00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

מה ישראל של 1982 הייתה עושה?

אני נוהג להתחבט בשאלה הזו, כמעט כל פעם אחרי שיש אירוע ביטחוני גדול, שגורף אבידות גדולות ותבוסה צבאית מהצד שלנו.
 
שנים רבות אני משתעשע, מתגאה, מתבאס, כשאני חושב על איך ישראל של 1982 הייתה מגיבה. במקרים שונים ומגוונים, עוד מתקופת האובססית-אינתיפאדת אל אקצה שלי (ינואר 2001-דצמבר 2002) ועד היום.
 
הפעם הראשונה שזה עלה, הייתה אחרי הדולפינריום, ללא ספק. אני זוכר את עצמי גולש במורד הרחוב של חבר שלי בשעת לילה, כשאני שומע את מקלטי הטלוויזיה מהבניינים מכריזים שוב ושוב "פיגוע ענקי, עשרות הרוגים". זה היה בתחילת יוני 2001, וזה היה הפיגוע הראשון ה"באמת" גדול של האינתפיאדה הנוכחית. כולם היו בהלם, וזה היה רק 4 חודש אחרי שאריק שרון עלה לשלטון.
 
אמנם הייתי נער בן 15, אבל כבר אז הייתי מעורה פוליטית דיו. הייתי בטוח שכללי המשחק ישתנו. שהלך הרוחות יעשה טוויסט. אבל לא ידעתי על מה אני מדבר כשהטחתי בחבריי באותו ערב חמים של תחילת יוני 2001 "יקפוץ לשרון ה"אריק". הטרור גמור."
 
וככה עברו ימים רבים בהם הייתי נוהג להכריז בבית-ספר: "מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו!" כפי שידוענו, שיהיה בריא ושיתעורר כבר, אמר בימים יפים יותר, הזמנים שאני פחות או יותר מדבר עליהם.
 
ואז נהרגו עוד שני חיילים במטען מג`יפ, ואז היו עוד פיגועים, נהרגו נערי ישיבת תיכון, איזה ערבי החליט שהוא דורס אזרחים וחיילים בתחנת אוטובוס, ואז הגיע גם הפיגוע בסבארו - אחרי הפיגוע הזה כבר התחילו להתבשל טוב טוב במוחי המחזות של "ישראל 1982 מכה שוב." אבל גם במקרה זה התבדיתי. אמנם, קיבלנו חיסול של ערבי-בכיר בסוף אוגוסט 2001, חיסול "שלכאורה" עלה לנו בחייו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל.
 
גם אחרי הירצחו של זאבי, נכנסו הרבה טנקים ונגמ"חים לבית-חאנון, בית ג`אלה אם אינני טועה גם, ועשו שם סדר. הרבה מחבלים פגשו את אללה באותם ימים. קופי אנאן וחבריו אוהבי-היהודים כמובן לחצו וגינו את ישראל, עם או בלי אולי לתת גינוי קטן לרצח של שר התיירות במדינת ישראל.
 
לא אתחיל לספור את הפיגועים והמקרים הבטחוניים שאחריהם קיוותי ל"ישראל 1982". אולי בגלל שגיליתי ש"ישראל של 1982" כבר לא קיימת. אמנם אני לא יכול לשים את היד על זה עד הסוף.
 
במהלך כל הזמן הזה, התחיילתי, והצטרפתי למכונה הירוקה הגדולה. חוץ מטירונות די קרבית שכללה שבוע שטח והרבה מטווחים, ואבט"ש על גבול הצפון, לא טעמתי הרבה מהאקשן האמיתי, כי אינני שייך למערך הלוחם. אין לי הרבה להגיד על היכולת המבצעית של צה"ל מבחינת התרשמות אישית שלי, אבל מהbits of information שאספתי במהלך השיטוטים שלי ברחבי ארץ-הצבא, התרשמתי שיש לנו צבא חזק. חזק מאוד.
 
אבל איפשהו הרגשתי שהרוח של פעם נגוזה. נעלמה.
הרוח של צה"ל בחזית המדינה. הרוח של ישראל חזקה, ישראל מרתיעה, ישראל שובבה. כל אזרח ישראלי מודע לרמת הסיקור התקשורתית לקונפליקט האחרון שלנו עם הפלסטינאים, ורבים גם תולים האשמות בממשלה בכך ש"נכנעת ללחץ העולמי". וזוהי בדיוק הנקודה שלי.
 
אינני חושב שישראל איבדה מהייחודיות שלה כמדינה, וצה"ל מהייחוד שלו כצבא, ב24 שנים שחלפו מאז 1982. מבצע שלום הגליל הוא דוגמא מובהקת של ישראל היפה, ישראל הלוחמת, ישראל מעוררת הפחד בלב הערבים.
הסימפטום הכי חזק שאני יכול להבחין בו הוא הפייסנות בממשלות ישראל האחרונות. הרצון, למרות הכל ועם הכל. הסיכוי הכי קלוש שיש להגיע להסכם כלשהו עם שונאינו. ועל אף כל זאת, אינני מבין את מנהיגנו.
 
איך אפשר להגיע לפשרה עם חמאס, שאחראים לרצח נוראי וברברי של מספר רב של ישראלים, ילדים, אבות, אמהות, סבתות וסבים? יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, אזרחים ישראלים, שכל פשעם היה היותם אזרחים "ביישות הציונית".
 
איך אפשר להגיע לפשרה עם החיזבאללה, ארגון ששם לו כמטרה "להשמיד את היישות הציונית" ולזרוק אותנו לים? הכוונות שלהם ברורות כקריסטל בשמש. הדרך היחידה היא כוח. כי זו השפה היחידה שהם מבינים.
 
קשה לי להאמין שהחטופים יוחזרו בעזרת משא ומתן. ראינו מה קרה עם בני אברהם, עדי אביטן, ועומר סוועד, גבורתם וזכרונם לברכה. כל מה שקיבלנו מהעיסקה המפוקפקת הזו היה שלוש גופות ועסקן יהלומים מושחת, שאגב ראיתי אותו מספר פעמים בקניון העירוני.
 
ההרגשה הכללית היא שאנחנו לא יודעים מה לעשות. ההנהגה לא יודעת מה לעשות. אני מבטיח לכולם, שאחרי שהמצב יירגע, לא יהיה רגוע פה במדינה. ברגע זה משחיזים את הסכינים, וברגע שהמצב הבטחוני יירגע, הרבה סכינים יישלפו. ברגע זה מתנהל מחדל גיגאנטי. ואין מה לדאוג, האנשים שיצטרכו להפנות את האצבע המאשימה קיימים.
 
יש לנו ראש-ממשלה, שלמרות היותו עסקן נדל"ן ירושלמי, עם רקע משפחתי מפוקפק, אני רוצה להאמין בו. יש לנו שר ביטחון, שלמרות העובדה שכל החיים שלו הוא עסק בוועדי העובדים, אני באמת רוצה להאמין לו. הרמטכ"ל שלנו, חיל אוויר. כל מה שהוא מבין זה בחיל אוויר. אין לו מושג במערכי חי"ר, שיריון, ארטילריה, וכד`. אלוף פיקוד צפון, שיריונר שקיבל את הג`וב - אין לי מושג איך. לא שאני מזלזל בו, רק חבל שהוא לא מגיע לרמה של אביו, קותי אדם ז"ל, שנהרג בשלום הגליל.
 
אז מה עושים? אין לי פיתרון. אני רק יכול להגיד שאם היה רבין זה בכלל לא היה ככה. קפלינסקי היה רמטכ"ל, בני גנץ היה עדיין אלוף פיקוד צפון, ושר הביטחון היה ביטחוניסט.
 
אני מקווה שמדינתנו תצא מהתסבוכת הזו כמה מהר שאפשר. אני מקווה שההרתעה תחזור, למרות שקשה לי להאמין - אבל אני חייב. מקווה שהחטופים יחזרו לביתם בשלום, למרות שגם בזה קצת קשה להאמין, בהתחשב בכך שיש לנו עסק עם חיות אדם תאבות-דם ורצח.
 
כל שנותר זה להמשיך ולהשתעשע במחשבה של "ישראל 1982". בלי יותר מידי התחשבות בדעתם של האירופאים וחבריהם (אנחנו אלה שנהרגים פה), בלי לחשוב יותר מידי על האמריקאים (הם תומכים בנו ויש גם לובי יהודי) ובלי לחשוב על קופי אנאן וחבריו, חובבי הפוגרומים (אדם חכם אמר פעם - או"ם שמום. מתחמם לי הלב מלדמיין אותו אומר את זה. כמה הוא צדק).
 
אז אני אחזור בלשקוע במחשבות כיצד צה"ל של `82 לוקח את העניינים לידיים, ורפול עם כומתה על הראש, ובגין בבופור, ואריק עם הז`אקט, ודן מרידור הצעיר מכריז על מבצע שלום הגליל... אחח, היו ימים!
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

50 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת