלך – ר' יוסי "חסיד", מחשיב את מידת החסידות וסובר שהעולם בנוי מריבוי של פרטים דקים וקטנים. מכוח זה הוא מגיע להחשיב את ממון האחר, אף מעבר למה שדורשת ההלכה. הרגישות והאכפתיות ל'פכים קטנים' של האחר, היא בעצם חלק נכבד ביחסינו אל האחר, משום שכמוהם כמשל לרגישותנו כלפי נפשו, המורכבת מאינספור פרטים קטנים הזקוקים לתשומת לב חיובית
והתקן עצמך ללמוד תורה – אדם המחשיב רק דברים גדולים ובולטים, עלול לטעות ולחשוב שהתורה עוברת בירושה מדור לדור, משום שהדברים נראים לו רק מצידם החיצוני, המושלם כביכול. אולם לא כן אדם המתבונן בפרטים הקטנים, והמבין שהתורה דורשת הכנה מרובה. על האדם ללמוד ולתקן את מערכותיו הפנימיות, ורק אז יוכל להיות כלי מתאים לקבל את התורה. אלא שעולמו הפנימי של אדם, אינו עובר בירושה כידוע.

וכל מעשיך יהיו לשם שמים – כאשר אנו עובדים על פרטים ושמים לב לפרטים, אזי מוצאים אנו שכל מעשי האדם, גם אלה שאינם מוגדרים רשמית כ'מצוות', צריכים להתבצע כחלק ממילוי היעד הגדול של 'לשם שמים'. חסרון קטן במעשה, עלול להפריע ולעכב את כל התהליך, לפיכך צריך הכול להיות 'לשם שמים'.

 

"אמר רב יהודה (בבא קמא ל): הַאי מָאן דְבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא – לְקַיֵם מִלֵּי דִבְרָכוֹת", וזה למה שבינו לבין קונו, "וְאֲמְרֵי לָהּ – לְקַיֵם מִלֵי דִנְזִיקִין", וזה למה שבינו לבין חברו, "וְאֲמְרֵי לָהּ לְקַיֵּם מִלֵּי דְּאָבוֹת", ששם נכללים ענינים מכל החלקים" –

"וזה האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מלי דברכות, כי על ידי הברכה מעלה את הנפש כנ"ל. ונמשך חסד בחינת גומל נפשו איש חסיד כנ"ל. נמצא, שעל ידי הברכות הוא חסיד. וזהו: ואמרי לה מלי דאבות, הינו כנ"ל, כי עקר הברכות הם בבחינת אוירא דארץ ישראל שעל ידי זה נתגלין האבות בחינת וזכרתי את בריתי יעקב וכו' עד והארץ אזכר וכו' כנ"ל. וזהו: ואמרי לה מלי דנזיקי, כי כל דיני נזיקין הם סלוק ההזק מחברו לבלי להזיק אחד את חברו ואם הזיקו ישלם הזקו. ועל ידי זה נדחה הדין שהוא בבחינת הזק. וזהו: ואמרי ליה מלי דנזיקין, דהינו לסלק ולדחות ההזק והדין והחשך ולהעלות הנפש והשכל וכו' על ידי הברכות שהם בחינת אוירא דארץ ישראל שעל ידיהם נתגלו האבות כנ"ל, כי סלוק ההזק מחברו שהם דיני נזיקין הוא גם כן בבחינת הנ"ל בחינת התעלות הנפש וכו' ולהכניע הדין וכו'. כי הממון הוא שרש הנפש, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן נט). וזה מרמז גם במאמר הנ"ל שכתב שם שעל ידי צדקה מעלין הנפש וכו' כנ"ל, כי עני חשוב כמת מאחר שאין לו ממון להחיות נפשו, כי הממון דקדשה הוא שרש הנפש כנ"ל. נמצא, כשנותן מממונו צדקה לעני הוא מחיה ומקים נפשו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל המקים נפש אחת מישראל וכו'. כי הממון הוא הנפש כנ"ל. ועל כן על ידי הממון שנותן לעני על ידי זה נתעלה הנפש והשכל בבחינת אשרי משכיל אל דל, כי אין עני אלא מן הדעת, כי הכל אחד, כי מאחר שאין לו ממון שהוא בחינת נפש בחינת שכל כנ"ל. על כן הוא עני מן הדעת גם כן בבחינת חכמת המסכן בזויה. ועל ידי שנותנין לו ממון נתעלה הנפש והשכל וכו'. ועל ידי זה נתעלה נפשו של הנותן גם כן כי כל המרחם על הבריות מרחמין עליו וכו'. ונמשך עליו רחמנות וחסד שהוא בחינת התעלות הנפש וכו' כנ"ל. ועל כן על ידי צדקה הוא התעלות הנפש וכו' כנ"ל כי הממון הוא שורש הנפש כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת דיני נזיקין שהזהירה התורה שלא יגזול ולא יזיק אחד את חברו כדי שלא לפגום את הנפש שהוא בחינת ממון כנ"ל". (לקוטי הלכות, חלק אורח חיים, הלכות ברכת הפירות ג, אות ב).

 

במעשה שבין אדם למקום

החסידות - התנועה שחוללו הבעש"ט ותלמידיו - זכתה לפרסום כה נרחב, עד שבגללה נזדהה עצם המושג חסידות עם התנועה החסידית המיוחדת של הבעש"ט. אולם, מושג החסידות הנו בטוי עתיק וכללי, המקיף אמנם את התנועה החסידית, אך ודאי שאינו מוגבל אך לה.

חסידים, ואפילו חסידות, כהשקפת עולם כוללת של החסידים הללו, אפשר לפגוש כבר בימי המשנה. אמנם עצם הבטוי "חסיד" נזכר גם בתנ"ך אולם ספק אם היתה לו משמעות מוגדרת כלשהי, ואם כן, נראה שלא היתה זהה עם המשמעות המאוחרת - מִֹשְנָאִית שלו.

מזמן המשנה ואילך מצויים החסידים בכל הדורות, ואף  שחסידים אלה הנם יחידים (שלא כתנועה החסידית) הרי אפשר גם  לראות קוים  דומים של השקפה והתנהגות המאפיינים את החסידים לדורותיהם ולמקומותיהם השונים. ברור שיש הבדל גדול בין החסידים הראשונים של ימי המשנה (ולפניה) לבין חסידי אשכנז של ימי הביניים, או בין אלה לבין החסידים של ספרד למשל. אולם, עם כל ההבדלים בתפישה בתרבות ובהשקפה - אשר היו קיימים לרוב - נשאר עדיין קו היסוד של החסידות משותף לכולם.

מהו אותו קו אופיי של החסידות לדורותיה?

עצם האופי היסודי של החסידים נקבע כבר בימי המשנה והתלמוד, וההגדרות המצויות שם בנוגע לחסידים נשארו קבועות במשך כל הדורות, עם כל השנויים השונים בהבנתם ובתפיסתם. מכל הדברים וההגדרות המצויות אפשר לסכם קוי אופי ראשיים קבועים: החסיד נוהג לפנים משורת הדין. כלומר, אין החסיד מדקדק רק בהלכה הכללית והמקובלת אלא הוא אף מותר משלו - בין בענינים של בין אדם למקום ובין בענינים של בין אדם לחברו. החסיד מדקדק אפוא בדינים יותר מאשר אדם אחר, ובמיוחד ובפרט הוא מחמיר על עצמו. איזהו חסיד -  הנוהג לפנים משורת הדין,  וכן,  איזהו חסיד -  המתחסד עם קונו.

מן הצד הזה הרי החסיד, לא רק זה שהוא שומר ההלכה כמקובל אלא הוא שומר עליה יותר מאשר שהוא מחוייב לעשות על פיה ומשום כך, על פי הדרוג המקובל בגמרא הרי החסיד הוא למעלה מן הצדיק. שכן הצדיק הוא הנוהג על פי הצדק - על פי שורת הדין -  ואילו החסיד נוהג גם לפנים משורת הדין.

אולם לא דקדוק והקפדה בדין סתם הם המאפיינים את החסיד, נוסף לדקדוק וההקפדה, לעולם החסיד הוא המקיים את המצוות לא מתוך שגרה פשוטה אלא תמיד מתוך יחס רוחני עמוק. ויחס זה מופיע הן בדקדוק במצוות מיוחדות השייכות לאותו קו אופי והן במחשבה וברגש דתי לכשעצמם. אופייני לכך שהחסידים הראשונים, למשל, היו מתפללים תשע שעות ביום - דבר המראה שהחסידות היתה מתלבטת ביחס הנפשי המיוחד לא פחות מאשר בחומרות ודקדוקים בקיום המצוות.

יכולים אנו אפוא לראות את קו החסידות כקו אופי אחד - הרצון בהתעלות מעל למסגרת בצוע המצוות בלבד. הרצון להיות יותר יהודי מאשר מחייבת ההלכה, להגיע לקשר עמוק יותר, פנימי יותר ביהדות.

קו אופי זה של החסידות נשאר בה לכל דורותיה וגווניה. כמובן שחלו שינוים בתפיסת העולם של אותם החסידים, ולא הרי חסידי אשכנז כחסידי ספרד. אותה נטיה לקבלה ומיסטיקה בחסידות האשכנזית, לעומת התעלות במוסר של חסידי ספרד. אולם אצל כל החסידים כולם נשאר הקו - להתעלות מעל ההלכה היבשה, להגיע לדרגה גבוהה יותר של קשר עם ה'.

החסידות של תלמידי הבעש"ט לא יצאה במובן זה מתוך הזרמים הכללים של החסידות בכלל, ידוע שהבעש"ט לא פעל בחלל ריק - הוא מצא לפניו כבר חבורות של חסידים אשר הכירו בו כמנהיגם, וקבלו את שטתו, אולם צד החידוש בחסידות הבעש"ט אשר עורר בעיקר את ההתנגדות אליה היה הפיכת החסידות לדרך כללית - עבור העם כולו, הבקי במקורות יכול למצוא שהרבה דברים שנאמרו בשעת החרמים על החסידות הותרו במפורש עבור קבוצות קטנות ו"בטוחות" של חסידים אחרים. ההתנגדות היתה על הפיכת דרך החסידות לדרך עבור הכלל. בעוד שבכל הדורות היו החסידים יחידים כאלה שהיו מקודם בחינת "צדיקים", הרי היתה בהקמת תנועה חסידית משום חידוש גדול ובלתי מקובל.

עתה, לאחר שהחסידות הוכיחה את עצמה למעלה מכל ספק כתנועה חיובית ביותר יש מקום לשאול מה היה באמת השיקול של הבעש"ט ותלמידיו שהפכו את החסידות לתנועה עממית. על פי המקורות החסידים יכולים אנו לענות על שאלה זו כך; מנהיגי החסידות גילו שהגיעה תקופה אשר בה לא יתכן יותר להיות "סתם יהודי", בה לא יתכן עוד לקיים מצוות מבלי להרגיש התעלות וטעם במצוות, ללמוד תורה מבלי להתייחס אליה מתוך הבנה גבוהה יותר. משום  כך הם עשו את החסידות לתנועה כללית - אשר  משרתה להורות על הצורך בהתעלות ובחסידות לכל יהודי, אף בדורנו יכולים אנו ללמוד את אחד הדברים הראשונים שבחסידות (שהרי דבר זה הוא שגרם לה להקרא חסידות) - אי אפשר להיות יהודי סתם. אי אפשר לקיים את המצוות סתם על דרך השגרה, להיות יהודי אפשר רק אם נעשים חסיד - כלומר רוצים להגיע לכלל יחס נפשי ופנימי אל התורה ומצוותיה. (הרב עדין אבן-ישראל, שטיינזלץ, מתוך 'רשפים' 1958).

 

לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין – "שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד" (אבות ה, י)

"כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד?

מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר, נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו, נקרא חכם וזו היא מדת חכמה. ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין " (רמב"ם, הלכות דעות, פרק א, הלכה ה).

כתיב (אבות ו, א): "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן", מבאר רש"י (שם): חָסִיד - עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

המושגים "שורת הדין" ו"לפנים משורת הדין" באים כבר במקורות קדומים, כגון במדרש ההלכה לפסוק (שמות יח, כ): "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן", במכילתא דרבי ישמעאל: "אֶת-הַמַּעֲשֶׂה" - זו שורת הדין; "אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" - זה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה ב, מהדורת הורוביץ-רבין, עמ' 198. וראה בבא מציעא ל, ע"ב(.

מבאר הרמב"ם  (שמונה פרקים להרמב"ם, הקדמה לפירוש מסכת אבות, פרק ד): נטיית החסידים לקצוות - ולזה העניין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה ממוצעת בשווה, אך היו נוטים נטייה קלה לצד היתר או החסר, על דרך הסייג רצוני לומר, שהיו נוטים למשל:

מן הזהירות - מעט לצד העדר הרגשת ההנאה,

ומן אומץ-הלב – לצד ההעזה מעט,

ומן הישועות – לצד היהירות מעט,

ומן הענווה – לצד שפלות הרוח מעט.

וכל השאר.

ואל העניין הזה רמזו באומרם: "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".

