33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 1]-פרק ראשון-י"ג מִדוֹת של רחמים עליונות-"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ"

בס"ד                                                                                         

לימוד יומי [שיעור 1] – תומר דבורה / לרמ"ק – רבי מֹשַה קוֹרְדוֹוָֹאִירוֹ

 

פרק ראשון – י"ג מִדוֹת של רחמים עליונות

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ"

[עם ביאור של ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה"]

 

 

??????ž?????? ??? ???§???©??????¨???

 

 

לעילוי נשמת

שמואל בן רבי אליהו ופנינה פרלה אזולאי, עמנואל בן חנה,

הרב משה חביב בן מזל, הרבנית סימה שמחה בת סוליקה.

קלוד מרדכי בן שמחה ג'וליאט, שלמה (שלומי) בן חנה.

ת.נ.צ.ב.ה.

 

 

תפילת תודה

בעה"י נפתח את הלימוד בתפילת תודה לקב"ה:

האומר תחינה זו מהלב הופך מידת דין לרחמים ויזכה לראות ניסים גלויים מבורא עולמים:

"מלך מלכי המלכים, הקב"ה אדון עולם, ריבונו של עולם, תודה!!! תודה על רוב רִבֵי ריבבות פעמים שעזרת לי, תמכת בי, הושעת אותי, היצלת אותי, שימחת אותי, ריפאת אותי, שמרת עלי, עודדת אותי. תודה שאתה תמיד איתי. תודה שאתה נותן לי כח לעשות מצוות, כח לעשות מעשים טובים, כח להתפלל. תודה על כל הפעמים שעזרת לי ולא ידעתי להגיד תודה. תודה על החסדים שאתה עושה עִמִי בכל רגע ורגע. תודה על כל נשימה ונשימה שאני נושם/נושמת. ותודה לך מלך מלכי המלכים גם על הדברים שאין לי, תודה לך שקשה לי לפעמים, תודה שקצת עצוב לי לפעמים, כי הכל לטובתי, ואפילו לא תמיד אני רואה שזה לטובתי, עמוק בלב אני יודע/יודעת שכל מה שמגיע ממך, הוא הדבר הטוב ביותר עבורי, והוא נעשה במיוחד בשבילי, בהשגחה פרטית מדוייקת ומושלמת, כמו שרק מלך מלכי המלכים יכול לעשות. תודה שלפעמים קשה לי, כי רק ככה אני יודע/יודעת להעריך את הטוב, רק אחרי שנמצאים בחושך אפשר להעריך את האור. תודה על החיים הנפלאים שנתת לי. תודה על כל דבר הכי קטן שיש לי, כי את הכל אתה נתת לי, ולא אף אחד אחר. תודה שאתה תמיד שומע את התפילות שלי.

בורא עולם, אני מבקש/מבקשת סליחה ממעמקי לבי אם היו פעמים שלא הערכתי את מה שנתת לי, ובמקום לומר תודה רק התלוננתי.

אני עפר ואפר ואתה כל העולם. אנא אל תרחק ממני לעולם".

 

הסכמת הגאון בעל השל"ה הקדוש לספר 'תומר דבורה'

"בהיות שהספר הנכבד הזה כולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו יתברך, והולך בדרכי מידותיו יתברך, ובודאי מי שרגיל בספר הנכבד הזה ומקיימו יש לו מַהְלְכִים בין העומדים [כתוב בזכריה (ג, ז): "כֹּה-אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה", מבאר רבינו יונה גירונדי בספרו "שערי תשובה" (שער שני, סעיף יט): "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" פירוש: בין המלאכים שהם עומדים וקיימים, כמו שנאמר (תהלים קמח,ו): "וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם", ונאמר (דניאל ז, טז): "קִרְבֵת עַל-חַד מִן-קָאֲמַיָּא" - קרבתי אל אחד מן העומדים הם מלאכי מעלה, שאין בהם ישיבה (מצודת דוד). מבאר 'מצודות דוד': "אם בדרכי תלך" - רוצה לומר אם זרעך ילכו בדרכי ואמר כמדבר עליו כי זרע האדם יחשב כמוהו וכן אקחך זרובבל (חגי ב). "ואם את משמרתי תשמור" - ר"ל אם ישמרו הדברים שצויתי לשמרם וכפל הדבר במ"ש. "וגם אתה תדין" - ר"ל גם זרעך כמוך יהיו כ"ג ופקידים עד עולם לדון את ביתי וע"פ יעשה כל צרכי הבית, "וגם תשמור" - ר"ל בידם יהיו שמירות חצרי וכפל הדבר במה שאמר. "ונתתי לך מהלכים" - ר"ל ומלבד זאת לא יקופח שכרם בעולם הנשמות כי אתן להם מהלכים וטיולים בין המלאכים האלה העומדים פה כמ"ש למעלה ויאמר אל העומדים לפניו. וכן כתוב (שם, ד): "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת", ומבאר 'מצודות דוד': "ויען ויאמר"- המלאך שעמד יהושע לפניו אמר אל המלאכים העומדים לפניו הסירו מיהושע הבגדים המלוכלכים, רוצה לומר, הפרישו את בניו מנשותיהם הנכריות למען יוסר העון מיהושע. "ויאמר אליו" - המלאך אמר ליהושע, "ראה העברתי" - במה שצויתי להפריש בניך מהנכריות העברתי מעליך העון שהיה בך מה שלא מחית בהם, "והלבש" - צויתי להלביש אותךמחלצות" - ר"ל כשיוסר העון יגולה הזכות] וזוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא שכולו טוב, וַחֲזֵי מַאן גַבְרָא רַבָא [אדם גדול (תלמיד חכם) וְרָאוּי] חִיבֵּר הספר הנכבד הזה, איש אלקים קדוש המאיר לעולם כולו בחכמתו וחסידותו כמוהר"ר מֹשֶה קוֹרְדוֹוָאִירוֹ זצ"ל.

על כן אני אומר, שראוי ונכון להדפיס הספר הנחמד הזה כדי לזכות את ישראל, כי התלמוד בו מביא לידי מעשה ויראה וחסידות... וכל מי שרגיל בספר הזה ואומר אותו בכל שבוע או בכל חודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואשרי לו וטוב לו מי שמרגיל עצמו בו. ובאמת מצווה לכל אדם לקנות הספר הזה... ". עכ"ל השל"ה הקדוש.

אם כן, השל"ה הקדוש מבטיח לנו: שהלימוד תדיר בספר 'תומר דבורה', מביא לידי מעשה ויראה וחסידות. הלומד זוכה להסיר מעליו את כל העוונות. זוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא, שכולו טוב. אמן, כן יהי רצון!

 

פרק ראשון – י"ג מִדוֹת של רחמים עליונות

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ"

אומר הרמ"ק הקדוש: "הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ [כמו שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", חז"ל דורשים (שבת קלג, ב): "וְאַנְוֵהוּ" – 'הֶוִי דומה לו' – מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, ורש"י אומר: לשון "אַנְוֵהוּ" – זה אני והוא, אעשה עצמי כמותו להידבק בדרכיו, 'זה אלי ואני והוא'. ויותר מכך, רוממותו של הקב"ה בעולם תלויה, כביכול, באדם, כמו שכתוב (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – זה אלי תלוי באנוֵהו, אם האדם מתדמה לקונו במידותיו, אז הוא מביא נוי לקב"ה ומכתיר אותו לאֵל, באשר על ידי כך משתקפת בו, באדם, תפארתו וגדולתו של הקב"ה. אם כן, האדם צריך להנהיג עצמו באותן מידות, בהן הקב"ה בחר להנהיג את עולמו] וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, צֶלֶם וּדְמוּת [וכך כתוב (ישעיהו מט, ג): "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר", הקב"ה מתפאר בישראל, כשהולכים במידותיו, וחז"ל אומרים (ברכות ו, א): אמר הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם]. שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ ולֹא בַּפְּעֻלּוֹת, הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִקַּר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כַּצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו, וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ [ישראל, מכח בחירתם בטוב, נותנים כביכול כח לקב"ה והוא יתברך מתפאר על ידם, בחינת (תהלים סח, לה): "תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים, עַל-יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים". גם מלאכי השרת מקלסים את הקב"ה בזה ואומרים: 'ברוך השם אלוקי ישראל'. ולא עוד אלא שהקב"ה קרא ליעקב אבינו – "אֵל", שנאמר (בראשית לג, כ): "וַיִּקְרָא-לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" והכל משום כח הבחירה שהוטבע בהם, שבידם להתדמות למידות של הקב"ה, שרק הודות לכך משתקף צלם האלוקים ומתגלת דמותו, כביכול]. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר, שֶׁהֵן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת, וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח-כ): 

 

"מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא; יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם; תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".

 

[אחרי מעשה העגל, משה רבינו מבקש רחמים על עם ישראל (שמות לב, יא-יד): "וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָֹה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: וַיִּנָּחֶם יְהוָֹה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". גם כשעם ישראל נמצא במקום הנמוך ביותר, יש מקום לרחמי השם. והקב"ה מוחל וסולח (שמות לד, א-ד): "וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל-הַלֻּחֹת אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר: וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם-אִישׁ אַל-יֵרָא בְּכָל-הָהָר גַּם-הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל-יִרְעוּ אֶל-מוּל הָהָר הַהוּא: וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים". לא רק שהשם סולח, אלא גם מגלה לנו את סוד 'שְלֹש עשרה מידות של רחמים עליונות, שאינן חוזרות ריקם' (שם, פסוקים: ה-ח): "וַיֵּרֶד יְהוָֹה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָֹה: וַיַּעֲבֹר יְהוָֹה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָֹה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים: וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ". וברחמיו הרבים גם כֹּרֵת ברית עִם עָם ישראל ומבטיח לנו נפלאות (שם, פסוקים: ט-י): "וַיֹּאמֶר (משה אל הקב"ה) אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ: וַיֹּאמֶר (הקב"ה למשה) הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ, אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה יְהוָֹה כִּי-נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ"].

 

[וממשיך הרמ"ק הקדוש את דבריו:] אִם כֵּן, רָאוּי שֶׁתִּמָּצֶאנָה בוֹ [באדם] שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת [כלים] אֵלּוּ. וְעַכְשָׁיו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ". עכ"ל.

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמ"ק הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

"לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ" (תהלים קד, כו)

אומר הרב מאיר אליהו שליט"א, שואלת הגמרא (עבודה זרה ג, ע"ב): מה עושה הקב"ה מיום שברא את העולם? "אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות, הקב''ה יושב ועוסק בתורה, שניות, יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב העולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, שלישיות, יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים, רביעיות, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר (תהלים קד, כו): "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ". מדוע הקב"ה צריך לשחק עם לוויתן? הרב מאיר אליהו שמע פשט מזקן במונסי: הקב"ה ברא שני לוויתנים, נקבה וזכר (הקדמת הזוהר דף יג; בבא בתרא עה, ע"א), הלוויתן, זו חיה שהיא קיימת, אבל אנחנו לא רואים אותה [לא מדובר בלוויתנים שאנו מכירים היום], הגמרא קוראת לחיה הזו "לוויתנים", ולפעמים: "התנינים הגדולים". הקב"ה ראה שאם התנינים הגדולים, הלוויתנים, יעשו עוד תוֹלָדוֹת [צאצאים] – העולם יחרב, כי הגמרא בבבא בתרא (עה, ע"א) אומרת: "אמר רבי יוחנן, בשעה שלויתן רעב, מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבמצולה, שנאמר (איוב מא, כג): "יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה", ואלמלא מכניס ראשו לגן עדן אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו, שנאמר (שם): "יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה", ובשעה שצמא עושה תלמים תלמים בים, שנאמר (איוב מא, כד): "אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב", אמר רב אחא בר יעקב, אין תהום חוזר לאיתנו עד שבעים שנה, שנאמר (שם): "יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה", ואין שיבה פחותה משבעים" – כשהלוויתן צמא הוא לוקח שלוק מן הים, וכדי להחזיר לים את כמות המים שהוא שתה, ייקח שבעים שנה, ואם הלוויתנים היו מתרבים, וכל אחד מהם שותה, העולם היה מתייבש. מה עשה הקב"ה? צינן את הנקבה של הלוויתן לעתיד לבא (בבא בתרא עה, ע"א): "אמר רבה א''ר יוחנן, עתיד הקב''ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן [לויתן הנקבה], שנאמר (איוב מ, ל): "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים", ואין כרה אלא סעודה, שנאמר (מלכים-ב ו, כג): "וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר (שיר השירים ח, יג): "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי", והשאר מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים, שנאמר (איוב מ, ל): "יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים", ואין כנענים אלא תַּגָּרִים [סוחרים, מוכרים]". ולסעודת הלויתן כולם באים, ומגיע אליהו הנביא והקב"ה בעצמו מתגלה (ישעיהו כה, ט): "הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ" (גילוי שכינה, מסכת תענית לא, ע"א), רבי חיים ויטל ורבי חיים מוולוזין וכל הצדיקים כולם יקומו לסעודה הגדולה הזו ויבוא דוד המלך ויעשה קידוש עם הכוס, ומה יאכלו בסעודה הזאת? לוויתן [הנקבה] ושור הבר. הרב 'בן איש חי' כותב (זוהר בשלח): שכמו במן, שכל טעם שהיו רוצים לטעום טעמוּ, גם בלוויתן כל טעם של דג שירצו, זה יהיה הטעם שלו. וכך בסעודה זו, אוכלים ונהנים מזיו השכינה, ולומדים את התורה בסוד א' של בראשית, שנאמר (ישעיהו נא, ד): "כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא" - תורה חדשה מאיתי תצא – תורת משיח. בעולם הזה, התורה מתחילה באות ב', וכל התורה מא' עד ב' – תתגלה לעתיד לבוא.

אם כן, הקב"ה נצר את הלוויתן הנקבה לעתיד לבוא [לסעודת לוויתן, כפי שבארנו לעיל]. אבל הלוויתן הזכר נמצא בצער גדול, כי אין לו שידוך. הגמרא אומרת (מסכת יבמות סב, ע"ב): "אמר רבי תנחום א''ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא שמחה דכתיב (דברים יד, כו): "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", בלא ברכה, דכתיב (יחזקאל מד, ל): לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ", בלא טובה, דכתיב (בראשית ב, יח): "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", במערבא אמרי, בלא תורה, בלא חומה, בלא תורה, דכתיב (איוב ו, יג): "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי", בלא חומה, דכתיב (ירמיה לא, כא):  "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר", רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא".

והלוויתן הזכר שט בין הימים והימות לחפש את השידוך שלו [הלוויתן הנקבה] ולא מוצא. והוא בצער גדול, בלא זיווג ובלא צאצאים. אריב''ל (נדרים סד, ע"ב): "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת".

הקב"ה אומר: מי גרם ללוויתן לכל הצער הזה? מי הביא אותו למציאות, שהוא ללא זיווג ולא יכול להתרבות? והקב"ה משיב: אני שמתי אותו במציאות הזו! ובגלל שאני שמתי אותו במציאות הזו, מציאות של צער, דין הוא, שכל יום אני אשחק איתו שלוש שעות! (עבודה זרה ג, ע"ב). לא בשביל הקב"ה המשחק הזה, הקב"ה הוא מארי דעלמא, הוא לא זקוק לזה, אלא שכל הסיפור הזה בא ללמד אותנו, שאם אתה גרמת צער למישהו, ראוי אתה להיות דומה לבורא, ברוך הוא, ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוד גדולתו, הוא ולא אחר, משחק שלוש שעות כל יום עם לוויתן, כדי להביא ללוויתן קצת נחמה, כי הוא יתברך שָֹם אותו במציאות של צער [חי לבד, ללא זיווג וללא צאצאים], כך גם עליך לעשות – לנחם ולפייס את מי שגרמת לו צער!

 

חטאתי ללבנה, הביאו כפרה עלי!

אומר הרב מאיר אליהו שליט"א: בגמרא ובזוהר (מסכת חולין ס, ע"ב; שבועות ט, ע"א; זוהר פרשת "אחרי-מות" דף עט, ע"ב; זוהר פרשת "פנחס" דף רמח), מסופר סיפור על הלבנה. כתיב (בראשית א, טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים", בתוך פסוק זה ישנה תמיהה, בתחילה נאמר: "אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" ומיד אח"כ: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל ...  וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן ... הגמרא שואלת: אם שני המאורות גדולים, היכן הקטֹן? ומתרצת: באמת שניהם היו גדולים בהתחלה, אלא שבאה הלבנה לפני הקב"ה, ואמרה לו: אי אפשר לשני מלכים, שישתמשו בכתר אחד! ובכדי שלא יגידו שיש שתי רשויות, שכל אחד עשה עבור עצמו כוכב אחד, אתה השם אחד, לכן צריך שיהיה רק מאור אחד גדול. שאל אותה הקב"ה: מה את רומזת? ענתה הלבנה: תמעט את החמה! ענה לה הקב"ה: לכי מעטי את עצמך!!! אומרת הגמרא (סוטה ט, ע"א),שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו", מוסר ההשכל כאן, שעל כל מה שקבלת תגיד תודה ואל תפזול ותחמוד את מה שאינו שלך.

הקב"ה מיעט את הלבנה, ועשה אותה קטנה, שנאמר (בראשית א, טז): "וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה". הלבנה התחילה לבכות. שאל אותה הקב"ה: למה את בוכה? השיבה הלבנה: סוף סוף אמרתי דבר הגון לפניך, עשיתי את זה לכבודך ואתה מוֹרֶה לי למעט את עצמי?! מיד אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הלבנה.

בראשי חודשים אנו אומרים (פרשת פנחס, במדבר כח, יא-טו): "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָֹה... וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיהוָֹה עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" - חַטָּאת לַיהוָֹה? הקב"ה חוטא, שצריך שיקריבו עבורו שעיר עיזים חטאת להשם?! אומרת הגמרא: אמר הקב"ה, אני חטאתי! למי? ללבנה חטאתי, שאמרתי לה למעט את עצמה, ואני לא רוצה שהיא תחזיר את עצמה, כי מה שיצא מהפה שלי לא ישוב ריקם, שנאמר (אסתר ח, ח): "כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב", לכן, הָבִיאוּ קרבן לְחַטָּאת לַיהוָֹה. וגם פייס הקב"ה את הלבנה בכוכבים, דכתיב (בראשית א, טז): "וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים".

מה היסוד של הסיפור, מה הוא בא ללמד אותנו?

האדם ראוי שיתדמה לקונו. השם מבקש שנקריב קורבן חטאת עליו. השם חוטא? אומר השם, כשם שאני מודה שחטאתי ללבנה שתמעט עצמה, כך עם-ישראל צריכים להודות בחטאים ובטעויות שלהם!

פוסק הרמב"ם ('יד החזקה': הלכות מגילה פרק ב, הלכה יז; הלכות דעות פרק א, הלכה ו; ספר המצוות, מצוות עשה, מצוה ח) וגם בעל ספר החינוך (מצווה תריא), שיש לנו מצווה להיות דומים לקב"ה גם במעשים וגם במידות:

במעשים (סוטה יד, ע"א): "מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הַלְבֵּש ערומים, הקב"ה ביקר חולים, אף אתה בָּקֵר חולים, הקב"ה ניחם אבלים אף אתה נָחֵם אבלים, הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים".

ובמידות (שבת קלג, ב): "אבא שאול אומר (שמות טו, ב): "ואנוהו" - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום".

אם הקב"ה אומר: 'הביאו כפרה עלי, כי חטאתי ללבנה', כל שכן, שהאדם צריך להגיד: 'חטאתי, הביאו כפרה עלי'!

אומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה וברכות פרטיות ה', אות י"ב): "כִּי הַלְּבָנָה פָּעֲלָה בְּטַעֲנוֹתֶיהָ שֶׁנִּצְּחָה אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁהִתְחָרֵט עַל הַמִּעוּט [מיעוט הלבנה], וְצִוָּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יָבִיאוּ עָלָיו כַּפָּרָה, וּמִזֶּה יָצָא לָנוּ כַּמָּה רְמָזִים וְתִקְווֹת טוֹבוֹת - שֶׁאָנוּ בְּטוּחִים שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַעֲזֹב אוֹתָנוּ עַד שֶׁנָּשׁוּב אֵלָיו בֶּאמֶת, כִּי עַל -יְדֵי שֶׁפָּעֲלָה שֶׁה' יִתְבָּרַךְ הִתְחָרֵט וְשָׁב, מִזֶּה נִמְשַׁךְ שֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן בְּוַדַּאי נִזְכֶּה לָשׁוּב. גַּם מֵאַחַר שֶׁרָאִינוּ שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לְהַלְּבָנָה לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ בְּטַעֲנוֹתֶיהָ, זֶה רֶמֶז יְשׁוּעָה לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמּוֹנִין לַלְּבָנָה, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ תִּקְוָה שֶׁנִּזְכֶּה גַּם-כֵּן לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְפִלָּתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּצְּחָה הַלְּבָנָה אוֹתוֹ בְּטַעֲנוֹתֶיהָ, כִּי ה' יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בָּזֶה שֶׁאֲנַחְנוּ נִתְגַּבֵּר בִּתְפִלּוֹת וְשִׂיחוֹת וּטְעָנוֹת עִמּוֹ עַד שֶׁנְּנַצֵּחַ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר וְכוּ'" (תהלים כ, א; כא, א) - זַמְּרוּ לְמִי שֶׁמְּנַצְּחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ". עכ"ל.

 

בביאור עניין המידות

מלמדינו המהרח"ו הקדוש ("שערי קדושה" חלק א, שערים: ב-ג): "והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע. והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא יז, יד): "כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא", ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד.

ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קה, ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ה, ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עִקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות.

ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף פח, ע"ב): "שלחו מתם איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל-ברך וענותן" וכו', וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק.

ואמנם כמו שארבעה יסודות גופניים הם שרשים שמהם נוצרו התרי"ג איברי הגוף, כמו כן נפשות הארבעה יסודות האלו הם יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם יקיימו או יתבטלו התורה והמצות שהם תרי"ג מארבע אותיות הוי"ה כנזכר לעיל [בכל העולמות היה עירוב טוב ורע, ונמצא כי גם בנפש האדם היה כן, כי הלא חוצבה מן ארבע יסודות רוחנים שמהם נוצרו כל העליונים והם ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ועל זה נאמר (יחזקאל לז, ט): "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" וזו הנקראת נפש האדם עצמו מצד הטוב. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והוא הנקרא - אדם בליעל, כולל ארבעה אבות נזיקין, וארבעה מראות נגעים, מן ארבעה יסודות הרעים ומשם נמשכה נפש רעה אל האדם הנקרא יצר הרע, וכשתתגבר נפש זו על נפש הטובה יבואו אליה נזקין ונגעים וחלאי הנפש, ואם תתגבר יותר תמיתנו (שערי קדושה, חלק א, שער א)], והמקיימן הם נפש השכלית הכלולה מארבעה היסודות רוחנים אשר משם חוצבו תרי"ג איברי הנפש ההיא. והבן זה מאד, איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מדות הטובות וכן בהפכם.

וזה ענינם כבר נתבאר, כי כל אשר עשה האלהים כלול מטוב ורע זה לעומת זה, והנה כמו שבארבעה היסודות הגופנים הנקרא חומר היסודות מורכב מטוב ורע ומשם באים כחות קיום הגוף או תחלואיו שהם ארבע מרות, מרה לבנה מרה ירוקה מרה שחורה מרה אדומה, כמו כן בנפשות הנקראות צורות, הארבעה יסודות הם על דרך זה טוב ורע, ומהם נמשך בריאות הנפש היסודית שבאדם שהם מדות הטובות, או תחלואיה שהם מדות הרעות הנמשכות מארבע קליפות טמאות שבנפש ההיא וכשיסירם מעליו יתלבשו אותיות ארבע של הוי"ה שהם אור המחיה נפש היסודית, וגם היא והגוף שלה יהיו מרכבה אל קדושתו יתברך שבעולם העשיה, כמו שנתבאר בנפש השכלית ממש בקיימה המצות.

וזכור ואל תשכח כי גם על ידי עסק התורה בארבעה פירושים שסימנם פרד"ס, פשט, רמז, דרוש, סוד, יהיה רוחו השכלי כסא אל שם הוי"ה שבעולם היצירה, וכן על ידי המחשבה והכונה תהיה נשמתו השכלית כסא לשם הוי"ה שבעולם הבריאה.

ונחזור בביאור ארבעה היסודות שיש אל קנין המדות. דע כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדרגות נפש היסודית מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטם:

יסוד האש - ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הם. ותולדותיה שלש: הקפדנות בלבו כי לולא הגאוה לא היה מקפיד בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות. והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן.

יסוד הרוח - ממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה לדברים שאין בהם צורך כלל או נפשי או גופני. ותולדותיו ארבעה, והן: לדבר חנף, ושקרים, ולשון הרע, ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בפניהם.

יסוד המים - ממנו תאוָת התענוגים כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג, ותולדותיה שתים: החמדה, לגזול ממון חברו ואשתו וכל אשר לו להתענג בהן, והקנאה, כי יקנא בחברו, אשר לו ממון רב וכיוצא להתענג בו.

יסוד העפר - ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא: העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר.

נמצא כי אבות כל המדות הרעות הם ארבעה: הגאווה והכעס הנכלל ומתדבק עמה, והשיחה בטילה, ותאוות התענוגים, והעצבון, וארבעתם נמשכות מארבע קליפות היצר הרע שבנפש היסודית. והפכם הם ארבע מדות טובות נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית, והם: הענוה שהיא תכלית השפלות ומתרחק מכל מיני כעס הבא על ידי גאוה. והשתיקה כאלם לא יפתח פיו לבד בעסק תורה ומצות או בהכרחו לקיום הגוף ולצורך כבוד הבריות, והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים. והשמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב [כל מה שהֹשֵם עושה – לטובה הוא עושה], וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודת קונו וכמו שכתוב (תהלים קיט, קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל-אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב", וכמו שאמרו רז"ל (אבות א, טו): "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".

נמצא, כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי יא, כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם", כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא דף עב, ע"ב), זכה נעשית לו תורתו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח ויקיים התורה והמצות יקרא צדיק גמור ירא שמים גבור הכובש את יצרו, וכאשר יתנהג ויורגל יותר בזה עד אשר יוסרו מעליו כל מדות הרעות לגמרי ולא תתאוה להם נפשו כלל ויקנה המדות הטובות בקנין בטבע ולא יצטרך ללחום עם היצר הרע, כי גופו ונפשו היסודית מנוקים מכל סיג החומר כמו שנאמר במשה (שמות ג, ה): "שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", כנזכר בספר התקונים (תיקון לא ותיקון מח), אז יתלבשו בו ארבע אותיות ההוי"ה ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך וזה האיש נקרא אוהב את המקום מאהבה ונקרא חסיד גמור השלם בכל מיני השלימות.

הנה האיש אשר נדבה רוחו אותו להיותו בא לטהר ולהתקדש לקבל עליו עול מלכות שמים על אמִתתה, יכין עצמו בכל כחו ויזדרז לקיים כל תרי"ג מצות, כי בקיומם יושלמו תרי"ג איברים וגידים של נפשו השכלית כנזכר (בשערי קדושה חלק א, שער א), כי אם תחסר ממנו מצוה אחת מן רמ"ח מצות עשה עדיין הוא חסר אבר אחד מנפשו ועליו נאמר (קהלת א, טו): "וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת", וזה יותר חמור מכלל כל איש אשר בו מום לא יקרב. אך מי שקיימם ועבר על מצוה אחת משס"ה מצות לא תעשה נקרא בעל מום ממש, כי נתעוֵת הצנור והגיד הממשיך השפע באברים, ועליו נאמר (שם): "מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן", פרושו: אחר פטירתו מן העולם, כי אין קיום מעשה המצות החסרים הנקרא מעשה, ולא תשובה לתקן העברות, כי אם בעולם הזה, כמו שאמר הכתוב (קהלת ט, י):כִּי- אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה", רצונו לומר שאין מעשה על מצות עשה, וחשבון על מצות לא תעשה, ודעת על ידיעת התורה עצמה - בשאול אשר אתה הולך שמה. ונמצא כי כל זמן שלא קיים תרי"ג מצות נקרא צדיק שאינו גמור, כי לא על חנם התפלל משה רבינו ע"ה תפילות כמנין ואתחנ"ן ליכנס בארץ, אלא להשלים נפשו בקיום כל תרי"ג מצות. וכאשר יקיים כולם, אלא שעדיין לא נקנו בו גם כן כל המדות טובות בטבע גמור, עד שקיים התרי"ג מצות בשמחה מאהבה בלי גרוי יצר הרע כלל יען נזדכך החומר לגמרי, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט, כב): "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי", גם אמר (שם קלא, א-ב): "יְהֹוָה לֹא-גָבַהּ לִבִּי וְלֹא-רָמוּ עֵינַי וְלֹא-הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם-לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ", יראה כאלו הוטבעו בו כל המדות משיצא מרחם אמו. הנה זה נקרא חסיד גמור, כי כן דוד המלך ע"ה להיותו מוטבע בטבע במדות טובות, ובקיום המצות קרא עצמו חסיד, כמו שאמר (שם פו, ב): "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי-חָסִיד אָנִי". עכ"ל.

 

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ

הקב"ה טוב, לכן אנו אומרים בכל בוקר (תהלים קז, א; קיח, א): "הֹדוּ לַיהֹוָה כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ומדרך הטוב להיטיב, לכן, ברא ברואים להיטיב להם. מהיות הטוב – טוב, אז דרכו להיטיב. אדם נדיב – מנדב, יש בו תכונה של נדיבות. אבל אם אין למי לנדב, איך תצא לפועל מידת הנדיבות? אם אדם טוב, ואין למי להיטיב, במה יתבטא הטוב, איך יצא לפועל הטוב? אם אדם חכם, אבל לא מדבר מילה ולא עושה כל פעולה, כיצד תצא החוכמה? צריך להוציא מהכח לפועל.

הבורא ברא ברואים, בשביל שהוא טוב גמור. היות והוא טוב גמור, אז הוא רוצה לתת את הטוב המקסימלי לברואים שלו. ומהו המקסימום של טוב? להיות הכי דומה לו יתברך בתכונות. אם הוא הטוב השלם, והאדם הכי דומה לו בתכונותיו – אז זה הטוב הכי גמור.

הקב"ה ברא את האדם, חלק אלוקא ממעל, הכי דומה לו: חי לנצח, בעל בחירה.

ומהי הבחירה? הקב"ה מסר לאדם מצוות עשה ומצוות לא תעשה, לטובתו, כדי שיתקרב אל הבורא – "וּבוֹ תִדְבָּק"  (דברים י, כ), ואז האדם יהיה הכי קרוב בטוב, בהרגשת הטוב, בסיפוק – ואין יותר טוב מזה! אומר דוד המלך (תהלים עג, כח): "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב".

כתיב (תהלים כז, ד): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-יְהֹוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית-יְהֹוָה כָּל-יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהֹוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", אבל צריך בשביל זה לעשות מעשים – בחירה. אין טוב יותר טוב ממה שברא אותנו הקב"ה ואנחנו צריכים להעלות את החומר למדרגה של עליונים כמו אליהו הנביא. כל אחד כפי יכולתו. ואז האדם מתענג על מעשיו שלו – עונג אמיתי! (הרב אמנון יצחק שליט"א).

אומר הרב מאיר אליהו שליט"א: כל יסוד רוצה לחזור לשורש שלו ורק שָם טוב לו, שנאמר (קהלת יב, ז): "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ", העפר רוצה לחזור לעפר – לכן עפר תמיד יורד למטה, האש תמיד עולה למעלה – כי רוצה לחזור לגלגל האש, שהמקור שלה זה השמש, המים תמיד יורדים לנחלים – וכל הנחלים חוזרים אל הים, כי זה השורש שלהם.

אין לאדם נחת יותר גדולה – מאשר הרוחניות שלו רוצה להתדבק בבורא, זה האמת, שם יש לה נחת. כל אדם נמשך לשורשו למקום שבא ממנו, כך הנשמה נמשכת למקור מחצבתה – בורא עולם.

תורה, מצוות, עבודת השם, צדקה, גמילות חסדים, כל אלה הם כלים להביא את האדם לתמצית, שהיא (תהלים עג, כח): "קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב", וכשהאדם מגיע לזה זוכה ל"אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא" (זוהר וארא שמות, דף לא, עמ' א), שורה עליו נעימות של השכינה, יש לו נחת, רוגע.

ולחילופין, הצער הכי גדול – זה הריחוק מהבורא. והריחוק הוא בגלל הקליפות שיש על האדם, ממאכלות אסורים, עריות, תאוות, לשון הרע, ועברות נוספות. וכיצד מורידים את הקליפות? טיפה ועוד טיפה יִצְרוּ חור בקליפות. קצת סיגופים, קצת יסורים, עבודת המידות, להוריד את הראש, קצת לשתוק, עבודה על שבירת התאוות וכך טיפה ועוד טיפה והקליפות יִפְּלוּ. הקליפות לא יפלו בבת אחת, אלא מאי, יורדת שכבה ראשונה, האדם ממשיך ללמוד תורה, מוריד את הראש, שומע חרפתו ושותק, מוריד עוד שכבה ועוד שכבה, לאט לאט, זה יהיה מתוק, לאט לאט התורה, השבת, התפילה יהיו מתוקים, כי יָרְדוּ שכבות, עד שיום אחד כל הקליפות מוּסָרוֹת ואז הכל מתוק, הכל מסתדר, הכל התפשטות הגשמיות [הזדככות של הגוף והתנתקות מעולם החומר] ואז מגיעים למה שכתב ה"אור החיים הקדוש" בפרשת תצווה: "אם היו בני האדם טועמים מתיקות של התורה היו משתגעים אחריה, וכל תענוג של העולם הזה, היה בעינייהם כלום", אומר הזוהר (זוהר וארא שמות, דף לא, עמ' א): "פָּתַח וְאָמַר (משלי ג, יז): "דְּרָכֶיהָּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". דְּרָכֶיהָּ דַּרְכֵי נֹעַם, אִלֵּין אוֹרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּמַאן דְּאָזִיל בְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא [מי שהולך אחר דרכיו של הקב"ה], קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שבי לגבי דִילֵיה ממש [הקב"ה עושה את אותו האדם כאילו הוא שלו], אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא [ומשרה עליו את נועם השכינה], דְּלָא תַּעְדֵּי מִנֵיהּ לְעָלְמִין. וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, דְּכָל שְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא, כּוּלְהוֹן שְׁלָם. שְׁלָם לֵיהּ לְעֵילָּא, שְׁלָם לֵיהּ לְתַתָּא. שְׁלָם לֵיהּ בְּעָלְמָא דֵּין, שְׁלָם לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי", [פָּתַח וְאָמַר (משלי ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבתֶיהָ שָׁלוֹם", "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם" - אֵלּוּ דַּרְכֵי הַתּוֹרָה, שֶׁמִּי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה עָלָיו אֶת נְעִימוּת הַשְּׁכִינָה שֶׁלֹּא תָזוּז מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים, "וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" - שֶׁכָּל נְתִיבוֹת הַתּוֹרָה כֻּלָּם שָׁלוֹם. שָׁלוֹם לוֹ לְמַעְלָה, שָׁלוֹם לוֹ לְמַטָּה. שָׁלוֹם לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁלוֹם לוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא] – וזה הסוד: העונג הגדול ביותר הוא: כאשר הקב"ה משרה על האדם את נועם השכינה. אין צורך לקב"ה לקחת את האדם למעלה, כדי לְזָכּוֹת אותו בגן-עדן, הוא יתברך יכול להביא את גן-עדן אל האדם, בעודו בעולם הזה, איך? עי"כ שישרה על האדם את נעימות השכינה.

אדם, שמחפש את האושר בדברים גשמיים, בְּחוֹמר, לעולם לא ימצא אותו, כי הטוב האמיתי, בעולם הזה, נמצא רק כש"אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא", כשהקב"ה משרה עליו את נועם השכינה. הדבר היחיד שמביא לאדם שקט פנימי, זה להתחבר לנקודה האמיתית שלו, להתחבר לקב"ה [לומר טעיתי, ולתקן את המידות ואת המעשים הלא טובים] ואז "אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא" [שוֹרָה עליו נעימות השכינה].

 

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ ואז יהיה בסוד הצורה העליונה, צֶלֶם וּדְמוּת... לפיכך ראוי שֵיִדַמֶּה אל פעולות הכתר, שהן שלֹש עשרה מידות של רחמים עליונות" –

בעה"י, הנהגות ומידות טובות נלמד מאבותינו הקדושים ומאימותינו הקדושות, מהצדיקים ומהצדיקות בעם ישראל. על מידת הוויתור נלמד מרחל אימנו ז"ל, זכותה תגן עלינו, אמן! –

יום פטירתה של רחל אימנו חל בי"א חשוון. יום זה הוא יום מיוחד, אשר בכוחו לגרום לכל יהודי להתעורר ברגש של געגועים עזים וכיסופים להכיר, לדעת ולגעת עוד קצת בדמות ההוד הנפלאה הזו, רחל אמנו.

מיהי ומה סוד כוחה? ומדוע קבורה היא על אם הדרך, אי שם בבית לחם ולא לצידו של יעקב אבינו ע"ה במערת המכפלה?

מובא במדרש: לעתיד לבוא באים גדולי האומה הישראלית לפני הקדוש ברוך הוא ומבקשים ממנו בתחנונים שיגאל את בניהם מהגלות המרה הזו. אומר אברהם אבינו ע"ה: "אנא ה'! גאל אותם בזכות שהאמנתי בך ועמדתי בעשר ניסיונות"!! אך השם יתברך לא נענה לו. אומר יצחק אבינו ע"ה: "אנא ה'! עננו בזכות שפשטתי את צווארי על גבי המזבח למענך"!! ולא נענה לו. אף כשמבקשים הם בזכות יעקב אבינו ע"ה, בחיר האבות, לא נענה להם, ואף בזכות משה רבינו ע"ה לא נענה להם!!!

עד שבאה ומתעוררת זכותה של רחל אמנו המבקשת בתחנונים על בניה, שנאמר (ירמיהו לא, יד): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיה... ". ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עונה (שם, טו-טז): "כֹּה אָמַר יְהֹוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהֹוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"!!

ומהי זכות רחל? בשכר איזו פעולה יגאל ה' את בניה מן הגלות?! מהי הפעולה שכוחה רב יותר מפעולותיהם של האבות הקדושים, גדולי האומה!! מהי??

התשובה היא: "עבודה על המידות"!!!

אכן, "אמונה" ו"מסירות נפש" תכונות עצומות הן! אך "עבודה על המידות" מתמשכת לאורך שנים, כפי שעשתה רחל אמנו ע"ה, היא פעולה שאין ערוך לה!!! הוויתור שוויתרה רחל אמנו לאחותה הגדולה לאה, שתינשא היא ליעקב, מבלי לכעוס על כך ובשתיקה ארוכת שנים שכזו, זו היא זכות המביאה גאולה! זכות המגלגלת רחמים!!

נתאר לעצמנו כלה בערב חופתה, הולכת היא להקים בית חדש, חיים חדשים, עתיד חדש וברגע האחרון... הכל נשאר חלום! היא ככל הנראה תישאר רווקה רק כדי למנוע מאחותה את בושת הפנים. וכך אמרה רחל לקדוש ברוך הוא: "אני הכנסתי צרתי לביתי ולא הקפדתי, מדוע תקפיד אתה שהכניסו בניך צרתך לביתך"?!? ביום זה נקבל אף אנו על עצמינו שמהיום והלאה נעבוד על מידותינו, נהיה וותרנים וסלחנים, אוהבים ומפרגנים, נברח מן הקנאה והמחלוקת, ובכך נזרז ונחיש את גאולתינו הכללית והפרטית!!!

 

ומעשה שהיה עם הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א מבני ברק, שידוע בשמירת סדר יומו הקפדני, אשר אין רגע אחד הולך לריק, והנה יום אחד ביקש הוא להגיע לכתובת פלונית.

בהגיעו עלה במדרגות ונקש על הדלת. מה מופתע ונרגש היה בעל הבית כשראה בפתח ביתו את הרב. הוא כיבדו להיכנס ושאלו: "מה זכינו"? ענה רבי חיים: "לפני זמן מה פגע יהודי, שאני מכירו, ברגשותיה של רעיתך שתחי', היא נפגעה מאוד ובאתי לבקש ממנה שתמחל לו, שתוותר ותסלח לו בלב שלם", הוציא הרב פתק מכיסו, והוסיף: "הנה, שתכתוב כאן שהיא מוחלת".

ענתה האשה: "רק מפאת כבודו של הרב אחתום, אך איני סולחת בלב שלם"! אך הרב לא וויתר והפציר בה תוך כדי שהוא מחזקה ומספר באוזניה מעשה ומדרש כזה וְאַחֵר עד שנכנסו הדברים בליבה והסכימה למחול בלב שלם ואף כתבה זאת בפתק.

עברו מספר שנים ובעלה של האשה הנפגעת חלה, לא עלינו, במחלה הנוראה ובעצת ידידיו החליט לנסוע אל קברו של התנא הא-לוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א.

בטרם צאתו לדרך נכנס לרבי חיים שיברכו. אמר לו רבי חיים: "קח את הפתק בו כתבה אשתך, שהיא מוחלת וסולחת, תקרא אותו על קברו של רבי שמעון ותבקש ממנו שבזכות המחילה שמחלה אשתך וּוִיתרה על אף כל הקושי והכאב שהיה בדבר, שימליץ טוב עבורך בשמים וימחלו ויוותרו לך על כל הייסורים".

ואכן כך היה! הוא נסע לרבי שמעון, השתטח על קברו וביקש רחמים בזכות מעשה הוויתור של רעייתו. בבדיקות, שנערכו כבר באותו שבוע, התגלה הנס הגדול... המחלה נעלמה והיתה כלא היתה...

זהו כוחה של "עבודה על המידות"! כוחה של רחל אמנו!!!

(הרב משה יזדי שליט"א).

 

"שאילו יְדוּמֶּה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מַכְזִיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כְּעוּרים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה, דמות תבנית אבריו, ובפעולות לא יְֻדּמֶּה לקונו" –

בבראשית (א, א) כתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – כשם שהעולם מורכב משמים וארץ, כך כל אדם מורכב מ"שמים" ו"ארץ" – גוף ונשמה. עבודת האדם בעולמו היא להשכיל לחבר בין שמים וארץ, לשלב נכון בין גופו לנשמתו, וחלילה לא ליצור בינהם תהום עמוקה.

אדם עלול למצוא את עצמו יום יום ושעה שעה בקונפליקט פנימי בין שני החלקים המנוגדים הללו, ופרשת בראשית מהווה אבן יסוד בנושא זה.

בפרשה זו מסופר על חטאם של אדם וחווה, חטאו של קין, ועל ההידרדרות המוסרית הנוראה של בני דורו של נח. "וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (בראשית ו, ה) - המרכיב ה"ארצי" שבאדם החל "לזייף", האיזון העדין בין הגוף לנשמה הוּפר והתוצאה היתה בהתאם.

לאחר חטא אדם וחווה, אמר הבורא לנחש (שם ג, טו): "הוּא יְשׁוּפְךָ [יכופפךָ] רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". מה פרושה של קביעה זו?

הנחש מסמל את היצר הרע, המפתה את האדם למתוח גבולות, להתיר את האסור – אכילה מפרי עץ הדעת, ולאסור את המותר, שנאמר (שם, ג, א): "אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן". במילים אלו – "הוּא [האדם את הנחש] יְשׁוּפְךָ [יכופפךָ] רֹאשׁ, [והנחש את האדם] תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב", טמון הסוד להצלחת המאבק בין האדם לנחש.

יצר הרע נעמד כעני בפתח. הוא עושה את עצמו מסכן ואומלל, והוא מבקש בסך הכל פרוסה אחת, משהו קטן. כשיצר הרע מבקש להחטיא את האדם ולהסיר אותו מהדרך הישרה, בשלב הראשון הוא לא מבקש "דברים גדולים", שהרי הוא יודע שהסיכוי שהאדם ישמע לו הוא קלוש. מה הוא כן מבקש? פרוסה אחת. אפילו לא כיכר לחם אחת, רק חתיכה קטנה.

והאדם מתפתה. הוא מהרהר בליבו – טוב, אחטא רק פעם אחת וארגיע את היצר. אולם מה קורה אחרי פעם אחת? היצר "מתנחל" בקרב האדם.

זה מה שאמר בורא עולם לקין לאחר חטאו (שם ד, ז): "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". היצר רובץ בפתח, ואין בכוחו להיכנס פנימה אם אתה לא פותח את הדלת. אולם לאחר שפתחת חריץ, היצר כבר מצליח להשתחל פנימה והוא עלול לזרוע הרס רב.

מה שמוטל עלינו הוא: לא להתפתות לאותו "עני", ולא לפתוח לו את הדלת.

כעת נבין את מאמר האלוקים לנחש (שם ג, טו): "הוּא יְשׁוּפְךָ [יכופפךָ] רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" – האדם מסוגל להכות את הנחש בראש, אולם כוחו של הנחש מוחלש יותר והוא יכול להכות את האדם רק בעקב.

פירושם של דברים: למרות שהיצר כבר "התנחל" בתוך האדם, בכוחה של התעוררות רוחנית אחת להכות את היצר בראשו. גם בזמן שהיצר תוקף בעוז, אדם מסוגל להתגבר ולהכות בראש הנחש. נכון, הנחש לא מת לגמרי, אולם "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" – אפשר לכופף את ראש הנחש ולגרום לו להיות שפוף לפחות לזמן מה.

לעומת זאת, הנחש אינו מסוגל להכות את האדם בראשו ולגרום לו לחטוא בחטא חמור ללא כל הכנה, אלא הוא מכה בעקב. הוא מבקש מהאדם משהו קטן, ואז אט אט הארס מתפשט לכל הגוף, בתהליך איטי אך בטוח. העקב אמנם נמצא בתחתית הגוף, אולם הגוף כולו נשען עליו.

ידיעה זו אמורה לעודד את האדם מצד אחד ולהזהירו מן הצד השני. האזהרה היא להיזהר מפיתויים קטנים ומפתיחת חריץ ב"דלת" הנפש, והעידוד הוא שגם אם נכשלת, בכוחך לשוב ולהכות את ראש הנחש. (הרב משה שיינפלד שליט"א).

 

"אם כן, ראוי שתמצאנה בו שלֹש עשרה מידות [כלים] אלו"

יש החושבים, שיותר גבולות = יותר צימצום [במובן השלילי של המילה], והאמת היא: שיותר גבולות = כלי יותר גדול = הרחבה יותר גדולה.

מידות הן גדרים, גבולות. ככל שהמידות מתוקנות יותר, מוגדרות יותר – יש יותר הרחבה, שהיא בריאות הנפש ובריאות הגוף.

למה הדבר דומה?

אם עולים לגג של מגדל מאוד גבוה, ויהיו שם כ- 100 איש, כולם יתרכזו במרכז, מהפחד שמא יפלו מהגג.

אך אם יניחו מסביב גדרות, והגדרות יהיו חזקות ויציבות, ללא כל פירצה  –כולם יתפזרו ולא יפחדו לעמוד בקצה הגג וּלְהֵנוֹת מהנוף.

אם כן, הגבולות נותנים אפשרות להתרחב! ככתוב בפרקי אבות (ו, ב): "וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה" - תורה מלשון הוראה, הדרך הנכונה בה ילך היהודי, עם הגדרים והגבולות שקבע הקב"ה, לטובתו. בעל ה'שלחן ערוך', הרב יוסף קארו זצוק"ל, איגד ופֵּירֵט את כל תרי"ג המצוות שיהודי חייב בהם. אלו הן הגבולות שהתורה גדרה, למען ייטב לנו.

בספר דברים (יז, טז-יז) כתוב: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד" – כתב הגאון רבי אברהם פטאל זצ"ל: התורה הקדושה אסרה על המלך להרבות כסף, זהב, סוסים ולשאת נשים רבות ["לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" )שם), אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה (משנה סנהדרין פרק ב, משנה ד)], וזאת כדי שאם יגזור על עַמוֹ גזירות, לא יוכלו להתמרמר ולטעון, שהמלך חי ברווחה ועושר ועליהם מכביד עֻלוֹ.

אבל, אל יחשוב המלך, בְּהַמְעֶט בעושר, בכסף – יִפָגַע מִכבודו וגדולתו וְיְזוּלְזָל בעֵיני העם, כי ההיפך יקרה: העם יעריכוֹ שבעתיים!

ועל כן – כסף, סוסים, אשה – ר"ת "כסא" – אם ינהג בצניעות יתבסס כסאו!

אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", אומר הרב נחמני שליט"א: האדם צריך שהמח, לב, והכבד, יהיו נשלטים ברצונו יתברך.

סור מרע - כנגד הכבד הכבד, משכן הנפש, שם נמצאות התאוות. התאווה באה מְכִֹּשָלוֹן הזכוּת [האדם חושב שמגיע לו]. מָשהו נִתְעָבָּה, התגשם אצלו – ובאה התאווה – התגשמות הדם, הפסולת של הדם. מה שלא עלה למעלה – ירד למטה, לכבד.

עשה טוב - כנגד הלב מה שכתוב (דברים יז, יז): "וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים" – שלא יָטוּ את לבבו. יטו את הלב בעבודת השם.

הרוח - ממוצע מה שכתוב (קהלת ז, טז): "אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" – מֶמַצֵע (מלשון: ממוצע, אמצע) את האמת, ממצע את המידות – בחינת "אמת ליעקב" (מידה י', מ- י"ג מידות של רחמים עליונות).

המֹח משה, שמעון, עקיבא – שמ"ע ישראל – ומה שנאמר (דברים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד" – כי זה ייקח לו את המֹח.

כנגד שלושת הדברים: כבד, לב, מח – נאמר (דברים יז, פס' יח-כ): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" – מיד עם שִבְתוֹ של המלך על כסא מלכותו, הקב"ה מצווה עליו לכתוב ספר תורה, חוקת עולם, למען ילמד ליראה את השם ולשמור את כל דברי התורה, ואז המל"ך מח, לב, כבד – יעבדו כראוי.

הקב"ה מציב למלך גבולות וגדרים, אשר לא יסור מהם ימין ושמאל. כך גם במידות, יש ללמוד את ההלכות, לבלתי יסור לקיצוניות צד ימין – עודף חסד, או קצוניות צד שמאל – עודף דין – אלא בדרך האמצע, כמו שאומר הרמב"ם (משנה תורה, הלכות דעות א): "הדרך הישרה היא: מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם". למעט הגאווה, שממנה יש להיבדל לחלוטין, ולהגיע לקצה השני, שהיא מידת הענווה, שנאמר (דברים יז, כ): "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" – זוהי הגאווה, שמרחיקה את האדם מיראת שמים, ככתוב (דברים ח, יד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ".

בעל 'אורחות צדיקים' בחר לפתוח את ספרו [המחולק לשערים] עם "שער הגאווה" ואלו דבריו: "שער הראשון נדבר על מידת הגאווה. ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים. מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם להנהיגה אל המינהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו".

אומר המהרח"ו ("שערי קדושה" חלק ג, שער ד): "ויזהר מכל מדות בלתי הגונות כי הן מזהמות את הנפש היסודית, ובפרט מהגאוה עד קצה האחרון עד אשר יהיה כאסקופה  התחתונה שהכל דשין עליה [סף הדלת, שכולם דורכים עליה], ותהיה מוטבעת השפלות בלבו ממש, עד אשר לא ירגיש בשמחה מְהַמֶכָבְּדוֹ ובחרפה מְהַמֶגָדְפוֹ ויהיו שניהם שוים בעיניו. ומהכעס אפילו שיכוהו על לחייו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס, ומן ההקפדה בתכלית האחרון אפילו עם בני ביתו. ומן העצבות בתכלית האחרון, כי אין נבואה שורה כלל אפילו על הראוי אליה מתוך עצבות. ויהיה שמח בחלקו אפילו בשעה שיסורין באין עליו, כמו שכתוב (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ". ואחר כל זה, יהיה עוסק בכל כוחו בתורה לשמה לגמרי, לעשות נחת רוח ליוצרו בלבד. כשיעסוק בתורה ובמצות יהיה שמח עד קצה האחרון, כמו שכתוב (תהלים קיט, קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל-אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב", כי על ידי כן ימשיך שפע בכל העולמות. ועיקר הכל הוא יראתו יתברך תמיד בכל רגע לבלתי יחטא, וזה על ידי שישים הֹשֵם נגד עיניו, כמו שכתוב (תהלים טז, ח): "שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד". ויכוין להדביק מחשבתו בו, לא יפסיק אפילו רגע, וזהו סוד ולדבקה בו - "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י, כ)". עכ"ל.

 

"לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר" –

א. באמצעות התורה הקדושה - לימוד ושינון יומיומי של ספרי מוסר, אמונה והלכה.

ב. ע"י היצמדות מוחלטת לגדולי התורה, אשר ראייתם ברורה ונכונה וחוש האיזון הרוחני והגשמי שלהם פועל במיטבו.

 

"שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו"

שיפוץ גשמי ושיפוץ רוחני:

משפחת כץ החליטה להחליף את המטבח העתיק והמתפורר שלה, סוף סוף. הפיצוץ האחרון בצנרת הביא אותם להחלטה ש-זהו, המטבח הקשיש הזה עשה את שלו, וחבל על הכסף שישקיעו בתיקון שלו.

תכנית השיפוץ כוללת שיש רחב ונוח, ארונות מעץ סנדוויץ' משובח, שיחזיקו מעמד שנים רבות בע"ה, צנרת איכותית ועוד. מעבר לאיכות, הם משקיעים לא מעט מאמצים וממון גם בצד החזותי: בוחרים חרסינות בגוון שיתאים לארונות, מרצפות שיבהיקו ויטשטשו לכלוך וכתמים, ידיות נאות לארונות ואביזרי קישוט חינניים...

כי אם כבר משקיעים כסף ומשפצים, רוצים שהבית יהיה אסתטי ויפה, שיהיה מקום שנעים לחיות בו.

זה מתאים גם כשעורכים "שיפוץ רוחני": אומנם ה"שיפוץ" דורש משאבים והשקעה, דורש כוחות נפשיים, אבל זה שווה, כי כשמספיגים את הבית ב'בין אדם לחברו', כשמתאמצים ומשקיעים בעבודת המידות – מקבלים איכות חיים, מקבלים מקום, שנעים וטוב לחיות בו! (מתוך עלון "משמרות השלום").

בעה"י, בואו נתחיל לעשות שיפוץ במידות ובמעשים שלנו.

 

 

נסיים לימוד נפלא זה, עם דברי רבי נחמן מברסלב:

'עזות דקדושה'

"אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבוד אותו יתברך כראוי כי אם על-ידי עזות ועקשנות דקדושה, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור. ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על-ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אזי אי אפשר לו שישאר על עמדו. בפרט כשרוצה לעשות דבר גדול [מצווה חשובה]... בודאי אי אפשר לנצח מלחמה זאת כי אם על-ידי עקשנות גדול מאוד. וזה עיקר ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל, העיקר הוא בהעזות והעקשנות של האיש הישראלי שמפילין אותו בכל פעם והוא מתחזק בכל עת בעקשנות גדול ואינו מניח להפיל את עצמו בשום אופן. ועיקר קבלת התורה, שהוא כלל ההתפארות, הוא רק על-ידי זה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (גמרא, מסכת ביצה כה, ע"ב): "מפני מה ניתנה תורה לישראל, מפני שהם עזין" – ובזה תלוי כל עבודת איש הישראלי מתחילה ועד סוף". (השתפכות הנפש, כא, עמ' מז).

 

 

יהי רצון ויקויימו בנו הפסוקים:

"וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהֹוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ- וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהֹוָה מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם" (ישעיהו נט, כא).

"וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג, ד).

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי-פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט, טו).

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

  {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת