22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

We're All Stories in the End

הראשון בספטמבר החדש

אז מה הספקתי לעשות הבוקר?

טאטאתי את הסלון וחדר־השינה
שטפתי כלים
כיבסתי את הציצית של בעל
ניקיתי את השולחן
שאבתי חלב

הכל בלי שסתיו תאמר מילה. ולמה זה, אתם שואלים?

כי היום היא הלכה בפעם הראשונה למטפלת. 

מאחר ואני מתחילה ללמד ביום ראשון הבא-הבא (לא שבוע הבא, השבוע של ראש־השנה. שבוע לאחר־מכן, השבוע של יום־כיפור), החלטתי להקדים מעט את הכנסת הילדה היחידה שלי (בינתיים) למטפלת ולתת לה להתחיל להתרגל לאדם חדש. יש לציין שהבת שלי שחקנית קולנוע. זה אומר שכמעט תמיד, כשאני עולה איתה לחמותי או הולכת להורים שלי, היא בוחנת את האנשים החדשים בעיניים ענקיות, מבט בוחן ושופט מלמעלה עד למטה, ואם האדם שלפניה לא מוצא־חן בעיניה היא מרטיטה את השפה התחתונה שלה, מתחילה להתנשף בנשימות קטנות ומהירות, ואם אני לא מרגיעה אותה מיד - היללות מתחילות. 

ותאמינו לי, זה בכי כל־כך משוחק, זה מדהים.

[תנו לי לתת לכם דוגמא:
בשבת הקודמת הייתי אצל ההורים שלי וקמתי בבוקר להאכיל אותה. עשיתי את זה בחדר־השינה של אימא ואבא (זוכרים איך פעם היינו הולכים לשם בשבת בבוקר, מתחפרים במיטה של אבא שהלך להתפלל שחרית ומדברים עם אימא? אז זה מה שעשיתי, רק בתור אדם גדול ובוגר.) דיברתי עם אימא שלי, סתיו ראתה אותה והייתה רגועה לחלוטין. לאחר־מכן הלכנו לשתות משהו ולאכול עוגה, והשענתי את סתיו עליי, עם הפנים קדימה. חמש דקות לתוך השיחה, אימא שלי השמיעה איזשהו קול לעברה, משהו חמוד ומתאים לתינוקות, והבת המוכשרת שלי פרצה בבכי. אללי.]

כל השבוע פמפמתי לסתיו, "ביום חמישי את הולכת למטפלת. ביום חמישי את הולכת למטפלת! איזה מרגש זה, נכון, ילדה קטנה?". בעל כבר התחיל לגלגל את העיניים שלו אליי כל־כך חזק שיכולתי לשמוע אותו עושה את זה מהעבודה. אבל לי לא היה אכפת; רציתי להרגיע אותה, אבל בעיקר הייתי צריכה להרגיע אותי. ממש דאגתי שהיא תקום מאוחר מדי בבוקר (לפעמים יש לה גליצ' והיא קמה בשמונה אחרי שהיא אוכלת בשש), או תירדם בדרך למטפלת (נענוע העגלה מרגיע אותה ממש) או תתחיל לבכות ברגע שניכנס לתוך הדירה הלא־מוכרת (ע"ע הדוגמא מלמעלה)...

אבל דבר מזה לא קרה. היא התעוררה הבוקר ופטפטה לעצמה בזמן שהכנתי לי כוס שוקו וכרסמתי רוגלעך. עשיתי דברים קטנים של בוקר: ארגנתי את משטח ההחתלה שלה, בחרתי בגד־גוף מתוק עם איור של אבטיח שמתאים לסוף הקיץ והלכתי להרים אותה מהמיטה. היא חייכה חיוך כל־כך רחב ושמח שכמעט התחרטתי שאני לוקחת אותה למטפלת.
כמעט.

ואז הגיעה השעה 7:22 והרגשתי שאנחנו מוכנות לצאת. העליתי את העגלה, העליתי את התיק עם הדברים שלה, העליתי אותה ויצאנו החוצה. האוויר היה קריר ונעים, השמיים כחולים והעננים נראו כאילו ילד שיחק ומרח פלסטלינה על כל התכלת הזו. פתאום הרגשתי כמו אדם מן המניין. אחרי (כמעט) חמישה חודשים בהם אני יוצאת מהבית בשעות הבוקר המאוחרות כדי לקחת אותה לגינה, פתאום להיות בחוץ בשעה מוקדמת כזו הרגיש לי גם נורמלי וגם מרגש. "אנחנו הולכות למטפלת," אמרתי לה. "תראי את השמיים! תראי את העלווה*! תראי את הענפים החומים והעלים הירוקים והפרחים הוורודים!" יכולתי לראות איך היא בוחנת את העולם החדש והנקי הזה; מסתכלת על העצים, בוחנת את האנשים שעברו על פניה, מכווצת עיניים כשהשמש דגדגה את הפנים שלה. 

עשר דקות לאחר מכן עמדנו מול הבניין חסר־הייחוד. הרמתי אותה מהעגלה, עלינו במעלית, ולפני שדפקתי על הדלת נשמתי עמוק. "הנה זה בא," אמרתי לה. "קדימה!"

יש לציין שעוד מאמצע ההיריון שלי איתה אני מחפשת מטפלת. שאלתי אנשים, התייעצתי עם חמותי, דיברתי עם גיסתי, ובסוף קיבלנו את מספר הטלפון שלה. היא חמודה מאד. נפגשנו לפני חודשיים, בערך, כדי שנוכל להתרשם האחד מהשנייה. סתיו חייכה אליה, אז נרגעתי קצת.
היום בעלה פתח את הדלת, קידם את פנינו ויצא לדרכו, ואני ראיתי אותה על הברכיים, משחקת עם אחד התינוקות הנוספים שבהשגחתה. על השולחן היו ארבע סלסילות מסומנות בשם, והשם של הבת שלי היה שם גם. היא חייכה אלינו, בירכה אותנו שהגענו וסתיו בחנה אותה מלמעלה למטה, כרגיל. 

"טוב," אמרתי, "פה יש חיתולים, סדין, בקבוקים וחלב שאוב. שמיכה, וכובע, אם תרצו לצאת לטיול." היא הסתכלה והנהנה. "היא אכלה כמעט בשבע, צריכה לאכול באיזור תשע... אבל היא צריכה לישון עכשיו," הוספתי. ואז עשיתי מעשה אוס: אמרתי, "אז אנחנו נלך," השארתי שם את העגלה עם כל החפצים ועמדתי לצאת מהדלת עם הילדה. המטפלת צחקה, ואני, בעצב רב, הפקדתי בידיה את האוצר הגדול ביותר שלי. "אני אחזור עוד שעתיים," אמרתי לה. "ביי, חיים בלב שלי," אמרתי לסתיו, הפרחתי לה נשיקה באוויר ויצאתי משם מהר לפני שאתחרט. 

כשהדלת נסגרה אחרי נשמתי נשימה עמוקה והרגשתי איך הדמעות עוקצות את העיניים שלי. כשהלכתי הביתה חשבתי, איזה מוזר זה ללכת בלי עגלה, וגם, משהו חסר לי - אני מרגישה קלה מדי, וגם, אני ממש מקווה שהכל יהיה בסדר, ונאנחתי ממושכות.

לומר לכם את האמת, אני לא יודעת איך עושים את זה כל יום. איך כל יום את הולכת, משאירה את האפרוח הקטן שלך אצל מישהי, והולכת לעבודה. אם זה היה תלוי בי, הייתי נשארת איתה עוד חצי שנה, לפחות. נכון, זה קשה. נכון, אני לפעמים מתלוננת לבעל ואומרת לו, 'היום היה קשה, היא בכתה הרבה', אבל הימים האלה מתגמדים לעומת הימים שבהם אני אומרת לו, 'היום היא הייתה נהדרת! שיחקנו וצחקנו וניסיתי לגרום לה להתהפך אך לשווא' ואז מנשקת אותה על הלחיים השמנמנות האלו שלה. 

מתגעגעת אליה כבר עכשיו, למרות שעברו בקושי כמעט שעתיים ועוד כחצי שעה אלך לקחת אותה חזרה.

אוף, אני לא יכולה לראות את עצמי עושה את זה באופן קבוע.
השנה הזו הולכת להיות קשה במיוחד.

(וזו אני, היום.
 

*כן, באמת אמרתי 'עלווה'. זו מילה יפה, למה שלא תדע אותה? ;)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמנדה האחת אלא אם צויין אחרת