 

"וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד, ו) – גם אמת הוא חסד

כתוב (שבת נה, ע"א): חותמו של הקב"ה – אמת. נאמר (בראשית א, א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – סופי תיבות אמ"ת, לא עפ"י הסדר. לפי הסדר זה תא"ם, שורש המילה תאוּם, התאמה, אבל זה עדיין לא אמת. בסוף הבריאה, בסוף ששת ימי בראשית כתוב (בראשית ב, ג): "אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" – האמת מסודרת בסוף הבריאה. אם כן, חותמו של הקב"ה אמת.

בשלוש עשרה מידות של רחמים, המידות החמישית והשישית הן (שמות לד, ו): "וְרַב-חֶסֶד" "וֶאֱמֶת". וזה מאוד מפליא. אמת זה מדת הדין, מה זה עושה בשלוש עשרה מידות של רחמים? וּבָּפרוּש של המילה אמת בשלוש עשרה מידות של רחמים כתוב: שהקב"ה נותן שכר למי שמגיע. זה צדק, זה אמת, אבל זה לא חסד ולא רחמים. אז מה זה עושה בשלוש עשרה מידות של רחמים?

אלא מה, בין כל סוגי האנשים, ישנם שלושה סוגים מסויימים:  סוג אחד – שעושים את עצמם צדיקים ליד אנשים אחרים, יש להם עניין שיחשבו שהם צדיקים, לדוגמא: כאשר מסתכלים עליהם בבית הכנסת, עושים עצמם מתפללים בדבקות, סוג שני של אנשים – שאנשים טועים בהם שהם צדיקים (למרות שעפ"י האמת הם לא צדיקים), וסוג שלישי – שהם חושבים על עצמם שהם צדיקים. חז"ל הקדושים אומרים, שאדם צריך תמיד להסתכל על עצמו כעל בינוני (חציו זכאי וחציו חייב).

כתוב (תהלים נ, ג): "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" – חז"ל אומרים על הפסוק הזה: שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השֹערה. יוצא מכאן, שאם הקב"ה היה דן את שלושת סוגי האנשים האלה לפי מה שהם חושבים או לפי מה שהם מראים את עצמם או לפי מה שאנשים טועים בהם, השם ירחם על העונשים שהיו מקבלים, כי "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד". מה עושה הקב"ה? עושה איתם חסד גדול. ומה החסד הגדול? שהולך איתם עפ"י האמת. ומה האמת? שהם לא צדיקים. ואם הם לא צדיקים, אז לא מגיע להם עונש חמוּר, כי לא מדקדקים איתם כחוט השערה. מגיע להם עונש אבל לא חמוּר.

יוצא בעצם, שמידת האמת היא גם חסד גמור, למי? לפחות לשלושת סוגי האנשים האלה (שהקב"ה נוהג איתם 'בדין', כדי לנהוג בהם, כביכול - 'לפנים משורת הדין').

אם כן, גם האמת - היא חסד גדול מאוד של הקב"ה, ישתבח שמו לעד, אמן!

(מתוך שיעור של הרב אורי יצחק שליט"א).

 

במה שבין אדם לחברו

בכלל המצוות שבפרשת ואתחנן, ובהן עשרת הדיברות, בולטת מצווה כללית: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָֹה" (דברים ו, יח). על מקומה של מצווה זו, חשיבותה ומרכזיותה, עמד הרמב"ן. וזה לשונו:

"ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: "הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" - זו פשרה, לִפְנִים משורת הדין (רש"י שם). והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צִוְךָ, ועתה יאמר גם באשר לא צִוְךָ, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדוללפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולםאבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, ולא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיו"ב, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין ... ואפילו מה שאמרו: ופרקו נאה, ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקָּרא בכל ענין תם וישר" (רמב"ם בפירושו לפסוק זה. וראה גם רש"י על אתר. וראה פירוש הרמב"ן, מהדורת שעוועל, עמ' תקל"א, הערה 82. וראה מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות שכנים, פרק יד, הלכה ה).

 

בגוף – 

"נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ" (אבות ו, ו)

יוסף הצדיק, למרות עושרו הרב, סיגף עצמו כשהתחילה הבצורת (בראשית מא, נג): "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" – למרות שלא היה חסר לו כלום. חז"ל (תענית יא, ע"א) למדו מהפסוק (בראשית מא, נ): "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב", שאסור לאדם לשמש מיטתו בזמן רעב. דברים דומים נאמרו גם על דברי איוב (ל, ג): "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד" (וביאר מצודות דוד: בסבת חסרון העושר ובסבת הרעב ישבו גלמוד מבלי חברת אנשים כי נכלמו לשבת בין אנשים(, שדרשו חז"ל (בראשית רבה לא, יח): "אם ראית חסרון בא לעולם הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה". גם על נח אמרו (שם): "כיון שנכנס נח לתיבה נאסר לו פריה ורביה". גם דניאל, לקראת חורבן ביהמ"ק, כשעם ישראל היה בצרה גדולה, היה בארמונו של מלך בבל, אבל סירב לאכול מאכלים טובים ויינות שהוגשו לו אלא רק זרעונים ומים, שהם מאכלי אבלים. הנביא יחזקאל (יד, יד) אומר: "וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִאֵל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה" – הנביא אומר שיש שלושה אנשים צדיקים, אשר יכולים להינצל גם כשכל העולם נמצא ברעב והם בדיוק אותם שלושה אנשים: נח, דניאל ואיוב. שלושה האנשים האלה, שלימדו אותנו להיזדהות עם האחרים שסובלים גם אם אלינו הצרה לא הגיעה, זכו לראות עולם בנוי וחרב ובנוי (ילקוט שמעוני רמז, נ). העובדה שבזמן שהם מצילים את עצמם, הם עדיין חשים את כאבם של האחרים, זיכתה אותם גם לראות בנחמה בסוף התהליך. גם יוסף, שידע לחוש את כאבם של המצרים, זכה לראות בנחמתם לאחר שהסתיים הרעב. מי שיודע לחוש על בשרו את כאבם של האחרים – זוכה לראות גם בשמחתם.

 

"הנושא בעול חברו" הוא הסובל עם חברו בצר לו, ולבטח אינו שמח לאידו. הוא אף דן אותו לכף זכות, כי רוצה הוא בטובתו כפי שהיה רוצה בטובת עצמו, ולכן עוצם הוא את עיניו מלראות מומי הזולת. אדרבה בכל דבר הוא מוצא את שבחי האחר, מעלה אותן על נס ומפרסם מעלות זולתו. כמו כן, מתוך אכפתיות הוא מטריח עצמו להעמיד את רעהו על האמת מתוך אהבה ושלום.

נשאל מה למעשים אלה ולקניין התורה?

התורה צופנת בחובה כל טוב. לימוד התורה "לשמה" מזכה את האדם במעלות נשגבות, והוא משיג בידיעת התורה הרבה מעבר ליכולתו האישית. יש כאן מבט נוסף: התורה ניתנה לכלל ישראל, ולא ליחיד. כדי לזכות לתורה, צריך האדם להיות חלק מן הכלל, בכך שנושא הוא בעול הזולת, ומשתתף עם האחרים בשמחתם ובצערם, ומעניק להם מתורתו – תורתם. כל המידות המפורטות באבות (ו,ו), מוצאות את ביטוין בראש ובראשונה בלימוד התורה, ומביאות את הלומד להרחיב את אופקיו. למשל: "הנושא בעול עם חברו", מתאמץ למצוא מקור דווקא לסברת רעהו, הוא חוזר והופך בדעת העמית, ה"בר פלוגתא" שלו, משתדל לרדת לסוף דעת החבר גם כאשר הוא עומד על דעתו שלו. פעמים רבות מוצאים בתלמוד, כיצד אמורא מיישב קושיה, שהופנתה דווקא לעבר החולק עליו. הוא אינו משתמש בקושיה כראיה לדעתו שלו, אלא טורח ליישב את התמיהה על רעהו. אין כמו זכות הנפש, נועם המידות ומתק ההנהגות בין תלמידי החכמים.

 

בממון

"יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ" (אבות ב, יב)

מלמד, שכשם שאדם רואה את ממונו, כך יהא רואה את ממון חברו.
וכמו שאדם רוצה שלא יצא שם רע על ממון שלו, כך יהיה רוצה שלא יצא שם רע על ממון חברו.

דבר אחר: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, כיצד? בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלך לומר שְנֵה לי, אם יש בידך לשנות שנה לו, ואם לאו פטרהו מיד, ואל תקח ממנו את ממונו. שנאמר (משלי ג, כח): "אַל-תֹּאמַר (לְרֵעֲיךָ) [לְרֵעֲךָ] לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ". (אבות דרבי נתן).

 

אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי (שמות כב, כד)

בפרשת משפטים (שמות כב, כד): "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי", כאן נצטוינו להקים ולקיים מצוות 'גמילות חסדים', וז"ל הגה"ק ה'חפץ חיים' (אהבת חסד ח"ב פ"ה) וזה לשונו: כמה צריך האדם להתדבק במידת החסד, שהיא מועלת לעורר רחמי ה' וחסדיו על ישראל אפילו לאחר שכלה זכות אבות (ירטשלמי סנהדרין נ, ע"א) ... ומצוה זו שקולה יותר מן הקרבנות (ילקוט הושע תקכ"ב) ויותר מזה מצינו בירושלמי דפאה (נ, ע"א), הצדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה... גם גשמים יורדים לעולם בזכות גמילות חסדים, כדאיתא בירושלמי דתענית (ג, ג). גם הוא תועלת לאדם להינצל מיצר הרע, כדאמרינן (עבודה זרה ה, ע"ב) "אשריהם ישראל, שבזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים, יצרם מסור בידם, ולא הם מסורים ביד יצרם" וביאורו יש לומר, כי היצר מתגבר על האדם בשני דברים. אחד – על שֹכלו, שמטריד שכלו לכל ההבלים, ואחד – גם על איבריו החיצוניים, שמרגילם לכל הדברים שהם נגד רצון השם יתברך. אבל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה שיצרו מסור בידו לכל זה. שעל ידי התורה, שהוא עסוק בדברי אלוקים חיים הקדיש את כח שכלו, ועל ידי מידת החסד הוא מקדש את איברי גופו, שעוסקים בעבודת מלכו של עולם.

 

"שְׁמָר-תָּם וּרְאֵה יָשָׁר" (תהלים לז, לז) –

הרה"ק ה"פני מנחם" זיע"א קנה דירה וקבע עם ה'מוכר' שלקראת חג הפסח יפנה המוכר את הדירה, אולם, ברגע שהפני מנחם הבין מתוך רמיזה שמחמת כמה סיבות יִקְֹשֶה על המוכר לפנותה בטרם יכנס הפסח, מיד שלח לאמר לו שאותו הזמן שנקבע ביניהם 'לאו דווקא' הוא, ומצידו יכול המוכר להישאר בה אפילו כחודשיים אחר הפסח.

זאת ועוד, שהפני מנחם סילק את כל תשלומיו חודשיים לפני הזמן – לפליאת ותדהמת המוכר... לאחר מכן הסביר לחתנו הרב אברהם דוב ליפל שעשה זאת מאחר שהבין שהמוכר דחוק וכך יוכל להכין עצמו לצאת מהדירה... אחר זמן פגש הפני מנחם את המוכר ובשמחה רבה גילה את אזנו על ה'נס' שאירע לו בזכותו, דהנה כתיב (תהלים לז, לז): "שְׁמָר-תָּם וּרְאֵה יָשָׁר", והסביר הרה"ק ה"אמרי אמת" שההולך בתמימות וְלִפְנִים משורת הדין הקב"ה מנחה אותו ומראה לו את הדרך הישרה, ראה נא והביטה, את הכסף שהכנתי עבור הדירה הפקדתי אצל 'סוחר' אחד... זמן קצר אחר שהוצאתי את הממון משם הפסיד הלה את כל נכסיו ועימם את כל המעות שאנשים הפקידו אצלו... ואילו לא מצאתי אז את המעות מתחת ידו לא היה נשאר עימי אפילו פרוטה אחת... רק בזכות שהלכתי לִפְנִים משורת הדין לעזור למי שהשעה דחוקה לו ניצלתי מהיזק אדיר כל כך (ספר ה'פני מנחם' עמוד רלד).

 

בנפש

אהרון הכהן – "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם" (אבות א, יב)

במסכת אבות (א, יב) נאמר: "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". באבות דרבי נתן (נוסחא א, פרק יב, ד"ה אוהב שלום) מתוארת שיטתו של אהרן: אוהב שלום, כיצד מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום (בישראל) בין כל אחד ואחד שנאמר (מלאכי ב,ו): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". ר"מ אומר מה תלמוד לומר ורבים השיב מעון. כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע [לו באדם רע או] באדם רשע ונתן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום. ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו והולך אהרן ויושב לו אצל האחר וא"ל בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר (במדבר כ, כט): "וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".

בעקבות המשנה במסכת אבות, הפך אהרון להיות לסמל של אהבת הבריות ורדיפת שלום. יתכן שמקורה של מסורת זו הוא בדברי מלאכי, שמתאר את הכהן האדיאלי (מלאכי ב, ה-ז): "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם-לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה-צְבָאוֹת הוּא", או במזמור שיר המעלות בתהלים (קלג, א-ב) שמתאר אחווה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל-הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל-הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל-פִּי מִדּוֹתָיו".

הרצי"ה קוק היה מדגיש שלא נאמר: אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה, אלא "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כלומר שהאהבה לא היתה תלויה בדבר, אלא היתה אהבה עצמית.

כתוב (שמות ד, כז) "וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק-לוֹ", מובא במדרש: "וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ" – "חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהלים פה, יא) – חסד זה אהרון, שנאמר (דברים לג, ח): "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ", ואמת זה משה שנאמר (במדבר יב, ז): "לֹא-כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", הוי חסד ואמת נפגשו. כמה דתימא "וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים" – צדק זה משה שנאמר (דברים לג, כא): "צִדְקַת יְהוָֹה עָשָׂה", ושלום זה אהרון שנאמר (מלאכי ב, ו): "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי". ר' יהודה ב"ר סימון אומר: חסד זה אהרון, ואמת זה משה, ור' עזריה אומר חסד זה משה שעשה חסד עם יוסף, ואמת זה אהרון, דכתיב (מלאכי ב, ו): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ" – הוי חסד ואמת נפגשו זה משה ואהרון. "וַיִּשַּׁק-לוֹ" – אין אנו יודעין למי חלק הקב"ה כבוד אם לאהרון אם למשה, יש אומרים לאהרון, שהיה במצרים ומתנבא להן לישראל שעתיד הקב"ה לגאול אותם, כדי שיבוא משה ויעיד על דבריו של אהרון ויהיו ישראל אומרים: אמת היה מתנבא אהרון, ויש אומרים למשה, כדי שיבוא משה ויאמינו לדבריו (שמות רבה, וילנא, פרשה ה, ד"ה, י, וילך ויפגשהו).

במדרש אף מבואר שענני הכבוד שהקיפו את ישראל היו בזכותו של אהרון: כתוב (במדבר לג, לח-לט): "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר עַל-פִּי יְהוָֹה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר" – כיוון שמת אהרון, נסתלקו ענני הכבוד, ובאו הכנענים להילחם עם ישראל, שנאמר (במדבר לג, מ): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא-ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומה שמועה שמע? שמע שמת אהרון, והלך התייר הגדול שבהן, ונסתלק עמוד הענן, שהיה נלחם להם (סדר עולם רבה, ליינר, פרק ט).

 

"בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים מצדקה" (מסכת סוכה דף מט, א) –

"אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (מיכה, ח): "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ":

"עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" – זה הדין.

"וְאַהֲבַת חֶסֶד" – זו גמילות חסדים.

"וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ" – זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה.

אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מ(המקריב) כל הקרבנות, שנאמר (משלי כא, ג): "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהֹוָה מִזָּבַח".

ואמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר (הושע י, יב): "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי-חֶסֶד", (והרי קציר עדיף משעת הזריעה: כי) אם אדם זורע - ספק אוכל ספק אינו אוכל,  (אבל כאשר) אדם קוצר - ודאי אוכל.

ואמר רבי אלעזר: אין צדקה משתלמת (לפי סכום הנתינה), אלא לפי (מעשה ה)חסד שבה, (כגון הטירחה, ונתינת שימת הלב לדאוג לעני שלא יאבד את ממונו), שנאמר "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי-חֶסֶד". (וכאמור, שקציר עדיף על זריעה).

תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה:

צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו.

צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים.

צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים.

ואמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט - כאילו מילא כל העולם כולו חסד. שנאמר (תהלים לג, ה): "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְהֹוָה מָלְאָה הָאָרֶץ".

שמא תאמר כל הבא לקפוץ (ליתן צדקה) קופץוזוכה ליתן לעניים הגונים?).

תלמוד לומר (תהלים לו, ח): "מַה-יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים".

יכול אף ירא שמים כן, (שגם הוא אינו זוכה ליתן צדקה לעניים הגונים?).

תלמוד לומר (תהלים קג, יז): "וְחֶסֶד יְהֹוָה מֵעוֹלָם וְעַד-עוֹלָם עַל-יְרֵאָיו".

אמר רבי חמא בר פפא: כל אדם שיש עליו חן - בידוע שהוא ירא שמים.

שנאמר: "חֶסֶד יְהֹוָה מֵעוֹלָם וְעַד-עוֹלָם עַל-יְרֵאָיו".

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו): "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת-חֶסֶד עַל-לְשׁוֹנָהּ".

וכי יש תורה של חסד, ויש תורה שאינה של חסד?

אלא: תורה לשמה - זו היא תורה של חסד.

שלא לשמה - זו היא תורה שאינה של חסד.

איכא דאמרי: (הלומד) תורהכדי) ללמדה - זו היא תורה של חסד,

שלא ללמדה - זו היא תורה שאינה של חסד". עכ"ל הגמרא.

 

מה מאוד יש להתחזק במידת החסד, כדי שעל ידי זה תתעורר מידת החסד העליונה, ויקויים עלינו מה שאמר הכתוב (הושע ב, כא): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים". ואמרו חז"ל, שאומר הקב"ה: ומה אלו, שהן בעצמן צריכין חסד, עושין חסד אלו עם אלו, אני שאני מלא חסד ורחמים, על אחת כמה וכמה שאני צריך לגמול חסד עם בריותי.

ומי שרגיל במצוה זו בתמידות זוכה עבור זה להיות לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה (בבא בטרא ט, ע"ב).

 

"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב) –

שלוש היסודות: תורה, עבודה, וגמילות החסדים, הוצבו כאן בשורה אחת, כשווים. הדבר מלמד על חשיבותו של כל אחד מהם בפני עצמו, אך גם על חשיבות החיבור ביניהם, כשלושת רגליו של העולם. כל אחד מן הדברים הוא בעל מעלה עצמית, אולם שמעון הצדיק משמיענו כאן שהעולם 'עומד' על שלושתם רק כשהם יחד. מהדמיון לרגלי שולחן אנו למדים חידוש גדול, שלא די בחשיבותו העצמית של כל אחד, כי רגל אחת לשולחן – אין לה שום מעלה, אלא רק נזק, ורק כששלושת הרגליים קיימות – יש להן ערך. וכך גם בשלושת הדברים שמנה שמעון הצדיק: לכל אחד בפני עצמו אין תועלת, אלא רק נזק, ולכל 'רגל' יש השפעה מהותית על השתיים האחרות, כחלקים מִֹשָלֵם אֶחָד ורק אז הם יכולים להיחשב כמעמידי עולם. ולא זאת בלבד, אלא שההשפעה של כל דבר על השניים האחרים, אינה רק למען התוצאה הסופית של העמדת העולם, אלא היא השפעה אמיתית ומהותית, שמשנה את העיקר והופכת אותו לאחר. 
ולכאורה יש להקשות, בשלמא התורה והעבודה אינם שלמים ללא דרך ארץ, שכן כידוע "דרך ארץ קדמה לתורה", ואנו יודעים שללא תכונות טובות וגמילות חסדים, גם התורה והעבודה אינם שלמים. ללא עבודת הלב אין ערך לקניין החכמה ולשאר קניני השכל. אולם בכל הנוגע לגמילות חסדים כשלעצמה, מדוע יגרע ערכה העצמי ללא תורה ועבודה?
נראה מכאן יסוד חשוב: אינה דומה גמילות חסדים של אדם חסר חכמה, או בעל אופי מעשי, לגמילות חסדים הבאה מאדם חכם ומרגיש. החסד המושלם מושפע מתורתו של האדם והבנתו, ואינו רק עזרה נקודתית וממוקדת, שלעיתים השפעתה מסתיימת מהר ואין לה תוצאות ארוכות טווח. החסד הנדרש מהאדם החכם, הוא חסד שיש בו תהליך, ותוצאותיו רחבות יותר.
על נקודה זו מבקש שמעון הצדיק להעמידנו ולחדש: לא רק שהעולם נצרך לכל שלושת הדברים לשם קיומו, אלא שכל אחד מן השלושה בפני עצמו אינו אפילו רגל אחת שניתן להישען עליה! החסד שהתורה דורשת אינו סתם חסד, אלא חסד שיכיל וישלב בקרבו את השכל ואת הלב. כמו שהעולם נברא בתחילה באמצעות מדת הדין והאמת, ורק אח"כ הוסיפו את קיומו על ידי מדת החסד, כך גם אצל האדם. אל לו להישען על מידת החסד על חשבון התורה והעבודה, כי אם יעשה זאת, שום תועלת לא תצמח אלא רק נזק, אלא עליו להתבסס על שלושתם יחד! רק תורה ודין הכרוכים בעבודת הלב− היא השלמות. וכמו כן רק רגש ועבודת הלב שעברו את מבחן השכל – זוהי עבודת הלב הראויה. כך גם בגמילות חסדים: רק חסד שעבר את מבחן ה'דעת' וגם את עבודת הלב, הוא החסד שעליו עומד העולם

אולם יש להדגיש כי אין כוונת שמעון הצדיק לומר שאדם העושה מעשה מתוך רגש הומניטרי טבעי אינו מקיים מצווה, להיפך, מעשים הנובעים מתוך רגש הרחמים הם מעשים אמיתיים. אלא שעם כל זה, רצונו לשלול מצב שבו האדם בשכלו אינו מבין מדוע חסד הוא חשוב וכל מעשיו נובעים רק מהרגשות. לזאת הוא משמיענו ששלוש הרגלים נצרכות זו לזו, ונותנות תוקף האחת לשנייה, כלומר, תורת החסד היא תורה שצריכה להיות גם תורת השכל! כמו כן לגבי תורה: אם היא קיימת בקרב האדם במנותק מלבו ומגמילות החסדים שלו, היא אינה תורה המקיימת ומעמידה עולם, אלא הרסנית והופכת ל'סם מוות'.

 

"יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ" (משלי יב, י) –

מצווה מן התורה לרחם על בעלי חיים ולא לצערם. כלומר, לא רק שאסור להיות אכזר כלפי בעלי חיים, אלא אף מצווה לרחם עליהם ולמנוע מהם צער. וכן נצטווינו, שאם נראה חמור שמחמת כובד המשא שעליו התמוטט ורובץ תחת משאו ללא יכולת לקום, ניחלץ לעזרתו ונפרוק את המשא מעליו (שמות כג, ה). שתי סיבות למצווה זו, האחת לעזור לחבר, בעל החמור, והשנייה למנוע צער מן החמור שנפל וכרע תחת משאו הכבד (ב"מ לב, ב).

ולכן אמרו חכמים, שמצוות פריקה קודמת למצוות טעינה. כלומר, כאשר נמצאים לפנינו שני חברים עם חמורים, אחד מבקש עזרה בהטענת חמורו ואילו האחר מבקש עזרה בפריקת המטען שמוטט את חמורו, יש להקדים ולעזור לזה המבקש לפרוק את המטען מן החמור, שכן בהגשת עזרה זו מצטרף הנימוק של 'צער בעלי חיים' (שו"ע חו"מ רעב, י).

ולא רק זה, אלא שאם חבירו מבקש סיוע בהטענת החמור, אין חובה לעזור לו ללא תשלום, אבל כאשר הוא מבקש עזרה בפריקה, כדי לאפשר לחמור לקום מתחת המטען שמוטט אותו, אזי צריכים לעזור גם ללא תשלום, מפני מצוות צער בעלי חיים. ורק למי שעסוק במלאכתו מותר לדרוש תשלום עבור הסיוע בפריקה (שם רעב, ו, ובסמ"ע).

וגם לגוי צריך לעזור בפריקת המשא שמכביד על החמור, ואפילו אם זה הגוי אינו נוהג כשורה, ומצד עצמו אין ראוי שנעזור לו, מכל מקום על החמור שרובץ על הארץ ראוי לרחם, ולכן מצווה להסיר מעליו את המשא (רמ"א שם סעיף ט).

עוד כתב ב'שולחן ערוך הרב', שאם אדם רואה סוס המושך עגלה, שהגיע למקום מלא מהמורות או לעלייה תלולה, עד שאינו יכול למשוך לבדו בלא שיעזרו לו, ויש חשש שאם הסוס לא יצליח למשוך כראוי, יכהו בעליו מכה רבה להכריחו למשוך יותר מכוחו, אזי אפשר שיש מצווה לעזור לסוס למשוך, כדי להצילו מיד בעליו שלא יכהו. ואפילו שלגוי האכזר אין ראוי לעזור, מכל מקום ראוי לרחם על הסוס ולעזור לו (הלכות עוברי דרכים וצער בע"ח ח'; קצור שו"ע קצא, ב).

 

"צער בעלי חיים דאוריתא" (בבא מציעא לב, ב) –

להלן לימוד נפלא של הרב אמנון יצחק שליט"א, על עניין מצוות 'צער בעלי חיים' ובו נראה עד היכן מגעת התורה בחיוב האדם לשבור את מידותיו ולהתגבר על יצרו, ואלו דבריו:

אדם שלא עבד על המידות שלו, הכעס שלו שמור אצלו בָּחֵיק, מוכן לפעולה לרגע בו יכעיסו אותו. אדם שלא עובד לתקן את המידות שלו, הוא אומלל. אין לו נחת ושלווה, הוא לא מרוצה מחייו, כי הרי לא יהיה מצב בו לעולם לא יכעיסו אותו או יפגע בכבודו. זה יכול להיות מאשתו, ילדיו, מעסיקיו, הקולגות שלו בעבודה, שכניו, פקידים במשרדי הרשויות השונות וכו', אדם עובר בין אנשים במשך כל היום, והוא אינו נמצא במעיניו של כל אחד שבא מולו. אלא אם כן מדובר בהמן הרשע. כשהיה עובר המן הרשע כולם, תושבי 127 מדינות, היו משתחווים לו כמו שטיח פרסי - "וְכָל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי-כֵן צִוָּה-לוֹ הַמֶּלֶךְ" (מגילת אסתר ג, ב). היה אחד שלא השתחווה לו, קראו לו מרדכי היהודי, "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (שם). ומה אומר על כך המן? "וְכָל-זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי" (שם ה, יג). מליארדים משתחווים, אחד לא, והמן אומר: כל זה לא שווה לי. ומה מחליט המן לעשות עם אותו אחד שלא משתחווה? לחסל את כל העם שלו! "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (שם ג, יג). ולמה את כל העם? כי אם יהרוג רק את מרדכי, פעם יראו אותו יהודים ויאמרו, 'הנה זה חיסל את מרדכי בגלל שלא כיבד אותו', ואת זה לא יכל המן לסבול, לכן החליט להשמיד את כל העם היהודי. רואים מה יכולה לעשות טיפת כבוד, שהאדם חושב שמגיע לו, ולא נתנו לו. אם אדם לא מתקן את המידות שלו הוא אבוד!

אומר הגאון מווילנא זצוק"ל: עיקר חיוּת האדם – שבירת המידות. ואם לאו – למה לו חיים?! אם אדם בחייו לא מצליח לשבור את המידות הרעות שלו, לשלוט בהם ולהיתמתן, להיות מעביר על מידותיו, שואל הגאון: בשביל מה לך חיים, הרי אתה רק תסבול, גם בעולם הזה וגם בבא?!

עד כמה התורה מחייבת לשבור את המידות?

הגמרא (בבא מציעא לב, ב) אומרת: נחלקו חכמים האם צער בעלי חיים זה דאורייתא או לא. האם התורה מחייבת ואוסרת לצער בעל חי? הגמרא אומרת (שם): "תא שמע אוהב לפרוק ושונא לטעון" - יש לך אוהב (חבר שאתה אוהבו) והוא צריך לפרוק את המשא שעל הבהמה שלו, אם אתה פורק איתו כדי לעזור לו, אתה עושה מצווה, מונע צער בעלי חיים, כי כל זמן שהמשא על הבהמה, היא מצטערת מכובד המשא. אם היא צריכה ללכת עם המשא, אז כל מה שמשמש את האדם לצורך האדם, מותר לנו להשתמש בבהמות, אבל אם היא סתם עומדת עם המשא עליה, והגעת למחוז חפצך, אז צריך לפרוק מעליה וכמה שאתה פורק יותר מהר, הינך חוסך צער מן הבהמה. אם כן, לפניך אוהב שצריך לפרוק מעל הבהמה את המשא. ולידו יש שונא שלך והוא (להבדיל) צריך לטעון על הבהמה, להעמיס על הבהמה משא. עכשיו נשאלת השאלה, מה אתה מחוייב לעשות קודם? האם לעזור לאוהב ולפרוק, ולקיים מצוות צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן, או ללכת לשונא ולעזור לו לטעון על הבהמה משא? אומרת הגמרא מצווה בשונא לטעון! "א''ל הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא תא שמע אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה", כלומר: אבל אם אנחנו סוברים שצער בעלי חיים זה מן התורה, אסור לצער בעלי חיים, אז עדיף שילך לאוהב לפרוק מעל הבהמה את משאה, אם כן מדוע מתרצת הגמרא, שמצווה בשונא דווקא? מתרצת הגמרא: "אפ''ה (אפילו הכי, אפילו כך) - כדי לכוף את יצרו עדיף"! אם יש מצווה לפרוק, עדיף לפרוק, אבל אם יש לך אפשרות לָכוּף את היצר הרע שלך, לשבור את המידות הרעות שלך, אם יש לך הזדמנות לכופף את היצר הרע (כי הרי עצת היצר היא, להשאיר את השונא שיטען לבד ויצטער, ומשכנע אותו שמצוות צער בעלי חיים עדיף). אומרת התורה, תלך אל השונא, כי בזה אתה תתגבר על המידה ותכפוף את היצר הרע שלך. והתוספות (שם) הקשו, הרי בגמרא בפסחים (קיג), מעמיד רבי שמעון בר יוחאי כך את הפסוק (שמות כג, ה): "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", אתה מְצֻוֶה לעזור לו. אתה רואה את החמור של השונא שלך רובץ תחת משאו – אסור לך להשתמט. צריך לגשת ולעזור לו.

כשמדברת התורה בשונא, מתכוונת באדם שמצווה לשנוא, ואת מי יש מצווה לשנוא? כשראה בו דבר ערווה. אם ראית את חברך עושה עבירה – מצווה לשנאתו. אם כן, מה שייך לכוף את היצר? אם יש מצווה לשנאתו, תמשיך לשנאתו?! כי בכך אתה מקיים מצווה, הרי מצווה לשנא את מי שעובר עבירה. תרצו התוספות, שמדובר בשונא דקרא, מה שכתוב (שם): "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ ", אפילו שזה מדובר במי שהפסוק אומר שמצווה לשנאתו, כי הפסוק קורא לו "שׂנַאֲךָ" (שמותר לך לשנאתו), בכל אופן – שייך בזה לכוף את יצרו!

מה יוצא מכאן?

אף על פי שיש לפניו מצווה מן התורה, לפרוק, משום צער בעלי חיים, ואצל השונא צריך לטעון, שזה ההיפך מהמצווה של צער בעלי חיים, והוא רשע שיש בשנאתו אותו – מצווה, אפילו כך – מצווה עליו לעזוב את המצווה של לפרוק ולקיים מצוות צער בעלי חיים, וגם לעזוב את האוהב שלו הצדיק, וללכת לעזור לרשע לטעון את המשא על הבהמה, ולמה כל זה? בשביל לכופף את היצר הרע, וזה עדיף, כך התורה רוצה. אם כן, מה שהתורה מבקשת מאיתנו, שאנחנו נתגבר על יצרינו הרע ולא נשמח לאיד, שזוהי השנאת חינם, שבגללה עד היום לא נבנה בית המקדש.

מה לנו יותר מפורש מזה, שהרי יש מצוות עשה מן התורה של (דברים כב, ד): "לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ", ללמד אותנו על חיוב כפיית היצר, וחייבים לשבור את מידת השנאה, אפילו בציור כזה של שונא ושאתה "עושה" צער בעלי חיים.

אם כן, על כורחנו, הטעם הוא כך: מפני שכל עיקר תכלית בריאת האדם, זה שבירת המידות ומצווה זו וחיובה הוא היסוד של כל התורה כולה ושורש של כל הפעולות שנידרש היהודי והיהודיה לעשות כל יום.

למדנו שחיוב כפיית היצר, אפילו במקום של מצווה, כלומר: מִצְוָה לעזוב מֵצְוָה, בשביל לכוף את היצר!

 

"דרש רָבָא: כל מי שיש בו שלוש מידות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן ובישן וגומל חסדים" (יבמות עט, א)

"הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין כְּאָבְרָהָם אָבִינוּ [מעבר למה שנתבקשו עפ"י מידת האמת - מידה י], גַּם הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֵינוֹ מֶעֲמִיד עִמָּהֶם הַדִּין עַל תָּקְפּוֹ אַף לֹא בְּדֶרֶךְ הַיֹּשֶׁר, אֶלָּא נִכְנָס עִמָּהֶם לִפְנִים מִן הַיֹּשֶׁר, כְּמוֹ שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים. וְהַיְנוּ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם", הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג בְּמִדַּת חֶסֶד עִם אוֹתָם שֶׁהֵם כְּמוֹ "אַבְרָהָם" בְּהִתְנַהֲגוּת.

גַּם הָאָדָם, עִם הֱיוֹת שֶׁעִם כָּל אָדָם יִהְיֶה מִתְנַהֵג בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר וּבְמִשְׁפָּט, עִם הַטּוֹבִים וְהַחֲסִידִים תִּהְיֶה הַנְהָגָתוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין [שנאמר (תהלים יח, כו): "עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד"]. וְאִם לִשְׁאָר הָאָדָם הָיָה סַבְלָן קְצָת, לְאֵלּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר [כי הם בחרו להנהיג עצמם מעבר למה שנדרשו, לכן באותה מידה צריך לנהוג כלפיהם – לפנים משורת הדין]. וִירַחֵם עֲלֵיהֶם לִכָּנֵס עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בָּהּ עִם שְׁאָר הָאָדָם. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ חֲשׁוּבִים לְפָנָיו מְאֹד מְאֹד וַחֲבִיבִים לוֹ וְהֵם יִהְיוּ מֵאֲנְשֵׁי חֶבְרָתוֹ [אומר רבי שמעון בר יוחאי (זוהר, תרומה): מי שמשתדל אחרי הקב"ה בליבו, נפשו וּברצונו, ודאי מזה שאנחנו יודעים שהשכינה שורה בו. ואז אנו צריכים לקנות את זה האדם בכסף מלא. להתחבר אליו וללמוד מדרכיו ועל זה אמרו הראשונים (אבות א, ו): "וּקְנֵה לְךָ חָבֵר" – בכסף מלא צריך לקנותו, כדי לזכות בשכינה השורה על חברו]". (תומר דבורה, הרמ"ק, מידה יא- "חסד לאברהם").

אם כן, כללו של דבר: הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרום להם שום צער.

 

בשיעור זה עסקנו בחלק הראשון, מתוך שלושת חלקי החסידות: במעשה שמתחלק לשני חלקים:

1. במעשה שבין אדם למקום, וְעִנְיָנוֹ – קיום כל המצוות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת.

2. במה שבין אדם לחברו, וענינו גודל ההטבה, שיהיה האדם לְעוֹלָם מֵיטִיב לבריות ולא מֵרֵעַ להם. וזה בגוף, בממון ובנפש –

שאלו פעם את האדמו"ר בסאטמר זצוק"ל, רבינו יואל, מהו יסוד החסידות? השיב האדמו"ר, "יסוד החסידות שיהיה לו לאדם מסירות נפש על כל סימן קטן וסעיף קטן מארבעת חלקי השולחן ערוך וְשְיֶאֱהַב לעשות טובה ליהודי ברוחניות וגשמיות, זה היסוד הגדול ליהדות וחסידות".

 

נסיים לימוד נפלא זה עם מודעא –

השורות דלהלן נכתבות בכ"ט אב תשע"ז, ערב ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.

שלושים יום לפני ראש השנה (בכ"ט לחודש אב), אומרים 'התרת קללות' בירושלים תותבב"א. בסוף ההתרה, מוֹסרים 'מבקשי ההתרה' לפני הקב"ה ולפני 'המתירים' את המודעא הבאה:

"ועוד אנחנו מוסרים מודעא לפניכם רבותינו, שכל-מחשבה רעה והרהור רע ורעותא דלִבא, אם יעלה בליבנו ומוחֵנו ובפרט בעת התפילה, ותלמוד תורה, באיזה צד ואופן שאינו לכבוד ורצון הבורא יתברך, מעכשיו אנחנו מבטלים אותן מחשבות והרהורים רעים ורעותָא דלִבא שהם נגד רצון קודשא בריך הוא ושכינתא, ביטול גמור כחרס הנישבר. ומכל-שכן אם נדבר איזה דיבור רע ואסור, מעכשיו יהיו הכל בטלים ומבוטלים. ועתה אנחנו מבארים ומפרשים באר היטב, ואנחנו מגלים דעתנו ורצוננו בכל-לִבֵנוּ כי רנוננו ומאוָיֵנוּ וכונתנו לעבוד את-בוראנו, אלהי אברהם אלהי יצחק וישראל, עבודה שלמה, עבודה תמה, במחשבה ודיבור ומעשה, ביראה ואהבה ושמחה כְּדָת מה לעשות. וכל-מחשבה ודיבור ומעשה שהם נגד רצונו יתברך, מעכשיו בטלים ומבוטלים כי הם מצד יצר הרע והכל הָבֶל, באופן שכל-עבודתנו לבורא יתברך במחשבה ודיבור ומעשה הכל הוא לעשות נחת רוח לפניו דוקא בלי שום פניה כלל ועיקר.

והכל הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו, ליחדא שם יוד הי באותיות ואו הי ביחודא שלים בשם כל-ישראל, לדעת רבי שמעון בן-יוחאי ורבי אלעזר בנו, ולדעת רבנו יצחק לוריא אשכנזי. המקום ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו מעתה ועד עולם.

יהיו לרצון אמרי-פי והגיון לִבִּי לפניך, יהוה צורי וגואלי.

אמן, כן יהי רצון.

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

    יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת