33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 59] – מסילת ישרים / הרמח"ל – פרק י"ז – בדרכי קנית הטהרה

 

פרק י"ז – בדרכי קנית הטהרה

 

"הנה הדרך להשיג המידה הזאת [מידת הטהרה] קל הוא למי שכבר השתדל והשיג המידות השנויות עד הנה [זהירות,זריזות,נקיות,פרישות]. כי הנה כשיחשוב ויתבונן על פחיתות תענוגי העולם וטובותיו, כמו שכתבתי למעלה ימאס בהם, ולא יחשבם אלא לרעות ולחסרונות הטבע החומרי החשוך והגס. ובהתאמת אצלו היותם ממש חסרונות ורעות ודאי שיקל לו להיבדל מהם [במעשיו ומחשבותיו] ולהסירם מלבו, על כן כל מה שיעמיק ויתמיד להכיר פחיתות החמריות ותענוגיו יותר יהיה נקל לו לטהר מחשבותיו ולבו שלא לפנות אל היצר כלל בשום מעשה מן המעשים, אלא יהיה במעשים החמריים כאנוס, לא זולת [כענין שאמרו ברבי אליעזר (נדרים כ) שהיה מקיים המצווה (פרו ורבו ועונה) היה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד].

ואמנם, כמו שטהרת המחשבה חילקנוה לשני חלקים, האחד במעשים הגופניים [כגון: מצוות פריה ורביה ומצוות עונה] והאחד במעשי העבודה [חובות הלבבות], כן העיון המצטרך כדי לקנותה יתחלק לשניים. כי הנה לטהר מחשבתו במעשי גופניותו, הדרך הוא להתמיד הסתכלותו על פחיתות העולם ותענוגיו [כי 'לפתח חטאת רובץ', ככתוב (בראשית ד, ז): "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ"], כמו שכתבתי, ולטהר מחשבתו [מכל פניה זרה] במעשי עבודתו [שיהיו לשמה], ירבה התבוננותו [ע"י לימוד המוסר] על תרמית הכבוד וכזביו וירגיל עצמו לברוח ממנו [כי גם אם רכש את מידות הנקיות והפרישות ובמודע אינו מעוניין בכבוד, עדיין עלולים לקנן בתוכו הרהורי כבוד על מעשיו], אז ינקה בעת עבודתו מפנות אל השבח ואל התהילה אשר יהללוהו בני האדם ותהיה מחשבתו פונה ביחוד אל אדונינו [כמו שכתב רבינו בחיי ב'חובות הלבבות' (שער היחוד): יחוד האלהים בלב שלם... אהבת האל בלב שלם בסתר ובגלוי] אשר הוא תהילתנו [כדברי הנביא ירמיה (יז, יד): "רְפָאֵנִי יְהֹוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה", ר"ל אין ביד מי להושיע לי זולתך (מצודות); ומבאר הרמ"ק: כי רפואה הבאה מהקב"ה לא תחזור המחלה לעולם... רפואה הבאה מצד אצילות העליון ששם אין שום רע שולט כלל, לכן אין שום כח שיוכל לבטלה, לזה אמר ירמיה הנביא רפאני ה', שזה שם של האצילות, ומיד וארפא לעולם] והוא כל טובנו ושלמותנו ואפס זולתו, וכן הוא אומר (דברים י, כא): "הוא תהילתך והוא אלהיך" [מבאר הספורנו: הוּא תְהִלָּתְךָ - תִּתְהַלֵּל שֶׁתִּהְיֶה עֶבֶד לְמִי שֶׁמּולֵךְ עַל כָּל הַמְּצִיאוּת. והראב"ע אומר – הטעם: כי יש לך להתהלל בו, כי עשה עמך נוראות].

ומן המעשים המדריכים [המכוונים] את האדם לבוא לידי מידה זו [מידת הטהרה], הוא ההזמנה [ההכנה] לדברי העבודה והמצוות [כפי שביארנו בשיעור 58], והינו: שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום, שאין דעתו עדין מיושבת עליו [ואינו טרוד עוד בעניין קודם] ויכול להתבונן במה שהוא עושה [עתה], אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במיתון עד שיכנס בהתבוננות [כלומר: יגיע למצב שיוכל להתבונן], ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות [יתבונן במצווה עצמה ובאופן קיומה, שתיעשה בדקדקנות הראויה] ולפני מי הוא הולך לעשות [לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שציווה עליה], שהרי, בהכנסו בעיון הזה קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצונות [כלומר, כל דבר שאינו לשם שמים] ויקבע בליבו הכונה האמיתית הרצויה.

ותראה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ואחר כך מתפללים (ברכות ל), כדי שיכונו לבם למקום [שתפילתם תהיה אך ורק לשם שמים], ובודאי שלא היו פונים שעה אחת לבטלה, אלא מתכונים ומכינים לבם לתפילה שהיה להם להתפלל ודוחים מעליהם המחשבות הזרות [ענייניהם האישיים המותרים] ומתמלאים היראה והאהבה הצריכה. ואומר (איוב יא, יג): "אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפך" [אם אתה היית מכוין לבך אחר יסורין, ופרשת אליו כפיך בתחינה ותרחק און מידך ואל תשכן באהליך עולה (רש"י), ומבאר המצודת דוד: אם תכין לבך ר"ל אם תרחיב לבך בחכמה כשעור מרבית הכנתך ותפרוש כפיך אל ה' להעביר עונך על מה שקצרת עד הנה בחכמה ובעבודת אלהים לפי רוב ההכנה].

והנה מפסידי המידה הם חסרון ההתבוננות על הענינים שזכרנו, דהינו: סכלות פחיתות התענוגים, רדיפת הכבוד ומיעוט ההכנה לעבודה. כי השניים הראשונים הם מפתים [גוררים אחריהם] את המחשבה וממשיכים אותה אל הפניות, כאשה המנאפת אשר תחת אישה [בעלה] תקח זרים, וכבר נקראו המחשבות החיצונות: "זנות הלב", דכתיב (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" ["אשר אתם זונים אחריהם", כלומר: מָטִים נַפְשְׁכֶם הַשִּׂכְלִית בָּהֶן מִדַּרְכֵי חַיֵּי עולָם לְדַרְכֵי אֲבַדּון וּמָוֶת (ספורנו); הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות: העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות (רש"י); ומבאר הרמב"ן: אחרי לבבכם - זו המינות, אשר אתם זונים - זו עבודה זרה... ואמרו ואחרי עיניכם זו זנות, כעניין שכתוב (ירמיה כט, כג): "ואנכי היודע ועד נאם ה'", והמשכיל יבין], כי נמצא הלב פונה מן המבט השלם [כלומר: פונה מן ההתבוננות ע"י לימוד מוסר, פונה מן ההעמקה וההתמדה בהכרת האמת, ומן ההכנה והכוונות הנכונות] אשר היה [ראוי] לו ליקשר בו [כי 'המבט השלם' מביא לידי טיהור המחשבה], אל הבלים ודמיונות כוזבים [כלומר: בוחר לפנות לדברים בטלים וכוזבים, שקיימים רק בדמיון], ומיעוט ההכנה גורם לסכלות הטבעי [הבא מתוך האדם] הבא מצד החומר שלא יגורש מתוכו והרי הוא מבאיש את העבודה בסרחונו. ונבאר עתה מידת החסידות" [בע"ה, על מידת החסידות נלמד בשיעורים הבאים]. עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

בפרשת מצורע (ויקרא יד, ז) כתוב: "וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה" – ה"משך חכמה" אומר שהמצורע קרוי בתורה "המיטהר", בבנין היתפעל, ולא "הניטהר" בבנין ניפעל, לפי שהמצורע חייב לסייע לטהרתו שלו ולשאוף להיטהר מעצמו על ידי התעוררות שתביא אותו לתשובה. לכן אומר איוב (יא, יג): "אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפך".

 

אומר הרמח"ל:

"כי הנה כשיחשוב ויתבונן על פחיתות תענוגי העולם וטובותיו, כמו שכתבתי למעלה ימאס בהם, ולא יחשבם אלא לרעות ולחסרונות הטבע החומרי החשוך והגס. ובהתאמת אצלו היותם ממש חסרונות ורעות ודאי שיקל לו להיבדל מהם [במעשיו ובמחשבותיו] ולהסירם מלבו, על כן כל מה שיעמיק ויתמיד להכיר פחיתות החמריות ותענוגיו יותר יהיה נקל לו לטהר מחשבותיו ולבו שלא לפנות אל היצר כלל בשום מעשה מן המעשים" –

אומר הרמח"ל בפרק י"ז: "כשיחשוב ויתבונן... ובהתאמת אצלו... שיעמיק ויתמיד" – מצינו, שכבר בפרק א' פותח רבינו את דבריו במושגים אלו: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא – שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר עמל כל ימי חייו... וכשתסתכל עוד בדבר תראה, כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג, כח): "ואני קרבת אלהים לי טוב" ואומר (שם כז, ד): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם-ה' ולבקר בהיכלו".

 

 

כיצד מפחיתים את חשיבות עולם החומר? כיצד מטהרים את המחשבות?

מה העיצה?

להגביר את היראה ולהקטין את הנסיון

בפרשת צו (ויקרא ו, ב) כתוב: "צו את אהרן", דרש הרב גלינסקי זצ"ל: כתב רש"י: אין "צו" אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהעולה מוקרבת כליל, ואין לכהן בה חלק.

אבל בזרוז אין די. אלא: "והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז, ח). משהו נשאר לכהנים, אם לא הבשר אזי העור. וללמדנו בא.

העולם הזה, כידוע, הוא עולם הנסיונות. האדם בא לעולם כדי לקיים מצוות ולעבוד את ה' ולעמוד בנסיון, וכל עניני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם נסיונות לאדם. ומה היא הדרך לעמוד בנסיון? כתב הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל (אור ישראל, אגרת ב): "להקטין הדבר, להקל הנסיון, עד אשר תגדל היראה מהתאוה".

הסבא מנובהרדוק זצ"ל נתן לכך דוגמה קולעת –

הולך האדם ברחוב העיר בשבת קודש, לפנות ערב. ביתו ריקם, אין לחם לאכול, ילדיו בוכים ברעב, והוא מר לו. "רבונו של עולם", משווע בלא קול, "חלצני ממצוקתי, המצא לי מזוני!"

עוד הוא מעתיר, ואורו עיניו: למרגלותיו, שטר של מאתיים שקלים!

מאתיים שקלים – לחם לחודש ימים!

אבל שבת. מוקצה.

ומיד, תוך כדי דיבור, נעשה האברך "ללמדן" המבריק ביותר בעיר!

אומר לעצמו: "ראשית, מוקצה מדרבנן, וחסד מדאוריתא. המוקצה, עברה אחת. והחסד, לעשר פיות ולחודש ימים. ומלבד זאת, הרי זה ספק פיקוח נפש, מניעת מות ברעב. ומה אם ירימו באחורי ידו, בקמיצה וזרת. טלטול מוקצה כלאחר יד. וגם ישתמש בו בתור ממחטה, לגרוף אפו. מוקצה מחמת איסור לצורך גופו... ".

והוא יודע שאסור, שאלו התרים פורחים באויר, אבל כמה גדול הנסיון!

ואז הוא חושב לעצמו: ניחא. אתכופף וארים, ואראה שבצד השני כתוב: "דפוס השושנים. מדפיס כל דבר חוץ מדולרים". נו, גם הייתי סמרטוט, וגם עשיתי מעצמי טיפש –

וממשיך ללכת.

מה עשה? הקטין הנסיון.

באותה מידה, יכול היה להגביר היראה. לומר לעצמו: נסיון הוא, מצלמים אותך כעת. עוקבים אחריך, לראות איך תעמוד בנסיון. ומה אם תתכופף להרים והרב יעבור –

יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כ, ע"ב). מה תסביר לרב, שחיפשת ממחטה?!

כשנתבונן נראה, שרבותינו נקטו בשני אמצעים משולבים אלו כדי לזרזנו לעמוד בנסיון. לדוגמה, כשאמרו (נדרים כב.) שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו, ועלול לכל העברות שבעולם, פעלו להגביר היראה.

וכשאמרו: ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שמכלה עינים ומדאיבה נפש, שהכעס סגולה בדוקה לטחורים, הקטינו הנסיון.

 וכשאמרו, שהכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, הגבירו היראה. וכשהוסיפו שמשכח תלמודו ומוסיף טפשות, הקלו הנסיון.

כשאמרו (סוטה ד:) שהמתגאה כעובד עבודה זרה וקרוי תועבה ומגרש השכינה, הגבירו היראה. וכשאמרו (סוטה מז:( שאפילו אנשי ביתו סולדים ממנו, הקטינו הנסיון.

 

ונחזור לדברי רבינו:

"העיון המצטרך כדי לקנותה [את טהרת המחשבה] יתחלק לשניים":

האחד – לטהר מחשבתו במעשי גופניותו - הדרך הוא להתמיד הסתכלותו על פחיתות העולם ותענוגיו – כלומר, להקטין את הנסיון.

והשני – לטהר מחשבתו במעשי עבודתו - ירבה התבוננותו על תרמית הכבוד וכזביו וירגיל עצמו לברוח ממנו – כלומר, להקטין את הנסיון.

אז ינקה בעת עבודתו מפנות אל השבח ואל התהילה אשר יהללוהו בני האדם ותהיה מחשבתו פונה ביחוד אל אדונינו אשר הוא תהילתנו והוא כל טובנו ושלמותנו ואפס זולתו, וכן הוא אומר (דברים י): "הוא תהילתך והוא אלהיך" – כלומר, להגביר את היראה.

 

 

(דברים י, כא): "הוא תהילתך והוא אלהיך" –

אומר הרמב"ן: הוא יהיה תהילתך, שתתן כל תהילתך אליו, אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תיתן ותהילתו לפסילים, ולא אל האלוהים והאדונים הנזכרים.

או יאמר: שבו אתה מהולל על כל העמים, כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח), ה' עזי ומעזי (ירמיה טז יט).

והוא אלוהיך - שייחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים, ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלוהי האלוהים אשר חלק להם, כמו שפירשתי (ויקרא יח כה), כי עשה עמך הגדולות והנוראות, שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב.

 

 

"ולטהר מחשבתו במעשי עבודתו, ירבה התבוננותו על תרמית הכבוד וכזביו וירגיל עצמו לברוח ממנו, אז ינקה בעת עבודתו מפנות אל השבח ואל התהילה אשר יהללוהו בני האדם ותהיה מחשבתו פונה ביחוד אל אדונינו" –

אומר הנביא ירמיהו (ירמיהו ט, כב-כג): "כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-יְהֹוָה".

הרב משה שיינפלד מטיב להבהיר את עניין טהרת המחשבה במאמר שכתב בשם: "מיקרוסקופ למעשים", ואלו דבריו:

פרשת 'קדושים' עוסקת במצוות רבות שבין אדם לחברו. פעמים רבות, אדם חושב שהוא עושה מעשים מתוך מקום של אמת וטוב, אולם כאשר הוא "חופר" מעט יותר בנפשו, הוא מגלה שמאחורי המעשה הטוב מסתתרות כל כך הרבה נגיעות (אינטרסים), והוא בעצם מרמה את עצמו שכוונות מעשיו אכן טהורות.

רבי יהודה הנשיא העביר שיעור לתמידיו. תוך כדי השיעור, הוא הריח ריח לא נעים של שום, שהפריע לריכוז. אמר רבי: מי אכל שום, שיקום וילך. נעמד תלמידו – רבי חייא, ויצא מהשיעור. כשראו התלמידים שרבי חייא יצא, עמדו כולם ויצאו אחריו. למחרת, פגש בנו של רבי יהודה הנשיא את רבי חייא ואמר לו: אתה ציערת אתמול את אבא, בכך שאכלת שום וגרמת שכל התלמידים יצאו בעקבותיך. ענה לו רבי חייא – חס ושלום, לא אני אכלתי את השום, עשיתי זאת כדי לא לבייש את התלמיד שבאמת כן אכל (סנהדרין יא ע"ב).

התלמוד דן על סיפור זה ושואל: מהיכן למד רבי חייא שכך ראוי לנהוג? והתלמוד מביא "שרשרת" סיפורים שכל אחד למד זאת מרבותיו. רבי חייא מרבי מאיר. רבי מאיר משמואל הקטן. שמואל הקטן למד זאת משכניה בן יחיאל שחי כמה מאות שנים לפניו. ומהיכן למד זאת שכניה בן יחיאל? התלמוד עונה: מהקדוש ברוך הוא עצמו!...

מדוע התלמוד "טורח" למצוא מקור לכל אחד? הרי המכנה המשותף בין כלל הסיפורים הוא, הרצון האנושי לא לבייש חבר ברבים, גם במחיר עלבון אישי. כולם נקטו בטקטיקה הגורמת למנוע בושה מחבר. מדוע התלמוד טורח לחפש מקור לכל אחד, החל מרבי חייא ועד הקדוש ברוך הוא?

התשובה מאירה באור עצום את נפש האדם.

כל רגש טוב, אפילו הכי טוב והכי נאה שמתעורר באדם, עדיין טעון בדיקה מקיפה אם אכן הוא בא ממקום טוב, וגם אם כן, האם ראוי להפעיל אותו בסיטואציה הנוכחית. ביאורם של הדברים:

"מידות" נקראות כך משום שבכל מידה, ולו הטובה ביותר, יש להשתמש במידתיות נכונה. כשמשתמשים במידה טובה באופן מופרז, המידה הטובה עלולה להתהפך לרעה.

הדוגמא הפשוטה היא, שאוי ואבוי יהיה, אם הורים ירחמו על ילדם הקטן, ולא יסכימו שהאחות במרפאה תחדיר מחט לווריד, כדי לערוך בדיקת דם דחופה. מידת הרחמים חשובה מאין כמותה, אולם אל לנו להפעיל אותה בכל סיטואציה.

רבי חייא מצא את עצמו בסיטואציה בה חברו עלול להתבייש בפני חבריו. רגש הרחמים שבו התעורר, אולם עדיין לא היה ברור לו, האם מתאים לפעול על פי רגש הרחמים בסיטואציה הנוכחית. יש סיבות רבות לא להשתמש בו כעת – האם אין זו חוצפה מצדו לבטל את השיעור של רבו? ואולי באמת אותו תלמיד שנדף ממנו ריח שום זקוק ל'סדנת חינוך' מרבו, כדי שהתופעה לא תחזור על עצמה? ועוד שיקולים משיקולים שונים.

וכן, כל כך הרבה "ורידים" מחוברים למעשה אחד, ומי אמר שהמניע למעשה הוא אכן חיובי. אולי רבי חייא עשה זאת כדי לפאר את שמו?

זו הסיבה שהתלמוד מדגיש, שרבי חייא בדק אצל רבותיו האם גם הם נהגו כך, ורבותיו למדו זאת מרבותיהם וכך עד הקב"ה בעצמו.

גם כאשר אדם פועל מתוך רגש, עליו להעביר את הרגש תחת ביקורת של השכל. וגם על השכל לא תמיד ניתן לסמוך, וכדאי למצוא "גב", עליו ניתן להישען ללא חשש. רבי חייא לא התנהל אך ורק לאור רגש הרחמים שהתעורר אצלו, בלי שהוא ידע שהתורה הקדושה "עומדת מאחוריו".

זו דוגמא מוחשית, כיצד ראוי לו לאדם – ולו הגדול ביותר – להעביר את מעשיו תחת מיקרוסקופ.

 

 

"ותראה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ואחר כך מתפללים (ברכות ל), כדי שיכונו לבם למקום" –

הכל תלוי באדם!

אומרים חכמים (יומא ג, לט) כי: "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה".

אומרים חז"ל (מכות י'): "בדרך שאדם רוצה לילך – שם מוליכים אותו" ; ובמסכת שבת (קד) נאמר: "הבא ליטהר מסייעין אותו".

והנה כתיב (נזיר כג, א): אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (הושע יד, י): "כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהֹוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן. אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה – וצדיקים ילכו בם. וזה שאכלו אכילה גסה – ופושעים יכשלו בם.

כלומר שלא באנו לאדם 'אל תאכל', אלא אכול ואכול – אבל אנא עשה זאת מתוך כוונה רצויה וראויה... ואכן, עבודה גדולה ויגיעה עצומה נדרשת לזה, וכן אמרו בזוהר הקדוש (פרשת עקב, דף ערב.): 'עת האכילה עת מלחמה היא'.

וביותר יאמר, כי אף אם אינו נמנע לאכול, על כל פנים ידחה אכילתו אפילו לכמה רגעים ויקיים בזה מקרא מפורש הנאמר בפרשת שמיני (ויקרא יא, מד): "והתקדשתם והייתם קדושים". וכתב על זה הרה"ק בעל התניא (פכ"ז) וזה לשונו: "... ולא עוד אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה... כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה... וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאווה מאוד לדברים מענייני העולם, וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר דאתכפיא ס"א לתתא, אסתלק יקרא דקב"ה וקדושתו לעילא הרבה (מתעלה כבוד ה' וקדושתו למעלה למעלה), ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך... ופירוש 'והתקדשתם' שתעשו עצמכם קדושים, כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מס"א וכו' רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. 'והייתם קדושים' – כלומר (הבטחה ולא ציווי) סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסיטרא אחרא (הצד האחר, היצר הרע), ע"י שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מליבו מעט מעט", עכ"ל.

ואל ירע לב האדם בראותו כי נשאר על עמדו ללחום יומם ולילה באותו מקום, דעל עבודת הקודש זו כתב ה'תניא' בתחילת דבריו (שם) "לכן אל יפול לב האדם עליו ולא ירע לבבו מאוד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזוהי עבודתו".

אחד העצות המועילות ביותר היא להתחזק ב'ברכות הנהנין' וכן כתב הרה"ק רבי חיים וויטאל זי"ע (שער המצוות פרשת עקב) וזה לשונו: ודע כי צריך האדם להזהר בתכלית ב'ברכת הנהנין' כי גוף האדם נהנה מהן ומתקדש בברכות אלו וכמו שכתוב (תהלים מ, ט): "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי", וגורם שפע עליון באדם, עכ"ל.

וכן הביא להדיא הרה"ק רבי חיים ויטאל (שער רוח הקודש), וזה לשונו: גם אמר לי מורי ז"ל כח עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה ע"י כוונת האדם וזהירות בכל ברכת הנהנין לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים בהם באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה והזהירני מאוד בזה. [מתוך 'באר הפרשה' לפרשת שמיני, הרב אברהם אלימלך בידרמן (עמ' כז)].

 

 

להלן ביאורים נפלאים ועמוקים על הטהרה, ממאמרו של הרב לוי סעדיה נחמני זצ"ל, סביב פרשיות "בא" "בשלח" ו"יתרו", וערכנו חלקם, ואלו דבריו הקדושים:

יראה וענוה הן הן שתי המידות המביאות לידי רוח הקודש, והן "הזהירות" (מצוות לאו דעשה) ו"הפרישות" (מצוות עשה), שמנה אותם רבי פנחס בן יאיר.

היראה  היא הסתרת פנים – בסוד: (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". היראה היא במדרגת 'מחזה' – ראיה – זיכוך הראיה. בים-סוף הגיעו בני ישראל למדרגת ראייה אך בלי להבין, כי לא שמעו כלום.

ענוה בסוד: (דברים ו, ד): "שמע ישראל" – מדרגה גבוהה יותר ממדרגת הראיה, מדרגת 'קול' – שמיעה. בהר סיני, כשאמרו עם ישראל "נעשה ונשמע", הגיעו למדרגת זקנה – הבנה, הבינו מה שראו, כי שמעו את קול ה'.

הנביאים הגדולים הם נביאים השומעים. משה רבינו עליו השלום בכלל לא היה רואה בנבואה שלו, כי כמו שאמרנו הראייה היא המדרגה הנמוכה – "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע (מדרגת מחזה) בחלום אדבר בו לא כך עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו (מדרגת קול)" (במדבר יב, ו), והיינו שהקב"ה מסביר לו את הכל מפורש, והוא שומע את קולו יתברך בלי מחזות. אם כן יש כאן שתי מדרגות של נבואה שונות זו מזו, מדרגת 'מחזה', ומדרגת 'קול'.

"ולא תתורו" בתור לאו,  ו"שמע" בתור עשה, הם שמביאים את עם ישראל לידי הכח הגדול להיות נביאי אמת, שומעים את קול ה', ונהנים מזיו השכינה, בחלומות נבואה.

 

כמו שכתוב בישעיה (ו, א-ה): "וארא את ה' יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל שרפים עומדים ממעל לו שש כנפיים שש כנפיים לאחד בשתים יכסה פניו וגו', וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש וגו' ", "ואומר אוי לי כי נדמתי" – ראיתי ולא דברתי, "כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי", ישנה טומאה שמפריעה לי, "וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי". כל העולם הזדעזע כשנאמר קדוש קדוש קדוש, ואני שתקתי, מדוע לא אמרתי קדוש? כי אני לא קדוש.

הקדושה היתה יכולה להביא את ישעיהו אל מדרגה של נבואה לא בראיה, אלא בשמיעה, הוא לא שמע את קול השם יתברך, אלא שמע קול השרפים בלבד. רק אחר כך כתוב (שם פסוקים: ו-ח): "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים" וכו', שרף את המקום הטמא, ואת השפתיים הטמאות – "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". והנה אח"כ אמר "אֶת-מִי אֶשְׁלַח" וכו', הוא מתחיל לשמוע קול השם יתברך בדיבור.

הרי שישעיה מחלק את הנבואה לשני חלקים, חלק ראשון בראיה, וחלק ב' בשמיעה. לכן צריך לקדש את העינים בראיה, ולקדש את האזניים בשמיעה, בסוד: "נעשה ונשמע": "נעשה" הוא לקדש החומר הנראה לעינים בעבור מה שציונו לזה. "ונשמע" אח"כ אותך, וזה היה לאחר ג' ימים של קדושה, אז הגיעו לנבואה העליונה ביותר.

 

ישנם  כאן ג' דברים של טהרה:

א. 'כשרות' – טהרה לפי המושג כשר או מותר.

ב. 'טהרה' – כפשוטו: טהור.

ג. 'קדושה'.

כנגד 'כשר ומותר', יש פסול ואסור.

כנגד 'טהרה' יש טומאה.

וכנגד 'קדושה' – חול, המבדיל בין קודש לחול.

 

מהו חול, ומהי טומאה?

כולנו יודעים ההבדל בין שבת קודש לימות חול, בימי החול בני אדם עוסקים לפרנסתם בדברים שאין להם שום קשר עם השכינה ועם הגילויים, אולם לא בדברים אסורים. כי לא כתוב בתורה שאסור לעבוד בחול, כי אם אתה הולך לעבוד ששת ימים ואתה עושה שבת, אינך חייב סקילה ושום עונש, אבל אתה רק יהודי פשוט – לא יותר. וזה לא רצוי למי שרצה להתקדש, כל מי שרוצה להתקדש עליו למנוע עצמו מן החול, ולפחות למעט ממנו ולעשות אותו טפל, ואז יגיע לכל.

אך טומאה זה יותר  רע, טומאה זה דברים שבאיסורים, דברים דבערווה, ומאכלות אסורות. כל טומאה באה בדברים שהם מלכלכים את הנפש, כמו שכתוב (ויקרא יא, מג): "וְנִטְמֵתֶם בָּם", וכן כתוב (ויקרא כ, כה): "וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף". מאכלות אסורות מטמאים את הנפש, וכל הדברים שכתובים בפרשיות 'שמיני', 'אחרי-מות' ו'קדושים', הם דברים של טומאה. וכל מה שכתוב בפרשת 'בהר-סיני' הם דברים שבחול, והם ההיפך מן הטהרה והקדושה. כאשר אדם טהור, הוא יכול להגיע לחלומות אמת ולמחזות של נבואה, אבל רק קדושה יכולה להביא אותו לנבואה ולרוח הקודש ושמיעת קולו יתברך.

 

כנגד ג' דברים אלה: כשרות, טהרה, וקדושה, הקב"ה חילק את עם ישראל גם כן לג': ישראלים, לויים, וכהנים.

'עם-ישראל', קדושה פשוטה ביותר, והיא קדושת כשרות.

'לויים', כמו שנאמר בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ז): "קַח אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְכֹה-תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת". וכן (שם, יד): "וְהִבְדַּלְתָּ אֶת-הַלְוִיִּם" – בטהרה.

'כהנים', בפרשת אמור (ויקרא כא, ח): אנו מוצאים בכהנים "וְקִדַּשְׁתּוֹ", וכן כתוב בכהנים (שם, ז): "כִּי-קָדשׁ הוּא לֵאלֹהָיו".

אם כן, קדושה בכהנים, טהרה בלויים, וכשרות בישראל. מחנה ישראל, אח"כ מחנה לויה, ואח"כ כהנים בפתח אהל מועד.

 

מה שאמרנו לעיל הוא בפרטות, אך בכללות כך הסדר בכלל ישראל. כי כשעם ישראל היו במצרים היו טמאים, לא היו קדושים ואפילו לא טהורים, אבל היו כשרים.

ומפני שהיו במקום הטומאה, לכך לא זכו, לא למראות, ולא לקולות נבואיים, כי היו בתור כשרות בלבד, היה הכל כשר לא היו בהם ממזרים ח"ו, האשה היתה כשרה, אבל אף-על-פי-כן כיון שהיו טמאים היו צריכים להיטהר. ולכן כשיצאו ממצרים וירדו לים, זה היה בשבילם מקוה טהרה. וגם בטהרת הלויים כתוב (במדבר ח, ז): "הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת".

ים סוף לא היה בשבילם רק סתם בכדי לעבור, אלא היה בשבילם מקווה לטהר את ישראל, טהרה ממש. ומכיוון שהיתה טהרה, וזכו לבחינת נפש טהורה, הגיעו למדרגה שיכלו לראות את השכינה, ככתוב (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".

 

והנה קדושה היא באש, כמו שדרשו חכמינו ז"ל (קדושין נו:) על הפסוק: (דברים כב, ט): "פֶּן-תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע" – פן תוקד אש, על האדם שלקח תבואת הכרם ועשה כלאים בכרם.

מה פירוש פן תקדש, כי הרי דינו כקדושה בשריפה – תוקד אש, קדוש - נוטריקון 'קוד אש'. וכן (ויקרא כא, ט): " וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". נותר של קדש שנשאר שני ימים שורפים אותו. כל דבר שבקדושה שנטמא – נשרף. בת כהן נשרפת כי יש בה קדושה – "וקדשתו".

 

ולכן בהר סיני היו בסוד קדושים כי הגיעו לקדושה, שמעו את קולו יתברך, ככתוב (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", עם ישראל בהר סיני הגיעו לקדושה עליונה.

 

אם כן, השעבוד במצרים העלה אותם למדרגת קדושה ראשונה, להבדילם ממצרים בלבד, כי כתוב (שמות ח, יח): "וְהִפְלֵיתִי"  וכן כתוב (שמות ט, ד): "והפלה".

כשירדו לים סוף נטהרו, ועלו למדרגה שניה של טהרה.

אבל כשהגיעו להר סיני הגיעו לקדושה משולשת.

 

ונדע, אם אנחנו היום נגיע למדרגה שהגיעו ישראל במצרים, אנחנו נזכה לניסים ונפלאות, וניוושע תשועת עולמים, ע"י שהקב"ה ירד להציל אותנו.

ואם נזכה יותר לטהרה, אותה שעה התשועה באותו מקום ע"י גילוי ממש, שאנחנו בעצמנו נראה את תשועת ה', ככתוב: (שמות יד, יג):  " הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהֹוָה", כלומר יש לכם רשות לראות, כי מפני שהגעתם למקוה טהרה - אתם יכולים לראות.

 

 

נסיים עם תפילה נפלאה של רבי נחמן מברסלב:

אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה

"וְזַכֵּנִי לְהִתְדַבֵּק בְּךָ תָּמִיד בֶּאֱמֶת, וּלְהַכִּיר אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְמִצְוֹתֶיךָ, אֲשֶׁר בָּהֶם מְלֻבָּשׁ אַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר אַתָּה אוֹהֵב אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אַהֲבָה אֲמִתִּיִּת אַהֲבָה וְחֶמְלָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית, אֲשֶׁר מֵאַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה וּמֵחֶמְלָתְךָ הָאֲמִתִּיִּת עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, צִמְצַמְתָּ אֱלֹהוּתְךָ כִּבְיָכוֹל וְהִלְבַּשְׁתָּ אַהֲבָתְךָ בְּהַתּוֹרָה וּמִצְוֹת הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר נָתַתָּ לָנוּ בְּאַהֲבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה נְבִיאֶךָ נֶאֱמַן בֵּיתֶךָ, אֲשֶׁר כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה הִיא שִׁעוּר וְצִמְצוּם הַקָּדוֹשׁ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה עַל יְדֵי זֶה לְהַכִּיר אוֹתְךָ וּלְהַשִּׂיג אוֹתְךָ וּלְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה". 
(ליקוטי תפילות, תפלה ל"ג).

 

אמן, כן יהי רצון!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות      

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת