22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

We're All Stories in the End

חיים של אימא

10/09/2017

אתמול הגיעו אליי הבנות מהמכללה. מאז שסיימתי ללמוד (אי־אז, בשנת 2011) אנחנו משתדלות להיפגש פעם בכמה זמן. לפחות פעם בשנה, ומאחר וכולנו מורות אז בחופשת הקיץ. השנה תכננו להיפגש אצל הטוקרית עוד בתחילת החופש, אבל איכשהו זה נדחה ונדחה ובסוף שנת הלימודים תשע"ח התחילה ולא נפגשנו אפילו פעם אחת. הג'ינג'ית כתבה בקבוצת הוואטסאפ שצריך להיפגש דחוף, והחלטתי לקחת אחריות ולארח את כולן אצלי. אני אוהבת לארח, ובעיקר אני אוהבת את המבט שעולה על הפנים של כולם כשהם נכנסים פנימה ורואים את הספרייה שלנו (גם הספרים וגם הדי־וי־די) ואת הפוסטר הענק של שודדי־הקאריביים.

ובחזרה לענייננו.

נפגשנו אתמול בספונטניות, ואחרי סבב צווחות וחיבוקים שלא יכלו לבייש מעריצת וואן דיירקשן אובססיבית התחלנו להתעדכן אחת בחייה של השנייה, דיברנו ואכלנו והיה נהדר. הג'ינג'ית ילדה לפני שלושה חודשים, הטוקרית - את ביתה השלישית לפני כחצי שנה, וסתיו שלי נולדה לפני ארבעה וחצי חודשים, ככה שיש לנו תינוקות בערך באותו הגיל. ל-וִי ולרוּתה יש ילדים קטנים (הגדולה של וִי בדיוק עלתה לכיתה א' וזה היה הרגע בו פתאום התחלנו להרגיש את הגיל שלנו) וצ'אן עדיין רווקה אבל מנצלת את הזמן הפנוי שלה בצורה הכי כיפית וטובה שיש (ולפעמים גם לי מתחשק להשאיר את סתיו עם בעל ולהצטרף אליה לטיול הבא שלה).

מפה לשם התחלנו לדבר על תינוקות. או, ליתר דיוק, הטוקרית, הג'ינג'ית ואני התחלנו לדבר על התינוקות שלנו. השווינו תמונות ופולקעסים, התמוגגנו יחד, ואפילו לא שמנו לב שהתחלנו לדבר בקול צפצפני וגבוה מגדר הרגיל. צ'אן הסתכלה עלינו, הרימה גבה, ושאלה, "אבל למה בטונים כל־כך גבוהים?" ואני לא ידעתי מה לומר לה חוץ מלפלוט, "אעאעאעאעאעא" ארוך ולמעוך לעצמי את הלחיים כי סתיו ישנה בחדר ליד, אז לא יכולתי לעשות לה את זה בעצמי.

ופתאום הבנתי, בעזרתה של הג'ינג'ית, שנהייתי קלישאה מהלכת. 

כן, אמרו לי שאני אתאהב בה והלב שלי יגדל כדי שיהיה לה מקום. 
כן, אמרו לי שילד ראשון זה אושר עצום ואין בכלל מה להשוות בין זה לבין חיי נישואין.
כן, אמרו לי שאני אדבר אליה בתינוקית ואקשקש אליה ואחכה לחיוך כמו כלב שמחכה לצאת לטיול, עם הזנב מקשקש והלשון בחוץ.

אבל לא ידעתי שזה יהיה ככה

בפעם הראשונה שהיא השמיעה קולות גרגור והנאה התמלאתי אושר. חייכה הרגשתי שאני מתה משמחה. בפעם הראשונה שהיא צחקה הסתובבתי להסתכל על בעל בעיניים נוצצות ואמרתי, "שמעת???" והסתובבתי אליה חזרה, מצפה שהיא תשמיע את הקול הזה שוב. (היא לא. לקח לה זמן להבין מה היא עשתה) אני יודעת שזה קלישאתי (לא אמרתי שזה מה שאני?), אבל היא משוש חיי, בבת עיני, הגביע הקדוש והאוצר האבוד של אינדיאנה ג'ונס ביחד. אני עוצרת הכל ורק מסתכלת עליה, בולעת אותה בעיניים מאושרות כשהיא צוחקת או מחייכת. אני עושה הכל כדי שהיא תצחק או תחייך או תשמיע קולות של אושר. אני מנפחת את הלחיים שלי ונושפת על הבטן שלה, מדגדגת את כפות הרגליים שלה, עושה לה התעמלות לשרירי הידיים (היא אוהבת את זה), מניפה אותה באוויר, שרה לה. אני עושה הכל

(ואז אבא שלה מגיע הביתה והיא מתחילה לנופף בידיים שלה בהתלהבות ולהתעלם מכל מה שעשיתי כל היום, אבל זה עניין לפוסט אחר. )

לא ידעתי שאני אהפוך לאימא שאומרת, "חיים שלי בלב כפרעלייך אני חולה לך על התוכעס". בחיי. אני לא חושבת שאי־פעם השתמשתי במילים "חיים שלי" לפני שהתחתנתי, וגם אז הייתי משתמשת בהם במשורה (בעיקר כי בעל היה מחזיר לי ב,"משה שלי". שנון). אבל עכשיו? חופשי. סתיו צוחקת? "יווווו חיים של אימאאאאא!" סתיו מחייכת? "אומייגאד איזה מאמי את כפרעלייך!!!" היא רק מייבבת קצת בשביל לקבל תשומת־לב? "מה קרה, חיים בלב? הכל בסדר?" ומדי פעם אני פולטת איזה צליל חסר משמעות ומחבקת אותה חזק ואז משמיעה עוד קול חסר משמעות שאולי מזכיר קצת, "אעהעאהעהא נגנגנגנגנננגנגגגנ". אני חושבת שווקי* ואני נצליח לנהל שיחה שוטפת. 

כן, אימא למופת ומופת של אימא.

ברגעים אלו ממש החיים שלי שוכבים בנדנדה ומתנמנמים, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לשבת מולה, להתבונן בריסים שלה מרפרפים על הלחיים התפוחות האלו ולהתמוגג.
יווווווווווו, חיים בלב שלי! מתה עלייך, חולה לך על התוכעס.  

 

*אה-הא! רפרנס למלחמת־הכוכבים ;)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמנדה האחת אלא אם צויין אחרת