33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 60] – מסילת ישרים / הרמח"ל – פרק י"ח – בבאור מידת החסידות

 

פרק י"ח – בבאור מידת החסידות

 

"מידת החסידות צריכה היא באמת לבאור גדול [נִרחב ומעמיק], כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים [מְכוּנִים] בין רבים מבני האדם בשם חסידות ואינם אלא גולמי חסידות [גוֹלְמִי- מלשון גולם, שצורתו עדיין לא הושלמה], בלי תואר ובלי צורה [וזו אינה מידת החסידות אודותיה מדבר הרמח"ל] ובלי תיקון [שלא מביאה לידי תועלת ושינוי באדם]. ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמיתית אשר לבעלי המידות ההם [שאת דרכם כינה הרמחל: 'גלמי חסידות'], כי לא טרחו ולא נתיגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה [שהבא להתחסד חסידות אמיתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם ולפי התנאים המתלוִים להם, לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום... (כי) הכל הולך אחר החיתום והתולדה, שהוא פרי המעשים באמת. ואין הדברים מסורים אלא ללב מבִין וְשֶכֶל נכון, כי אי-אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, (משלי ב'): ו"ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (מסילת ישרים, פרק כ')], אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה [כלומר: כפו על עצמם סיגופים ותעניות 'כאילו' בזה מדובר עניין 'מידת החסידות'], ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה. והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים, ומן המשכילים עמהם, באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדעה הנכונה ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידויים גדולים ['הוידוי השלם', שנוהגים לאומרו בכיפור] ובכיות והישתחויות גדולות ובסיגופים הזרים [שרחמנא ליצלן, נהוגים אצל עובדי עבודה זרה] שימית בהם האדם את עצמו, כטבילת הקרח והשלג, וכיוצא בדברים האלה [אומר רבי נתן מברסלב: "ושמעתי שאמר בסוף ימיו (רבי נחמן מברסלב), אם הייתי יודע מקודם בימי נעורי כמו שאני יודע מה שיכולין לזכות על-ידי התבודדות לא הייתי מאבד ומפסיד את גופי היקר כל כך בתעניתים וסיגופים" (השתפכות הנפש, רבי נחמן מברסלב)]. והנה לא ידעו, כי אף על פי שקצת דברים אלה צריכים לבעלי תשובה [כי הם צריכים להתוודות ולהתחרט על מעשיהם כחלק מדרך התשובה: וידוי, חרטה וקבלה לעתיד, שלא לחזור לסורם], וקצתם ראויים לפרושים [שצריכים להחמיר על עצמם ולהתרחק מדברים מסויימים, כדי שתהיה להם הגנה נוספת, לבל יחטאו], הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל, כי אם הטוב שבמִנהגים האלה הוא ראוי להתלוות אל החסידות, אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאוד להבינו על נכון, והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית [בדרך זו מגיעים לתיקון המעשים בתכלית, ולא כגלמי החסידות, שלא בהכרח מביאים לתיקון], אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת, וכן אמרו ז"ל (אבות ב, ה): "ולא עם הארץ חסיד" [עם הארץ – הוא אדם, שמצוי במשא ומתן ועוסק עם הבריות ובישובו של עולם. יכול להיות ירא חטא, אך לא יכול להיות חסיד, כיון שחסרה לו ידיעת התורה ושימוש תלמידי חכמים, לכן אינו יודע לנהוג לפנים משורת הדין. (דבר ירושלים - מסכת אבות - שורץ, יואל בן אהרן)]. ונבאר עתה ענין זה על הסדר:

הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות יז): "אשרי אדם שעמלו [שמתייגע] בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". והענין הוא, כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן, וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת [תרי"ג מצוות עשה ולאו דעשה], אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יִקְרֶה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו [וזהו קשר וחיבור של אהבה, עבודת השם מאהבה, תשובה מאהבה], שאילו יגלה אביו את דעתו גִילוי מְעַט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל [עושה מעבר למה שנתבקש], ואף על פי שלא אמרוֹ אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור [ללא פירוט], הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפרוש [כאן המעבר מעבודת השם 'מצוות אנשים מלומדה' – לעבודת השם מאהבה, כאשר כל הלב והכוונה נתונים לקב"ה. רחמנא ליבא בעי (הקב"ה רוצה את הלב)], כיון שיוכל לדון בעצמו [להבין בכוחות עצמו] שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו [כלומר: לא עושה רק מה שנתבקש כפשוטו, אלא מעמיק ומרחיב את הבקשות (המצוות), למען עשות נחת רוח ליוצרו. והדגש הוא על ה'נחת רוח'], ולא ימתין שיצוהו יותר בפרוש או שיאמר לו פעם אחרת. והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעֵינֵינו, שיִוָלֵד [שיימצא] בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב ורע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו. כללו של דבר, בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת [קשר של אהבה ללא תנאים וללא פשרות – חיבור מושלם], שלא יאמר: לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפרוש [כלומר: רק מה שאני מחוייב], אלא ממה שנצטַוָה ידון על דעת המצַוֶה [על דעת מי שציווה אותו, כלומר: השם יתברך] וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו נחת [כלומר: אני עושה מעבר למה שאני מחוייב. כאן המעבר מ'אני מחוייב' – ל'אני רוצה'. 'אני רוצה לעשות נחת רוח לבוראי'! כשאדם שם לו למטרה לעשות 'נחת רוח' להשם יתברך, הוא מעיד על עצמו כי התכלית שלו היא 'רצון השם'. בדרך זו הוא הופך להיות מחובר לקב"ה חיבור מושלם, כי לא רק השם רוצה אלא זהו גם רצוני – רצונו = רצוני].

והנה, כמִקרה הזה יִקְרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נֶאמֶנֶת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהיינה לו המצוות אשר צִיווּיָם גלוי ומפורסם, לגלוי דעת לבד, לדעת שֶאֶל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו [המעשים שלך בדרך החסידות מוֹרִים את אשר בליבך (גם לעיני אדם), את אהבתך הגדולה לשם יתברך], ואז לא יאמר: "די לי במה שאמוּר בפרוש", או: "אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים", אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים [יורה לי את הדרך] להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו [ההשקעה בזמן ובמחשבה מה יעשה נחת-רוח לקב"ה מעוררת את הלב  ומגבירה את האהבה, כי האדם מתפעל לפי פעולותיו, כלומר: עצם ההשקעה מעוררת ומלָבָּה את האהבה. למה הדבר דומה: לבעל הרוצה לקנות מתנה לאשתו האהובה ליום הולדתה. לצורך כך, הוא ישקיע מחשבה עד הפרט האחרון וידקדק גם בבחירת העטיפה, יקשט בסרט וייתן דעת גם על הברכה וכו', ומתוך כל הטירחה, והמחשבה כיצד לשמח את אשתו, גְדלה האהבה שלו כלפיה]. וזהו הנקרא: "עושה נחת רוח ליוצרו".

נמצא כלל החסידות: הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר.

והינך רואה שהחסידות ממין הפרישות, אלא שהפרישות בלאוין [להתרחק עד כמה שאפשר, כדי לא לעבור על דבר השם] והחסידות בעשין [להרחיב קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר, כדי לעשות נחת-רוח לקב"ה], ושניהם ענין אחד, שהוא: להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי הַמִצְוָה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו יתברך. זה גדר החסידות האמיתי [אומר הרמב"ם (הלכות דעות פרק א, הלכות ד-ה): "כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניּוֹת ממוצעות, נקרא חכם; ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד". קיום המצוות ככתבן וכלשונן הן ההתחלה של עבודת השם. וגדר החסידות הוא להתבונן בכל מצוה ומצוה מהו רצון ה' מהאדם במצוה זו, וֹּלהרחיבה עד כמה שהיכולת בידו, הן לרוחבה והן לעומקה. והתכלית היא לעשות נחת רוח להשם], ועתה נבאר חלקיו הראשיים:" [בע"ה יבואר בפרק הבא, פרק י"ט: בבאור חלקי החסידות]. עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

חסידות –

בספר 'תומר דבורה' לרבינו הרמ"ק זיע"א (המבאר את שלוש עשרה מידות הרחמים של הקב"ה), המידה ה- י"א היא: 'חסד לאברהם', ומבאר הרמ"ק:

"הם המתנהגים בעולם לִפְנִים משורת הדין כאברהם אבינו, גם הקדוש ברוך הוא מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על תָּקְפּוֹ אף לא בדרך היושר, אלא נכנס עמהם לפנים מן היושר, כמו שהם מתנהגים. והיינו "חסד לאברהם", הקב"ה מתנהג במידת חסד עם אותם שהם כמו "אברהם" בהנהגתם.

גם האדם, עם הֱיוֹת שעִם כל אדם יהיה מתנהג בצדק וביושר ובמשפט, עם הטובים והחסידים תהיה הנהגתו לִפְנים משורת הדין [ככתוב בתהלים (יח, כו): "עם חסיד תתחסד"]. ואם לִשְאר האדם הָיָה סבלן קצת, לָאֵלוּ [לאותם חסידים המתחסדים עם קונם] יותר ויותר. וירחם עליהם לִכָּנֵס עמהם לפנים משורת הדין שהוא מתנהג בה עם שאר האדם. וצריך שיהיו אלו חשובים לפניו מאוד מאוד וחביבים לו והם יהיו מאנשי חברתו" עכ"ל.

 

 

"והוא (דרך החסידות) מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית, אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו" –

סיפר הגה"ח רבי אליהו ראטה ז"ל, באחד מנדודיו של ה'אור החיים הקדוש' הגיע לעיירה, שלא היו לו בה מכרים, מששאל אודות 'אכסניה' עבורו שלחוהו בני העיר לבית פלוני אשר תושביו אנשים פשוטים הם אלא שהם מצויינים בהכנסת אורחים, ויהי בהיותו באותו בית, הכיר האור החיים שקדושה מיוחדת שורה על בני הבית, ואפילו קורות הבית נסוכים בחן מיוחד (אף שלא היה בהם לא פאר ולא הדר). חשב ה'אור החיים' שמא צדיקים נסתרים לפניו, אך מִשְתהה על קנקנם ראה שאין כאן לא 'צדיק' ולא 'נסתר', מכיוון שכן, גברה פליאתו - 'קדושה' זו על שום מה היא? החל האור החיים לחקור אותם האם הם זהירים באחת ממצוות התורה באופן מיוחד, או שמא נסיון גדול בא לידם ועמדו בו בגבורה, ולא העלה מאומה בידו.

עד ששמע מהם כ'מסיחים לפי תומם' עובדא הקשורה ב'הכנסת אורחים' שלהם, כי פעם אחת נזדמן לביתם אדם זקן שנתכבד ביותרת הכבוד, ומאז היה בא לביתם מזמן לזמן להיות 'אורחם', הלה היה נוהג בהם בכבוד ומעניק מתנות לכל המשפחה. באחת הפעמים, פנה הזקן ואמר להם, רואה אנכי שהנכם מקפידים לברך ברכת המזון בקול רם, לדעתי לא טוב הדבר אשר אתם עושים, שהרי הקב"ה 'עונה בלחש' ולשם מה עליכם לזעוק ולצעוק את ברכותיכם, ובכלל, טענה לי אליכם כי מכניסי אורחים מפורסמים אתם, ומי יודע אם אין האורחים מתביישים בראותם שאינם 'מחמירים' כמותם. בני המשפחה נבוכו מתוכחתו, סברו וקיבלו. משראה הזקן שהם שומעים בקולו, הוציא מאמתחתו מתנות נוספות וחילק להם.

לאחר זמן מה הופיע הזקן, כדרכו מפקידה לפקידה, ואף הפעם הביא עמו מתנות. בליל שבת קודש כששבו מבית הכנסת והחלו לומר 'שלום עליכם' בקול רם, גער בהם הזקן והזכיר להם את 'שיטתו' מפעם קודמת, שהקב"ה שומע אף אם לא יזעקו בקול רעש גדול כל כך... והם שתקו וקיבלו את דבריו.

בפעם הבאה בא הזקן בערב פסח, וכששמח בעל הבית לקראתו והזמינו להיות אורחו התנה הזקן ואמר, אבוא לביתך בתנאי שאת 'ההגדה' יאמרו בהשקט ולא ברעש גדול, אמר לו בעל הבית, לזה לא אסכים עד שאשאל את בני ביתי. נכנס ונמלך בדעתה (של אשתו), והיא השיבה לו, 'שתקתי כשעקר הלה 'ברכת המזון' מפיהם של ילדינו, מחלתי כשהשתיק את זמרת 'שלום עליכם' ממעוננו. אבל את הלילה הקדוש הזה לא אתן לו בשום אופן... ואף על פי שאנחנו מהדרים אחר אורחים, מכל מקום את הגבול הזה לא נעבור'. מששמע הזקן את דברי האישה (מפי בעלה) כעס וגער בהם – לחינם הענקתי לכם כל ה'מתנות' שנתתי לכם עד הלום, בראותי כעת שאינכם שומעים בקולי. נבהל האיש, כי היו אלו מתנות יקרות וכעת חשש שהזקן יבקשן בחזרה. אך האישה, מיד כאשר שמעה את שבפי ההלך, קראה ואמרה לבעלה, מהר קח את כל מתנותיו והחזירם לו בטרם יתקדש החג. אין לי כל חפץ בהן, כשם שאין לי חפץ בו ובתוכחתו הפסולה.

נענה האור החיים ואמר בהתרגשות, עתה ידעתי מהי ה'קדושה' החופפת עליכם ועל ביתכם, כי היה זה היצר הרע שביקש לעקור הנהגות תמימות מביתכם, והאישה ב'חכמת נשים בנתה ביתה'.

אף שבוודאי על האדם להכניס אורחים מבלי לבדוק כל כך בציציותיהם, מכל מקום אסור להכניס לביתו 'מהרסייך ומחרבייך' כי הבא לקרר את ה'אש' וההתלהבות' כמוהו כמחריבי היהדות הוא. וכבר אמר הרה"ק ה'אהבת ישראל' זי"ע: על האדם להתנהג בטוב לכל אדם (כלומר: להתייחס אליו בטוב) ולא עם כל אדם" (כלומר: לא להיות עימו, עם דרגתו הנמוכה).

 

 

"כי רק לחכמים להשיגו באמת, וכן אמרו ז"ל (אבות ב, ה): "ולא עם הארץ חסיד" –

מספרים על יהודי, שאינו שומר תורה ומצוות רח"ל, שנכנס ובא לישיבת 'כפר חסידים' בימים ההם, בשעה שעמדו תלמידי הישיבה בתפילה. משיצא שאלוהו מה ראה בתוככי הישיבה. ענה ואמר, עמדתי וראיתי בחורים המתנענעים הלוך ושוב, ועושים תנועות בגופם. אך הבטתי וראיתי את הזקן העומד בכותל המזרח (המשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל), שהיה נראה כמו שמדבר עם מישהו. כי כך צריך להיראות פני התפילה.

אמרו עליו על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, כי הבא להפריעו באמצע תפילתו לא יקבל נזיפה, נו... נו... אינך רואה שהנני מתפלל, אלא בפליאה עצומה כדרך שתמה איש על רעהו הבא ונכנס באמצע שיחתו עם ידידו, ימחל נא מר, וכי אינך רואה שהנני מדבר עם פלוני... והיינו, שהרגישו כל סובביו איך שכל מעייניו נתונים באותה 'שיחה' שהוא כביכול מדבר עם ה', כדרך איש עם רעהו.

 

 

"ולא עם הארץ חסיד" –

'עם הארץ' הוא אדם שידיו מלאות עשייה בעניינים ארציים. אם יחנכוהו וילמדוהו את יסודות התורה, ייתן אל ליבו פחד מלהחטיא את הקו העיקרי של העולם, שהוא קיום האנושות בתורה ומצוות, אך לדרגת חסיד לא יוכל להגיע.

מה טיבה של החסידות המדוברת?
בפשטות חסידות היא דרגה גבוהה של קיום והנהגה. והנה לכאורה לא רק עמי הארץ, אלא גם מי ששנה ולמד תורה עדיין רחוק ממדרגה זו, מהי אם כן ייחודיותו של עם הארץ שאינו בר מעלה זו? צריך לומר שכוונת הִלל ללמדנו שמדת 'עם הארץ' היא היפך מידת החסיד. בכל חלק בו האדם הוא עדיין בגדר 'עם הארץ' אין הוא יכול להיות בו 'חסיד'. בעל 'תפארת ישראל' מבאר באריכות יסוד זה ואומר, שחסידות היא מידה המגיעה מתוך הרגל לעמוד לפני חכמים ולראות מעשיהם והנהגותיהם. חשיבותו של הרגל זה היא, כי רק ראייה בעיניים יכולה ללמד את האדם את הדקויות והרגישויות העדינות, שאינן מצויות בהמון עם. גם אם יחכים אדם בלימודו, לא יוכל לעמוד על טיבם של הבדלים דקים (שהם משורשי הנהגת החסידות), עד שלא יראה הנהגות חייו של חכם. כפי שאדם בור, שלא טעם טעם יצירה מימיו אינו מסוגל להבין פחד מכשלון ומחטא, כך אדם שלא ראה בעיניו את הדקויות, לא יוכל להגיע ל'חסידות'. אדם שכזה, אין זה מן הראוי שאף יקיים (בקביעות) אורח חיים של הנהגות המבוססות על דברים עמוקים הנעלמים מעיני רוב האנשים, שזוהי מהותו של החסיד. העדר ראיית הנהגת תלמידי חכמים, מונע ממנו מלחיות ומלהתקיים על בסיס דברים אלו. פירוש זה מחזיר את משמעות המונח 'עם הארץ' לקדמותו הפשוטה: אדם, שלמרות ידיעותיו וניסיונו, הוא עדיין חי עם העם והארץ, כלומר לא שימש חכמים ולא עמד על אורחותיהם.

:שורש ה'חסידות': עשיית נחת רוח לה' - כפי המתגלה בתורה

אדם שהוא 'עם הארץ', ריק מתורה ומחכמה, לא יכול להיות חסיד. יש כמה שלבים בדרך, ואי אפשר לקפוץ מדרגות. יש מידות שעלינו לקנותן כדי שנוכל להגיע בעזרת ה' למידה יקרה וחביבה זו, הלא הם – הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות והטהרה – עליהן למדנו בפרקים הקודמים. כדי להיות חסיד לא מספיק הרצון הטוב, ויש צורך לעמול ולהתאמץ רבות. לכן הרמח"ל מביא את דברי חז"ל (ברכות יז, ע"א): "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". חז"ל מחזקים ומשבחים את מי שעמל בתורה, לא סתם יושב ולומד תורה, אלא עמל בתורה. הוא מתאמץ ללמוד ולהבין את רצון ה'. אדם כזה יכול גם לעשות נחת רוח ליוצרו. וכאן הרמח"ל מלמד אותנו מהו העיקר בחסידות ומהי החסידות האמיתית.
החסיד רוצה לעשות נחת רוח לקב"ה. אדם שרוצה לעשות נחת רוח לחברו צריך להכיר אותו, להבין לרצונו ולדעת מה גורם לו שמחה. וכן אם מישהו אהוב מבקש ממנו לעשות בשבילו דבר מה, הוא לא 'יקטין ראש' ויחשוב כיצד לסיים את המטלה המעיקה במהירות האפשרית. להפך, הוא יחפש איך לעשות אותה על הצד הטוב ביותר מתוך אהבה אליו ואף יעשה דברים שלא התבקש לעשות, כי הוא מבין מה אהובו רוצה.
כך גם החסיד, מתוך אהבתו לה' יתברך הוא רוצה לקיים את רצונו באופן השלם ביותר ולקיים גם דברים שהם רצון ה' ואינם מפורשים לגמרי. דבר זה לא יכול להיעשות בלי להבין מהו רצון ה', ולכן הוא עמל בלימוד התורה ומתאמץ להבין את דברי הקב"ה, שניתנו לנו במעמד הר סיני ובקבלה לרבותינו – תורה שבכתב ותורה שבעל פה.


הכרת הבורא ודבקות בו מתוך לימוד התורה:
שֶׁעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְר. במדרש מבואר שמתוך לימוד התורה האדם זוכה להכיר את הבורא ולדבוק בדרכיו (דברים ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ", רבי אומר למה נאמר, לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, איני יודע כיצד אוהבים את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, תן הדברים האלה על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו (ספרי, ואתחנן לג).


חסיד עולה על כולם:
"יַרְבֶּה הַבֵּן בַּדָּבָר הַהוּא וּבַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל" - 

השל"ה מביא שלוש מדרגות שונות בעבודת ה', והגבוהה מכולן היא מדרגת החסיד:
א. היראה - בחינת צדיק גמור, המקיים התורה לא גורע ולא מוסיף על מה שהוא מצֻווה.
ב. האהבה - היא הדביקה וחשיקה (מלשון חשק) וחפיצה בכל אשר עושה.
ג. והיראה לפני ולפנים – הוא חסיד עושה יותר ממה שהוא מצֻווה ... וכן אמרו בתיקונים (תיקוני זוהר בהקדמה, דף א:), נקרא חסיד שמתחסד עם קונו] עשרה מאמרות קלה]. חסד היא התנהגות לפנים משורת הדין, על כן החסיד העושה יותר ממה שנצטווה נקרא 'מתחסד עם קונו'.

 

 

"הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות יז, א): "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". והענין הוא, כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן, וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת [תרי"ג מצוות עשה ולאו דעשה מדאורייתא ומדרבנן], אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו [וזהו קשר וחיבור של אהבה, עבודת השם מאהבה, תשובה מאהבה], שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל [וזוהי הנהגה של חסידות], ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפרוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפרוש או שיאמר לו פעם אחרת. והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו, שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב ורע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו. כללו של דבר, בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת, שלא יאמר: לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפרוש, אלא ממה שנצטוה ידוּן על דעת הַמְצַוֶה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו נחת"

ונשאלת השאלה: עבודת-השם במידת החסידות, מה היא פועלת על האדם?

ראשית נלמד מרבינו הקדוש רש"י, ממה מורכב האדם.

בספר במדבר (כ, פס': כה-כו) אומר הקב"ה למשה רבינו: "קַח אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם".

הקב"ה אומר למשה רבינו קח את אהרון ובנו אלעזר. אלעזר – ממשיך דרכו של אביו. ואתה, משה, הפשט את בגדיו של אהרון מעליו והלבש את בנו בהם. ואז אהרון יאסף וימות שם בהור ההר.

והתבאר בפרשת בראשית, שכל מקום שנאמרה קיחה (מלשון קח, לקחת) לגבי אדם, הכוונה בשיכנוע ובדרכי נועם.

קח את אהרון במילים חמות מעודדות.

כותב רש"י: קח את אהרון בדברי ניחומים. אמוֹר לו אשריך שתיראה כיתרך נתון לבינך, מה שאין אני זכאי לכך. שגם משה הישתוקק לכך ולא זכה. משה רבינו רצה שהבנים שלו ימשיכו אחריו, הקב"ה אמר לו: לא! יהושע בן-נון הוא יהיה המנהיג אחריך. משה רבינו לא זכה, שבניו ימשיכו את דרכו. אבל, אהרון זכה!

הנה ודאי דבר גדול הוא, ונחמה גדולה - מי שמניח אחריו בן כמותו – לא נאמרה בו מיתה.

יעקב אבינו לא מת, מה בניו בחיים אף הוא בחיים. ממשיכים בדרכו – זה לא מת. מה זה בן, מלשון ביניין, עוד קומה ועוד קומה...

נשאלת השאלה, מדוע היה משה רבינו צריך להוסיף ולומר: מה שאין אני זכאי לכך? לכאורה נחמה זה בזה, שרואה שבנו ממשיך אחריו בכהונה, ומצידו (של אהרון הכהן) שגם משה רבינו יזכה, מה הבעיה?

מכאן רואים שגם זה בכלל הנחמה, שאתה זוכה והוא לא זוכה.

על אהרון נאמר (שמות ד, יד): "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", אם כן, אהרון לא מקנא באחיו משה, אפילו שהוא גדול ממנו, אז מדוע צריך להוסיף: ואני לא זכיתי ורק אתה זכית?

והרי משה ואהרון היו כמו נשמה אחת ושני גופים. זה שמח בגדולתו של זה.

ומשה עצמו שמח בגדולתו של אהרון, שנאמר (תהלים קלג, ב): "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל-הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל-הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל-פִּי מִדּוֹתָיו", איזה שמן, שמן המשחה, שמשחו את אהרון. וכי היו לאהרון שני זקנים? אלא כיון שראה משה, ששמן המשחה יורד על הזקן של אהרון, היה דומה בעיניו, כאילו יורד גם על הזקן שלו, והוא שמח בליבו בדיוק כמו שזה יורד עליו. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב-הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). אם שניהם שמחים, אחד זה בזה, אין קנאה בניהם, למה צריך אם כן לנחם אותו, שאתה זוכה לראות את הבן שלך לוקח את הכתר, ממשיך דרכך, מה שאני (משה רבינו) לא זכיתי?

 

ועכשיו נבין,

כל אדם מורכב מרגש ומשכל ואין להיתעלם מאחד מהם. וגם באנשים הגדולים שבגדולים פועלים השכל והרגש (ראה עוד באבות דרבי נתן י"ד, כיצד ניתפייס רבן יוחנן בן זכאי ע"י תלמידיו, כשמת בנו) וחייבים להתחשב בשניהם.

לפני שפונים אל השכל, יש לְרַצוֹת קודם-כל את הרגש. כלומר צריך לעשות הכנה ריגשית ואז נסללת הדרך אל התירוץ השיכלי.

אומר רבי יענקל'ה גלינסקי זצוק"ל: שמעתי מרבי משה פיינשטיין זצ"ל, שזו היתה הטעות של קין וראשית התדרדרותו.

קין היה אדם גדול, היה נביא, והוא עמד ראשון על סוד הקורבן, שצריך להקריב קורבן לקב"ה. הוא ששיכנע את הֶבֶל להקריב, כמו שמובא ב"צרור המור" וב"כלי יקר".

אז נשאלת שאלה: מדוע הוא הביא מן הגרוע? למאן דאמר, הביא גזר רקוב, למאן דאמר, הביא פישתן. חצי עולם שלו, כל הפירות והירקות שלו, אז למה לא הביא משהו מן המובחר?

אבל הוא חשב כך: היבול שקיבלתי זה 'מתנת שמיים', אם אני אקריב את המובחר, אני אהיה בגדר 'בועט במתנה של המקום', זאת ועוד, עבורי אני בתור בן אדם, יש לי משמעות בין עידית (המשובח) לזיבורית (הפחוּת), אני מבדיל בן טוב לפחות טוב. אבל להקרבה, אם אני מקריב קורבן לקב"ה מה נפקא מינה (מה יוצא ממנה, מה נפיק מזאת, מהי ההשלכה המעשית?), אצל הקב"ה, הכל היינו-הך.

אומר נחמיה (נחמיה יב, לא): "וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת- גְּדוֹלֹת", שואלת הגמרא (שבועות טו, א): מה זה גדולות?

אם גדולות במניין, מי איכא חשיבותא קמי שמיא (כלום יש חשיבות לפני שמים?), וכי יש עניין של גודל, שזה חשוב אצל הקב"ה? הלוא אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. הקב"ה אומר אני לא מסתכל כמה הבאת, אני מסתכל על הלב שלך.

כלומר: גם עני, שהביא מנחת עני, סולת, ועשיר מביא שור. הקב"ה אומר: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים (שבועות טו, א).

שואלים שם בתוספות (ביומא לד): הקורבן צריך לבוא מן המובחר בעדרו, ואמרו (בשבועות לא), שאם הקדיש פרה אדומה ומצא אחרת נאה הימנה מצווה לפדותה (כלומר: להביא פרה אדומה יותר מובחרת). ואמרו (במנחות סד), שאם שחט בשבת קורבן כחוש לתמידין או מוספין ומצא כבש מהודר ממנו, אומרים לו הבֵא שמנה לכתחילה – וּשְחוט.

ותירצו, שמכל מקום לא היה לו לנחמיה להתפאר בכך שהביא בהמות גדולות, כיון שמצווה בזה כמו בזה – אם מתכווין לשם-שמים.

ממילא חשב קין, אם אני אביא מן המובחר, יתפרש כאילו איכפת לקב"ה וכי זה חשוב לו יתברך, שיביאו לפניו את הכי טוב. ואני בועט במתנה שלו ומתפטר מהכי טוב ונותן אותו קורבן לקב"ה. ולכן, אני אביא מן הגרוע, להדגיש שאני מעריך את הטוב ושמח בו, ומשאיר אצלי את הטוב, כמו שהשם רצה להשפיע עלי את הטוב. והעיקר שמכווין ליבי לשמיים.

אֵלו חישובים של אדם גדול, שעשה חשבונות שכליים והגיע למסקנה זו. אלו חשבונות של נביא, שעמד על סוד הקורבנות.

 

מה היתה טעותו של קין?

קין סבר שהאדם הוא יצור עִם שֵֹכֶל בלבד, לכן עשה חשבונות עם שֶכֶל ופעל לאור ההגיון הצרוף.

מה שקין לא הבין, זה שהאדם הוא גם יצור רגשי, כלומר: שהאדם מתפעל לפי פעולותיו.

כאשר קין הביא מן הגרוע לקב"ה, אוטומטית הרגש פעל והִזדלזל בעיניו כבוד-שמים ובזה הוא משך הקפדה מאת השֵם עליו – הקב"ה לא שעה למִנחתו.

 

קורבן מן המובחר, מה השפעתו על האדם?

א. מעורר את הלב להתרגשות והתפעמות בעבודת השם, כי האדם מתפעל לפי פעולותיו וניקשר למושא השקעתו ובכך מגדיל את אהבתו וחיבורו לקב"ה.

ב. השקעה מביאה לידי רצון כאשר משקיעים זמן, תשומת-לב, ממון ומחשבה במעשה מסויים, מרגישים מחוברים לאותה עשייה וגם אם בתחילה היה קשה ואפילו לא רצוי, מתוך המאמץ מרגישים שייכות ורצון. כמו ילד שלא אוהב מאכל מסויים, אבל אם משתפים אותו בתהליך הקניה של המרכיבים, בחירת המתכון ובהכנת המאכל, מתוך כל ההשקעה והטירחה הילד מרגיש שותף לעשיה ונהנה לאכול את המאכל ואפילו מוצא אותו טעים.

לכן טירחה והשקעה מרובה' מביאים את האדם מקיום מצוות בדרך של 'מצוות אנשים מלומדה', לקיום מצוות מתוך רצון, כלומר: רצונו של השם = רצוני.

ג. נותן מענה לרגש של האדם וסולל את הדרך אל השכל, ובכך האדם מחובר חיבור מושלם אל השם.

 

אם כן, מידת החסידות, שהאדם מתחסד עם קונו ומקיים את המצוות בהידור, מעבר למה שנתבקש - מעוררת את הלב בעבודת השם, מספקת מענה לרגש וסוללת את הדרך אל השכל.

 

 

"והנה, כמִקרה הזה יִקְרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נֶאמֶנֶת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהיינה לו המצוות אשר צִיווּיָם גלוי ומפורסם, לגלוי דעת לבד, לדעת שֶאֶל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו, ואז לא יאמר: "די לי במה שאמוּר בפרוש", או: "אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים", אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו. וזהו הנקרא: "עושה נחת רוח ליוצרו"

לפנינו שני סיפורים על עשיית 'נחת רוח' להשם יתברך, שבע"ה יאירו עינינו ויפתחו לִבינו –

 

מעשה נפלא מרבי אליעזר, אביו של ה'בעל שם טוב הקדוש':

כתב בספר רחמי אב (סי' נ) וזה לשונו: ספרו מעשה נפלאה מרבי אליעזר, אבי-הבעש"ט, שהיה דר בכפר והיה 'מכניס אורחים' גדול. והושיב שומרים בקצה הכפר וצוה להשומרים מיד שיבוא איזה אורח, יאמרו לו שילך אצלו, ושם יהיה לו טוב, כדי שלא ידאג האורח אנה יפנה במקום שאין לו מכירין.

ואחר שבא האורח אליו נתן לו נדבה הגונה מיד קודם שאכל, כדי שיאכל בשמחה וידע מה פעל כאן. כי העני עיקר מגמתו להשיג פרוטות ולהביא טרף לביתו.

ופעם אחת שִבחוּ מאד בשמים הנהגות טובות שלו, והסכימו בשמים לנסותו באיזה דבר. ואמרו: "מי ילך לנסותו?" ואמר הס"מ (השטן, המקטרג): "אני אלך". ויאמר אליו אליהו הנביא זכור לטוב: "לא טוב שתלך אתה, רק אני אלך". והלך אליהו ז"ל אליו בשבת אחר חצות, בדמות עני במקלו ותרמילו. ובא ואמר: "שבתא טבא" כנהוג. ומהראוי היה לגרשו לחוץ כמחלל שבת, אבל ר' אליעזר הנ"ל היה סבלן, ולא רצה לביישו. ונתן לו מיד לאכול סעודה שלישית בכבוד. וכמו כן סעודת מלוה מלכה. וכן ביום א' בבוקר נתן לו גם כן נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל מענין חילול שבת, שלא לביישו. וכאשר ראה אליהו ז"ל את מנהגו הטוב בזה גילה את עצמו אליו. ואמר לו: "דע לך שאני אליהו הנביא, ובאתי לנסותך. ובשכר זה תזכה לבן שיאיר עיני בני ישראל". וזכה להבעל שם טוב.

 

האנוס שהקריב לחם הפנים:

כתב בספר 'משנת חכמים' מהרב הגאון ר' משה חאגיז זצ"ל (סי' ר"כ) וזה לשונו: וכבר סופר לי מפי מגידֵי אמת וזקנֵי אותו דור, דור דעה, שבימי האריז"ל היה מעשה, שאחד מן האנוסים בא מפורטיגאל לגליל העליון בהעיר הקודש צפת תבנה ותכונן במהרה. ושמע מן הרב שבא מהקהילות הקדושות אשר שם, שדרש מענין לחם הפנים, שהיה קרב במקדש מידי שבת בשבתו וכפי הנראה אותו רב נאנח בדרשתו ונצטער מאד ואמר: "ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן". ואותו אנוס ששמע את הדבר הלך בתום לבבו לביתו, וצוה את אשתו שעל כל פנים תכין לו שתי ככרות לחם מנופה י"ג פעמים, ושיהיה נילוש בטהרה ובכל מיני יופי, ומבושל בטוב בתנור שבבית, לפי שהיה רוצה להקריבו לפני היכל ה', אולי יתעשת האלהים לו ויקבלם ויאכל את העולה ההיא.

וכאשר דימה כן עשתה לו אשתו. ובכל יום הששי היה מוליך אותם שתי הלחם לפני היכל ה', ומתפלל ומתחנן לפניו יתברך שיקבלם ברצון טוב ויאכל אותם ויערב לו ויבושם לו. וכיוצא מדברים הללו היה מדבר ומתחנן כבן המתחטא על אביו ומניח הלחמניות והולך לו. והמשמש היה בא ולוקח שתי הלחם מבלי דרישה וחקירה מהיכן באו, ומי הביאם, ואוכל ושמח בהם כשמחה בקציר. ובשעת מעריב היה רץ אותו האיש ירא ה' אל היכל ה', וכיון שלא היה מוצא שם הלחמניות, היה שמח שמחה רבה בלבו. והולך ואומר לאשתו: "השבח והודאה לאל יתברך כי לא בזה ענות עני וכבר קבל הלחם ואכלו חם. למען השם יתברך אל תתרשלי בעשייתם והזהרי מאד, כי הואיל ואין בידינו במה לכבדו, ואנו רואים דלחם זה ערב לו, חובה עלינו לעשות לו נחת רוח בהם". והיה הולך ומתמיד בזה זמן מה.

ויהי היום ויקר מקרה דאותו רב של הקהילה קדושה; שהיה מביא זה האיש הלחמניות על פי דרשתו ששמע, היה ביום הששי בבית הכנסת עומד על הבימה וחוזר הדרש שהיה לו לדרוש למחרת בשבת קודש. והנה האיש ההוא בא כמנהגו הטוב עם הלחמניות וקרב אל היכל הקודש. והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו כנהוג, מבלי הרגש שהרב היה עומד על הבימה, מרוב התלהבות והשמחה שהיה לו בעת שהיה מביא דורון זה לפני המקום. והרב החריש לו והביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דבר ועשה. וחרה לו מאד, וקראו וגער בו, ואמר לו: "שוטה, וכי האלוה שלנו הוא אוכל ושותה? ודאי השמש לוקח זה. ואתה סבור שהאלוה הוא המקבלם. וזה עון גדול לייחס שום גשמיות בהאל יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף". וכיוצא מדברי מוסר השמיע לאזניו, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. והרב כשראה אותו, קראו, ואמר לו: "תן תודה לפני האיש על מה באת, ומי היה לוקח השתי הלחם שזה האיש מביא בכל יום ששי פה בהיכל הקודש". והשמש הודה ולא בוש. והאיש כששמע בדבר התחיל להיות בוכה ואומר בפני הרב שימחול לו, שטעה בדרוש שלו וחשב לעשות מצוה, ולא עשה אלא עבירה, כפי דבריו.

ובתוך המשך כל אלה הדברים בא לו להרב שליח מיוחד מאת האריז"ל ואמר לו בשם הרב האלקי ז"ל: "לך לביתך וצו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש - מות תמות. וכבר הכרוז יצא על זה". הרב נבהל על השמועה אשר לא טובה, והלך אצל האריז"ל שיגיד לו מה פשעו ומה חטאתו? והשיב לו האריז"ל: "שמעתי, לפי שבטלת נחת רוח שהיה לו להקב"ה, שמיום שחרב הבית לא היה לו נחת רוח לפניו כמו באותה שעה שאנוס זה היה מביא שתי הלחם בתמימות לבו ומקריבם לפני היכלו, וסבור היה שהשי"ת קבלם ממנו. ומפני כך, שבטלת אותו מלהביאם, נגזר עליך מיתה בלי שום פתח הצלה לפניך".

והלך הרב בעל הדרוש ויצו לביתו. וביום שבת קודש, בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לבית עולמו, כאשר הגיד לו איש האלהים האריז"ל.

 

 

"כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים (יורה לי את הדרך) להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו" - ההשקעה בזמן ובמחשבה מה יעשה נחת-רוח לקב"ה מעוררת את הלב  ומגבירה את האהבה, כי האדם מתפעל לפי פעולותיו, כלומר: עצם ההשקעה מעוררת ומלָבָּה את האהבה. למה הדבר דומה: לבעל שרוצה לקנות מתנה לאשתו האהובה ליום הולדתה. לצורך כך, הוא ישקיע מחשבה עד הפרט האחרון וידקדק גם בבחירת העטיפה, יקשט בסרט וייתן דעתו גם על הברכה וכו', ומתוך כל הטירחה והמחשבה כיצד לשמח את אשתו, כך תִגדל גם האהבה שלו כלפיה

אדם משקיע במִי, או במָה, שקרוב לליבו –

סיפור אמיתי:

באחד מהערבים הקרירים של ירושלים, יצאתי כהרגלי להליכה רגלית בשכונתי. לאחר כרבע שעה של הליכה נעימה, נִגלה לעיני ספר המוטל על הארץ בצידי המדרכה. מיד נעצרתי לראות האם מדובר בדבר קודש, שאם כן, אניחו על ספסל או אדן חומה שנמצא בסביבה, אולי בעליו הניחוֹ שם לזיכוי הרבים ובטעות נפל, או אפשר שאקחהוּ למיכל הגניזה הקרוב, שמא חס וחלילה יתבזה דבר קודש.

הרמתי את הספר וראיתי, שמדובר בסידור לְבָּנות. הנחתי אותו על האדן, שבשולי המדרכה, והתכוונתי להמשיך בדרכי. אך משהו הסב את תשומת ליבי, הסידור היה עטוף בצורה מאוד מיוחדת.

חזרתי שוב להרים את הסידור ולהתבונן בו יותר בקפידה. העטיפה היתה עבה עם פסים ורודים ובצידם באלכסון הודבקו שני כפתורים אפורים בשני גדלים. בצדו השמאלי בתוך ריבוע מוזהב היה כתוב: 'הסידור הראשון שלי', ומתחתיו שמה של בת (בעלת הסידור).

פתחתי את הסידור ובדף הראשון היתה הקדשה, שנראה היה בברור, שנכתבה אחרי מחשבה מרובה ומתוך אהבה גדולה לזו, שהסידור היה מיועד לה. לפני שחתמו נותני הסידור ב: 'אוהבים אמאבא' (אמא ואבא), נכתבה משאלה: 'יהי רצון, והסידור הזה יהיה עימך ויועיל לך לאורך כל חייך'.

ליבי יצא אחר בעלת הסידור. ידעתי בוודאות, שהשקעה כזו במתנה, שנתנו אמא ואבא לביתם האהובה, כמו כן, הקישוטים היפים, שקישתה בִּתם, מורֶה על כך שהסידור חשוב להם מאוד ובוודאי לא היו מעלים על דעתם להשאיר אותו בשום מקום אחר, מלבד ברשותם. חיצוניות הסידור הראתה לעֵינֵי-כל את פנימיות בעלי הסידור.

לא היה לי ספק שמדובר באבידה, שבעליה לא ניתייאש ממנה כלל ועיקר ובוודאי מתפללים הם על כך שבורא עולם, ברחמיו הרבים, ישלח שליח, שימצא את האבידה היקרה, החשובה והאהובה, שמחברת כל יהודי ויהודיה לבוראָה, ויטרח להשיבה אליהם.

הסרתי בידי את האבק שהצטבר מעל הסידור והינחתי אותו בשקית שהייתה ברשותי והלכתי לביתי.

בבית ניקיתי במטלית את הסידור ומיד ניגשתי למלאכת השבת האבידה.

ראשית חיפשתי בספר הטלפונים המקומי והתכוונתי להמשיך לאחר מכן לחפש בדרכים נוספות. אבל הקב"ה זיכה אותי ומצאתי מיד ארבעה מספרי טלפון עם אותו שם משפחה.

כשחייגתי למס' השני, ושאלתי האם יש בבתיכם בת בשם זה, שאולי איבדה סידור, נענתי ב'כן' נירגש ביותר.

כשהגעתי לביתם למסור את הסידור (והסתבר, שהם גרים קרוב לביתי), באה לקראתי ילדה כבת 10 והושיטה אלי את שתי ידיה, לקחה ממני את הסידור, אימצה אותו אל ליבה (שמא ח"ו יאבד שוב) ואמרה בהתרגשות שתי מילים: 'זה שלי'!

מילים אלו מהדהדות בראשי: 'זה שלי' - איבדתי את זה, אבל לא התייאשתי, כי זה יקר לליבי, כי אני אוהבת אותו ולא מוותרת עליו לעולם.

 

אומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן עח): "אין יאוש בעולם כלל". מי שאוהב את הקב"ה, יחפשוֹ תמיד, בחינת 'אייכה', 'איה מקום כבודו להעריצו'.

אדם, שמחפש במעשיו, במחשבותיו ובהנהגותיו, כל דרך לעשות 'נחת רוח' לקב"ה, מעיד על כך, שהוא אוהב אותו יתברך, שלא יוַותר עליו לעולם ולא יתייאש לחפשו תמיד, כי הוא יקר מאוד לליבו, ורחמנא ליבא בעי [הרחמן (הקב"ה) רוצה את הלב שלנו, שיהיה נתון לו]. כמו שנאמר (שמואל-א טז, ז): "וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב".

 

אדם שמנהיג את עצמו במידת החסידות, נדמה כאיש 'שלא התייאש מן האבידה', כי האבידה יקרה מאוד לליבו, הוא השקיע בה, טיפח אותה, נתן את דעתו וליבו עליה והוא רוצה בכל ליבו להשיבה אליו ולא לאבדה יותר לעולם.

 

 

"והנה, כמִקרה הזה יִקְרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נֶאמֶנֶת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהיינה לו המצוות אשר צִיווּיָם גלוי ומפורסם, לגלוי דעת לבד, לדעת שֶאֶל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו" –

כתוב (שמואל-א טז, ז): "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-שְׁמוּאֵל אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב", אם כן ראייתו של האדם מוגבלת. עיניו רואות רק את הצורה החיצונית ואינו יכול לראות את אשר בלב האדם.

אבל, מעשי החסיד מָראים את אשר בְּליבו גם לעיני אדם בשר ודם, כי עיניהם רואות, שמעשיו הם לפנים משורת הדין ומעֶבֶר למה שנדרש ובכך עושה החסיד, המתחסד עם קונו, קידוש השם.

דרך הנהגה של חסידות מְיַקֶרֵת את השֵם (מלשון יָקָר) בלב החסיד עצמו וכן מְיַקֶרֶת את השם בעיני הרואים את מעשיו ובעזרת השם גם תשפיע עליהם ועל מעשיהם.

מי שמנהיג עצמו במידת החסידות מעיד על עצמו ולכל העולם כולו וּבעיקר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, שמטרת חייו בעולם-הזה היא: לעשות נחת רוח להשם יתברך.

 

 

ונסיים בקטע קצר מתוך תפילה, שחיבר רבי אלימלך מליזענסק זצ"ל, כהכנה לתפילת שחרית:

"אדרבה, תן בלבנו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך… אמן כן יהי רצון".

 

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת