22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

We're All Stories in the End

אימא לשלושה

31/08/2017

מאחר ויולי-אוגוסט עובר עליי במהורהר ובאיטיות, כאילו אני שוחה בתוך דבשה, כשאחותי התלוננה בפניי שאין לה סידור לילדים לאחד הימים האחרונים של אוגוסט, חשבתי שזה יהיה נחמד להציע את עצמי למשימה. אחרי הכל, אני מורה, אני בחופשת־לידה, ויש לי רק את סתיו בבית כי בעל עובד. היא בהתחלה התלבטה בינה לבינה; גם לא היה לה נעים לזרוק עליי בן שבע ובת חמש, וגם לא ממש התחשק לה לנסוע עד אליי. אני חושבת שהצלחתי לשכנע אותה בעזרת, 'לא עדיף לך? בעל גם ככה לא בבית', ולא בעזרת שום תירוץ נועז אחר.

וככה יצא שאתמול הגיעו אליי איתי וטליה 'ליום כיף אצל דודה טל־טל' (ככה הם קוראים לי), ואני התנסיתי באיך זה להיות אימא לשלושה ילדים ביולי-אוגוסט.

סתיו התעוררה בשש ועשרה ואני קמתי להאכיל אותה. חשבתי שהיא תרצה להישאר ערה למשך עוד זמן־מה לאחר מכן, כי היא בדרך־כלל ערה שעה וקצת אחרי ההאכלה של הבוקר, אבל השחקנית הקטנה שלי החליטה שזה מרגיש לה יותר כמו לילה מאשר כמו יום ונרדמה כמו גדולה במיטה לעוד שעתיים וחצי לפחות. 
הילדים הגיעו בשבע וחצי מלווים בפמליית ההורים. אחרי נפנופים נרגשים לשלום משתי המשלחות, הם נכנסו אליי הבייתה, ואני נעמדתי ופתאום הרגשתי חסרת־אונים ולא ידעתי מה אציע להם לעשות. להזכירכם, סתיו בת ארבעה חודשים. אין לי שום־דבר בבית שיכול לעניין ילדים בגילאים האלו. המזל היה שאנחנו גרים ממש קרוב לחמותי אז הצעתי להם את הצעצועים הישנים של גיסיי ובעלי. 

(מסקנה #1: לדאוג למשחקים. לגו סגור בשקיות בהן הוא הגיע לא נחשב)

זה העסיק אותם לשעה, אולי. עם תחלופות מרובות בין משחק למשחק.

כשהם גילו את הפלסטלינה, זה העסיק אותם לעוד שעה. 

(מסקנה #2: לדאוג לפלסטלינה. ולמערוך. ולקרש חיתוך. ולעיתון.)

אחרי ארוחת בוקר שכללה פיתה עם חביתה (לה) וחלה משבת עם ביצה מקושקשת (לו), מלפפון שהתחלק שווה בשווה בין שניהם ועגבניה שאף־אחד לא אכל מלבדי, הגיעה השעה עשר וחצי שבה הבטחתי להם שהולכים לקניון סירקין כי יש שם פעילות לקיץ. אני יכולה ללכת ברגל לקניון, אז ארזתי את סתיו, את שאריות הלחם/פיתה, בקבוק מים של ליטר וחצי ויצאנו לדרך. הכביש שמוביל לקניון מלווה בריאה ירוקה ונעימה להליכה (כשיש צל), והילדים ממש נהנו. 


(בתמונה: הילדים מטפסים על פסגת הר. לא בתמונה: סתיו, מביטה בי במבט של, 'אימא, מה את עושה, מה זה השטויות האלו??')

אחרי מסע מייגע שאפילו לי לוקח פחות זמן (ואני אחרי לידה, חסרת כושר ודוחפת עגלה) הגענו לגינה שליד הקניון. הם התלהבו ורצו להישאר, אבל פיתיתי אותם במילים יפות על מזגן. זה עבד ונכנסנו פנימה. הפעילות הייתה אמורה להתחיל באחת־עשרה ואנחנו איחרנו בעשר דקות. חשבתי שהכל ייגמר, אבל מצאתי להם כסאות פלסטיק קטנים ומקום לשבת. הם קיבלו חתיכת קרטון בגודל של ספר טיסה, קערה מפלסטיק עם דבק פלסטי, מקלות אזניים, פייטים וצורת שפתיים מסול ורוד. 
הלכתי להתיישב על ספסל ליד וחשבתי לעצמי, 'כמה חבל שדווקא היום לא הבאתי איתי ספר' כשפתאום נדחפו מתחת לאף שלי שתי יצירות לתפארת והשניים עמדו שם, בחיוכים ענקיים. "סיימנו!" הם קראו בצהלה. "ועכשיו לג'ימבורי!"

כנראה הג'ימבורי קרץ הרבה יותר. יכולה להבין אותם, יש שם בריכת כדורים. וטירה מתנפחת. 
וגו(נ)בים על זה המון כסף.

(מסקנה #3: תמיד תכיני תוכנית גיבוי - aka, תוודאי שיש ג'ימבורי - במקרה והפעילות בקניון מהירה מדי.)

אחרי שאמרתי להם, "דיר בלאק אם תהיו בג'ימבורי פחות משעה, ועכשיו היידה עם הנעליים ופנימה!" הם נכנסו פנימה ואכן שהו בפנים שעה וחצי (היא) - שעתיים (הוא). חייבת לציין, נכנסתי פנימה עם סתיו בשלב מסוים כדי לראות איפה הם (הפתגם, 'מרוב פעוטות לא רואים אף ילד' ממש מדויק במקרה דנן) ואם הייתי ילדה עד גיל תשע גם אני הייתי נהנית. לעזאזל, אני זוכרת שהביאו טירה מתנפחת למכללה וזינקתי פנימה במלוא המרץ והשמחה. לא פלא שילדים קטנים שמחים כל־כך; מי לא היה שמח אם הייתה לו טירה מתנפחת? (לו, לג'ימבורי. same same new name) 

בזמן שטליה אספה במרץ פייטים שהתפזרו על הרצפה, אני ניהלתי שיחה קלילה ולא מחייבת עם אחת האימהות שהתיישבה לידינו. בזמן שטליה אכלה את הפיתה שלה שארזתי וישבה בשקט אני הלכתי לקרוא לאחיה הגדול ולומר לו שמיציתי. גררתי אותו מהג'ימבורי ("אבל הנעל שלי!" -"טוב, תנעל אותה עכשיו," וגלגלתי עיניים בחוסר־סבלנות), שכנעתי אותם שהם יקבלו פרס אחד משלל המכונות שמפוזרות שם ("מה לגבי זאת?" -"אמרתי לך, אתה תקבל מתנה מהמכונה הזאת, או הזאת, או הזאת, או הזאת, או הזאת...") לאחר הפסקה קצרה שכללה האכלת סתיו פעם נוספת בחדר ההנקה (המושלם; קודוס לקניון סירקין), שקלתי לקנות להם פיצה, אבל החלטתי נגד. במקום זה כל אחד קיבל גלידת־וניל מהבורגראנץ' במתחם־האוכל, וכדור הפתעה מאחת ממכונות־המזל לילדים; היא קיבלה בובה מיניאטורית של הלו־קיטי והוא קיבל פנס של ליגת־הצדק. גו, DC! 

(מסקנה #4: צריך לדעת להתמקח)

אחרי הג'ימבורי התחלנו ללכת לכיוון הגינה והם נזכרו שהם רוצים לשחק גם שם. אישרתי להם. אחרי הכל, הבטחתי להם כשהגענו שנוכל לשחק שם אחר־כך, סתיו כבר אכלה, והגינה היא בחינם.

(בתמונה: היא בנדנדה, הוא בג'ונגל. לא בתמונה: אני, מלאת קנאה)

בשלב מסויים הבנתי שאם לא נתקדם לכיוון הבית הם לא יקבלו פיצה וסרט לפני שאימא שלהם תחזור לקחת אותם, וזירזתי אותם להתקדם בקריאות, 'ספיט ספוט' משל הייתי מרי פופינס עם עגלה. חוץ מפעם אחת שצרחתי על איתי בבעתה לרוץ אליי כי תכף נפספס את הרמזור, היה סבבה. הם שוב טיפסו על הרים וגבעות, שתו מלא מים והגיעו הביתה אדומי־פנים כמו האינדיאנים בסיפור על פיטר־פן. הכרחתי אותם לתת לי לשטוף להם פנים וידיים (כי בפעם הקודמת שהם עשו את זה הם הפכו את המקלחת לבריכה. קשה לפתוח את הברז והזרם ממש חזק) והושבתי אותם עם פיצה וקולה (אני יודעת שזה לא הכי בריא, אבל ממש ממש ממש לא התחשק לי לבשל ארוחת־צהריים) מול 'דמבו' של דיסני.
שכחתי עד כמה הקטע עם הפילים הוורודים הזוי ומקריפ. כאילו האנימטורים היו על LSD כשהם ציירו אותו. 

(מסקנה #5: תמיד תדאגי שיהיה לך סרט של דיסני בהישג מחשב)

אחרי שאס הגיעה לאסוף אותם (הם עוד הספיקו להתחיל את 'אליס בארץ הפלאות' ולהגיע עד האמצע) והלכה, אחרי שבעל הגיע והרים את סתיו מאחר והוא לא ראה אותה כל היום, אחרי שהוא השכיב אותה לישון כי עבר עליה יום מלא גירויים והרפתקאות, היא התחילה פתאום לבכות במיטה. פתאום הבנתי שתשומת הלב שלי התחלקה בין שלושה ילדים במשך כל היום הזה, והיא, שרגילה שתשומת הלב שלי נתונה לה בבלעדיות הרגישה קצת מקופחת, בדרכה. 

הרמתי אותה, ערסלתי אותה, שרתי לה שירים ולחשתי לה באוזן עד כמה אני אוהבת אותה ושאני כאן איתה, שתשומת־הלב שלי נתונה רק לה עכשיו. "את יכולה לבכות," אמרתי ברכּׁוּת, "אימא פה עכשיו רק איתך."
היא בכתה קצת אחר־כך, אבל נרדמה מהר מאד. 

מסקנה סופית:
שלושה ילדים זה טוב ויפה אם:
 זה רק ליום אחד באוגוסט.
 לא כולם שלך.

מעריצה אתכן, אימהות של יולי-אוגוסט.
בקרוב אצלנו, סתיויק. 

 

נ.ב.:
תזכירו לי לחזור לפוסט הזה כשלסתיו יהיו עוד שני אחים/ות. surprise

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמנדה האחת אלא אם צויין אחרת