22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

חמישים ושלוש

בשנת חיי החמישים ושלוש יזמתי וביצעתי מהלך אחד, שהיה אצלי ברשימת המטלות מזה שנים רבות: ערכתי צוואה. לא, לא קמפיין שלטי החוצות של לשכת עורכי הדין דחף אותי לכך. גם לא מות הוריי, שאמנם ערכו צוואות מסודרות, כל אחד בתורו. זו הייתה הרצאה ששמעתי לפני שנים רבות בכנס של אלו"ט. המרצה, עורך דין שמתמחה בתחום, הזהיר בכל לשון של אזהרה מפני מצב שבו אוטיסט יורש רכוש, גם אם יש לו אפוטרופוס. היות שבני הצעיר פרוח אוטיסט, ולמרות שגרושתי ואני אפוטרופוסים שלו, ישבה לי בראש הידיעה שאני חייב לערוך צוואה בת קיימא בהקדם. הידיעה הזו התחדדה משעה שהייתה לי בת זוג, רציתי לחסוך ממנה התכתשויות משפטיות עם גרושתי ועם בני הבכור. אמנם כיום היחסים ביניהם טובים, אבל ידוע שירושות טבען לסכסך בין קרובים. השנה, לאחר שהחלמתי מהניתוח לתיקון הקרע ברשתית שעברתי בשלהי שנתי החמישים ושתיים, שעה שחיי זורמים להם בשיגרה מבורכת, החלטתי שהגיע הזמן למהלך הזה.

 

בחרתי לשם ביצוע המהלך בעורכת דין צעירה שהיא גם קרובת משפחה, למרות שאינה מתמחה בתחום, היות שאני מכיר אותה מיום לידתה, ויודע שהיא אדם הגון, נבון, אחראי וטוב לב. אני גם יודע שהיא מושרשת בארץ דרך משפחתה ומשפחת בן זוגה, לכן סביר להניח שהיא עדיין תהיה בסביבה כשיגיע יומי להסתלק. סמכתי עליה, שתשלים את מה שחסר לה בתחום המקצועי, ושתהיה מחויבת אלי יותר מאשר מישהו שאמצא בחיפוש בגוגל, או מישהו שאגיע אליו דרך המלצות מחברים. מה גם, שאף אחד מחבריי המעטים טרם ערך צוואה. קיוויתי גם, שדרך העבודה המשותפת על הצוואה, אתקרב אל קרובת המשפחה הזו ואל משפחתה. לצערי, תקוותי זו נכזבה. סיימנו לערוך את הצוואה, ויחסינו חזרו להיות מה שהיו קודם: קרובי משפחה שנפגשים רק באירועים משפחתיים. אני מתנחם בידיעה שהמהלך הושלם, וששכר הטרחה נשאר בתוך המשפחה. בתוך כך למדתי, שעריכת צוואה אינה מצריכה התערבות של רשויות המדינה: די בכך שתהיה כתובה בשפה משפטית ברורה וחד משמעית, ובשביל זה די בעורך דין. זאת בשונה מקיום הצוואה, תהליך שאחיותיי ואני עברנו בשנתיים הקודמות בעקבות מות אמנו, ושדרש מעורבות של הרשות השופטת.

 

 

אכזבה גדולה בהרבה נחלתי השנה ביחסיי עם אחיותיי. לפני כחמש עשרה שנים, כחלק מהעבודה העצמית שלי בייעוץ הדדי, החלטתי שאשפר את יחסיי עם אחיותיי. החלטתי שאשים בצד את היחס המזלזל והאדנותי שלהן כלפיי, אעסוק בו רק בסשנים שלי בייעוץ הדדי, וכלפיהן אפגין אך אהבה ומסירות. בעיקר נסבו הדברים באחותי הבכורה, שהתגרשה מבן זוגה וגרה במרכז הארץ, ולכן הייתה נגישה יותר. כמו כן החלטתי, כנגזרת מן ההחלטה הקודמת, שאתמוך במנהיגות של אחותי הבכורה בטיפול בהורינו הזקנים והחולים. דהיינו, שלא אתווכח איתה, שאבצע את המטלות שהיא מטילה עלי, לא אמתח ביקורת, ורק בסשנים אעבד את הרגשות שעולים לי תוך כדי. ואכן, היחסים עם אחיותיי השתפרו. באירוע חברתי אחד, אפילו זכיתי לשמוע את אחותי הבכורה מסכימה עם חברה שלה שאני באמת עלא כיפאק, ומציינת שלא תמיד הייתי כזה. הכלתי בתקופה הזו הרבה עלבונות שעפו לכיווני ולכיוון אהובה בת זוגי, במחשבה שזה המחיר שעלי לשלם על היחסים הטובים, יחסית, וכן על כך שאני מותיר את עיקר האחריות להוריי ולרכושם בידי אחיותיי. הנחתי להן לעשות כראות עיניהן בחשבון הבנק של אמנו, בעודי אומר לעצמי, שעדיף שיגנבו אותי מאשר שנריב, וממילא הן צריכות את הכסף יותר ממני. בצוואותיהם כתבו הורינו שכל הרכוש יתחלק בין שלושתנו שווה בשווה, אך נמצאה קופת גמל ובה סכום גדול, שרק אחותי הבכורה רשומה בה כמוטבת. לאחר חילופי דברים חריפים, אמרתי לאחותי שתעשה בכסף מה שהיא מבינה, ולא העליתי יותר את הנושא. בשלהי השנה הקודמת, בצהרי היום שבו עברתי את הניתוח לתיקון הרשתית, אחרי ששבתי הביתה עם עין חבושה והוראה להחזיק את הראש מורכן למטה, אחותי הבכורה באה לבקר והציקה לי בשאלות על סידור הבית והמשרד שלה. לאחר מכן, בשלושת החודשים שבהם ישבתי בבית והחלמתי מהפגיעה בעין ומהטיפול, תמיכתן של אחיותיי הצטמצמה לטלפונים, בהן דרשו וקיבלו דיווחים על התקדמות מצבי הרפואי. אמרתי לעצמי, מה לעשות, זה הכי טוב שהן יכולות. לאחר שהחלמתי וחזרתי למסלול, נמצא סוף סוף קונה לבית הורינו באשקלון. השלמנו את המכירה, חילקנו בינינו את הכסף. עדיין נשאר חשבון הבנק של אמא, למקרה שיצוצו הוצאות בלתי צפויות בגין המכירה, אבל התחושה הייתה, שהנה הסתיימה תקופה קשה, ותקופה חדשה מתחילה. 

והנה, יום חורף אחד אני יושב באוטובוס בחזרה מהעבודה, ומקבל טלפון מאחותי האמצעית. יום הולדתה הששים של אחותנו הבכורה ממשמש ובא, ויש לחגוג אותו כראוי. זכרתי את ההתגייסות המשפחתית לקראת יום הולדתי החמישים, ונמלאתי ציפיה לקחת חלק בהכנות. אלא שלא כדי לשתף התקשרה אחותי האמצעית. התכנית כבר הייתה מוכנה וגמורה. אחותי התקשרה כדי לבקש את הסכמתי לכך, שההוצאות יחולו על שלושתנו. וההוצאות, אבוי, גדולות בהרבה ממה שהיו על יום הולדתי. היא אמרה, שכדי שההוצאות לא ינגסו לנו בתקציב השוטף, היא חשבה לקחת מהחשבון של אמא. שאלתי אותה מה זה משנה, הרי גם הכסף ששם הוא של שלושתנו. לא הייתה לה תשובה לזה. אמרתי לה שלא מתאים לי העניין הזה, ושאם לאחותנו הבכורה אין איך לממן יום הולדת גדול, שתחגוג יום הולדת קטן. מאותו הרגע, הודרתי כליל מן ההכנות ליום ההולדת, שהתרחש לפי התכנית המקורית, הגדולה. הוא כלל סיור מודרך בתל אביב, ארוחת צהריים לעשרות מוזמנים, וסוף שבוע במלון בוטיק תל אביבי למשפחה המצומצמת. לא שאלתי מאיפה הגיע הכסף. בארוחת הצהריים, לאחר הברכות המסורתיות, כלת השמחה הודתה לאחותה הנהדרת על ארגון האירוע הנהדר. אחותה הנהדרת לקחה את המיקרופון, ואמרה שהיא לא עשתה הכל לבד, גם הבנים עזרו הרבה. היא התכוונה לאחייניי, הבנים הבוגרים של אחותי הבכורה.

בערבו של אותו יום, כשחזרנו מן המסעדה אל המלון, אחותי הבכורה לקחה אותי הצידה, הודתה לי על כך שלא לחצתי עליה בעניין קופת הגמל, ואמרה שהחליטה לתת לי ולאחותי האמצעית חלק מן הסכום שירשה, רבע לכל אחד. הקשבתי לה עד שסיימה, לקחתי את הצ'ק שהושיטה לי, ולמלמתי משהו על זה שכסף בא וכסף הולך, ומה שחשוב זה שהמשפחה תישאר ביחד. למחרת, בשבת בבוקר, יצאנו לשוטט בטיילת. הן מדברות, אהובה ואני מקשיבים, והנה אני לומד שהן מתכננות טיול גדול לניו יורק וסביבתה בפסח. כבר הזמינו כרטיסי טיסה. "גם אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה", זרקה לי אחותי הבכורה. אבל אני כבר לא רציתי. די, נגמר. התעייפתי. מאסתי.

אמא נפטרה, הבית נמכר, הירושה חולקה. אני לא מוכן יותר שיתייחסו אלי כאל האח הקטן, שכשהוא עושה מה שאומרים לו, אז הוא חמוד, וכשיש לו דעות משלו, אז הוא מפונק ואפשר להעיף אותו הצידה. ואם זה אומר, שיחסיי עם אחיותי יהיו מעכשיו קרים וקורקטיים, אז בסדר, זה מה שיהיה. ניפגש באירועים משפחתיים, נשאל מה נשמע ומה ככה, וזהו. את אחותי הבכורה, שאין לה בן זוג והיא גרה לידנו, נזמין לסרט או למסעדה פעם בכמה זמן. נענה לשיחת הטלפון הבלתי נמנעת בראש השנה וביום ההולדת. את ניתוח הקטרקט באותה עין, אותו הצטרכתי לעבור מתישהו, בחרתי לעבור בפסח, כשהן היו בניו יורק. לא סיפרתי להן עליו, כדי שלא תטרדנה אותי בטלפון. כששבו, הביאו לאחיהן הקטן מתנה קטנה. כמו תמיד, כאילו כלום לא השתנה. נו, טוב, שיהיה כך. אם אראה אצל מי מהן שינוי, אשקול גם אני את המשך דרכנו.

 

 

גם בזירות האחרות של חיי, בעולם העבודה ובייעוץ הדדי, שנת חיי החמישים ושלוש התאפיינה בחישוב מסלול מחדש. כבר לא מנסה להתבלט, כבר לא מחפש להנהיג. מסתפק במה שיש לי. מחפש פרוייקטים חדשים להשקיע בהם ממרצי ומכשרונותיי, אבל בלי נסיעות לתל אביב, משהו נחמד ליד הבית, אולי התנדבות איפה שהוא. בדקתי אפשרות להתנדב במיזם של העיריה לתמיכה בהורים צעירים. עזרתי קצת למסע הבחירות של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה. בקיץ האחרון נרשמנו, אהובה ואני, לחוג שחייה שבועי בשיטת "מאסטרס". מלבדנו, יש בקבוצה עוד שלושה גברים, וישנה ג'ניפר, המדריכה שלנו, בחורה גדולה וחביבה. להפתעתי, יצא שאני השחיין המצטיין בקבוצה. החיזוקים החיוביים שמעתירה עלי ג'ניפר, זה מביך אותי כמה שהם נעימים לי וממלאים אותי. כאילו מה, מה אכפת לך מה חושבים עליך האנשים שאתה משלם להם תמורת שירות. אבל אכפת לי. כל חיי קיבלתי שבחים רק על היכולות השכליות שלי, וספגתי ביקורת על היכולות הפיזיות. לפעמים ביקורת ארסית, לפעמים ביקורת רוחשת טוב, לפעמים ביקורת שלא בוטאה כלל במלים, אבל חשתי בדקירתה. והנה, כאן אני שומע שהשתפרתי, שזה היה יפה מאד. אם יש מה לשפר, ג'ניפר קוראת לזה "דגשים", לא "תיקונים". זאת ועוד, אהובה נמצאת שם איתי, ובין המקצים, אנחנו יכולים לגעת זה בזה. זה עוד משהו שאנחנו עושים ביחד.

לא נסענו השנה למקומות חדשים ומרגשים. נסענו למקומות שכבר הייתי בהם. בתחילת יוני נסענו לפאריס לכמה ימים. לקראת יום הכיפורים, נסענו עם אביה ואחיה הצעיר של אהובה לקרקוב ולוורשה. מטרת הנסיעה, חוץ מאשר לא להיות בארץ ביום הכיפורים, הייתה ביקור בכפר ראדז'יצ'וב. בכפר הזה הסתתרה משפחת האב בזמן המלחמה, שם הוא נולד וחי עד גיל שלוש. התבוננתי באח הקטן של אהובה, ושאלתי את עצמי עד כמה אני דומה לו, עד כמה תורמת התנהגותי לכך שאחיותיי מתייחסות אלי כפי שהן מתייחסות. אין לי תשובה על כך. מכל מקום, בנסיעה הזו המנהיגות שלי הייתה נוכחת מאד, וגם זכתה להערכות. 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת