33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 1] – מסילת ישרים / הרמח"ל – הקדמת הרב המחבר

 

"מוסר ואמונה"

 

כתב ה"משנה ברורה" (סימן א' ס"ק י"ב): "וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר-הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל".

בעזרת השם יתברך, בלימוד היומי - "מוסר ואמונה", נלמד ספרי מוסר ואמונה מתחילתם ועד סופם. נרחיב, נבאר, נעמיק ונפרש ככל יכולתינו בעזרתו יתברך ובעזרת הספרים הקדושים. נלמד את קורות חייהם של הצדיקים, שכתבו את הספרים ובע"ה, שנזכה ללמוד ולדבוק בדרכיהם הישרה.

בחסדי השם יתברך, היום נתחיל ללמוד את הספר "מסילת ישרים" של הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), בשילוב עם הספרים: "אורחות צדיקים" (נכתב ע"י צדיק נסתר), "שערי תשובה" של רבינו יונה גירונדי ועוד ממקורות נוספים ומפרשים רבים. כמו כן נלמד את קורות חייהם של הרמח"ל ורבינו יונה גירונדי. זכות הצדיקים יגן עלינו, אמן!

 

 

לימוד יומי [שעור 1] – מסילת ישרים / הרמח"ל – הקדמת הרב המחבר

הקדמת הרב המחבר

 

"אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר, ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תִמְצָא ברוב דְבָרַי דְברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה [כי השיכחה מצויה דוקא במה שברור]. על כן אין התועלת הנלקח מזה הספר יוצר מן הקריאה בו פעם אחת כי כבר אפשר שלא יִמְצָא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזָכרו לו הדברים לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בְטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה.

ותראה אם תתבונן בהווה ברוב העולם, כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רוב התבונְנָם והסתכלותם בדקוּת החוכמות ועומק העיונים, איש איש כפי נטית שכלו וחישקו הטבעי. כי יש שיטרחו מאוד במחקר הבריאה והשבט, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה, ואחרים למלאכות, ואחרים יִכָּנסו יותר אל הקודש, דהיינו לימוד התורה הקדושה, מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים. אך מעטים יהיו מן המין הזה, אשר יקבעו עיון ולימוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות ועל כל שאר חלקי החסידות.

ולא מפני שאין דברים אלה עקרים אצלם, כי אם תשאל להם, כל אחד יֹאמר שזהו העיקר הגדול, ושלא ידומה חכם שיהיה באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה. אך מה שלא יִרְבו לעיין עליו מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם, שלא יֵרָאה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב. ולא ישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין, כי אם אצל אותם שאין שִֹכלם כל כך דק וקרוב להיות גס, שאלֶה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזוזו ממנו, עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה אחד מתחסד, לא תוכל להימנע מלחשוד אותו לגס השכל.

ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאוד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאֶלה ומאלה יחסַר החסידות האמיתי ויהיה יקר מאוד למצוא אותו בעולם, כי יֶחְסר לחכמים לְמיעוט עיונם בו. ויחסַר מן הבלתי חכמים לְמיעוט השגתם אותו, עד שידַמו  רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה, וּוידויים ארוכים מאוד, צומות קשים וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נָח בהם ואין הדעת שוקטה, והחסידות האמיתי הנירצֶה והנחמד רחוק מציור שִֹכְלנו, כי זה דבר פשוט: - "מלתא דלא רמיא עלה דאנש לאו אדעתא" [דבר שלא מוטל על האדם, לא על הדעת, כלומר: דבר שאינו מוטל על האדם לעשותו, אין האדם נזהר בו, מפני שאינו מרגיש חובה לכך] (בבא בתרא לט, א). ואף על פי שכבר קבועים בלב כל האדם הישר התחלותיו ויסודותיו, אם לא יעסוק בהם – יִרְאֶה פרטים ולא יַכִּירֵם, יעבור עליהם ולא ירגיש בם. כי אין דברי החסידות ועניני היראה והאהבה וטהרת הלב דברים מוטבעים באדם, עד שלא יצטרכו אמצעים לקנותם אלא ימְצְאו אותם בני האדם בעצמם כמו שימְצְאו כל תנועותיהם הטבעיות, כשינה והיקיצה, הרעב והשובע וכל שאר התנועות החקוקות בטבענו, אלא ודאי שצריכים הם לאמצעים ותחבולות לקנות אותם ולא יִבָּצְרוּ גם כן מפסידים להם שירחיקום מן האדם ולא יַחסרו דרכים שירחיקו מפסידיהם.

אם כן אֵפוא איך לא יצטרך להוציא זמן על העיון הזה לדעת אמיתת הדברים ולדעת הדרך לקנותם וּלקיְמם? מאין תבוא החוכמה הזאת בְלב האדם אם לא יבקשנה? וכיון שכבר הִתאמת אצל כל חכם צורך תמימות העבודה וחובת טהרתה ונקיונה, שזולת אלה אינה נרצֵית ודאי כלל, אלא נימאסת ומתועבת, "כִּי כָל-לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל-יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת (הוא) מֵבִין" (דברי הימים-א כח, ט) מה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן העיון הזה, והינחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו, שהוא עיקר מה ה' אלוהינו שואל מעימנו. היתכן שייגע ויעמול שיכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפילפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה חייבים אנו לבוראנו חובה רבה, נעזבהו לַהֶרגֵל ונניחהו לְמִצְוַת אנשים מלומדה? אם לא נִסתכלנו ולא עִיַנוּ מה היא היראה האמיתית, ומה ענפיה, איך נקנה אותה, ואיך נימלט מן ההֶבל העולמי הַמְשַכֵחַ אותה מליבנו? הלא תִשכח ותלך אף על פי שידענו חובתה! האהבה גם כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכוח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה – איך תִמָצֵא בנו? מאַין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עימו יתברך ועם תורתו, אם לא נישעה אל גדולתו ואל רוממותו אשר יוליד בלִבנו הדבקות הזה? איך תִטְהַר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה מן המומים שמטיל בה הטבע הגופני? והמידות כולם הצריכות כל כך תיקון וְהַיְשָרָה, מי יישרֵם ומי יתקנֵם, אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול? הלא אם עִיַנו על הדבר עיון אמיתי, היינו מוצאים אותו על אמיתו ומֵטיבים לעצמנו ומלמדים אותו לאחרים ומֵטיבים להם גם כן! הוא מה שאמר שלמה (משלי ב', ד-ה): "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה". אינו אומר: אז תבין פילוסופיה, אז תבין רפואה, אז תבין דינים, אז תבין הלכות, אלא: "אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה". הרי לך, שלהבין היראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה כמטמונים. הֲדַי אֵפוא בְמַה שמלֻמד לנו מאבותינו ובמה שמפורסם אצל כל בן דעת דרך כלל. או: הנמצא זמן לכל שאר חלקי העיון ולעיון הזה לא יהיה זמן, למה לא יקבע האדם לעצמו עיתים לפחות להסתכלות הזה, אם מוכרח הוא בשארית זמנו לפנות אל עיונים או אל עסקים אחרים?

והנה הכתוב אומר [איוב כח, כח]: "הן יראת ה' היא חוכמה", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [שבת לא, ב] "הן" - אחת. הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא "חכמה" מה שאין בו עיון. אך האמת היא, כי עיון גדול צריך על כל הדברים האלה לדעת אותם באמת, ולא על צד הדמיון והסְבָרָה הכוזבת, כל שכן לקנות אותם ולהשיגם, ומי שיתבונן בם, יראה שאין החסידות תלוי באותם הדברים שיַחשְבו התחסדים הטפשים, אלא בדברי שלמות אמיתי וחוכמה רבה.

"הוא מה שמשה רבינו ע"ה מלמדינו באומרו [דברים י, יב-יג]: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת יְהוָֹה וְאֶת-חֻקֹּתָיו" וגו' [אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ]. כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשם יתברך והם: 

היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות:

היראה - היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, וְיֵבוֹש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפילה או בעסקו בתורתו.

ההליכה בדרכיו - כולל כל ענין יושר המידות ותיקונם, והוא מה שבארו ז"ל [שבת קלג, ב], "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" וכו'. וכלל כל זה, שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני פעֻלותיו על פי היושר והמוסר. וכלְלו חז"ל [אבות ב, א], "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", דהינו כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית,דהינו, שתולדתה חִזוק התורה ותיקון אַחֲוַת המדינות [כלומר, יחסים מתוקנים בין איש לרעהו, שמאפשר חיים חברתיים וקהילתיים תקינים (מסילת יהודה)].

האהבה - שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך, עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חָסֵר זה מצדו או מאחרים, ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מִזֶה.

שלמות הלב – הוא, שתהיה העבודה [עבודת השם] לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו, לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פניה אחרת, ונכלל בזה, שיהיה לבו שלם בעבודה ולא כפוסח על שתי הסעיפים [דהיינו,שהעבודה תהיה בכל כוחותיו: הן הפיזיים והן המחשבתיים (מסילת יהודה)], או כעושה מצות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה.

שמירת כל המצוות – כמשמעו, דהיינו: שמירת כל המצוות כולן בכל דקדוקיהן ותנאיהן.

והנה כל אלה כללים צריכים פרוש גדול. ומצאתי לחכמינו זכרונם לברכה, שכללו החלקים האלה בסדר וחילוק אחֵר יותר פרטי ומסודר לפי ההדרגה המיצטרכת בהם לקנות אותם על נכון. והוא מה שאמרו בבריתא, הובאה במקומות שונים בש"ס, ואחד מהם בפרק לִפְנֵי אֵידֵיהֶן [עבודה זרה כ, ב], זה לשונו: "מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי עֲנָוָה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיַת המתים".

והנה על פי הבריתא הזאת הסכמתי לחבר חבורי זה, ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים תנאי העבודה השלֵמה למדרגותיהם ואבאר בכל אחד מהם עניניו וחלקיו או פרטיו, הדרך לקנות אותו ומה הם מפסידיו והדרך להִשמר מהם, כי אקרא בו אני וכל מי שיִמְצָא בו נחת, למען נלמד לְיִרְאָה את ה' אלקינו, ולא תשָכח ממנו חובותנו לפניו. ואשר חמריות הטבע משתדל להסיר מלִבנו – הקריאה וההסתכלות יעלה על זכרוננו ויעירנו אל הַמְצֻוֶה עלינו. וה' יהיה בכִסְלֵנו [במבטחינו] וישמור רגלינו מִלֶכֶד [ממלכודת], ותתקיֵם בנו בקָשת המשורר האהוב לאלהיו [דוד המלך ע"ה] [תהלים פו, יא]: "הוֹרֵנִי יְהֹוָה דַּרְכֶּךָ, אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ, יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ". אמן כן יהי רצון". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

"אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר, ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תִמְצָא ברוב דְבָרַי דְברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה" –

מדוע חשוב ללמוד מוסר?

אומר הרב יוסף מרקוביץ שליט"א: אתה צריך לשמוע על קול אחד! (בחינת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד").

בפרשת כי תשא כתוב (שמות לד, יד): "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר", בקלות מאוד ה - ד' יכולה להפוך ל- ר', רק שיוף קטן של ה- ד' וכבר נהפך לאל אחר, ר"ל.

יש כאן רמז גדול, כשלא מקפידים על הקטנות, כשנותנים לרעיונות אחרים להציע לנו מסלול אחר, בקלות אפשר להגיע לשמע ישראל ה' אחר... (ה' ירחם).

לאדם הראשון נאמר (בראשית ג, יח): "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" – איך מגיע ההתדרדרות של האדם? כשהוא לא מקפיד על קוצו של יו"ד (קוץ ודרדר), נהיה בבחינת ר' – אל אחר, ר - גימטריה 200. ואז בויתור על ד (- אחד) גימטריה 4, הוא יורד ל'קוץ' – גימטריה 196 - (196 = 4 – 200) ומכאיב לעצמו ולאחרים.

רק כשתקפיד על קוצו של יו"ד, תציית לצו האלוקי גם כשאתה לא מבין, לא תתן לקולות נוספים שסביבך להדיח אותך, יש לך קול אחד! ה' אלוקינו ה' אחד! אז תזכה לקבל דעת תורה.

 

אם כן, המוסר בא לעזור לנו להקפיד על קוצו של יוד! וכדי להבין יותר את כוחו ותוקפו של המוסר, נפתח שיעורינו זה בלימוד נפלא של הרב אמנון יצחק שליט"א המבאר כי, יסוד תורת המוסר היא: תוכחת, תזכורת, ביקורת, מעבר מלימוד בתאוריה להלכה למעשה, וזה לשונו –

התוכחת מצילה את האדם. הדבר היחיד שיכול להציל אותך זה, שתבקש מוכיח צמוד.

הגר"א, הגאון מוילנא היה מלאך אלוקים (חי לפני 250 שנה). והוא בעצמו ביקש מגיד, את המגיד מְדוּבְנָא ׁ(הרב יעקב קראַנץ), שיבוא ידבר איתו כמו גידים (תוכחת, שנכנסת לתוך הגידים של האדם, צינורות הדם הדקים) ויוכיח אותו על פניו. לא מצא המוכיח במה להוכיחו, מה יגיד למלאך? 

הגאון מוילנא, בגיל 13 כבר ידע את כל התורה, הגיף את כל התריסים בביתו, לא רצה לראות רחוב בכלל, והיה לומד לאור הנר והיה אוכל שחרית וערבית פת לחם שרויה במים, בשביל לא להַנות מן האוכל, אלא רק בשביל לזון את הגוף.

היה צדיק, מלאך, היו יורדות אליו נשמות מהעולם העליון ולומדים איתו: רבי שמעון בר יוחאי, האר"י הקדוש.

אז מה יוכיח אותו המוכיח, מה יאמר לו?

אמר לו המוכיח: זה לא חוכמה לקיים את כל התורה והמצוות בבית סגור ומוגף, כשאתה לא עומד בניסיונות. ניראה כשתצא מן הבית ותוכל לשמור על אותה רמה של תורה – בלי לרדת כהוא-זה.

גזר על עצמו, הגאון מוילנא, שלוש שנים של גלות, כל יום הוא היה במקום אחר, ולא פסק מתורתו כהוא-זה ולא הישתנה במשהו והיה ישן מתוך עשרים וארבע שעות רק שעתיים ביממה, כל יום בלי חריגות (כל שש שעות ישן חצי שעה).

וזה מה שאמר המגיד לגאון מוילנא: המבחן זה שעת הניסיון, כשיש ציבור, כשיש המון, כשיש בלבולים, מראות אסורות, דברים בדרכים – ואתה תשאר כמו שאתה מלאך – זה המבחן.

והוא עמד בזה!

והוא הרי הזמין את המוכיח אליו. הוא ידע שהוא מקיים את כל המצוות במהדרין של המהדרין ולא עושה עברות, אדם כזה צריך מוכיח?

אם הגאון מבין שהוא צריך מוכיח, אנחנו לא צריכים?!

מזה נתבונן מה גודל ערך המוסר ועד כמה חייב אדם ללמוד מוסר כל יום לפחות שעה ובכך הוא יתחזק ביראת שמים ובמוסר.

היסוד של המוסר זה להעמיד את האדם על החטאים שלו, לעורר אותו שלא יחליק לעצמו, בזה תלוי כל הצלחתו ואושרו וגם יזכה לגילוי שכינה, כי אם הצליח לסלק את ייצרו מעליו – הוא יזכה.

לפני שמשה רבינו מוכיח את עם ישראל, כתוב בפרשת מסעי  (במדבר לו, יג): "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה בְּיַד-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ", ורק אח"כ כתוב (דברים א, א): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" – דברי התוכחה שמשה אמר לישראל.

אמר הקב"ה: חביבים עלי דברי משה, שהוכיח את ישראל כנגד כל המצוות שנתתי לכם!

וכך נאמר: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" = "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" – אלה שקולים לאלה, חביבים דברי משה ככל התורה כולה. ומה דברי משה? תוכחת.

ספר דברים נקרא 'משנה תורה'. לכאורה הוא "מיותר", כי כל דבריו זה חזרה. משה רבינו חוזר על כל מה שהיה עִם עָם ישראל במשך כל הזמן. וכל זה כבר נאמר בספרים הקודמים (ארבעת החומשים).

וספר דברים לא נופל בערכו וקדושתו משאר ספרי התורה. הלכה פסוקה היא (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א, הלכה ב), ספר תורה שהוא מכיל את כל החמישה חומשי תורה (כולל ספר דברים), וחיסר בה אות אחת – פסולה. כי בכל קוץ וקוץ מרומזים תילי תילים (שפע) של הלכות, אז נשאלת השאלה, למה צריך לחזור בספר דברים על כל מה שידענו? מה מיוחד בספר דברים, 'משנה תורה', משנה מלשון שונה, ששונה שוב את כל התורה?

והתשובה: כל ספר 'משנה תורה' אינו אלא תוכחה. ספר שלם של תוכחה.

מה זה בעצם תוכחה? להביא לאדם דברים שהוא בעצם יודע מכבר, כדי שישפיעו על מעשיו ויוציא אותם אל הפועל.

מי לא יודע מה זה כשרות, אבל אם לא מעוררים את האדם, אז כאילו הוא לא יודע, שכוּח ממנו, הוא לא התעורר לזה והתוכחה מעוררת אותו ומצילה אותו ואז הוא יוציא את זה אל הפועל.

היינו, הוצאת התורה, שנילמדה ע"י האדם, ממצב של רעיון, שהוא למד את זה תאורטי, ונפעיל את התורה כגורם פעיל בהנהגתו של האדם. ללמוד על מנת לקיים.

התוכחה של משה רבינו לישראל הייתה להביא אותם לידי הגשמה של כל התורה והמצוות, שלמד איתם במשך ארבעים שנה. ייתכן, שגם משום כך הוכיח אותם סמוך למיתתו (בסוף הארבעים שנה), שבשעה כזו פועלת התוכחה יותר, ואצל השומעים נחקקים הדברים יותר, והרי התוכחה באה לשם כך, שהיא תחקק בליבו של האדם ותביא לו תועלת.

אם כן, חזרה על דברים ידועים שכבר נאמרו, אין בזה כפילות, זה למעשה גוף התורה. התורה בעצמה בספר שלם חוזרת על מה שהיה.

למה?

כדי להתחיל לעשות – וזה כל תורת המוסר! לחזור על הדברים שכבר למדנו ולהביא אותם אל הלב ולבצע.

לכן כותב החסיד, הרמח"ל הקדוש בהקדמה לספר 'מסילת ישרים': "אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמִתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חִדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזָכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה" – כי זה יסוד תורת המוסר , לחזור ולשנן את אותם דברים שהאדם יודע, אבל להביא לידי ביצוע.

לכן, ספר משנה תורה – אינו אלא מוסר.

כמה מצוות מצינו בתורה, שכל העניין שלהם זה מוסר, כמו פרשת 'שמע', שאנו אומרים כל יום. ונאמר (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם" ובספר ויקרא (כו, ג) כתוב: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" – כלומר: צריך להכניס אותם ללב ולעשות אותם.

וכן כתוב (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ", וחובת עבודתו.  

ואיך מקיימים "עַל-לְבַבְכֶם", כתוב (דברים יא, יח): "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם", וכן (שם, כ): "וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".

מה זה 'וּקְשַׁרְתֶּם', כשאתה קושר התפילין (ארבעת הפרשיות, שמספרות על יציאת מצרים) על הזרוע ועל הראש וכן הכתיבה של המזוזות (שתי פרשיות: 'שמע', 'והיה אם שמוע') על מזוזות ביתך ובשעריך – הם יעוררו אותך ויזכירו לך תמיד – מה החובה שלך בעולם. הרי תפקיד מצוות אלה הוא בדיוק זהה לתפקיד התוכחה: להוכיח אותך, להזכיר לך, לעורר אותך.

אומר הרמב"ם על מצוות מזוזה (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ו, הלכה יג): "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא ייפגע (ייפגש) בייחוד השם שמו של הקב"ה (רואה את שם השם על המזוזה – 'שד"י' – שומר דלתות ישראל) ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן (כאומר: שים-לב, ה' ניצב פה על הדלת, שכינה שומרת עליך, תזכור שאתה מחוייב לאהוב אותו יתברך, תזכור כמה הוא אוהב אותך, ותתעורר מהשינה, שאתה חי כאילו החיים זורמים וח"ו אין לך שום מחוייבות ושום התחייבות) וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם (שום דבר לא מתקיים לעולם, חוץ מבורא עולם). ומיד (אם יזכור כך) הוא חוזר לדעתו (לא לשגיונות שלו) והולך בדרכי מֵיְשָרִים".

וממשיך הרמב"ם (שם): אמרו חכמים הראשונים (מנחות מג, ע"ב): 'כל (מי) שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא (מוחזק הוא שלא יחטא)', שהרי יש לו מזכירין רבים והם הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר (תהלים לד, ח): "חֹנֶה מַלְאַךְ-יְהֹוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם" ". עכ"ל.

מכאן לומדים, שהמטרה בין המצוות וסודם, שיהיו לך מזכירין.

האדם עם ציצית - "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במדבר טו, לט). רואה את המזוזה - זוכר את השם. מניח תפילין בראש - "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָֹה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י). אם אתה זוכר שְשם השם עליך, אתה למטה והוא מלמעלה, זן ומפרנס אותך ומחייה אותך ונתן לך 120 שנה להכין צידה לדרך לנֶצָח ואתה פה וח"ו שוכח למה באת?! אז הוא יתברך שם לך הרבה מזכירין, תפילין, טלית, ציצית, מזוזה, כל מקום שאתה הולך מקיף אותך, חונה מחנה השם עליך לשמור אותך, כל זה במטרה שנאמר (תהלים לד, ח): "חֹנֶה מַלְאַךְ-יְהֹוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם". יש לך כ"כ הרבה מזכירין והם המלאכים ששומרים עליך שלא תחטא.

 

יש גם מציאות שלא צריך מוכיח חיצוני שיבוא ויוכיח אותנו, אלא, 'תוכחה עצמית'. ע"י שאדם יברר דברים ותהיה לו ביקורת עצמית ושהוא יתבע מעצמו מעשים טובים ויבדוק אם הם נכוחים (האם כל פעולותיו ישרות אם לאו) והביקורת האמיתית זה פעם אחרי פעם – זו דרך התוכחה, שחביבה לפני השם, שאדם מחשבן חשבונות כל הזמן.

אמרו חכמים, מה זה שאמר הפסוק (משלי יג, כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ", אומר המדרש (שמות רבה א, א) ללמדך, כל המונע את בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונא אותו. וכך מצינו בישמעאל. ישמעאל היו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו. אברהם אהב את בנו את ישמעאל ולא רדה בו ולא העניש אותו. סלח לו, ויצא (ישמעאל) לתרבות רעה ושנא אותו (אביו) וגרש אותו מביתו ריקם.

כיוצא בו, כתוב (בראשית כה, כח): "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו", לפיכך יצא (עשו) לתרבות רעה, על שלא רידהו. יצחק ניכשל בחינוכו של עשו, כי האהבה מקלקלת את השורה, לא הולכים בדרך היושר, כי כשאוהבים אז מתפייסים, מוחלים, מעבירם ומחליקים, אז הילד מחליק ונחלק ואז שונאים אותו בסוף, כי מעשיו מקולקלים ורעים.

אבל כל המייסר את בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו. אתה מוצא, שאברהם ייסר את יצחק בנו, כיוצא בו יצחק מְשָחֵר מוסר ליעקב, לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ.

אנחנו רואים מכאן כֹח של תוכחה. ישמעאל ויצחק שניהם הבנים של אברהם אבינו, שניהם גדלו בבית אחד. גם עשיו ויעקב שניהם אחים ובנים של יצחק, שניהם נולדו וגדלו בבית אחד. בסוף זה נעשה יצחק, כי קיבל תוכחת וזה נעשה ישמעאל, כי לא רידוהו. זה היה ליעקב הצדיק, בגלל ששמע תוכחת ומוסר וזה נהפך לעשו בגלל שלא רידוהו.

רואים עד כמה התוכחה תשנה את פני העתיד של כל אדם ואדם וזרעו אחריו!

אמר רבי יוחנן בן נורי (ספר 'מנורת המאור', נר ב, כלל ג, חלק א, פרק א): מעיד אני עלי שמים וארץ, שהרבה פעמים לקה עקיבא בן יוסף (רבי עקיבא) על ידי (בגללי), שהייתי קובל (מתלונן) עליו לפני רבן גמליאל וכל שְכן, שהוסיף בי אהבה, לקיים מה שנאמר (משלי ט, ח): "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". זאת אומרת, רבי עקיבא היה אוהב את התוכחות. רבי יוחנן בן נורי היה הולך להתלונן עליו על דברים מסויימים והיה (רבי עקיבא) מקבל גערה מהרב (רבן גמליאל) ולא כעס על כך, אלא הוסיף עוד יותר ועוד יותר אהבה כל פעם מחדש לרבי יוחנן, כי הוא הציל אותו.

 

מי ראוי לתת את התוכחות?

אמר רבי אחא ברבי חנינא (דברים רבה א, ד): ראויות היו התוכחות להאמר מפי בלעם (בלעם שונא את ישראל, הוא היה צריך להגיד את התוכחות).

ומי היה ראוי להגיד את הברכות?

הברכות מפי משה רבינו, מי אוהב לישראל יותר ממנו?!

אלא מה, אילו היה מוכיח בלעם את ישראל, היו אומרים ישראל: 'שונא מוכיח אותנו, מי ישמע לו, משנאה הוא אומר'.

אם היה מברך אותם משה רבינו, היו אומרים אומות העולם: 'שלא בגלל שיש לישראל מעלות משה מברך אותם, אלא בגלל שהוא אוהב אותם'.

אמר הקב"ה: יוכיח אותם משה, שאוהב אותם ויברך אותם בלעם, ששונא אותם.

מדוע?

כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.

אז יהיה ברור, שאם הגוי השונא הערל, בלעם, אומר על עם ישראל שבחים, ככתוב (במדבר כד, ה): "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ישראל ידעו שהברכה מגיעה להם.

ואם משה רבינו, שאוהב את ישראל, מוכיח אותם, בודאי התוכחה תתקבל, כי הוא לא מתכוון לרעה, אלא לתקן את המעשים, לכן כתוב (משלי כז, ו): "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" - האוהב פוצע אותך, אומר לך תוכחת, אבל זה מתוך נאמנות לך, מתוך רצון לתקן, לשפר אותך, להיטיב לך, אבל השונא מנשק אותך, מעטיר עליך אהבה, רק שתישאר איך שאתה, העיקר שלא תשתנה ולא תשתפר.

הטבע של האדם להיות נמשך אחרי הרצונות והתאוות שלו, לשגות בחלומות על עונג ואושר, שהוא יזכה להם בעולם הזה. על כן, מי שבא להוכיח אותו ולהטיף לו דברי מוסר ותוכחה, בעיניו זה שונא. כאילו הוא לא רוצה שיִחיה חיי אושר ונוחיות ורק מתוך שנאה, כביכול, הוא בא להוכיח אותו על כל סטיָה מדרך התורה. הואיל וכך, אי אפשר למסור את תפקיד התוכחה לבלעם, כי ממנו בודאי לא יקבלו.

ולהיפך, בעניין הברכות, אם היה משה מברך ולא בלעם, היו ישראל אומרים, שרק בעיני אומות העולם נראה דבר, שהוא מברך, משום שמשה רבינו אוהב אותם ובודאי הברכות לטובתם. אבל, ישראל היו אומרים לעצמם, מי יודע אם הברכות נמדדו בהתאם לטובתם, כי משה רבינו לפי מדרגתו, העולם הזה לא נחשב כלום בעיניו, אז הוא מברך אותם לפי השגתו ומדרגתו, לפי השקפת העולם שלו, ממילא מה יצא להם מזה?

לכן אמר הקב"ה: יוכיחם משה שאוהבם, ויברכם בלעם ששונאם, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל. דהיינו, עכשיו יהיה מבורר אצלם, שהאמת היא כך: חיי האושר האמיתיים תלויים דוקא בקיום תורה וההיפך בביטול התורה.

 

מה הייתה מעלתם של ישראל, למרות כל מה שאמרנו?

כתוב (דברים א, א): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל",  אמרו בספריי: "אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל", שהיו כולם יכולים לעמוד בתוכחות. כולם שמעו את התוכחות וקיבלו אותם ועמדו בהם.

אמרו רבותינו (דברים רבה א, ד): אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהם תוכחותיך צריך אתה לברכם, מיד חזר ובירכם (דברים א, יא): "יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".

אומר הקב"ה: מכיון שהם שמעו וקבלו את התוכחת, ראויים הם לברכה. אם כן, מי שמוכיחים אותו ומקבל את הדברים בסבר פנים יפות, מתכוון ומיד יוצא לדרך כדי לתקן, מיד חלה עליו ברכת אלוקים.

מניין, שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה?

מהפסוק שאמר שלמה המלך (משלי כד, כה): "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת-טוֹב", ואין טוב אלא הקב"ה, שנאמר (תהלים קמה, ט): "טוֹב-יְהֹוָה לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו", ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב): "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזֹבוּ". ברכת השם וברכת התורה תחוּל על ראשו של מי שמקבל תוכחה.

אמר רב עמרם בריה דר''ש בר אבא א''ר שמעון בר אבא א''ר חנינא (שבת קיט, ע"ב): 'לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה'. אם עם ישראל היו בזמן הבית מוכיחים זה את זה, לא היה נחרב בית המקדש, אפילו לא היו משנים את דרכם, אבל היו מקבלים את התוכחה.

כתוב (איכה א, ו): "הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים", האייל מניח ראשו תחת זנבו של חברו. כשרואים עדר איילים, רואים רק את גבם, הראשים שלהם לא מורמים, אלא פונים מטה ואחד לא מסתכל על השני, אלא ראשו של זה בזנבו של זה. 'היו שריה כאיילים', תפקיד מנהיגי הדור, להוכיח את העם, אומר הקב"ה לנביא (יחזקאל לג, ז): "וְאַתָּה בֶן-אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי" - כמו ששמים צופה על מגדל שמירה, שיזהיר אם האוייב מתקרב, כך הרבנים צריכים להיות צופים, להסתכל על הציבור מי חוטא ומי לא ולהרחיק אותם מן העברות, כי האוייב זה היצר-הרע, ויש להציל את הציבור שח"ו לא יאבדו את עולמם, לכן "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת-טוֹב", מי שמקבל תוכחה מיד שורה עליו ברכה.

 

אומר רבי יהונתן אייבשיץ, אם יש חתונה או ח"ו הלוויה, כולם הולכים להשתתף, לעזור ולסייע. כל אחד משתדל לעשות את מה שיש ביכולתו. אף אחד לא יתנגד לכך שרוצים לעזור. כמו כן, אם משהו יזהיר אחרים בדברים גשמיים, כגון: 'הארנק שלך עומד ליפול', או, 'יש לך כתם על הבגד', כולם יודו לו, ולא חשוב מי הוא, אפילו קטן. אבל אם יוכיחוֹ בדברים רוחניים, כגון: 'אסור לדבר בקדיש', יש שיתרעמו על המוכיח, מדוע מעיר להם. על דיבור בקדיש נאמר מה שנאמר על קין הרוצח (בראשית ד, יג): "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא", אז מעירים לו לטובתו.

מה שונה אם מזהירים את האדם אם יש לו כתם בבגד או כתם בנשמה? מה יותר חמור? מִכֶּתֶם בבגד לא יקרה כל אסון, יש מכונת כביסה. אבל ח"ו כתם בנשמה, כדי לנקות אותה מצריך ח"ו גהינום, לא חבל?!

הרי לנו שכֹח התוכחה כה גדול, וזה שבזמן בית המקדש, מנעו תוכחה, הביא לחורבן הבית.

 

יש לחקור – איך קורה לפעמים, שאדם מוכן לקבל תוכחה ומודה ושמח עליה, ולפעמים התוכחה מעוררת בו שינאה ורגשות נקם, כאילו את רעתו ומפלתו מבקשים?

יש חלוקה בין תוכחה נירצֵית לתוכחה נידחֵית.

מצד אחד, יש אדם מסכים בלב חפץ לשמוע ולקבל תוכחה גם מקטן ממנו בגיל ובמעלה – מדובר בעניינים חומריים בלבד, במקום שהחוש והטבע מסייע לו. דוגמא: אם אדם קונה זכוכית פשוטה וחושב שזה יהלום ומשלם ממון רב, יבוא אחד ויאמר לו: 'אדוני, עבדו עליך', ודאי שיודה לו ויאהב אותו, כי הצילו מהפסד נורא.

אבל, בעניינים רוחניים, אם אחד מעיר לשני בלשון רכה, ברמז אפילו, דרך כבוד, שהוא טועה במעשים – קופץ השני נגדו, 'טול קורה מבין עיניך' (תשובה לאדם שאינו יכול להוכיח אחרים, בזמן שהוא חוטא בעצמו ואפילו יותר מכולם), ולא רוצה לשמוע בכלל.

מה עומד מאחורי החלוקה החדה והמבדילה הזו?

בגשמיות האדם שומע ומקבל תוכחה, ברוחניות האזניים נאטמות משמוע וליבו נמנע מלקבל אפילו תוכחה מועילה וטובה.

התשובה היא:

בעניינים גשמיים יש לאדם רצון, כי הוא מרגיש שזה לתועלתו וחיותו וכן כל מי שמסייע בעדו, הוא מוכן להביע שביעות רצון ותודה על כך.

בעניינים רוחניים, כיון שהוא לא מרגיש שזה חיוני עבורו וכל מה שעושה זה רק כדי לצאת ידי חובה במצוות, לכן כל מה שיוכל לפטור את עצמו ולתרץ את עצמו, הוא מסתפק בזה ואינו מסכים לשמוע שום ביקורת על מעשיו וגם עצות אינו מקבל מאף אחד.

הגשמיות חשובה בעיני אנשים יותר מהרוחניות והתורה וזה מה שיביא על האדם חורבן.

נסכם במאמר הגמרא - (בבא מציעא פה, ע"א) הגמרא שואלת: על מה אבדה הארץ? על מה חרב בית המקדש? על מה מתו מליונים? (ירמיהו ט, יא): "מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-יְהֹוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר".

התשובה של הקב"ה: (ירמיהו ט, יב): "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ".

והגמרא מפרשת (בבא מציעא פה, ע"ב) אמר רבי יהודה אמר רב, שלא ברכו בתורה תחילה. למדו תורה, קיימו מצוות, עשו גמילות חסדים, אבל לא ברכו בתורה תחילה, על זה נחרב הבית ועל זה מתו מליונים.

רש"י מפרש (שם): כיון שלא ברכו, גילו דעתם שהתורה אינה מתנה חשובה להם (עבורם). כשקוראים בספר תורה מברכים על התורה תחילה: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' וכן בסיום.

אם אין תורה חשובה בעיני האדם, אז ודאי שהוא לא יהיה מוכן לקבל תוכחה על התורה ולזה ח"ו יבוא לחורבן.

אבל מי שמוכן לקבל תוכחת גם בעסקי שמיים – מביא על עצמו את כל הברכות. לכן אמרו על רבי עקיבא, שהיתה התורה כ"כ חשובה בעיניו עד שהיה דורש על כל תג ותג תילי תילים של הלכות והיה מוסיף אהבה למי שהוכיח אותו כמו רבי יוחנן בן נורי. כי זה בזה תלוי. כמה שאתה מעריך יותר את התורה באותה מידה אתה אוהב את התוכחה ומקבל אותה בכל הלב. מי שאוהב את התורה לא רוצה להיכשל בה. לכן כל מי שיוכיח ויתקן אותו, הוא יציל אותו. מכאן שיוכל להראות את אהבתו לבורא יותר ובודאי שיאהב את המוכיח. מי שחוזר בתשובה מהתוכחות ומקבל עול מצוות, מהרגע הזה יחולו על ראשו ברכות.

 

 

הרמח"ל, רבי משה חיים לוצטו זצוק"ל זכותו יגן עלינו אמן, בהקדמה לספרו "מסילת ישרים" כותב: "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר, ומפורסם אצלם פרסום גדול".

וממשיך ואומר: "אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשיכחה רבה".

לכן לימוד סיפרי מוסר ואמונה נצרכים לא רק לבעלי-תשובה אלא גם לשומרי תורה ומצוות מינקות. ויש לשנן ולחזור ללמוד בהם כל יום בעזרת השם עד 120 שנה. 

 

 

"הוא מה שאמר שלמה (משלי ב', ד-):" אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה", הוא מה שמשה רבינו ע"ה מלמדינו באומרו (דברים י, יב-יג): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת יְהוָֹה וְאֶת-חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" – 

בעל "אורחות צדיקים, פתח וסיים את ספרו בעיניין 'יראת שמים' עם דברי החכם באדם, שלמה המלך עליו השלום זיע"א, שאמר בסוף ספר קהלת [קהלת יב,יג]: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם"

שלמה חכם גדול היה מכל האדם, והיה מלך על התחתונים ועל העליונים, ואחר שראה כל המעשים וניסה כל הדברים והודיע חוכמתו, חתם כל דבריו ואמר: סוף של כל דבר הוא יראת השם.

והנה הכתוב אומר [איוב כח,כח]: "הן יראת ה' היא חוכמה", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [שבת לא,ב'] "הן" - אחת. הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא "חכמה" מה שאין בו עיון. 

ואומר הרמח"ל: "הקריאה וההסתכלות יעלה על זכרוננו ויעירנו אל המצֻווה עלינו. וה' יהיה בכסלנו [במבטחינו] וישמור רגלינו מלכד [ממלכודת], ותתקים בנו בקשת המשורר האהוב לאלוהיו [תהילים דוד המלך פו,יא]: "הורני ה' דרכך, אהלך באמיתך, יחד לבבי ליראה שמך", אמן כן יהי רצון.

 

 

נסיים לימוד נפלא זה, עם סגולה נוראה שהגיעה משמו של הרה"ק בעל 'התפארת שלמה' זי"ע על תפילתו של הרה"ק ה'אור לשמים' זי"ע שהינה סגולה נוראה לפרנסה ולהצלחה (ובהמשך נבין, כיצד עניין הפרנסה מתקשר ללימודינו זה ול'יראת שמים'), לאומרה בכל יום, ואף הוא בעצמו אמר תפילה זו פעמיים בכל יום בערב ובבוקר  –

"המתבונן בתפילה זו ישתומם מה סגולה היא זו, כי יִראֶה שכל עניין הפרנסה אינו מוזכר שם ולו ברמיזה בעלמא, וכל אותה תפילה מלאה בדיבורי אמונה ודביקות בחָי עולמים. וכך הוא נוסח התפילה:

ריבון העולמים ידעתי כי הנני בידך לבד כחומר ביד היוצר, ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי, מבלעדי עוזך ועזרתך אין עצה וישועה, ואם חלילה יחפצו כולם להרע אז אתה בחמלתך תשים עיניך עלי ותשקיף עלי השקפה לטובה ממעון קדשך, הנה חבלים נפלו לי בנעימים וישועתי באה ועזרתי תגלה.

 ומה סגולה יש בתפילה זו לפרנסה טובה ולכלכלה, אלא ביאורו, כאשר 'יכשיר' האדם את 'ראשו' להבין שכל עזרתו משמים באה לו הרי בזה גופא יזכה לשפע רב ממרום, כי סגולת האמונה שבראש להמשיך על האדם הרחבה ועושר רב ב'ממונו של אדם המעמידו על רגליו'.

והנה ידוע מאמר הגמרא (עירובין נד, ע"א) 'חש בראשו יעסוק בתורה' וכן בשאר מיחושים כמבואר שם בגמרא, וכשאדם פורק מעל עצמו עול תורה – שהוא מיחוש הראש, על ידי זה מטה רגלו בפרנסה חלילה, ומכיוון שרואה האדם שמטה רגלו הריהו מתחיל לתור אחר רפואה לרֶגל הוא הממון, שאמרו חז"ל (פסחים קיא, ע"א) על הפסוק (דברים יא, ו): "וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" – זה ממונו של אדם המעמידו על רגלו'.

אך באמת טעות בידו כי עליו לתור ולחפש אחר רפואות לראשו, היינו עסק התורה וממילא תעמוד במרחב רגלו. וזהו כוונת המדרש על הכתוב (במדבר א, ב): 'שאו את ראש' (ומפרש ה'כלי יקר': כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי... כל איש מישראל מושגח בפרטות, ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה, כמו שכתוב (שם יט כא) ונפל ממנו רב... וכל אחד יש לו השגחה פרטית) – זהו שאמר הכתוב (תהלים צד, יח): "אִם-אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי", היינו שאם מרגיש שְמָטָה רגלו, יקיים בנפשו (במדבר א, ב): "שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ" – שיעסוק בתורה ויתרפא ראשו, וממילא יתרפא כל גופו ויבוא אל המנוחה ואל הנחלה". (ערוך מתוך: 'באר הפרשה', פרשת פנחס, הרב אברהם אלימלך בידרמן שליט"א).

 

יהי רצון שנזכה ליראת שמים שלימה, אמן!

 

מומלץ לרכוש את הספרים: "מסילת ישרים" ו"אורחות צדיקים" וללמוד בהם כל יום [וכשמסיים חוזר ולומד שוב מהתחלה].

 

 

כל הזכויות שמורות לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת